תמיד עכשיו

1. משפחה שבאבן

בתום שבעת ימי האבל על מותה של אמי הלכתי להניח זר פרחים על קברה הרענן. על רגבי האדמה הרכה היו פזורים עלים ופרחים יבשים, שריד לזֵרים שהונחו בעת הלווייתה. אבן לבנה, שטוחה וחלקה, כיסתה את הקבר. לנגד עינַי הלכה האבן והתעמעמה, נעשתה אפורה ומחוספסת, הולכת ושוקעת ליד מצבתו התמירה של אבי. הֵסבתי את עינַי והתמקדתי במצבות הסמוכות, בשמות ובתאריכים החקוקים בהן. ניסיתי לחשב את גילם של הנפטרים. כל דבר, רק לא להפנות מבט אל האבן המונחת לידי. התחלתי לצעוד משם. האצתי את צעדַי לעבר השער הפתוח.

אחי, אֵלי, הוא שהזדרז להקים את המצבה הזאת. דרכו אצה לו לקבור סופית את קרעי נפשו, המותשת מן הקרבות שהתנהלו בינו לבין אמו, האהובה עליו מכול. לשווא קיווה שהאבן השטוחה תקבור את רוחות הרפאים שהמשיכו לרחף בתוכו, למרות עסקיו המשגשגים וההתרוצצויות חובקות־העולם. נפשו נותרה פגועה ופוגעת.

מותו של אבא, לפני שמונה־עשרה שנים, כלא את אמי ואת אחי בבועה חונקת של אֵבל ושל חמלה עצמית הדדית, שקרעה את המרקם הצבעוני ההרמוני ורב־הרבדים שחיבר אותם מאז ומתמיד. ניטשו ביניהם מאבקים נואשים על מרחבי מחיה מעורפלים. גם בשנות השמונים המאוחרות לחייה לא חדלה אמא להיאבק בקנאות על עצמאותה. אלי פירש זאת כהבעת אי־אמון בו, בעוד היא מפרשת את דאגתו הכנה לה כגזילת חירותה.

מאבקיהם הדהדו בדירתי, בקומה שמעל דירת מגוריה. רק פעם אחת, שנים לאחר מות אמנו, נפגשנו, אלי ואני, אף־על־פי שגרנו במרחק הליכה זה מזו. שנים אחדות אחרי מות אמנו הודיעה לי חברה בטלפון שאלי מסכים שנתראה, ושממש כעת הוא בדרך אלַי ומבקש לוודא שאני בבית. "עכשיו", אמרה, "בעוד עשרים דקות".

"אלי בדרך אלַי?! אני לא מאמינה שיגיע..."

"הוא אמר בנחישות שפגישות כאלה אסור לדחות".

"ברור שאסור לדחות. אני מבינה. עכשיו או לעולם לא". לא האמנתי שיגיע רגע כזה. שהגיע. כעת. שרק לא יתרסק. לא לדבר. להקשיב, בלי להגיב. ודאי לא להגיב מיד.

אלי עמד בפתח דירתי בחליפתו הבהירה והמגוהצת למשעי, נכנס בצעדים מהוססים והתיישב על הכורסה הירוקה. מבטו שוטט בחדר ונח על תחריט מוזהב שנתן פעם במתנה לאמא, ושהיה תלוי כעת על הקיר. למה לא מיהרתי להסיר את התחריט הטיפשי מיד כשנודע לי שהוא עומד להגיע? "רוצה כוס קפה?" קיוויתי שיסיט את מבטו מן התחריט המיותר, העלול לגרום לו להסיק שמתנותיו לאמא נחתו תמיד אצלי. ואולי בכלל אינו זוכר את התחריט הזה. לעיתים קרובות אני מייחסת עולם ומלואו לדבר־מה שהזולת כלל אינו מוּדע לו.

"לא שותה קפה. לא מעשן". עיניו הכחולות צללו בפניו החטובות. הידק את שפתיו, מנסה לעצור את הרעדה שאחזה בו.

"נהיית בריאותניק?"

"איזה בריאותניק... חולה", אמר בעצב. התקף הלב שבו לקה לפני שנים אחדות המשיך לחלחל בנפשו גם לאחר שהחלים. "לא שותה קפה. לא מעשן. חי במשטר של בריאותניק, מה שלא מוסיף שמחה לחיים".

"יש לך הרבה סיבות לשמוח בחיים... מצליח בעסקים... מסתובב בכל העולם..."

"מצליח בעסקים..." הניד בראשו בזלזול.

"עדיף מאשר להיכשל..."

"לא בדיוק רלוונטי..."

"מה כן רלוונטי?..." היה ברור שלא נעז לדבר על מה שבאמת רלוונטי.

"רוצה כוס תה?"

"מעדיף משהו קר". הוא מחה זיעה, למרות שלא היה חם בחדר.

"מי יודע מה רלוונטי לתחושת האושר...", ניסיתי לפתח שיחה.

"אולי את צודקת. יש כל־כך הרבה דברים לא רלוונטיים...", הישיר אלי מבט. "אבל די ברור מה מונע את האושר".

"שמעתי שרציתָ לשנות את המצבה של אמא..." הנהן לאות הסכמה. "נכון. זה היה אז. כעת אין לי כוח..."

שתקתי, שלא כדרכי. הרי הוא זה שהקים את המצבה המוזרה הזאת. שיתקן בעצמו את העוול שגרם. השתוקקתי לאַחוֹת את שרידי המשפחה האהובה. אמא היתה אומרת לי שוב ושוב שאלי מתלונן על כך שהיא כל היום יושבת אצלי ושאני משפיעה עליה לרעה ומסיתה אותה נגדו. "אלי! כל הזמן אלי! לא יכולה יותר לשמוע את שמו!" כל מאמצַי לשמח את לִבה כשביקרה אצלי עלו בתוהו, ואילו חיוך אחד של אֵלי שלה היה מיד מאיר את פניה. כעת אלי כאן, מולי. עשרות דיאלוגים ניהלתי אִתו בדמיוני. שרק לא תימלט מפי כעת איזו מילה העלולה להסגיר את אשר על לבי.

"חשבתי על זה שנשארת לבד", אמר.

"כן".

"ממה את בעצם מתקיימת?"

"מתקיימת".

אמא, שהיתה שומרת סוד מטבעה, שקדה להביא לידיעתי את טענותיו המופרכות של אלי נגדי, ובה בעת להצהיר שהיא מצטערת מכל לבה על שהקשר בין שני ילדיה התערער, ושהקִרבה ביניהם חשובה לה מכול.

"אמא היתה אשמה בהרבה ממה שקרה", נמנעתי מלתקוף אותו.

"אמא לא היתה אשמה בכלום", מיהר להגיב. דמעות נקוו בעיניו.

"נכון. אין אשמים במצבים כאלה", נסוגותי.

"את זה לא אמרתי", השיב מיד.

"או קיי. אין אשמים, יש אשמים, כולנו אשמים, כולנו חפים. לא רלוונטי כעת".

אלי נפטר כעבור שנה.

היה ברור לי שעלַי לשנות את המצבה של אמי, שלא פסקה מלהטריד את מנוחתי במשך שנים. רק קבר משפחתי להורַי, כפי שרצו, יוכל לפורר את האבן הזאת.

לפני כחודש אזרתי עוז להגיע אל זלמן, בעל בית מלאכה להקמת מצבות, סמוך לבית הקברות. בשנים האחרונות המקום אינו פעיל, וזלמן מתמקד בבניית מטבחים. ביקשתי ממנו להתלוות אלי.

"סוג האבן זהה, גם המידות זהות, כפי הנראה תכננו את המצבות כתואמות... אני גם רואה אותו שם משפחה... רצו לעשות קבר משפחתי, וכאשר המצבה היתה מוכנה כבר, אבל עוד לא הספיקו להציב אותה, החליטו לשַטֵחַ את זאת על האדמה ולנתק אותה מן המצבה השנייה". זלמן התבונן בי, כמחכה להסבר.

"ייתכן. אחי הזמין את המצבה". חששתי שאמרתי יותר מדי.

"את נראית מאוד רצינית, כאילו את מפחדת ממישהו. אל תדאגי, הכול יהיה בסדר. זה ייקח שלושה שבועות, כי הבטחתי כמה מטבחים. אני אבצע את העבודה תוך יום, פחות מיום – כמה שעות – בתקווה שאחיך לא יגיע דווקא אז ויתפוס אותי על חם ויפסיק לי את העבודה, למרות שאני חושב שהשינוי הזה חוקי... אבל לא צריך להסתבך. הוא בא הנה לעיתים קרובות? אולי יתרגז כשיראה את זה בפעם הראשונה, אבל אחר־כך יתרגל. לא נראה לי שיש הרבה מבקרים בקברים האלה... אחרי שש שנים כבר לא מתרגשים כל כך ממצבות של הורים. זה הופך לאבנים. כמעט כבר לא באים. זה אחרת במצבות של ילדים. הורים באים שנים על שנים. אחיך אדם קצת מוזר. אלים?" הסתכל בי.

"איך אתה יודע שהוא מוזר?"

"רואים לפי המצבה. הוא אלים? אל תדאגי, אני לא מפחד ממנו. תסמכי עלַי".

לא עניתי.

"הוא אלים?... למה את כל־כך מפחדת?..."

"הוא נפטר לפני שנה".

"המצבה מוכנה" – צלצול טלפון העיר אותי משנתי הבוקר. זינקתי מן המיטה, חוששת לאחר להלוויה הפרטית שלא תכננתי לאותו בוקר ושאיננה ניתנת לדחייה. מיד ביטלתי את כל עיסוקַי, מיהרתי לבנק להוציא את שארית המזומנים שביקש זלמן, והגעתי לבית הקברות. קבר משפחתי. שתי מצבות זהות, מחוברות. מילאתי את הכד הכחול במִגוון של פרחים לבנים, הוספתי ציפורנים אדומות, האהובות כל־כך על אמא, והנחתי אותו בין שתי האבנים. שוב קראתי את הכתוביות על המצבות הסמוכות, עד ששמעתי את קולי מספיד את עצמי על התלאות שידעתי מאז מות אמי. "די!" קטעתי את ההספד וצעדתי לכיוון משרדו של זלמן, לפרוע את החשבון.

"אני מקווה שכעת יהיה לך שקט נפשי", לחץ את ידי, הופך בעל כורחו שותף לחוויה עמוקה. הוא איחל לי את מה שרציתי יותר מכול.

מתי התחילה ההתרחקות הזאת מאלי? אולי זה התחיל בלילה ההוא בשלהי החורף, כשאבא חש לפתע כאב חד בחזהו ואושפז בטיפול נמרץ. אבא שכב, כפות בצינורות שהוחדרו לוורידים בזרועותיו, פניו לכודות במסיכת חמצן. האם הוא מוּדע למצבו כשהוא מאשר במבטו את נוכחותנו? שרק ייצא מזה!

שלוש היממות המסוּיָטות האלה הסתיימו באנחת רווחה כשהועבר אל חדר בן שש מיטות, ספוג ריחות אלימים של תרופות, והיה לאחת מאותן דמויות אלמוניות, דהויות, המהלכות בכותנות לבנות – חולים. מברך על שזכה בנשימה עצמאית, פיזר מילות תודה על כל כוס תה תפל, על סידור המיטה, על צלחת מרק. "תראו את מר גי, שוודאי אינו פחות מפונק מכם, וכל הזמן אומר תודה ותודה. תענוג לטפל בחולה כזה", אמרו האחיות לחולים שהרבו לרטון. כשהתחיל להתאושש ולשחזר את רצף האירועים, ניסה כדרכו לתאר גם פרק חיים חדש ושונה זה כחוויה.

באחד הלילות, כששנתי נדדה, נסעתי לבית החולים. הבניין, השוקק חיים בשעות היום, היה דומם ואפל. הלכתי במסדרון ארוך ומתפתל, חוששת שאינו מוביל לשום מקום, עד שאחת האחיות רמזה לי להיכנס בשקט לחדרו של אבי. הוא שכב בפינת החדר, פניו החיוורות מוּצָלות באור המנורה, עיניו פקוחות ומבטו ממוקד בטיח המתקלף שבקיר מולו. התיישבתי על המיטה קרוב אליו, ליטפתי ברכות את פניו. הוא ניעור חרישית וחייך אלַי. עיניו האפורות התקרבו אלַי כששחרר לאיטו את ידו הלבנה, הרוטטת, על הסדין. דמעותיו זלגו. הוא לא ניסה למחות אותן. ייבשתי אותן בנשיקותַי. "מה השעה?" שאל לפתע. "שלוש לפנות בוקר". "לכן כל־כך שקט כאן". "כן, באתי בשעה הכי שקטה". "תודה", לחש.

אבא ביקש ממני לקנות מתנה אישית לכל מי שטיפל בו, והצליח כדרכו להפוך את שחרורו מבית החולים לחגיגה מחלקתית. בבית נמשכה החגיגה: שפע של זרי־פרחים עם כרטיסי־ברכה והמון אורחים. את הכרטיסים הניח בקופסה המוכספת, סמוך לבקבוקי המשקאות המובחרים ומעדני־השוקולד, שהיו ערוכים על שולחן לידו והוצעו לאורחים. כל אלה שיוו לימי ההחלמה אופי של מסיבת קוקטייל מתמשכת.

סמוך ליום העצמאות ה־21, ביום אביבי בהיר, היתה העיר מקושטת בדגלים ורחובותיה שפעו אור ושמחה. אבא יצא לטיולו הראשון מחוץ לבית.

הגעתי אל אבא לביקור היומי. הוא ישב על המרפסת בכותונת תכלת מעומלנת היטב וצפה אל הים. "מזל טוב! אני מבינה שהיום היה טיול הבכורה", אמרתי בשמחה.

"אני יודע, צריך לראות איך יהיו החיים האלה...", הביט בי בספקנות.

"הם יהיו איך שתעשה אותם. זה מה שלימדת אותי. החיים הם מה שאנחנו עושים מהם, למרות המגבלות".

"תלוי איזה מגבלות. גברים היסטֶריים הם יותר גרועים מנשים היסטֶריות. אלי עם הדאגנות שלו: תיזהר. קח סוודר שלא תצטנן, חלילה. אל תאכל את הקצפת, שלא תשמין. אל תעז לעשן סיגר... אלי משגע אותי. בקושי הצלחתי ליהנות מן הטיול וכבר לוחץ עלי לחזור. זה הטיול הראשון, לא האחרון".

"אבל נהנית מן הטיול..."

הוא מזג לעצמו כוסית מן הקוניאק האסור עליו. "היו לך אורחים היום?"

"כן. דוקטור סימון, חולה סוכרת. לא טועם כלום. גם הוא מקפיד מאוד על אורח חיים בריא, מה שהם חושבים לבריא".

מותו של אדם צעיר טרגי ממותו של זקן. כל ימַי חייתי לפי דרכי, טעמי והבנתי. שעות מעטות לאחר שנפרדנו באותו לילה צלצלו וביקשו שאגש מיד אל בית ההורים. אלי ואמא ישבו מאובנים בחדר השינה. אבא היה מונח קפוא במיטה, פניו החיוורות כחלחלות. ללא רוח חיים. "זה לא אבא שלי", עזבתי את החדר.

אמי האריכה ימים. תשע־עשרה שנים לאחר מותו, בהיותה בת שמונים ותשע, נכנסה לאמבטיה ופתחה ברז מים חמים שלא היה בכוחה לסגור. המים זרמו עליה וגרמו לה כוויות איומות, שצרבו את בשרה החי באכזריות במשך כחודשיים וחצי עד למותה הגואל.

אלי הזדרז להזמין לה מצבה תואמת לזו של אבא, אך כשנודע לו תוכן צוואתה הצפוי של אמא – שלא היה אמור להפתיע אותו – הורה לשטח את מצבתה ליד המצבה של אבא, צמודה לאדמה, לקבור עמוק ככל האפשר את זעמו שלא פג עם מותה.

אלי אהב לדאוג לאמא ולפנק אותה. הוא הוכיח אותה על צניעות־ יתר. היא סלדה מחיי מותרות. את רגעי האושר הכי מזוקקים חוותה בנסיעות ובנמלי־תעופה. "ליידי שנמצאת בטרנזיט קבוע...", הגדירו אותה חברותיה.

היא מחתה על כך שאלי החזיק ברכוש שירשה. "ירשתי עסק ולא קצבת זקנה... אני רוצה להיות שותפה לרווחים כמו להפסדים", היתה אומרת.

"מה חסר לך? מה את מבינה בעסקים, במאזנים?"

"חסרה לי תחושת האמון. רואה חשבון יסביר לי את המאזנים".

"כפוית טובה!"

בעבר, לא תמיד במוּדע, קינאתי בקשר הזה שביניהם. במרוצת הזמן קלטתי שטוב שחלקי אינו עִמהם. שני קורבנות של רומן סוער ומתיש.

2. איפה כל זה מתחיל

עזיבתו של אבא את בית הוריו בגיל שמונה־עשרה וגיוסו לצבא הקייזר הגרמני, געגועיו הבלתי פוסקים אל אמו האהובה, פינוקֶיהָ שהותיר לאחיו הצעיר, החרם שהטיל עליו אביו, מתעלם במשך שבע שנים ממכתביו בגלל עקירתו מן המולדת הגרמנית ועלייתו לפלשתינה הנידחת, פניותיו החוזרות ונשנות אל אביו, עם עלות הנאצים לשלטון, להצטרף אלינו ולחיות איתנו, תוך שהוא מתעלם מכל הפלונטרים שהסבא הזה שתל בנפשו.

"גרמניה היא מולדתי היחידה. כאן נולדתי, כאן חייתי, ואם נגזר עלַי למות – כאן אמות", נאמר במברקו האחרון, שהגיע באמצעות הצלב האדום. הוא היה היחיד מבני משפחתו שנשאר בגרמניה. לבדו. בודד. שילם בחייו את מחיר נאמנותו. "אזרח נאמן", הפטיר אבא באירוניה כשקרא את המברק האחרון הזה.

גינטר, אחיו הצעיר והיחיד, בחור כשרוני ורגיש, היגר לאמריקה עם רעייתו הבוגרת ממנו בשנים, גאה על פירורי תשומת־הלב שהיתה משליכה לעברו מדי פעם בהפוגות שבין ביקוריה בקזינו, שבו היתה עושה לילות כימים. שרידי אישיותו התאדו בהתבטלותו בפניה. כל מפגש בין האחים אחרי תום מלחמת העולם היה טעון מתחים על רקע זה. כשאמא היתה עוטפת את אלי, היה אבא מביע את חששו שהיא מפַתחת "מין גינטר כזה".

כשאלי נסע ללמוד בז'נבה, הודיע גינטר שיבוא לבקר אותו. בפתח המלון התקרב אליו אדם כבן חמישים, ממוצע קומה, חובש מגבעת ולבוש חליפה כהה בת שלושה חלקים, עניבה אדומה וממחטת משי נעוצה בכיס העליון של המעיל. החשש של אלי שזהו דודו התאמת מיד. אבוד לו.

האיש ניגש אליו, אחז בזרועו בחיבוק מהוסס והסיר את המגבעת, חושף שיער מידלדל. הבלורית הכהה של אלי הידלדלה אף היא לאחרונה. גם אבא מקריח. צורת הדיבור הזאת של הדוד, שמלעלע את מילותיו כמוהו בשעת התרגשות. גנטיקה. הגנטיקה היא גזר דין שאי אפשר לחמוק ממנו. לא רוצה את הגֶנים של האיש הזה. שיישארו אצלו. לא רוצה להיות דומה לו. מה אבא רוצה ממנו? הוא אחיו, לא אחי.

ואז אמר גינטר: "בתמונות אתה תמיד עומד ליד אמא שלך... כנראה אתה קשור אליה מאוד. גם אני הייתי קשור מאוד אל אמא שלי. ראיתי אותך בפעם האחרונה כשהיית בן תשע, כשביקרתי אצלכם. אני לא יודע אם הייתי מזהה אותך היום אילו לא הייתי מתבונן כל השנים בתצלומים שאבא שלך היה שולח לי. אתם המשפחה הכי קרובה שיש לי. אין לי ילדים. אתה ונעמי אחותך הם דור ההמשך של המשפחה שלנו. אני מסתכל עליך, תסלח לי על ההתרגשות. אני רוצה למצוא קווי דמיון בינינו. מאוד רוצה. יש לך עיניים כחולות יפות כמו לאמא שלך, אשה מקסימה, עם עיניים כחולות עמוקות כאלה... גם אצלנו במשפחה יש לכולנו עיניים כחולות, אבל לא כאלה כמו של אמא שלך. היא קיבלה אותי בחמימות כזאת כשביקרתי בפלשתינה... אבא שלך ניסה לשכנע אותי להישאר שם ולהביא את אבינו, אבל זה ממש לא התאים".

אבא היה מגדיר את אחיו כ"נשמה של פליט". איך הוא בכלל מעז למצוא קווי דמיון ביניהם. הוא שתקן מטבעו והדוד פטפטן!

"אתה ודאי כבר רעב. אני מצטער, מרוב התרגשות לא שמתי לב שבכלל עוד לא אכלנו ארוחת־ערב. ישבנו כאן יותר מדי, ניגש למסעדה". קולו המתרפס גרם לאלי למולל את מפית הנייר עד שפורר אותה. הם התיישבו ליד החלון הפונה לאגם. ירח סתווי האיר עננים קלים כנוצות, ששייטו בנחת מעל האגם. מהעבר השני הבליחו אורות העיר. החלון היה עטור וילונות תחרה כרוכים בסרט משי ירוק. נטיפי בדולח השתלשלו מן הנברשת שעל התקרה. כלי כסף מבהיקים על מפיות לבנות מעומלנות, אורחים לבושים היטב, מלחששים. אלי הציע את היין האהוב עליו, וגינטר הזדרז להזמין אותו. מיד לאחר שלגמו מהיין המשיך גינטר לדבר, אלא שהפעם חדל לציין את הדמיון ביניהם. הוא תיאר את קשייו הכלכליים, ציין כי אינו נוהג בדרך כלל לחשוף אותם בפני זרים, אבל הוא מרגיש שאיננו מדבר עם זר. הוא סיפר שמַריֶיטָה, אשתו, היא מהמרת כפייתית. ככל שהוא מרבה להרוויח, כן היא מרבה להפסיד את כספו.

אלי חשב בלבו שלא היה קורה אסון אילו לא נפגש עם הנפש האובדת הזאת ולא היה מכיר את דודו. איך אבא בכלל העז להשוות ביניהם! מחר יכתוב לו מכתב ויביע את מחאתו הנמרצת על ההשוואה הזאת.

אלי נעץ את מבטו בחפתי הזהב הנוצצים בשרוולי הכותונת הלבנה המעומלנת. חפתים – מילא, אבל למה דווקא מזהב?

"אבא שלך הוא איש חכם שראה את הנולד. הוא הבחין באנטישמיות שנים לפני עליית הנאצים לשלטון וברח מהמשפחה האמידה שלו, שלא היתה מסוגלת לקבל את הצעד החריג שעשה. הם לא הבינו איך אפשר לנטוש את המולדת הגרמנית ולנדוד למדבר כדי להקים שם בית לאומי לעם היהודי, אחרי שהצלחנו להתערות כל כך יפה בתרבות ובחברה הגרמנית".

"אבא האמין שחייבת להימצא מולדת לעם היהודי שאליו אנחנו שייכים, כי כך נולדנו. שמעת על אנשים עם חזון?" אמר אלי בקוצר רוח, ומיד התחרט על נימת ההתרסה בדבריו מחד גיסא, ועל נאומו ה"ציוני" מאידך גיסא.

"כולנו הצלחנו לעזוב את גרמניה", ענה גינטר. "רק אבי, הסבא שלך, נשאר שם לבדו ונשלח לאחד ממחנות המוות. הוא בחר להישאר שם מתוך הכרה ברורה. למזלנו הקרובים שהיגרו לארצות־הברית קלטו אותנו. אביך היה האחיין האהוב על איזה דוד ערירי, שרצה להוריש לו את רכושו – ומחק אותו מן הצוואה ברגע שעזב את המולדת הגרמנית. אביך צחק ואמר שאיננו מתכוון להתפרנס מירושות.

"שמעת על המרשל גי, המצביא הבכיר של נפוליאון?... אתה יודע שהוא היה קרוב שלנו? יש לי בבית צילום ממוסגר שלו, עם תלתלי כסף, במדי מרשל. במשפחה היו במשך כל הדורות נישואי תערובת. האמינו בהתבוללות".

גינטר דיבר בהתרגשות, מלעלע את מילותיו, עד שהגיע לתאר את כאבה של סבתא תיקלה כאשר עזב אבא את הבית. "עם הפרידה הזאת היא מעולם לא השלימה. מדי יום היתה ממתינה לדוור שיביא את מכתביו הארוכים. ידע לכתוב היטב, אבא שלך... סבתא שלך ידעה שגם לוולטר, אביך, היתה הפרידה הזאת כואבת, אבל הוא התנהג כאדם שכוחות עליונים מובילים אותו. לדאוג לגורל העם היהודי... השד יודע מאין זה בא לו!... גורלה של אמא, סבתא שלך, ודאי ידוע לך..." נשנק גינטר בבכי.

אלי רמז בסתר למלצר להביא את החשבון. "ניסיתי לספר לך קצת על השורשים..." התנצל גינטר כשאלי הודיע שלצערו עליהם להיפרד, כי הוא מוכרח ללמוד: "מחרתיים יש לי בחינה. אבל ברור שעוד ניפגש". שורשים, שורשים... משפחה... גֶנים... מלמל לעצמו.

גינטר דודי ותיקלה סבתי. אלי אחי וארנה אמי. שתי בועות שקופות שאינן מרחפות עוד בחלל.

פְרידה היא שהניחה לאמא לשוט במצפון נקי עם אלי שלה במרחבים מרופדים היטב. פרידה, נערה כפרית בת שמונה־עשרה, שוחרת הרפתקאות, הגיעה לברלין כדי לטפל בתינוק. היא נתפסה לרעיון להילוות אל אמא, אל אֵלִי בן השנתיים ואלַי בת השישה חודשים, בדרכנו חזרה לפלשתינה תוך טלטולי דרך ברכבות ובאונייה, ולשהות איתנו כחודש ימים בארץ הקודש.

פְרידה התאהבה בשמש, בים – ובי. הדמיון החיצוני בינינו גרם לה לחשוב שאני בתה. כשגדלתי מעט, ועדיין הייתי ילדה קטנה, הפכתי לאשת סודהּ מבלי להבין את המתרחש, ממתינה ביחד אִתהּ למכתבים מהחיילים הבריטים שמילאו תפקיד מכריע בחייה. הייתי מרותקת לסיפוריה מבלי להבין את תוכנם. ניסיתי תמיד להיענות לבקשתה לא ללכלך את הבגדים בעודם חמים מן הגיהוץ. היא נשארה איתנו שבע שנים, ולמרבה הפליאה נזכרתי באלבום עם כריכת העור האדומה רק בעקבות ביקור מקרי אצל קוראת בכף היד, שעמדה בנחישות על דעתה שבגיל שבע נמסרתי למוסד, עברתי טראומה. וכשסיפרתי זאת כקוריוז לאמא, היא שלפה את האלבום האדום ובו התצלומים שלי עם פְרידה, פְרידה מחזיקה אותי בזרועותיה בהיותי תינוקת שמנמנה על חוף הים; סדרה של תצלומים עד גיל שבע של ילדה בהירת־שיער עם עיניים פעורות, צמודה אליה בעוד היא מכנסת אותי בזרועותיה ועוטפת אותי בעטיפה חמה ומרפדת, שנקרעה ממני באחת והותירה אותי במשך חודשים מתעוררת בלילות בפרצי־בכי.