עזובי

1.

מואיז החזיק אותו בידו. יד עבה שעטפה יד קטנה ומבוהלת. כך טופפו רגליהם ברחובות המאובקים של העיר המתפוררת. מאז אותה ההליכה בסמטאות ההומות וברחובות החגיגיים והמצוחצחים של המלאח¹ המאובק בדרך לבית הספר, קרו כל הדברים הבלתי ייאמנו שלא חלם שיקרו.

בן עשר היה ז'ו, ומסייה כהן חרט בגיר על הלוח הירוק. בחולצה מתוחה ובעיניים עגולות הוא הקשיב. מופתע מכל מה שמתחולל מולו, ילדים ומשחקים ויציאה מהרחוב שבו גר. שום צעקה לא נשמעה בבית מסיאס באותו השבוע. קפץ ממיטתו, ניגש לתנור הפחמים וניקה אותו מייד אחרי הבישול. לאחר מכן גרף את שטח החצר והוביל מים לחביה² אל תוך המטבח. עיניה של פיבי רוו נחת מכך שהוענקה לה מנוחה קלה ומפתיעה עד חשד. כל דרישה מולאה לפני שהועלתה. שריריו הדרוכים של ז'ו הפכו אותו ליעיל וזיכו אותו בשקט מצד אימו. ז'ו לא היה נותן לדבר בעולם לסכן את ימי בית הספר שזכה להם, במה שעתידה להיות שנת החסד היחידה שתיפול בחלקו. מהיום הראשון שבו אביו הודיע לו על כך, החל גופו הקצר להתכונן למשימה הזאת.

רק חודש חלף מאז עברו האדונים מאליאנס³ בין הבתים ונאמו בפני ההורים על אותה "שעה גדולה" ועל שליחותם "להעניק חינוך מתקדם ומודרני ושיעורי דת" לבני המלאח. לא בקלות שחררו פיבי ומואיז את הילדון הזה. "כדי שילמד, ואז יצא אל החיים", אמר מואיז, אך פיבי ציננה את הסכמתו ואמרה למואיז זמן קצר לפני יומו הראשון של ז'ו בבית הספר, "זה ייגמר רע, מואיז, זה פשוט לא ייגמר בטוב, אני אומרת לך! עבדנו קשה כדי שסולי יעשה את זה. לא נוכל לעמוד בעוד אחד". אבל לבסוף נעשה הדבר, וז'ו שוחרר אל מלאכתם של הילדים בבית הספר.

בחדר בעל התקרה הגבוהה ישבו התלמידים. שם, בתוך החדר הגדול, ז'ו לא זכר את כל שקדם לכך. ביום הראשון השתרך בסופו של טור ארוך של ילדים, ומסייה כהן הכניס ילד אחד ילד. הוא הוביל אותו אל דרגש עשוי עץ, ואז הרים את הילד בידיו והושיבו מול השולחן. לאחר מכן יישר בידו את הגב וסידר את הרגליים והורה בעיניו על תנוחת הישיבה הנכונה ועל פה סגור. הוא סקר את עשר האצבעות של הילד שלפניו, ואז הניחן על השולחן. לאחר מכן עבר אל הילד הבא. הטור התקדם לאיטו, עד שהגב שלפניו נעלם, והאדון חמור הסבר עמד לפניו. ז'ו והרים את ראשו אל הלוח השחור, ואז השפיל מבטו אל גיליון נייר עבה. ריח של שמן עץ ודיו עלה מן השולחן וחידד את ז'ו בעונג שריקד במורד גבו ולאורכה של היד שאחזה בעט הטובע בדיו. נייר הספיגה לא עמד בשטף הכחול הכהה שזלג אל השולחן ואל הכותונת הלבנה של הילד. המחזה חזר על עצמו מדי יום ביומו, והביקור היום־יומי המטהר בחדר הגדול של בית הספר המשיך להכתים את כבסיה של משפחת מסיאס.

על הקיר המערבי היה תלוי פלקט עם ציור המשתרע עד האופק של גבעות מוריקות ושדות חרושים, ומתחתיו הייתה כתובה המילה GRASSE.⁴ שפתיו הקטנות של ז'ו נעו בתיאום עם שפתי הילדים שישבו בחלל הגדול ועקבו אחר שפתיו של מסייה כהן, משננים את המילים החשובות שהוא כתב על הלוח.

אחרי שעות הלימודים התעכב ז'ו. רגלי הילדים כבר חילצו אותם מיום של ישיבה על דרגשי העץ. והזרם ההומה של ילדים, שחזר לסמטאות המאובקות שמעולם לא שינו את פניהן, הותיר את חלל בית הספר בשיממונו. שם, בקצה המסדרון שהוביל את הילדים אל החצר הגדולה, וממנה לשער אל העיר הישנה, עמד ז'ו מול שתי דלתות גבוהות. מאחוריהן עמד שולחן הספרים של מסייה כהן. חודשים עברו מאז דרכה רגלו לראשונה בבית הספר, וכהרגלו זה כמה שבועות הרים ז'ו את "המדריך השלם לבשמים ולניחוחות". בדמיונו היה יכול להריח את המרקחות המופלאות, ואת הזיכרונות של ניחוחות העצים שמהם הגיעו, שנכלאו בתוך משחות שומניות ובקופסאות של אבקות ושל תמציות מהמזרח. אז עצם את עיניו ונזכר בגבעות המוריקות ובשדות החרושים שבפלקט, והמשיך בדמיונו אל גבעות הרועים שבפאתי העיר. ריח של פריחה מבושמת עלה באפו, וז'ו היה יכול להרגיש את משב הרוח שבא מן האוקיינוס וליטף את פניו בניחוחות רעננים. אז, מבין הפריחות הצבעוניות היה יכול לראות גם עיניים טובות, שמבטן מחכה להתלכד עם מבטו. ז'ו חייך, ורק אז, כפי שעשה בכל פעם כאשר בושש לצאת מבית הספר, זרק עצמו בחזרה אל הסמטאות ומשם אל הבית.

כשהגיע אל הבית, פגש בעיניה העייפות של אימו. היא נעצה בו את מבטה ופלטה מילה אחת, "איחרת".

בבקרים שב ז'ו לבית הספר, והאם נותרה עם מחשבותיה החנוקות בתוך המטבח הקטן, נטול האוורור וללא כל פתח מילוט.

2.

רק אור מנומר מתהלך על הקירות בלילה. ז'ו התלמיד שרבב את לשונו לצד ימין. ריח עז של ענבר נידף מהרהיטים, שעמדו בין פיתולי הקירות של החלל הגדול והאפל ובין הפינה הדחוקה שבה שכב בכל לילה. מקלעת נצרים, שמיכה טלואה וקערה של מים סימנו את גבולות תחום המשכב, שמעבר לו — העולם. קול בעבוע קל של נזיד סמיך וריח מתוק התעקשו לחדור את כל אלה, מתעלמים מהקירות המטונפים ומהאוויר המחניק באפלולית הבית של שעת לילה מוקדמת זו. ליבו של בן העשר החל להלום כשמתח את רגליו, חילץ את ראשו מהסל הגדול ששימש לו מיטה, ואז פילס את דרכו אל החלל לא לו. רחש הבעבוע מהסיר הלך והתקרב אליו, כשפסע בחשכה אל המטבח המזוהם. אל נחיריו הגיע ריח מתקתק של עגבניות שהושלכו אל הסיר רגע לפני שנזרקו לערמת הזבל שבקצה הרחוב, להיות מאכל לבהמות הכחושות, ולא לפיו ולגופו הרעב. ז'ו המשיך בדרכו לעבר הברזל המלובן והקדרה הרוחשת, ואז שלח יד והרים את המכסה הכבד. אצבעות ידיו נכוו בנוזל הרותח, אבל הוא המשיך בשלו, עד שידו הצליחה לשלות שלוש קציצות תפוחות.

לא חלפו רגעים ספורים, עד שאימו הבחינה בו מסלק קציצות מהסיר הגדול. טרוטות מעוד לילה נטול שינה, כדרכן של אימהות, הוטחו בו עיני הזעם של פיבי, וידה העבה אחזה בשולי כותונתו כשהובילה אותו אל הקדרה. היא שלפה משם קציצה ודחפה אותה אל פיו. אז חזרה ושלתה קציצה נוספת ועוד אחת. עיניו של ז'ו התעגלו, ובטנו החלה למחות, אך לשווא. הקירות שמסביב החלו להגיר את הרטיבות שנאגרה בהם בחומו של היום, כמשתדלים להניא את האם ממעשיה. "אני אראה לך מה זה לגנוב מכולם. אתה תראה שזה לא יקרה עוד לעולם!" צעקה פיבי. אך דומה שבתוכה רצתה להפסיק את הסבל הגדול, את הרעב הבלתי פוסק של הילד אליה, את הלילות המעייפים, ואת המבט הדומם שלו שלא היה יכול, ולא משנה כמה היא ניסתה, לגרום לה לחוש אהבה אליו. מערות בטנו כמעט התפקעו, ובטנו הלכה ותפחה כשהכריחה אותו להכניס לתוכו קציצה אחרי קציצה, עד שהסיר נתרוקן. האישה הזועמת חייכה חיוך מסתורי מעורר אימה, בעודה חווה רגע קצר של הקלה שזעם יודע לספק. אך בתוכה החלו מבעבעות המחשבות הקשות, שהחרטה אינה נותנת להן מנוח. הלבה הרותחת בבטנו של ז'ו איימה להתפוצץ ותקפה אותו בגלים גדולים ודוקרים, והוא התפתל על רצפת המבואה המצחינה. זיעה עטפה את גופו והרטיבה את הכותונת שלו, וצמא חרך את גרונו ככל שהשעות נקפו.

3.

"זה לא ייתכן שאני ממשיכה כך, שאני כאן והוא שם!" אמרה פיבי בראשה בבוקר שאחרי, ולא עצרה. "חשומה עלייכ.5 מה עשית לעצמך, פיבי?" היא התחילה לסטור בידיה ללחייה, עד שהאדימו.

"עכשיו כולם פה יתחילו לדבר עלינו. מי שולח את הבן שלו ללמוד, כשיש עבודה לעשות?! להמשיך את אבא שלו הוא צריך. אבל אפילו בזה הוא לא טוב. אלא רק לקחת ועוד לקחת, ואז לקבל ועוד לקבל. אבל מה איתנו? תענה לי, מואיז, מה איתנו? מה יישאר מאיתנו בבית ריק ומלא באוויר? כתם, זה מה שיישאר!" מואיז שתק, כפי שעוד ישתוק רבות מול האישה. עיניה של פיבי צפו בו כשיצא מביתם בשיירה ארוכה וצוהלת אל הבית שבו גרים ספרים ועוד דברים שאין הדעת היושבת בין הסירים לקירות אטומים מבינה אותם, ואילו היא לא תצא לעולם. למעט הפעם ההיא, שאילו יכלו מחוגי הזמן לפסוע אחורנית, ופיבי לא הייתה יוצאת בעקבותיו של הילדון אל בית הלימודים — מה שעתיד לקרות לא היה מתרחש. או אז ייתכן שימי בית הספר של ז'ו היו מתארכים, ודבר מכל מה שעתיד לקרות לא היה מתקיים.

הבוקר שאחרי הגנבה לא הביא מנוח לאם, שלא יכלה לשאת עוד את מה שכבר נלקח ממנה, ושראשה הלם בעצמו ואמר לה, "יש לשים לזה סוף!" באותו הבוקר צעד הילדון אחרי התיק שמלפניו, שצעד אחרי זה שמלפניו, עד שהגיעו אחרי דקות ארוכות אל שערו של בית הספר. מסייה כהן הושיב את הילדים, כהרגלו, בזה אחר זה. האם הלכה בכבדות בסמטאות וניסתה למצוא את בית הספר. קולות הילדים החוזרים אחר דבריו של מסייה כהן ומשננים אותם, הובילו אותה פנימה דרך השער הגדול. מסייה כהן סיים את השיעור, הניח את ספרו ויצא מהכיתה, והרבי נכנס וכתב את האותיות העבריות על הלוח השחור.

ז'ו טבל את העט בדיו וכתב את האותיות. קולות עמומים של רגליים נגררות מוכרות התקרבו אל דלת החלל הגדול של הכיתה, ולפתע עמדה היא שם. בדיוק כמו שאיימה. מסייה כהן עמד מאחוריה כשהוא מכונס ונבוך, וסימן לז'ו לצאת מהכיתה.

"גברתי, אולי תעצרי ותחשבי על זה. זה לא הגיוני. הילד מוכשר וחכם", ניסה לשכנע.

פיבי לפתה בידה האחת בחוזקה את ידו של הילדון, ובידה השנייה פטרה את דבריו של מסייה כהן, וכך יצאו משם היא והילדון. עיניו של ז'ו נאטמו לכל מה שאירע ברגעים האלו מסביבו, למבטי הילדים העצובים, ולקולות המורים שמנסים להניא את האם ממעשיה. האיום התממש, ולבית הספר לא שב עוד. מאותו בוקר ארור איש לא שמע כל תלונה או מחאה מז'ו הקטן, שחזר לעבוד בבית. למעט חמור, שמדי לילה דחף את ראשו אל תוך הבית בזמן שהכול ישנו מלבד ז'ו ששכב בעיניים פקוחות.

"זה לא יימשך כך לעד, ז'ו. אתה תראה", אמר לו חמור, כך קרא ז'ו לחברו הטוב, החיה שהייתה היחידה שהצליחה ללמוד את השפה אל ליבו, ואז לדבר אליו. ז'ו הרים את מבטו וצפה בעיניו של חמור. כל כאב שאיים לייאש אותו התפוגג באותו הרגע, ורק אז עצם ז'ו את עיניו ונרדם.