אינטואיציה

מבוא

אי אפשר להסביר אינטואיציה באופן מדעי, כי עצם התופעה היא בלתי מדעית ואי־רציונלית. עצם הדבר שנקרא אינטואיציה נמצא מעבר להיגיון. בשפת דיבור זה יכול להיראות סביר לשאול, "האם אפשר להסביר את תופעת האינטואיציה?" אבל משמעות השאלה היא למעשה, "האם אפשר לצמצם אינטואיציה לדרגת אינטלקט?" ואינטואיציה היא דבר שמעבר לאינטלקט, לא ממין האינטלקט, משהו שבא ממקום שהאינטלקט לגמרי לא ער לו. כך שהאינטלקט יכול להרגיש את זה, אבל לא להסביר את זה.

הקפיצה של האינטואיציה יכולה להיות מורגשת, כי יש פער. האינטלקט יכול לחוש את האינטואיציה – הוא מבחין שקרה דבר מה – אך אינו יכול להסביר את זה, כי הסבר מצריך סיבתיות. הסבר פירושו תשובה לשאלה מניין זה בא, מדוע זה בא, מהי הסיבה. וזה בא ממקום אחר, לא מן האינטלקט עצמו – כך שאין סיבה אינטלקטואלית. אין סיבתיות, אין חוליה מקשרת, אין המשכיות רציפה בתוך האינטלקט.

אינטואיציה היא מישור התרחשות אחר, שאינו קשור כלל לאינטלקט, אם כי הוא יכול לחדור לאינטלקט. יש להבין שמציאות גבוהה יכולה לחדור לנמוכה ממנה, אך הנמוך אינו יכול לחדור אל הגבוה. משום כך, אינטואיציה יכולה לחדור לאינטלקט, כי היא גבוהה יותר, אך האינטלקט אינו יכול לחדור לאינטואיציה ולרדת לפשרה, כי הוא נמוך יותר.

באותו אופן, המיינד שלך יכול לחדור לגופך, אך גופך אינו יכול לחדור למיינד.1 ההוויה שלך יכולה לחדור למיינד, אך המיינד אינויכול לחדור להוויה. משום כך, אם אתה הולך אל ההוויה, עליך להפריד את עצמך מן הגוף והמיינד כאחד. הם לא יכולים לחדור לתופעה גבוהה מהם.

כשאתה פונה למציאות גבוהה, עליך להשיל מעליך את העולם הנמוך יותר של תופעות והתרחשויות. אין הסבר לגבוה בנמוך, כי עצם המונחים הדרושים להסבר לא קיימים שם; הם חסרי משמעות. אבל האינטלקט יכול לחוש את הפער, הוא יכול לדעת שיש פער. הוא יכול להבחין ש"קרה פה דבר מה שהוא מעבר לי." אם האינטלקט יכול לעשות אפילו את המעט הזה, הוא עשה הרבה.

אבל האינטלקט יכול גם לדחות את מה שקרה. זאת הכוונה כשמדברים על אמונה או אי־אמונה. אם אתה חש שמה שלא יכול להיות מוסבר על ידי האינטלקט לא קיים, אתה "אדם לא מאמין". אז אתה תמשיך לנהל את חייך בקיום הנמוך הזה של האינטלקט, כבול אליו. לא תיתן מקום למסתורין, לא תאפשר לאינטואיציה לדבר אליך.

זה פירושו של רציונליסט. הרציונליסט לא רואה אפילו שבא משהו מן המֵעֵבֶר. אם אתה בעל רקע רציונלי, השכלה רציונלית, הכשרה רציונלית, לא תפתח פתח לגבוה; אתה תכחיש אותו, ותאמר, "זה לא יכול להיות. זה בהכרח פרי הדמיון שלי; זה בוודאי חלום, ותו לא. כל עוד אינני יכול להוכיח את זה רציונלית, לא אקבל את זה." מיינד רציונלי נהיה סגור, תחום בגבולות החשיבה, ואינטואיציה לא יכולה לחדור לשם.

אבל אפשר להשתמש באינטלקט בלי להיות סגור. אז אתה יכול להשתמש בשכל ובחשיבה ככלי, ולהישאר פתוח. אתה משאיר את עצמך פתוח לגבוה. אם משהו בא, אתה פתוח לקלוט. אז אתה יכול להשתמש באינטלקט ככלי עזר. הוא מבחין ש"קרה משהו שהוא מעבר לי," והוא יכול לעזור לך להבין את הפער.

אם אתה חש שמה שלא יכול להיות מוסבר על ידי האינטלקט לא קיים, אתה "אדם לא מאמין". אתה תמשיך לנהל את חייך בקיום הנמוך הזה של האינטלקט, כבול אליו. לא תיתן מקום למסתורין, לא תאפשר לאינטואיציה לדבר אליך.

מעבר לכך, האינטלקט יכול לשמש לצורך הבעה – לא להסבר. בודהא לא "מסביר" שום דבר. הוא אקספרסיבי, נותן ביטוי לדברים, אך לא מספק הסברים. כל כתבי האופנישאדות קובעים ומביעים בלי הסברים כלשהם. הם אומרים, "זה כך וכך, זה מה שקורה. אם אתה רוצה, היכנס פנימה. אל תעמוד מנגד, אל תישאר בחוץ. אי אפשר לספק הסברים מבפנים החוצה. היכנס ותיווכח – בוא ותראה את הדברים מבפנים."

אפילו אם אתה נכנס פנימה, הדברים לא יוסברו לך. אתה תדע ותרגיש אותם. האינטלקט יכול לנסות להבין, אך הוא מועד לכישלון. אי אפשר לצמצם את הגבוה לנמוך.

אינטואיציה נעה בלי כלי תעבורה כלשהו – לכן היא קפיצה; זאת הסיבה שהיא דילוג לא המשכי. אינטואיציה היא מעבר מנקודה אחת לשנייה בלי רצף מקשר בין השתיים. אם אני בא אליך צעד אחר צעד, זאת איננה קפיצה. רק אם אני בא אליך בלי שלבי ביניים זאת קפיצה. וקפיצה אמיתית היא דבר עמוק עוד יותר: יש משהו בנקודה א', ואחר כך הוא מופיע בנקודה ב', ובין השתיים אין דרגות ביניים. זאת קפיצה אמיתית.

אינטואיציה היא קפיצה – היא לא דבר שבא אליך בשלבים. זה דבר שקורה לך, לא בא אליך – קורה בלי סיבתיות, בלי מקור במקום כלשהו. ההתרחשות הפתאומית הזאת היא אינטואיציה. אלמלא הייתה פתאומית, חסרת המשכיות רציפה ממה שקדם לה, השכל היה מגלה את הנתיב. זה היה לוקח זמן, אבל היה אפשר לעשות את זה. השכל היה מסוגל לדעת ולהבין ולשלוט בזה. אז היה אפשר לפתח מכשיר, כמו רדיו או טלוויזיה, שיכול לקלוט אינטואיציה.

לו הייתה אינטואיציה עוברת דרך קרניים או גלים, היינו יכולים להמציא או לפתח מכשיר שיקלוט וירשום אותם. אבל אף מכשיר אינו יכול לקלוט אינטואיציה, ולא יוכל אי־פעם, כי זאת איננה תופעה גלית. זאת איננה תופעה בכלל; זאת קפיצה מאי־הוויה להוויה.

אינטואיציה פירושה בדיוק זה – וזאת הסיבה שהשכל מתכחש לקיומה. השכל מכחיש אותה כי אינו מסוגל לפגוש אותה. השכל יכול לפגוש רק תופעות שאפשר לנתח אותן לסיבה ותוצאה.

לפי השכל, יש שני תחומי קיום: הידוע והבלתי ידוע. והבלתי ידוע פירושו זה שעדיין לא ידוע, אך יהיה ידוע ביום מן הימים. אבל המיסטיקה אומרת שיש שלושה תחומים: הידוע, הלא ידוע והלא נתון לידיעה (known, unknown, unknowable). בלא נתון לידיעה, המיסטיקן מתכוון לזה שלא יכול לעולם להיות ידוע. בעיקרון הוא לא יכול להיות ידוע.

האינטלקט מעורב בידוע ובלא ידוע, לא במה שלא נתון לידיעה. אינטואיציה מתעסקת עם הלא נתון לידיעה, זה שאי אפשר לדעת אותו. זאת לא רק שאלה של זמן עד שהוא יהיה ידוע – היותו לא נתון לידיעה, זה עצם מהותו. זה לא שהמכשירים שלכם לא מספיק משוכללים, או ההיגיון לא מספיק עדכני ומפותח, או המתמטיקה פרימיטיבית – זאת אינה השאלה. האיכות המהותית של הלא נתון לידיעה היא חוסר האפשרות לדעת. הוא יהיה קיים תמיד כלא נתון לידיעה.

זה תחומה של האינטואיציה.

האינטלקט מעורב בידוע ובלא ידוע, לא במה שלא נתון לידיעה.

אינטואיציה מתעסקת עם הלא נתון לידיעה, זה שאי אפשר לדעת אותו.

כשמשהו מהלא נתון לידיעה נהיה ידוע, זאת קפיצה – אין חוליה מקשרת, אין נתיב מעבר, אין תנועה המשכית מנקודה אחת לשנייה. אבל זה נראה בלתי נתפס, ולכן כשאני אומר שאתה יכול להרגיש את זה אך לא להבין את זה, כשאני אומר דברים כאלה, אני יודע היטב שאני מדבר שטויות, דברים חסרי מובן. שטויות (nonsense) פירושן רק אותו דבר שאינו יכול להיות מובן על ידי החושים (senses). והמיינד הוא חוש, הדק ביותר בין החושים.

אינטואיציה אפשרית דווקא מפני שהלא נתון לידיעה ישנו. המדע מכחיש את קיומו של האלוהי מפני שהוא אומר, "יש רק חלוקה אחת: הידוע והלא ידוע. אם יש אלוהים, נגלה אותו בשיטות מעבדה. אם הוא קיים, המדע יגלה אותו."

המיסטיקן, לעומת זאת, אומר, "מה שלא תעשו, משהו בעצם היסוד של הקיום יישאר בגדר מסתורין בלתי מפוענח, נעלם שלא נתון לידיעה." ואם המיסטיקנים לא צודקים, אני חושב שהמדע יהרוס את כל משמעות החיים. אם אין מסתורין, כל משמעות החיים עולה בתוהו, וכל היופי נהרס.

הלא נתון לידיעה הוא היופי, המשמעות, הכיסופים, המטרה. בזכות הלא נתון לידיעה, יש משמעות לחיים. כשהכול ידוע, הכול שטוח. זה יימאס עליך, אתה תרגיש שעמום.

הלא נתון לידיעה הוא הסוד; הוא החיים עצמם.

בזכות הלא נתון לידיעה, יש משמעות לחיים. כשהכול ידוע, הכול שטוח. זה יימאס עליך, אתה תרגיש שעמום.

אומר את זה כך:

האינטלקט הוא מאמץ לדעת את הלא ידוע, והאינטואיציה היא התרחשותו של הלא נתון לידיעה. אפשר לחדור אל הלא נתון לידיעה, אך לא להסביר אותו.

ההרגשה אפשרית; ההסבר לא. ככל שתנסה להסביר את זה, תהפוך להיות סגור יותר, אז אל תנסה. תן לאינטלקט לפעול בתחומו, אך זכור תמיד שיש רבדים עמוקים יותר. יש סיבות עמוקות יותר, שהשכל לא יכול לתהות על קנקנן. סיבות גבוהות יותר, שהשכל לא מסוגל לרדת לפשרן – הן נשגבות מבינתו.

הערות

1 למילה mind אין תרגום מדויק בעברית. במקומות שבהם הדיוק אינו מתחייב, השתמשתי בהתאם להקשר במילים כמו תודעה, שכל, מוח, נפש, חשיבה, דעת. במקומות שמחייבים את המובן המדויק, אני פשוט משאיר את המילה ׳מיינד׳ – המתרגם.

האינטלקט הוא מאמץ לדעת את הלא ידוע,

והאינטואיציה היא התרחשותו של הלא נתון לידיעה.

אפשר לחדור אל הלא נתון לידיעה,

אך לא להסביר אותו.

ההרגשה אפשרית,

ההסבר לא.

מפות

כשהגוף מתפקד ספונטנית,

זה נקרא אינסטינקט.

כשהנשמה מתפקדת ספונטנית,

זה נקרא אינטואיציה.

שני הדברים דומים,

ועם זאת רחוקים מאוד.

האינסטינקט הוא של הגוף – הגס, הגשמי;

האינטואיציה היא של הנשמה – העדין והדק.

ובין השניים שוכן המיינד, המומחה,

שלא מתפקד לעולם ספונטנית.

מיינד פירושו ידע.

ידע לא יכול לעולם להיות ספונטני.

האינסטינקט עמוק מן האינטלקט

והאינטואיציה גבוהה מן האינטלקט.

שניהם מעבר לאינטלקט, ושניהם טובים.

ראש, לב והוויה

אפשר לחלק את האינדיבידואליות שלך – רק לשם הבנתה; אחרת אין כל חלוקה, זאת מקשה אחת, אחדות אחת שלמה – לשלושה חלקים: הראש, הלב וההוויה.

האינטלקט הוא תפקודו של הראש, האינסטינקט הוא תפקודו של הגוף, והאינטואיציה היא תפקוד הלב. מעבר לכל השלושה האלה ישנה ההוויה, שאיכותה היחידה היא עדות.

לאינטלקט יש שימוש משלו, אך לאסוננו, הוא הפך לאדון ההוויה שלך.

זה יצר בעיות עצומות בעולם.

הראש חושב בלבד; לכן אינו מגיע לעולם למסקנה כלשהי. הוא מילולי, לשוני, לוגי, אך מאחר שאין לו שורשים במציאות, אלפי שנים של חשיבה פילוסופית לא הניבו אף מסקנה חותכת אחת. הפילוסופיה עד היום הייתה התרגיל הגדול ביותר בעקרות לשמה. האינטלקט חכם מאוד בהעלאת שאלות ואחר כך בדיית תשובות, ומתוך אותן תשובות, עוד שאלות ועוד תשובות. הוא יכול לבנות ארמונות של מילים, תלי תלים של תיאוריות, אך כולם רק מגדלים פורחים באוויר, בלונים מלאים הליום.

הגוף אינו יכול להסתמך על האינטלקט, כי הגוף צריך לחיות. זאת הסיבה שכל התפקודים החיוניים של הגוף נתונים בידי האינסטינקט – למשל, נשימה, פעימת הלב, עיכול המזון, זרימת הדם בכלי הדם. אלף ואחד תהליכים מתנהלים בגופך שאין לך כל חלק בהם. וטוב שהטבע נתן לגוף חוכמה משלו. אחרת, לו היה האינטלקט שלך מופקד על הגוף ותפקודיו, החיים היו בלתי אפשריים! כי לפעמים אתה עלול לשכוח לנשום – לפחות בלילה, איך תנשום כשאתה ישן? גם כך אתה מבולבל כל כך עם סבך המחשבות שלך; בתוך הבלבול הזה, איך תדאג לזרימת הדם בעורקים? איך תוודא שהכמות הנכונה של חמצן מגיעה לתאי הגוף השונים? שהאוכל שאתה אוכל מפורק למרכיבי היסוד שלו, וכל מרכיב נשלח למקום שבו הוא נחוץ? כל המלאכה האדירה הבלתי פוסקת הזאת נעשית על ידי האינסטינקט. אתה לא נדרש שם. אתה יכול להישאר בתרדמת, והגוף ימשיך לתפקד כסדרו.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*