ככה זה גם אצלכם?

אשתו של

כדי לממן את לימודיי באותן שנים, שנות השמונים, עבדתי בתור מלצרית במלון הילטון הישן.

חברי כנסת, שרים ואנשי ציבור אחרים וידועי שם התארחו אצלנו במלון, שהיה אז מלון היוקרה של ירושלים.

עיתונאים ובעיקר אלו המתחילים היו פונים אליי ומבקשים שאספר להם שְׁביב רכילות כדי שיוכלו להביא חדשות תקשורתיות לעיתונם.

לרוב לא היה לי מה לספר, וכשהיה הייתי כל כך דהומה שלא סיפרתי.

אחד מנבחרי הציבור נהג לפקוד אותנו עם אשתו, אישה נאה ומטופחת, אחת לשבועיים.

הבעל היה יוצא לעיסוקיו והאישה הייתה נשארת בחדר.

כמעט מעולם לא ראינו אותה במבואה או בברֵכה.

חדרם היה תמיד אותו חדר.

יום אחד נתבקשתי על ידי המטבח להעלות ארוחה לשניים לחדרם.

דפקתי בדלת וכששמעתי קולות הייתי בטוחה שנאמר לי להיכנס.

פתחתי את הדלת וראיתי את אשת האיש החשוב גוחנת על מפשעתו של איש חשוב אחר ופיה מלא.

האיש החשוב סמוק ומבוהל החל לצרוח עליי:

"מטומטמת, לא לימדו אותך שדופקים בדלת?! אני אדאג שיפטרו אותך אם רק..."

המגש נפל מידי. הצ'יפס התפזר על הרצפה.

ברחתי משם בוכה.

מעולם לא סיפרתי לאיש וגם איש מהם לא סיפר...

התאכזבת, לא?

שנתיים תמימות התכתבתי עם אלן במייל.

נהניתי מהשיח הווירטואלי והלא מחייב הזה.

ידעתי שהוא בחור מעניין ואינטליגנטי, כמעט בן גילי, גרוש שנים רבות, ועד מהרה טוויתי סביבו חלומות רומנטיים.

יום אחד כתב לי: "החלטתי לעשות עלייה". לעשות עלייה, כתב, כמנהגם של דוברי האנגלית.

שמחתי. וואו, שמחתי.

ללא מחשבה הזמנתי אותו, זה היה קרוב לראש השנה, לבוא ולאכול איתנו. איתי ועם ילדיי וחברותיי.

הוא נענה בשמחה.

הוא גם דיווח לי שיתגורר במרכז ירושלים, באכסניה.

"אבוא לקחת אותך", כתבתי.

קבענו יום ושעה.

החניתי את המכונית ועליתי במעלה מדרחוב בן־יהודה.

בפינת רחוב ההסתדרות, כך קבענו, הוא יחכה לי.

גבר גבוה ומרשים חייך אליי.

זרחתי. ואז הוא נע בכיוון שלי ואישה צעירה ויפה נפלה על צווארו. מאחוריו עמד אלן.

גוץ, פנים רחבות שלא בפרופורצייה, איש כבד מאוד־מאוד, לא מושך.

חייכתי חיוך מאולץ. ואז אמר באנגלית:

"התאכזבת, לא?"

נבוכה וסמוקה אמרתי: "מה פתאום? בכלל לא".

אז כמה היית נותנת לי?

שכנתה אסתר התקשרה.

"הייתי רוצה להכיר לך את אחי", אמרה.

"הוא חזר לארץ לאחר היעדרות של עשר שנים, הוא ימצא חן בעינייך, אני בטוחה".

התקשר וקבעו להיפגש במלון לרום, כיום ענבל.

שאלה לגילו והוא התחמק באלגנטיות.

אמר: "חכי ותראי".

הגיעה דקות אחדות לפני השעה היעודה.

נכנס גבר כבן שבעים וחמש (היא עצמה הייתה בת חמישים וחמש), לבוש מגפי בוקרים בבוקר חמסין ומכנסי ג'ינס הדוקים לגופו הקמול.

ניכר היה בו שעבר לא מעט ניתוחים פלסטיים, עור פניו היה מתוח עד שפיו היה עיגול קטנטן ומצומצם, וניכר היה בו שהוא מתאמץ כדי להניע את שפתיו המתוחות ולדבר.

ניגש אליה ושאל: "בן כמה את חושבת שאני?"

נבוכה ענתה, "אפילו לא יום יותר מחמישים".

"מבחינה ביולוגית", הוא אמר, "אני בן ארבעים ושמונה".

באלגנטיות אמרה: "אז זה לא ילך בינינו, כי אני בת חמישים וחמש ומבוגרת ממך בהרבה" —

והלכה.