על זה לא מדברים

פרולוג

החשיפה לשמש גורמת לצבעים — שלפעמים מסנוורים יותר מדי ומכאיבים — לדהות מעט, ומותירה גוון של רכות ופסטליות מהוהה לזיכרונות.

בעבר הרחוק קראתי את הספר מנוס מחופש מאת אריך פרום, ספר שהשפיע עליי רבות ובו נבדקו ההשלכות של החופש שעליו חלמתי. ההכרה במצב הקיומי של בדידות וקיום בנפרד מאלצת אותנו לחפש אחר השתייכות כלשהי, חברתית או דתית. תהיתי אם החופש הנכסף יביא עמו אושר, חיים טובים? חיים ללא חופש מייתרים את הצורך בבחירה חופשית ובחיפוש אינסופי, שלעיתים הם אינם קלים ואף מפחידים. גם עבד שיוצא לחופשי לא בהכרח מאושר.

בגיל שמונה עשרה יצאתי לחופש. עד אז לא הייתה לי שום אפשרות בחירה, אפילו לא בצבע הבגדים שלי. החוקים הקבועים והנוקשים בבית אבי הכתיבו את המציאות שלי והיו כנראה נחלתם של רבים מבני דורי, שהתחנכו באופן שונה כל כך מהיום לאור הפסוק (משלי י"ג, כ"ד): "חוסך שבטו שונא בנו".

כשהשתחררתי מהצבא הייתי כמו אותו עבד שנשלח לחופשי. הבחירות שנפתחו בפניי בלבלו אותי בשל שפע האפשרויות שהעמידו. הן לא באו מתוך חופש מוחלט, שכן החינוך מהבית נטמע היטב בתת־המודע ומן הסתם ההחלטות שלי הושפעו גם מעברי, מהמקום שממנו באתי.

לא ניחנתי באומץ רב ומתאים לי המשפט הידוע שקראתי בעברי הרחוק: "בהגביהך עוף זכור: הנפילה". מהיעדר דוגמאות במציאות של איך צריך או איך רצוי להתנהל נאחזתי בסיסמאות של אחרים שלא תמיד שיקפו את האמת הצרופה. "מה את רוצה?", שאל אותי פסיכולוג בגיל עשרים ושתיים כשישבתי מולו. הבטתי בו וחשבתי שבעצם אף פעם עד אז לא נשאלתי מה באמת אני רוצה. לא הכרתי את המשפט הזה. גם בבחירת המקצוע היה איזה אילוץ. הבחירה הראשונה שלי בגבר חיי הייתה תגובה לעברי. כל בחירה על סמך העבר הייתה שגוייה, היא לא באה באמת מתוך רצון חופשי, היא באה מתוך תחושות של "אנטי" כלפי העבר שלי באופן מודע, עם השפעות העבר שחלחלו באופן לא מודע. דרכי הייתה מפותלת, חטפתי מכות חזקות בדרך, אך אלו חיזקו אותי יותר ויותר. וכך, עם הטעויות והניסיון דייקתי יותר עם הזמן את הרצונות שלי ואת הבחירות שעשיתי.

הספר שאתם מחזיקים בידיכם הוא אוסף של סיפורים אודות חיי, אין מדובר בביוגרפיה שלמה אלא בחוויות, באירועים ובמצבים שקרו. לעיתים קשים, לפעמים מצחיקים וחלקם אפילו הזויים, נדמים כלא ממשיים. אני לא מסתירה מאום — כי מה שעברתי וחוויתי הוא שלי, ויהיו בוודאי רבים שעברו דרך דומה ויוכלו להזדהות עם הדברים. מאף אחד מאתנו לא נחסך בחיים האלה מסע המלווה בשפע מהמורות. היו גם הפתעות — לעיתים טובות ולעיתים פחות. היום אני בוחנת את מרחב האפשרויות המתאימות לי ברגע הנתון ופועלת בהתאם. לעיתים מוותרת על הנוחיות לטובת הלמידה והצמיחה שלי כאדם.

במרוצת החיים, ובנסיבות השונות של חיי כשהמתח גבר, ידעתי לעצור ולהיעזר באנשים טובים, כדי לא למתוח את החבל יתר על המידה. מתברר שדווקא כשמכה אדירה וכואבת טלטלה את חיי, הצלחתי לשנות את המסלול שבו צעדתי עד אז מכוח האינרציה. רק אז עצרתי, התבוננתי, נעזרתי באנשים וקיבלתי החלטות בעצמי.

בהתבוננות על חיי אני חשה כמו עשב בר הצומח ומבצבץ בחריצי האבנים כדי לראות את אור השמש ולצמוח בנדיבותה. אני גאה בהישגיי עד עתה מביטה קדימה לקראת הבאות באהבה.

אנונימית

הרחוב שבו גרתי בתל אביב נשק לרחוב דיזנגוף שבו דופק ליבה של העיר התוססת הורגש בעוצמה. המעבר שלי לעיר הגדולה היה ברור ומובן. הייתי בת עשרים וחמש הספקתי לחסוך מעט כסף כדי להתחיל את חיי העצמאיים.

ירושלים של שנות השישים שממנה הגעתי הייתה עדיין שרויה בנמנום סתווי ודמתה לאחת הפרובינציות העתיקות שלא ניעורה לחיים. עיר של אבנים קרות ומצולקות וסמטאות בוכיות. נטשתי אותה באנחת רווחה כאשר סיימתי את לימודי בבצלאל. הייתה זו תחושת שחרור של ציפור הנפש מכלובה. שם, בתל אביב הפרוצה, אפשר היה להתהלך ברחובות בלבוש מתגרה או בגנדור מאנפף ואיש לא הניד עפעף. בתי הקפה הגירו ריח של קפה חריף, קרואסונים ומיץ צבעוני עסיסי בכל פינה.

"עשי מה שבא לך", לחש לי קול מכושף ממעמקים, שרצה להזכיר לי את אותם חלומות עלומים מן העבר שחלפו במוחי. לרקוד, לשוט בים, לשמוע ג'אז במועדוני הלילה. בחיי החדשים רציתי לממש ולמצות את כל מה שהיה אסור עליי, לפרוע חוקים ישנים ואמונות טפלות, להשיל מעליי כל סממן מיושן ולהיות אנונימית. למען האמת, לא תמיד הצלחתי בכך.

באחד מימי הקיץ הייתי בדרכי מביתי שברחוב ז'אן ז'ורס לשיעור הריקוד השבועי. בעודי בולשת אחר הקסם של חלונות הראווה, מציצה לתוך מחשכי פתחי הבתים ברחוב דיזנגוף. לפתע הבחנתי באישה קטנה שהלכה אחרי. ראיתי אותה כשעצרה לידי כאשר נעמדתי ליד חלון ראווה של בגדי ריקוד, בשיער צהוב קצר ובשמלה כחולה עם נקודות לבנות, מתבוננת בפניי. המשכתי לדרכי כשלפתע הרגשתי טפיחה קלה מהססת על שכמי. סובבתי את ראשי וראיתי אותה שוב. הפניתי את פניי אליה.

"את רחל?" שאלה, בהדגישה את ההברה הראשונה של שמי.

"כן", עניתי בפנים תמוהות ובקול רפה.

נעמדתי מולה. היא הביטה בי בחנה את פניי, נחירי אפה הקטן התרחבו, לחייה העגולות סמקו באודם עז ועיניה הירוקות התרככו בתחינה.

"אני דורה", אמרה.

פניה היו יפות אך נראו עייפות. השם הזה היה דחוק אי שם בזיכרוני. אסור היה להזכיר את השם הזה בבית. הבטתי בה, באימא שלי, וידעתי, נזכרתי בכל הפעמים שהייתה מופיעה בשער בית הספר ושולחת את ידה להגיש לי קופסת מרמלדות. תהיתי בכל זאת 'מה היא עושה כאן ומה לה ולי?' בכל פעם שצץ השם דורה, הוא גרם לכיווץ באחד מחדרי ליבי. סרקתי את שמלתה ואת מחשופה הנדיב והנקודות הלבנות בשמלה ריצדו בעיניי. שלוש מילים נישאו בחלל האוויר בנימה של אמת נצחית ובלי כל מצמוץ מצידה:

"אני אימא שלך".

ניכר היה שחקרה זאת זמן רב. את הדרמה הפרה מחשבה מגוחכת שחלפה במוחי באותו הרגע, נזכרתי לפתע בסרט ערבי שאבי נהג לצפות בו בכל יום ששי. הדרמות שם דמו לסצנה הזאת. שם נשפכו דמעות כמים. כאן אני הייתי אני, ניצבת כשליבי חסום באבן כבדה.

המשכתי לנעוץ מבט קפוא באישה הזרה שעמדה לפניי.

"איך את יודעת שאני הבת שלך?" התרסתי.

"את זוכרת שהיית אצלי בביקור לפני כמה שנים עם רבקה?" היא ענתה.

נכון, כשהייתי חיילת, אחותי ואני רצינו לראות פעם אחת את האימא שנטשה אותנו בגיל צעיר כל כך והלכנו אל ביתה. זו הייתה עליית גג בקצהו של רחוב הירקון. זכרתי שני ילדים זבי חוטם וילדה אחת שישבו שותקים ובהו בי ליד השולחן. הרגשתי לא שייכת. הפגישה הקצרה הזאת הייתה חד־פעמית. לא זכרתי הרבה ממנה וגם לא רציתי לזכור. היה זה כמו ללכת למגדת עתידות ולא לאהוב את מה שהיא אומרת. מתברר שהיא לא שכחה את פניי מאז.

"כן, זוכרת", עניתי.

שם, ברחוב עמדתי מולה. רציתי לברוח. הידקתי את שפתי ועיניי נעצמו לשנייה. קולות בראשי צרחו: "את לא אימא שלי, יש לי אימא אחרת שדואגת לי, מה את רוצה מחיי. לא רוצה לשמוע מה ולמה. 'זונה', אמרו עלייך. תני לי ללכת". הרגשתי שאני רוצה להיעלם בעומדי לידה. רגליי רעדו. חיכיתי להתעורר מחלום הבלהות הזה.

"אין לך שום זכות עליי!" שמעתי קול תקיף בוקע מהווריד שבגרוני.

"אני רק רציתי... אני לא... אם את לא רוצה לפגוש אותי, זה בסדר..." גמגמה.

התחושה של אי־הנחת שגרמתי לה ריככה מעט את פניי. חשבתי לא מעט: ואולי שנים היא מחפשת אותי, טופחת על שכמן של בחורות בגילי ומתאכזבת. לא בדיוק חסתי עליה אך חשתי את ההחמצה הגורלית הזאת שאף אחד לא אשם בה. כעסי הסמוי פינה את מקומו לתובנה הזאת.

"כן, זה בסדר, אני שמחה", עצרתי, מחפשת מילים לרכך. סיפרתי לה שרק לא מזמן עברתי לתל אביב ואני מחפשת עבודה בגרפיקה. היא סרקה אותי במבטה.

"לפחות תדברי עם חמדה, את זוכרת אותה? הבת שלי מהנישואים עם שמעון", היא הוציאה תמונה מארנקה והראתה לי. פנים עגולות ועיניים גדולות הציצו מן התמונה.

"היא חיה בצפון תל אביב, היא מזכירה בכירה במפעל גדול, אולי תתקשרי אליה", אמרה בהתלהבות ובניצוץ של גאווה.

"טוב, נראה, אני ממהרת לשיעור, אולי".

היא כתבה על פיסת נייר את הטלפון של חמדה ודחפה אותה לתוך ידי. נפרדנו כמו מכרים רחוקים שנפגשו. לחצתי את ידה ורצתי לדרכי. כשהתרחקה, עשיתי פניית פרסה. הצעדים שלי היו בתחילה מהירים אך כשהגעתי לקרן הרחוב שבו אני גרה האטתי את צעדיי.

כאשר הגעתי הביתה, התיישבתי על הספה וכיסיתי את פניי.

איך היא זכרה אותי? עברו כמה שנים מאז שהיא ראתה אותי. רציתי לשכוח אותה, אבל לא. ״איך יכולת לעזוב תינוקות כל כך קטנות ולברוח?״ בכל פעם שהייתי שומעת את המילים: רחם, לידה, היו דמעות בלתי נשלטות מחליקות על פניי. מה קרה שם אז, שהמילים האלה מעלות את מפלס הכאב שלי כמו כספית במדחום?

את בכלל לא רצית עוד ילדה. נכון, היית בת עשרים והלידה שלי הייתה אסון עבורך. רק שלושה חודשים אחרי שאחותי נולדה נכנסת שוב להיריון. אני מרחמת עלייך, אבל גם עליי. נראה כי יצר החיים שלי היה חזק ושרדתי את השנים הראשונות ללא אם וכמעט ללא אב, שם, בבית הילדים. מה, עכשיו יש לך רגשות אשמה? אני לא קונה את זה. אז ילדת עוד שלושה ילדים במקום, אבל משהו בכל זאת מציק לך. לא אכפת לי, אני רוצה להמשיך הלאה. להרחיק את הכאב הזה.

הניסיון להיות אנונימית בעיר תל אביב לא בדיוק צלח.

המחשבות על המפגש הטרידו את מנוחתי. כמו במשיכת חבל, צד אחד משך ליצור קשר עם חמדה האחות שאותה לא הכרתי, והקול השני אמר: 'תניחי לזה. אז לא רצית, מה עכשיו?' לא יכולתי להתעלם מהעובדה שאימי הופיעה פתאום בחיי, אירוע שאולי ישנה את דעתי. למרות זאת האמנתי שהמפגש הזה לא קרה סתם. ניסיתי לנחם את עצמי: 'בכל זאת היא חיפשה אותך'. אין לך רחמים עליה?' השארתי את ההחלטה איך להמשיך מכאן לזמן שיעבור כדי לבדוק את תחושתי כלפיה. כך נהגתי לעשות במקרים שלא הייתה לי החלטה בנוגע אליהם. אולי היה זה אות משמיים שעליי לשנות עמדה בעניין הכאוב הזה. אולי הזדמנות להרחיב את הקשרים עם המשפחה, כיוון שעל אף החופש העצום שהיה לי, היו לי רגעים של בדידות ותחושת נטישה.

הכעס על כך שנטשה אותי חזר אליי בזחילה, אבל שום דבר לא קרה עד לרגע זה.

חשבתי על חמדה אחותי החורגת, שאותה ראיתי בחטף אז בביקור היחיד באותה פעם והייתי סקרנית לפגוש אותה. אחרי היסוסים ןלבטים רבים החלטתי לצלצל אליה לאחר כמה ימים. היא שמחה לשמוע את הסיפור ששמעה מאימה עוד קודם לכן והזמינה אותי למסיבה גדולה שערכה בביתה.

"בואי, יהיו שם חתיכים ואוכל טוב, כדאי לך", ניסתה לפתות אותי.

שמחתי על ההזדמנות שנפתחה בפניי. לא היו לי חברים בעיר הזאת למעט השותפה לדירה שהבאתי איתי מירושלים. במסיבה ראיתי לראשונה את אחותי החדשה בשמלה שקופה, יפה וזוהרת, שערה גולש על כתפיה ועיניה גדולות וחומות כשלי. הליכתה הייתה מוזרה. למרות זאת היא הסתובבה בין האורחים ונראתה כמלכת הערב.

אחרי אותה מסיבה היא הזמינה אותי אליה הביתה לארוחת צהריים וכך התקרבנו. הזרות שחשתי באותה עת התמוססה בהדרגה. כבר לא חשתי אנונימית בעיר הגדולה. שם, בביתה היא פתחה את סודותיה וגוללה את סיפורה. היא סיפרה לי על המאהב שלה הנשוי שהוא גם הבוס שלה. סיפרה גם על ילדותה. בגיל שתים עשרה היא זרקה את שני המקלות שתמכו ברגליה, שכן היא חלתה במחלת הפוליו.

"לא יכולתי ללכת עם האזיקים על רגליי", אמרה לי בפאתוס ובארשת של ניצחון.

מאז התחזקו רגליה ורק צליעה קלה נותרה. הבנתי שכל הפאר שיש לה הוא מהאיש שאתו היא עובדת. גם את הדירה שבה היא גרה הוא שכר עבורה. כששמעה שאני מחפשת עבודה כגרפיקאית הציעה לי לעבוד כמעצבת עבור המפעל שבו היא עובדת. היא הבטיחה שהיא תשוחח עם הבוס שלה והוא יתקשר אליי. בינתיים המשכתי בחיפושי עבודה כפרילנסרית לאחר שהתפטרתי ממשרד של זוג יקים שבו ציירתי תפוזים על עטיפות סוכריות ועל מדבקות של ריבות. החיפוש אחר עבודה היה מייגע.

יום אחד חמדה התקשרה אליי והזמינה אותי אל המפעל של הבוס שלה. שמחתי שהנה אני משתלבת במרחב האורבני כעצמאית. זו הייתה פריצת דרך עבורי. כך קיבלתי פרויקטים רבים, כמו עטיפות לדאודורנטים ועלוני מידע למוצרים של המפעל. הבוס שלה עמד בראש מפעל גדול לתמרוקים.

החופש ליצור ולעצב כלבבי שימח אותי מאוד.

חמדה הבינה את הקושי שלי לפגוש את אימנו. עדיין לא הייתי בשלה לפגוש אותה שם. במפגשים שלנו אצלה הכרתי גם את שני האחים שלה שהם גם אחים שלי. האח הגדול כבד ממדים הגיע עם אשתו. באותו מפגש קיבלתי גם הזמנה לבוא לבית העסק שלו וגם הוא הציע לי לעזור לו בפרסום, בעיצוב קטלוגים של הכספות שהוא מוכר. בעקבות העבודות שעשיתי המשכתי לקבל עוד עבודות גם מהאח השני שבבית העסק שלו נמכרו מכשירי פקסימיליה ומוצרים נוספים.

את אמי כמעט לא פגשתי בזמן הזה. התחמקתי מלדבר עליה. פעם אחת חמדה הזמינה את אימנו למפגש משפחתי בביתה מבלי שהיא אמרה לי שהיא תגיע. כשנפגשנו, היא ניגשה אליי. "מה שלומך?" שאלה וחיבקה אותי.

"בסדר", עניתי ולא הוספתי. עדיין הגוף שלי היה צונן.

חמדה גם לא לחצה עליי לפגוש אותה. ה'רומן' שלי איתה נמשך כארבע שנים. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים נפרדתי מחמדה, עזבתי את העיר ועברתי לצפון. הקשר בינינו התפוגג אט אט, ודמותה של אמי הביולוגית, דורה, שלא פגשתי לאחר מכן, נמוג בערפל. בכל זאת, המפגש שלי אתה ברחוב היה גורלי.

היא דאגה לי בדרכה שלה.