דם קר - האקדמיה לערפדים 2
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
דם קר - האקדמיה לערפדים 2
מכר
מאות
עותקים
דם קר - האקדמיה לערפדים 2
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

דם קר - האקדמיה לערפדים 2

4.8 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    הסופרת האמריקנית רישל מיד כותבת למבוגרים ולנוער. היא חובבת קריאה מושבעת ויש לה עניין מיוחד ורב־שנים במיתולוגיות ובסיפורי עם. כתיבתה הכובשת, דמיונה הפורה וההבנה שלה את עולמם של מתבגרים סחפו את בני הנוער ברחבי העולם. ספרי האקדמיה לערפדים תורגמו ל־30 שפות והסדרה היתה לרב־מכר בינלאומי.

    תקציר

    הדם קר כשאהבה וקנאה מתנגשות במדרונות השלג...
    רוז מאוהבת בדימיטרי. דימיטרי מגלה עניין בטאשה. ומייסון, חברה הטוב של רוז, יעשה הכול כדי להתקרב אליה. אבל לא רק חיי האהבה מסתבכים באקדמיית סנט ולדימיר.
    ערפדי הסטריגוי בני האלמוות עומדים לתקוף, ובית הספר בכוננות גבוהה. התלמידים מפונים לאתר סקי מושלג, אך הנוף החורפי משרה רק אשליה של ביטחון. שלושה תלמידים בורחים כדי להתנקם בסטריגוי הקטלניים, ורוז חייבת לשתף פעולה עם כריסטיאן כדי להציל אותם. והפעם, לא רק הלב שלה נמצא בסכנה...
    הסופרת האמריקנית רישל מיד כותבת למבוגרים ולנוער. היא חובבת קריאה מושבעת ויש לה עניין מיוחד ורב־שנים במיתולוגיות ובסיפורי עם. כתיבתה הכובשת, דמיונה הפורה וההבנה שלה את עולמם של מתבגרים סחפו את בני הנוער ברחבי העולם. ספרי האקדמיה לערפדים תורגמו ל־30 שפות והסדרה היתה לרב־מכר בינלאומי. עוד על רישל מיד באתר האינטרנט www.RichelleMead.com

    פרק ראשון

    פרק ראשון: פרק 1

     


    לא חשבתי שהיום שלי יכול להיות גרוע יותר מכפי שכבר היה, עד שהחברה הכי טובה שלי אמרה לי שייתכן שהיא הולכת ומשתגעת. שוב.
    "אני... מה אמרת?"
    עמדתי באולם הכניסה של בניין המעונות שלה, רוכנת אל אחד מהמגפיים שלי ומסדרת אותו. הרמתי את ראשי בבת אחת, והבטתי בה מבעד לסבך השיער השחור שלי, שכיסה מחצית מפנַי. נרדמתי אחרי הלימודים וּויתרתי על השימוש במברשת שיער כדי להספיק לצאת בזמן. שְׂער הבלונד־פלטינה של ליסה היה חלק ומושלם, כמובן, ונח על כתפיה כמו הינומה בעודה מביטה בי במבט משועשע.
    "אמרתי שאני חושבת שהכדורים כבר לא עוזרים לי כל כך כמו פעם."
    הזדקפתי והסטתי את השיער מפני. "מה זאת אומרת?" שאלתי. סביבנו, מורוי חלפו במהירות על פנינו, בדרכם לפגוש חברים או לארוחת הערב.
    "התחלת כבר..." הנמכתי את קולי. "התחלת כבר לקבל בחזרה את הכוחות שלך?"
    היא הנידה את ראשה, והבחנתי בהבזק קטן של חרטה בעיניה. "לא... אני מרגישה קרובה יותר לקסם, אבל אני עדיין לא יכולה להשתמש בו. מה ששמתי אליו לב בעיקר בזמן האחרון, זה שיש לי את הדבר ההוא, את יודעת... אני נכנסת קצת לדיכאון מדי פעם. אמנם זה לא מתקרב אפילו בעוצמתו למה שהיה אז," היא הזדרזה להוסיף, כשהבחינה בהבעת פני. לפני שהיא התחילה לקחת את הכדורים, מצבי הרוח של ליסה יכלו להיות ירודים כל כך עד שהיא חתכה את עצמה. "אבל הדיכאון מופיע קצת יותר עכשיו."
    "ומה בקשר לדברים האחרים שהרגשת? התקפי החרדה? ההזיות?"
    ליסה צחקה, ולא התייחסה לזה ברצינות כמוני. "את נשמעת כאילו קראת ספרי פסיכיאטריה."
    ובאמת קראתי ספרי פסיכיאטריה. "אני רק דואגת לך. אם את חושבת שהכדורים הפסיקו להשפיע עלייך, כדאי להגיד למישהו."
    "לא, לא," היא אמרה מיד. "אני בסדר, באמת. הם עדיין משפיעים... רק לא באותה מידה. אני לא חושבת שצריך להיכנס לפניקה בינתיים. במיוחד לא את — לפחות לא היום."
    הניסיון שלה לשנות את נושא השיחה הצליח. לפני שעה נודע שאני אמורה לעבור את ההסמכה שלי היום. זה מבחן — או ליתר דיוק, ריאיון — שנדרשו לעבור כל המגינים הטירונים במהלך השנה השנייה באקדמיית סנט ולדימיר. כיוון שבשנה שעברה לא הייתי כאן כי הסתרתי את ליסה, החמצתי את מועד ההסמכה שלי. היום ייקחו אותי לאחד המגינים מחוץ לתחומי הקמפוס, והוא יבחן אותי. תודה על שהודעתם לי מראש, אנשים.
    "אל תדאגי לי," חזרה ואמרה ליסה בעודה מחייכת. "אני אגיד לך אם המצב יחמיר."
    "בסדר," אמרתי בחוסר רצון.
    אבל רק ליתר ביטחון, הפעלתי את החושים שלי ואיפשרתי לעצמי להרגיש אותה באמת דרך החיבור בינינו. היא אמרה את האמת. היא היתה רגועה ומאושרת הבוקר, ולא חשתי בשום דבר שיש לדאוג בגללו. אבל הרחק בלא־מודע שלה, הרגשתי בסבך רגשות אפלים ומטרידים. הם לא אכלו אותה או משהו כזה, אבל התחושה שקיבלתי היתה של אותם התקפי דיכאון וכעס שהיו לה פעם. הם אמנם חילחלו פנימה בזרם דקיק בלבד, אבל זה לא מצא חן בעיני. לא רציתי שהם יהיו שם בכלל. ניסיתי לחדור עמוק יותר לתוך הראש שלה כדי לחוש את הרגשות שלה טוב יותר, ופתאום אחזה בי תחושה מוזרה שאני נוגעת במשהו. הרגשה מחליאה אחזה בי, ויצאתי בבת אחת מהראש שלה. רעד קל חלף בגופי.
    "את מרגישה טוב?" שאלה ליסה וקימטה את מצחה. "נראה כאילו יש לך בחילה פתאום."
    "אני רק... לחוצה מהמבחן," שיקרתי. ניסיתי בהיסוס להגיע שוב לחיבור בינינו. סבך הרגשות האפל נעלם לחלוטין. אין זכר. אולי בכל זאת אין שום בעיה בכדורים שהיא נוטלת. "אני בסדר."
    היא הצביעה על השעון. "את לא תהיי בסדר אם לא תתחילי לזוז בקרוב."
    "לכל הרוחות," קיללתי. היא צודקת. חיבקתי אותה בחטף. "להתראות אחר כך!"
    "בהצלחה!" היא קראה.
    מיהרתי לחצות את הקמפוס ומצאתי את המדריך שלי, דימיטרי בֵּליקוֹב, מחכה ליד מכונית הוֹנדה פּיילוט. כמה משעמם. אמנם ידעתי שאין מה לצפות שניסע לנו בכבישים של הרי מונטנה במכונית פורשה, אבל היה יכול להיות נחמד אם היינו נוסעים ברכב מגניב מזה.
    "אני יודעת, אני יודעת," אמרתי כשראיתי את הבעת פניו. "סליחה שאיחרתי."
    ואז נזכרתי שאני עומדת בפני אחד המבחנים החשובים בחיי, ופתאום שכחתי לגמרי מליסה ומזה שהכדורים שלה אולי לא משפיעים עליה. רציתי להגן עליה, אבל כל זה לא יהיה שווה הרבה אם לא אצליח לסיים את התיכון ולהפוך למגינה שלה בפועל.
    דימיטרי עמד שם ונראה מדהים כמו תמיד. בניין האבן הגדול הטיל עלינו צללים ארוכים, מתנשא מעלינו במלוא הדרו כמו מפלצת ענקית באור השחר העמום. שלג התחיל לרדת סביבנו. הבטתי בפתותי השלג הקלילים והמנצנצים שריחפו ברכות ארצה. כמה מהם נחתו על שערו הכהה ונמסו מיד.
    "מי עוד הולך?" שאלתי.
    הוא משך בכתפיו. "רק את ואני."
    מצב הרוח שלי השתפר באחת והפך מ"עליז" ל"משולהב". אני ודימיטרי. לבד. במכונית. זה אפילו עשוי להיות שווה מבחן מפתיע.
    "זה רחוק?" התפללתי חרישית שזאת תהיה נסיעה ממש ארוכה. נסיעה שתארך שבוע, נניח. עם לינת לילה במלונות פאר. אולי אפילו ניתקע באיזו סופת שלג, ורק חום הגוף שלנו יציל אותנו ממוות.
    "חמש שעות נסיעה."
    "אה."
    קצת פחות ממה שקיוויתי. ובכל זאת, חמש שעות עדיפות על לא כלום. וקיימת האפשרות של סופת שלג.
    הנהיגה בכבישים המושלגים ומכוסי הערפל היתה עלולה להיות קשה לבני אדם, אבל עיניהם של הדמפירים עומדות במשימה כזאת ללא כל קושי. הבטתי קדימה, מנסה לא לחשוב על ריח האפטרשייב של דימיטרי, שמילא את המכונית בניחוח נקי וצונן שגרם לי להתחמם. במקום זה, ניסיתי להתרכז שוב בהסמכה.
    זה לא היה מסוג המבחנים שאפשר להתכונן אליהם. או שעברת או שלא. מגינים בוגרים ביקרו את המגינים הטירונים במהלך השנה השנייה ונפגשו איתם ביחידות לריאיון, כדי לעמוד על מידת מחויבותם של התלמידים להפוך למגינים. לא ידעתי מה הם שואלים בדיוק, אבל עם השנים דלפו כל מיני שמועות. המגינים הבוגרים בדקו את האופי של התלמיד ואת מידת מסירותו לתפקיד, ובעקבות הראיונות האלה, היו כמה טירונים שהתגלו כלא מתאימים להמשיך במסלול.
    "הם לא אמורים לבוא לאקדמיה?" שאלתי את דימיטרי. "אני מתכוונת, אין לי בעיה עם סיורים לימודיים, אבל למה אנחנו נוסעים אליהם?"
    "למען האמת, את נוסעת אליו, לא אליהם." דבריו של דימיטרי נאמרו במבטא רוסי קל, עדות יחידה למוצאו. חוץ מהדבר הזה, האנגלית שלו היתה ודאי טובה יותר משלי. "כיוון שזה מקרה מיוחד והוא עושה לנו טובה, אנחנו אלה שמגיעים אליו."
    "מי הוא?"
    "ארתור שוֹנבֶּרג."
    הרמתי את מבטי באחת מהכביש לעבר דימיטרי.
    "מה?" צווחתי.
    ארתור שונברג נחשב אגדה. הוא היה אחד מקוטלי הסטריגוי המפורסמים ביותר בהיסטוריה החיה של המגינים וכיהן בעבר כראש מועצת המגינים — חבורת האנשים שציוותו מגינים למורוי וקיבלו החלטות שנוגעות לכולנו. בסופו של דבר הוא פרש וחזר להגן על אחת ממשפחות האצולה, משפחת בּאדיקה. למרות שפרש, ידעתי שהוא עדיין קטלני. מורשת הקרב שלו היתה כלולה בתוכנית הלימודים שלי.
    "לא היה... לא היה מישהו אחר פנוי?" שאלתי בשקט.
    ראיתי את דימיטרי מסתיר חיוך. "את תהיי בסדר. וחוץ מזה, אם ארט יעביר אותך, תהיה לך המלצה נהדרת שתיזקף לזכותך."
    אַרְט. מערכת היחסים ביניהם מאפשרת לדימיטרי לכנות את אחד המגינים הכי תותחים בסביבה בשמו הפרטי. מובן שדימיטרי גם הוא די קשוח, כך שזה לא אמור להפתיע אותי.
    שתיקה השתררה במכונית. נשכתי את השפה שלי, ופתאום תהיתי אם אהיה מסוגלת לעמוד בסטנדרטים של ארתור שונברג. הציונים שלי היו טובים, אבל כל מיני דברים, כמו הבריחה שלי וההסתבכות במריבות בבית הספר, הטילו צל כבד על מידת הרצינות שלי בנוגע לקריירה העתידית שלי.
    "את תהיי בסדר," חזר ואמר דימיטרי. "הדברים הטובים בתיק האישי שלך מכריעים את הדברים הרעים."
    לפעמים הרגשתי כאילו הוא יכול לקרוא את המחשבות שלי. חייכתי חיוך קטן והעזתי להגניב אליו מבט. זאת היתה טעות. גוף ארוך ורזה, ניכר לעין גם כשישב. עיניים כהות ועמוקות. שיער חום עד הכתפיים אסוף לאחור. שיער רך כמשי. ידעתי את זה כי העברתי את האצבעות שלי בשיער שלו כשוויקטור דשקוב לכד אותנו בלחש התאווה. במאמצים עילאיים הכרחתי את עצמי להתחיל לנשום שוב ולהסב ממנו את המבט.
    "תודה, המאמן," הקנטתי אותו, ושקעתי אחורה בכיסא.
    "אני כאן כדי לעזור לך," הוא ענה. קולו היה קליל ורגוע — דבר נדיר אצלו. הוא היה מתוח בדרך כלל, מוכן לכל מתקפה. הוא כנראה הרגיש בטוח בתוך ההונדה — או לפחות, בטוח ככל שהדבר אפשרי כשהוא לידי. לא רק אני התקשיתי להתעלם מהמתח הרומנטי שהיה תלוי בינינו.
    "אתה יודע מה באמת יכול לעזור?" שאלתי מבלי להיישיר את המבט אליו.
    "הממ?"
    "אם תכבה את המוזיקה המחורבנת הזאת ותשים משהו שיצא אחרי נפילת חומת ברלין."
    דימיטרי צחק. "המקצוע שאת הכי גרועה בו הוא היסטוריה, ובכל זאת את איכשהו יודעת הכול על מזרח אירופה."
    "הי, רק ככה יהיו לי חומרים לבדיחות שלי, קוֹמרָאד."
    מבלי להפסיק לחייך, הוא סובב את כפתור התחנות של הרדיו. לתחנה שמשדרת מוזיקת קאנטרי.
    "הי! לא לזה התכוונתי," קראתי.
    שמתי לב שהוא עומד לפרוץ בצחוק שוב. "תבחרי. או זה, או זה."
    נאנחתי. "תחזור למוזיקה של שנות השמונים."
    הוא סובב את הכפתור, ואני שילבתי ידיים בזמן שאיזו להקה עלומה עם סאונד אירופי שרה על זה שהווידאו הרג את כוכב הרדיו. התפללתי שמישהו יהרוג את הרדיו הזה.
    פתאום, חמש שעות כבר לא נראו לי זמן קצר כל כך.

    ארתור והמשפחה שעליה הגן גרו בעיירה קטנה לצדו של כביש איי־90, לא רחוק מבּילינְגְס. דעת הכלל בקרב המורוי היתה חלוקה בנוגע למקומות שבהם כדאי לגור. חלק מהם טענו שֶערים גדולות הן המקום הטוב ביותר כי הן מאפשרות לערפדים להיעלם בהמון; פעילויות ליליות לא מעוררות תשומת לב רבה. מורוי אחרים, כמו המשפחה הזאת, העדיפו, כפי הנראה, עיירות פחות מיושבות, כי הם האמינו שאם יש פחות אנשים שעלולים להבחין בך, אז יש גם פחות סיכוי שיבחינו בך.
    שיכנעתי את דימיטרי לעצור לאכול במסעדת דרכים שפתוחה עשרים וארבע שעות, ועם העצירה הזאת ועצירה נוספת לתדלוק, הגענו רק בצהריים בערך. זה היה בית שטוח, חד־קומתי, עם חיפויי עץ צבועים באפור טבעי, וחלונות גדולים — עם זגוגיות כהות, כדי לחסום את אור השמש, כמובן. הבית נראה חדש ויקר, ואף על פי שהיה במקום שכוח אל שכזה, הוא עמד בציפיות שלי מבית של משפחת אצולה.
    קפצתי מהפיילוט, והמגפיים שלי שקעו מעט בתוך השלג הרך והשמיעו קול חריקה כשדרכו על החצץ בשביל הגישה. מסביב הכול היה דומם ושקט, פרט למשב רוח קליל מדי פעם. דימיטרי ואני הלכנו לעבר הבית על שביל עשוי חלוקי נחל שחצה את החצר הקדמית. ראיתי שדימיטרי עובר להלך הרוח הענייני שלו, אבל באופן כללי, מצב רוחו היה עליז כמו שלי. שנינו שאבנו סוג של הנאה מלאת רגשות אשמה מהנסיעה הנעימה.
    כף הרגל שלי החליקה על המדרכה המכוסה בקרח, ודימיטרי מיד הושיט לי יד כדי לתמוך בי. לרגע היתה לי תחושת דז'ה וו משונה, של הלילה הראשון שבו נפגשנו, כשהוא הציל אותי מנפילה דומה. למרות קור הכלבים, מגע ידו על זרועי היה חמים, אפילו מבעד לשכבות הפוך של מעיל החורף שלי.
    "את בסדר?" הוא הרפה מאחיזתו, לצערי.
    "כן," אמרתי ושלחתי מבט מאשים לעבר המדרכה המכוסה קרח. "האנשים האלה לא שמעו אף פעם על מלח?"
    התכוונתי להתלוצץ כשאמרתי זאת, אבל דימיטרי עצר פתאום. גם אני עצרתי על מקומי. פניו הפכו מתוחות ודרוכות. הוא הפנה את ראשו, עיניו סוקרות את המישורים הרחבים והלבנים המקיפים אותנו, ואז החזיר את מבטו אל הבית. רציתי לשאול שאלות, אבל משהו בתנוחת גופו אותת לי לשתוק. הוא סקר בעיון את הבניין כמעט במשך דקה שלמה, הביט מטה אל המדרכה החלקלקה, ואז העיף מבט בחזרה לשביל הגישה, המכוסה במעטה שלג שרק טביעות רגלינו פצעו פה ושם.
    הוא ניגש בזהירות לדלת הכניסה, ואני הלכתי בעקבותיו. הוא עצר שוב, הפעם כדי לסקור את הדלת באופן מדוקדק. היא לא היתה פתוחה, אבל גם לא סגורה לגמרי. נראה כי מישהו סגר אותה בחופזה, לא עד הסוף. בחינה נוספת שלה גילתה שהיא שחוקה לאורכה בקצותיה, כאילו מישהו פרץ אותה בכוח מתישהו. היה אפשר לפתוח אותה בדחיפה קלה שבקלות. דימיטרי העביר את אצבעותיו בעדינות על שולי הדלת, במקום שהיא התחברה למשקוף, נשימותיו פולטות עננים קטנים לאוויר. כשהוא נגע בידית הדלת, היא התנדנדה מעט, כאילו היא שבורה.
    בסוף הוא אמר בשקט, "רוז, לכי לחכות לי במכונית."
    "אבל מ..."
    "לכי."
    מילה אחת — אבל מלאה עוצמה. אותה הברה בודדת הזכירה לי את הגבר שראיתי מעיף אנשים לכל עבר ונועץ יתדות בלִבם של הסטריגוי. נסוגתי, והלכתי על הדשא המכוסה שלג במקום להסתכן וללכת שוב על המדרכה. דימיטרי עמד במקומו ולא זז עד שנכנסתי בחזרה למכונית וסגרתי את הדלת בשקט ככל האפשר. ואז, ברכות, הוא פתח את הדלת שבקושי עמדה על צירה ונעלם בתוך הבית.
    הסקרנות אכלה אותי, אז ספרתי עד עשר ויצאתי מהמכונית.
    ידעתי שאסור לי ללכת בעקבותיו, אבל הייתי מוכרחה לדעת מה קורה בבית הזה. המדרכה ושביל הגישה המוזנחים העידו שאף אחד לא היה בבית כבר כמה ימים, למרות שהדבר היה יכול גם להעיד שבני משפחת בּאדיקה פשוט לא יוצאים אף פעם מהבית. יש אפשרות, אני מניחה, שהם היו קורבן לפריצה רגילה של שודדים — בני אדם. קיימת גם האפשרות שמשהו הבריח אותם מכאן — סטריגוי, נניח. ידעתי שהאפשרות הזאת היא שהקדירה כל כך את פניו של דימיטרי, אבל התסריט נראה לא סביר כשארתור שונברג נמצא בתפקיד.
    עמדתי על שביל הגישה והרמתי את מבטי לשמים. האור היה קודר ומימי, אבל היה אור. צהריים. השעה ביום שבה השמש נמצאת במקום הגבוה ביותר בשמים. סטריגוי לא יכולים להיות בחוץ באור השמש. אין לי מה לחשוש מהם, אלא רק מכעסו של דימיטרי.
    הקפתי את צדו הימני של הבית, רגלי שוקעות בשלג עמוק יותר — בעומק של שלושים סנטימטרים כמעט. לא הבחנתי בשום דבר אחר מוזר בבית. נטיפי קרח היו תלויים מן המרזבים, והחלונות הכהים לא חשפו שום סודות. כף רגלי נתקלה לפתע במשהו, והסתכלתי למטה. ושם, חצייה קבור בשלג, הזדקרה יתד כסף. מישהו נעץ אותה באדמה. הרמתי אותה וניקיתי ממנה את השלג, מקמטת את מצחי. מה עושה כאן היתד הזאת? יתדות כסף הן חפצים יקרי ערך. זה הנשק הקטלני ביותר של המגינים, שיכול להרוג סטריגוי באבחה אחת לתוך הלב. בתהליך החישול שלהן, ארבעה מורוי העניקו להן את כוחות הקסם של ארבעת היסודות. עדיין לא למדתי להשתמש ביתד כסף, אבל כשהחזקתי אותה בידי, הרגשתי לפתע בטוחה יותר כשהמשכתי בסיור שלי.
    דלת זכוכית גדולה הובילה מהחצר האחורית של הבית אל מרפסת מקורה על משטח עץ שבוודאי הרבה יותר נחמד לשבת בה בימות הקיץ. אבל הזגוגיות נופצו, כך שאדם היה יכול לעבור בקלות מבעד לשוליו המשוננים של החור שנפער. זחלתי במעלה המדרגות של מרפסת העץ, נזהרת מהקרח, וידעתי שאני הולכת להסתבך בצרות רציניות כשדימיטרי יגלה מה אני עושה. למרות הקור, זיעה ניגרה לאורך צווארי.
    אור יום, אור יום, הזכרתי לעצמי. אין מה לדאוג.
    הגעתי למרפסת המקורה והבטתי בעיון בזגוגית הכהה. לא הבנתי מה שבר אותה. בדיוק כשנכנסתי פנימה, חדר פנימה משב רוח, נושא עמו פתיתי שלג שהתפזרו על שטיח כחול בהיר. משכתי את ידית הדלת, אבל הדלת היתה נעולה. לא שזה חשוב כשיש חור גדול כל כך. נזהרת מהשוליים החדים, הושטתי את היד דרכו ופתחתי את הידית הנעולה מבפנים. החזרתי את היד באותה מידה של זהירות ופתחתי את דלת ההזזה. היא נעה באוושה חלושה על המסילה, צליל שקט שבכל זאת נשמע חזק מדי בדממה המצמררת.
    פסעתי פנימה, עומדת על אלומת האור שהטילו קרני השמש עם פתיחת הדלת. מיצמצתי בעיני כדי להתרגל לאפלולית הבית אחרי האור בחוץ. רוח הסתחררה מבעד דלת המרפסת הפתוחה והרקידה את הווילונות סביבי. הייתי בחדר אורחים. היו בו כל הדברים שאפשר לצפות למצוא בסלון. ספות. טלוויזיה. כיסא נדנדה.
    וגופה.
    זו היתה אישה. היא שכבה על גבה מול הטלוויזיה, שערה הכהה גולש על הרצפה סביבה. עיניה הפעורות בהו קדימה במבט זגוגי, פניה חיוורות — חיוורות מדי אפילו עבור מורוי. לרגע חשבתי ששערה הארוך מכסה גם את הצוואר שלה, עד שהבנתי שהכתם הכהה על עורה הוא דם — דם קרוש. הגרון שלה שוסף.
    המחזה המבעית היה כל כך לא מציאותי, שבהתחלה בכלל לא קלטתי מה אני רואה. האישה שכבה בתנוחה כזאת, שהיה אפשר לחשוב שהיא ישנה. ואז קלטתי את הגופה השנייה: גבר השוכב על צדו, במרחק כמטר בלבד ממנה, דמו הכהה מכתים את השטיח סביבו. גופה נוספת היתה שרועה ליד הספה: קטנה, מידותיה כשל ילד. בצדו האחר של החדר היתה עוד גופה. ועוד אחת. גופות בכל מקום, גופות ודם.
    ואז קלטתי בבת אחת את הכמות האיומה של כל המוות הזה סביבי, ולבי התחיל להלום. לא, לא. זה בלתי אפשרי. אלה הן שעות היום. דברים רעים לא קורים לאור היום. צרחה התחילה להימלט מגרוני, אך נבלמה כשיד עטוית כפפה הגיחה מאחורי וחסמה את פי. התחלתי להיאבק; ואז הרחתי את האפטרשייב של דימיטרי.
    "למה," שאל, "את אף פעם לא שומעת בקולי? היית מתה עכשיו אם הם עדיין היו כאן."
    לא יכולתי לענות, גם בגלל כף היד וגם בגלל ההלם שהייתי שרויה בו. ראיתי כבר מישהו נרצח פעם, אבל מעולם לא ראיתי מוות בסדר גודל כזה. כעבור דקה כמעט, דימיטרי הוריד סוף־סוף את ידו, אבל נשאר לעמוד קרוב מאחורי. לא רציתי להביט עוד, אבל לא הצלחתי להתיק את עיני מהמראה שלפני. גופות בכל מקום. גופות ודם.
    בסוף הסתובבתי אליו. "אלה שעות היום," לחשתי. "דברים רעים לא קורים בשעות היום." שמעתי את הייאוש בקולי, כמו תחינה של ילדה קטנה שמישהו יאמר לה שהכול היה רק חלום בלהות.
    "דברים רעים יכולים לקרות בכל שעה," אמר. "וזה לא קרה בשעות היום. ככל הנראה זה קרה שלשום בלילה."
    העזתי להגניב מבט אל הגופות והרגשתי שהבטן שלי מתהפכת. יומיים. יומיים שאתה שוכב מת, יומיים שהישות שלך הוצאה מכלל שימוש — מבלי שאיש בעולם יודע אפילו. מבטי נח על גופתו של הגבר ליד פתח המסדרון. הוא היה גבוה, חסון מדי מכדי להיות מורוי. דימיטרי שם לב כנראה שאני מסתכלת עליו.
    "ארתור שונברג," הוא אמר.
    נעצתי את מבטי בגרונו המוכתם בדם של ארתור. "הוא מת," אמרתי, כאילו זה לא היה ברור לגמרי. "איך ייתכן שהוא מת? איך ייתכן שסטריגוי הרג את ארתור שונברג?" זה נראה בלתי אפשרי. אי אפשר להרוג אגדה.
    דימיטרי לא ענה. ידו רק נעה מטה ואצבעותיו נסגרו סביב כף ידי האוחזת ביתד. נרתעתי.
    "איפה מצאת את זה?" הוא שאל. הרפיתי את אחיזתי ונתתי לו את היתד.
    "בחוץ. באדמה."
    הוא הרים את היתד והביט בעיון בלהב שלה, שניצנץ בקרני השמש. "היא שברה את ההגנות."
    נדרש לי רגע לעבד את דבריו בראשי, שהיה עדיין מאובן מפחד. ואז הבנתי. ההגנות היו טבעות קסם שיצרו המורוי. כמו היתדות, גם ההגנות נוצרו מכוח הקסם של כל ארבעת היסודות. רק משתמשי קסם חזקים מהמורוי יכלו ליצור אותן, ולעתים קרובות נדרשו אפילו שני מומחים לכל יסוד. ההגנות יכלו לחסום את הסטריגוי כי הקסם היה טעון בחיים, ולסטריגוי לא היו חיים. אבל ההגנות נמוגו במהירות והצריכו תחזוקה רבה. רוב המורוי לא השתמשו בהן, אבל היו כמה מקומות שהפעילו אותן. אקדמיית סנט ולדימיר היתה מכותרת בכמה הגנות.
    בבית הזה היתה הגנה, אבל היא נופצה כשמישהו נעץ בה את היתד. כוחות הקסם של ההגנות ושל היתדות התנגשו זה בזה; היתד ניצחה.
    "סטריגוי לא יכולים לגעת ביתדות," אמרתי לו. שמתי לב שאני משתמשת בהרבה משפטים עם " לא" ו"לא יכולים". כשהאמונות הבסיסיות ביותר שלך עומדות למבחן, לא פשוט להתמודד עם זה. "ואף מורוי או דמפיר לא יעשה דבר כזה."
    "אבל אדם היה עלול לעשות את זה."
    הישרתי אליו את מבטי. "בני אדם לא עוזרים לסטריגוי —" השתתקתי. הנה זה קורה שוב. המילה " לא". אבל לא שלטתי בזה. הדבר היחיד שיכולנו לסמוך עליו במלחמה נגד הסטריגוי היה המגבלות שלהם — אור השמש, ההגנות, קסם היתד וכו'. השתמשנו בחולשות שלהם כדי להיאבק בהם. ואם יש אנשים — בני אדם — שעוזרים להם ושהמגבלות האלה לא משפיעות עליהם...
    פניו של דימיטרי היו חמורות סבר, עדיין מוכן לכול, אבל אז הבזיק בעיניו הכהות ניצוץ קטנטן של אהדה כשהוא הביט בי מנהלת את הוויכוח בתוך ראשי.
    "זה משנה את כל התמונה, נכון?" שאלתי.
    "כן," אמר. "בהחלט."

    הסופרת האמריקנית רישל מיד כותבת למבוגרים ולנוער. היא חובבת קריאה מושבעת ויש לה עניין מיוחד ורב־שנים במיתולוגיות ובסיפורי עם. כתיבתה הכובשת, דמיונה הפורה וההבנה שלה את עולמם של מתבגרים סחפו את בני הנוער ברחבי העולם. ספרי האקדמיה לערפדים תורגמו ל־30 שפות והסדרה היתה לרב־מכר בינלאומי.

    עוד על הספר

    דם קר - האקדמיה לערפדים 2 רישל מיד

    פרק ראשון: פרק 1

     


    לא חשבתי שהיום שלי יכול להיות גרוע יותר מכפי שכבר היה, עד שהחברה הכי טובה שלי אמרה לי שייתכן שהיא הולכת ומשתגעת. שוב.
    "אני... מה אמרת?"
    עמדתי באולם הכניסה של בניין המעונות שלה, רוכנת אל אחד מהמגפיים שלי ומסדרת אותו. הרמתי את ראשי בבת אחת, והבטתי בה מבעד לסבך השיער השחור שלי, שכיסה מחצית מפנַי. נרדמתי אחרי הלימודים וּויתרתי על השימוש במברשת שיער כדי להספיק לצאת בזמן. שְׂער הבלונד־פלטינה של ליסה היה חלק ומושלם, כמובן, ונח על כתפיה כמו הינומה בעודה מביטה בי במבט משועשע.
    "אמרתי שאני חושבת שהכדורים כבר לא עוזרים לי כל כך כמו פעם."
    הזדקפתי והסטתי את השיער מפני. "מה זאת אומרת?" שאלתי. סביבנו, מורוי חלפו במהירות על פנינו, בדרכם לפגוש חברים או לארוחת הערב.
    "התחלת כבר..." הנמכתי את קולי. "התחלת כבר לקבל בחזרה את הכוחות שלך?"
    היא הנידה את ראשה, והבחנתי בהבזק קטן של חרטה בעיניה. "לא... אני מרגישה קרובה יותר לקסם, אבל אני עדיין לא יכולה להשתמש בו. מה ששמתי אליו לב בעיקר בזמן האחרון, זה שיש לי את הדבר ההוא, את יודעת... אני נכנסת קצת לדיכאון מדי פעם. אמנם זה לא מתקרב אפילו בעוצמתו למה שהיה אז," היא הזדרזה להוסיף, כשהבחינה בהבעת פני. לפני שהיא התחילה לקחת את הכדורים, מצבי הרוח של ליסה יכלו להיות ירודים כל כך עד שהיא חתכה את עצמה. "אבל הדיכאון מופיע קצת יותר עכשיו."
    "ומה בקשר לדברים האחרים שהרגשת? התקפי החרדה? ההזיות?"
    ליסה צחקה, ולא התייחסה לזה ברצינות כמוני. "את נשמעת כאילו קראת ספרי פסיכיאטריה."
    ובאמת קראתי ספרי פסיכיאטריה. "אני רק דואגת לך. אם את חושבת שהכדורים הפסיקו להשפיע עלייך, כדאי להגיד למישהו."
    "לא, לא," היא אמרה מיד. "אני בסדר, באמת. הם עדיין משפיעים... רק לא באותה מידה. אני לא חושבת שצריך להיכנס לפניקה בינתיים. במיוחד לא את — לפחות לא היום."
    הניסיון שלה לשנות את נושא השיחה הצליח. לפני שעה נודע שאני אמורה לעבור את ההסמכה שלי היום. זה מבחן — או ליתר דיוק, ריאיון — שנדרשו לעבור כל המגינים הטירונים במהלך השנה השנייה באקדמיית סנט ולדימיר. כיוון שבשנה שעברה לא הייתי כאן כי הסתרתי את ליסה, החמצתי את מועד ההסמכה שלי. היום ייקחו אותי לאחד המגינים מחוץ לתחומי הקמפוס, והוא יבחן אותי. תודה על שהודעתם לי מראש, אנשים.
    "אל תדאגי לי," חזרה ואמרה ליסה בעודה מחייכת. "אני אגיד לך אם המצב יחמיר."
    "בסדר," אמרתי בחוסר רצון.
    אבל רק ליתר ביטחון, הפעלתי את החושים שלי ואיפשרתי לעצמי להרגיש אותה באמת דרך החיבור בינינו. היא אמרה את האמת. היא היתה רגועה ומאושרת הבוקר, ולא חשתי בשום דבר שיש לדאוג בגללו. אבל הרחק בלא־מודע שלה, הרגשתי בסבך רגשות אפלים ומטרידים. הם לא אכלו אותה או משהו כזה, אבל התחושה שקיבלתי היתה של אותם התקפי דיכאון וכעס שהיו לה פעם. הם אמנם חילחלו פנימה בזרם דקיק בלבד, אבל זה לא מצא חן בעיני. לא רציתי שהם יהיו שם בכלל. ניסיתי לחדור עמוק יותר לתוך הראש שלה כדי לחוש את הרגשות שלה טוב יותר, ופתאום אחזה בי תחושה מוזרה שאני נוגעת במשהו. הרגשה מחליאה אחזה בי, ויצאתי בבת אחת מהראש שלה. רעד קל חלף בגופי.
    "את מרגישה טוב?" שאלה ליסה וקימטה את מצחה. "נראה כאילו יש לך בחילה פתאום."
    "אני רק... לחוצה מהמבחן," שיקרתי. ניסיתי בהיסוס להגיע שוב לחיבור בינינו. סבך הרגשות האפל נעלם לחלוטין. אין זכר. אולי בכל זאת אין שום בעיה בכדורים שהיא נוטלת. "אני בסדר."
    היא הצביעה על השעון. "את לא תהיי בסדר אם לא תתחילי לזוז בקרוב."
    "לכל הרוחות," קיללתי. היא צודקת. חיבקתי אותה בחטף. "להתראות אחר כך!"
    "בהצלחה!" היא קראה.
    מיהרתי לחצות את הקמפוס ומצאתי את המדריך שלי, דימיטרי בֵּליקוֹב, מחכה ליד מכונית הוֹנדה פּיילוט. כמה משעמם. אמנם ידעתי שאין מה לצפות שניסע לנו בכבישים של הרי מונטנה במכונית פורשה, אבל היה יכול להיות נחמד אם היינו נוסעים ברכב מגניב מזה.
    "אני יודעת, אני יודעת," אמרתי כשראיתי את הבעת פניו. "סליחה שאיחרתי."
    ואז נזכרתי שאני עומדת בפני אחד המבחנים החשובים בחיי, ופתאום שכחתי לגמרי מליסה ומזה שהכדורים שלה אולי לא משפיעים עליה. רציתי להגן עליה, אבל כל זה לא יהיה שווה הרבה אם לא אצליח לסיים את התיכון ולהפוך למגינה שלה בפועל.
    דימיטרי עמד שם ונראה מדהים כמו תמיד. בניין האבן הגדול הטיל עלינו צללים ארוכים, מתנשא מעלינו במלוא הדרו כמו מפלצת ענקית באור השחר העמום. שלג התחיל לרדת סביבנו. הבטתי בפתותי השלג הקלילים והמנצנצים שריחפו ברכות ארצה. כמה מהם נחתו על שערו הכהה ונמסו מיד.
    "מי עוד הולך?" שאלתי.
    הוא משך בכתפיו. "רק את ואני."
    מצב הרוח שלי השתפר באחת והפך מ"עליז" ל"משולהב". אני ודימיטרי. לבד. במכונית. זה אפילו עשוי להיות שווה מבחן מפתיע.
    "זה רחוק?" התפללתי חרישית שזאת תהיה נסיעה ממש ארוכה. נסיעה שתארך שבוע, נניח. עם לינת לילה במלונות פאר. אולי אפילו ניתקע באיזו סופת שלג, ורק חום הגוף שלנו יציל אותנו ממוות.
    "חמש שעות נסיעה."
    "אה."
    קצת פחות ממה שקיוויתי. ובכל זאת, חמש שעות עדיפות על לא כלום. וקיימת האפשרות של סופת שלג.
    הנהיגה בכבישים המושלגים ומכוסי הערפל היתה עלולה להיות קשה לבני אדם, אבל עיניהם של הדמפירים עומדות במשימה כזאת ללא כל קושי. הבטתי קדימה, מנסה לא לחשוב על ריח האפטרשייב של דימיטרי, שמילא את המכונית בניחוח נקי וצונן שגרם לי להתחמם. במקום זה, ניסיתי להתרכז שוב בהסמכה.
    זה לא היה מסוג המבחנים שאפשר להתכונן אליהם. או שעברת או שלא. מגינים בוגרים ביקרו את המגינים הטירונים במהלך השנה השנייה ונפגשו איתם ביחידות לריאיון, כדי לעמוד על מידת מחויבותם של התלמידים להפוך למגינים. לא ידעתי מה הם שואלים בדיוק, אבל עם השנים דלפו כל מיני שמועות. המגינים הבוגרים בדקו את האופי של התלמיד ואת מידת מסירותו לתפקיד, ובעקבות הראיונות האלה, היו כמה טירונים שהתגלו כלא מתאימים להמשיך במסלול.
    "הם לא אמורים לבוא לאקדמיה?" שאלתי את דימיטרי. "אני מתכוונת, אין לי בעיה עם סיורים לימודיים, אבל למה אנחנו נוסעים אליהם?"
    "למען האמת, את נוסעת אליו, לא אליהם." דבריו של דימיטרי נאמרו במבטא רוסי קל, עדות יחידה למוצאו. חוץ מהדבר הזה, האנגלית שלו היתה ודאי טובה יותר משלי. "כיוון שזה מקרה מיוחד והוא עושה לנו טובה, אנחנו אלה שמגיעים אליו."
    "מי הוא?"
    "ארתור שוֹנבֶּרג."
    הרמתי את מבטי באחת מהכביש לעבר דימיטרי.
    "מה?" צווחתי.
    ארתור שונברג נחשב אגדה. הוא היה אחד מקוטלי הסטריגוי המפורסמים ביותר בהיסטוריה החיה של המגינים וכיהן בעבר כראש מועצת המגינים — חבורת האנשים שציוותו מגינים למורוי וקיבלו החלטות שנוגעות לכולנו. בסופו של דבר הוא פרש וחזר להגן על אחת ממשפחות האצולה, משפחת בּאדיקה. למרות שפרש, ידעתי שהוא עדיין קטלני. מורשת הקרב שלו היתה כלולה בתוכנית הלימודים שלי.
    "לא היה... לא היה מישהו אחר פנוי?" שאלתי בשקט.
    ראיתי את דימיטרי מסתיר חיוך. "את תהיי בסדר. וחוץ מזה, אם ארט יעביר אותך, תהיה לך המלצה נהדרת שתיזקף לזכותך."
    אַרְט. מערכת היחסים ביניהם מאפשרת לדימיטרי לכנות את אחד המגינים הכי תותחים בסביבה בשמו הפרטי. מובן שדימיטרי גם הוא די קשוח, כך שזה לא אמור להפתיע אותי.
    שתיקה השתררה במכונית. נשכתי את השפה שלי, ופתאום תהיתי אם אהיה מסוגלת לעמוד בסטנדרטים של ארתור שונברג. הציונים שלי היו טובים, אבל כל מיני דברים, כמו הבריחה שלי וההסתבכות במריבות בבית הספר, הטילו צל כבד על מידת הרצינות שלי בנוגע לקריירה העתידית שלי.
    "את תהיי בסדר," חזר ואמר דימיטרי. "הדברים הטובים בתיק האישי שלך מכריעים את הדברים הרעים."
    לפעמים הרגשתי כאילו הוא יכול לקרוא את המחשבות שלי. חייכתי חיוך קטן והעזתי להגניב אליו מבט. זאת היתה טעות. גוף ארוך ורזה, ניכר לעין גם כשישב. עיניים כהות ועמוקות. שיער חום עד הכתפיים אסוף לאחור. שיער רך כמשי. ידעתי את זה כי העברתי את האצבעות שלי בשיער שלו כשוויקטור דשקוב לכד אותנו בלחש התאווה. במאמצים עילאיים הכרחתי את עצמי להתחיל לנשום שוב ולהסב ממנו את המבט.
    "תודה, המאמן," הקנטתי אותו, ושקעתי אחורה בכיסא.
    "אני כאן כדי לעזור לך," הוא ענה. קולו היה קליל ורגוע — דבר נדיר אצלו. הוא היה מתוח בדרך כלל, מוכן לכל מתקפה. הוא כנראה הרגיש בטוח בתוך ההונדה — או לפחות, בטוח ככל שהדבר אפשרי כשהוא לידי. לא רק אני התקשיתי להתעלם מהמתח הרומנטי שהיה תלוי בינינו.
    "אתה יודע מה באמת יכול לעזור?" שאלתי מבלי להיישיר את המבט אליו.
    "הממ?"
    "אם תכבה את המוזיקה המחורבנת הזאת ותשים משהו שיצא אחרי נפילת חומת ברלין."
    דימיטרי צחק. "המקצוע שאת הכי גרועה בו הוא היסטוריה, ובכל זאת את איכשהו יודעת הכול על מזרח אירופה."
    "הי, רק ככה יהיו לי חומרים לבדיחות שלי, קוֹמרָאד."
    מבלי להפסיק לחייך, הוא סובב את כפתור התחנות של הרדיו. לתחנה שמשדרת מוזיקת קאנטרי.
    "הי! לא לזה התכוונתי," קראתי.
    שמתי לב שהוא עומד לפרוץ בצחוק שוב. "תבחרי. או זה, או זה."
    נאנחתי. "תחזור למוזיקה של שנות השמונים."
    הוא סובב את הכפתור, ואני שילבתי ידיים בזמן שאיזו להקה עלומה עם סאונד אירופי שרה על זה שהווידאו הרג את כוכב הרדיו. התפללתי שמישהו יהרוג את הרדיו הזה.
    פתאום, חמש שעות כבר לא נראו לי זמן קצר כל כך.

    ארתור והמשפחה שעליה הגן גרו בעיירה קטנה לצדו של כביש איי־90, לא רחוק מבּילינְגְס. דעת הכלל בקרב המורוי היתה חלוקה בנוגע למקומות שבהם כדאי לגור. חלק מהם טענו שֶערים גדולות הן המקום הטוב ביותר כי הן מאפשרות לערפדים להיעלם בהמון; פעילויות ליליות לא מעוררות תשומת לב רבה. מורוי אחרים, כמו המשפחה הזאת, העדיפו, כפי הנראה, עיירות פחות מיושבות, כי הם האמינו שאם יש פחות אנשים שעלולים להבחין בך, אז יש גם פחות סיכוי שיבחינו בך.
    שיכנעתי את דימיטרי לעצור לאכול במסעדת דרכים שפתוחה עשרים וארבע שעות, ועם העצירה הזאת ועצירה נוספת לתדלוק, הגענו רק בצהריים בערך. זה היה בית שטוח, חד־קומתי, עם חיפויי עץ צבועים באפור טבעי, וחלונות גדולים — עם זגוגיות כהות, כדי לחסום את אור השמש, כמובן. הבית נראה חדש ויקר, ואף על פי שהיה במקום שכוח אל שכזה, הוא עמד בציפיות שלי מבית של משפחת אצולה.
    קפצתי מהפיילוט, והמגפיים שלי שקעו מעט בתוך השלג הרך והשמיעו קול חריקה כשדרכו על החצץ בשביל הגישה. מסביב הכול היה דומם ושקט, פרט למשב רוח קליל מדי פעם. דימיטרי ואני הלכנו לעבר הבית על שביל עשוי חלוקי נחל שחצה את החצר הקדמית. ראיתי שדימיטרי עובר להלך הרוח הענייני שלו, אבל באופן כללי, מצב רוחו היה עליז כמו שלי. שנינו שאבנו סוג של הנאה מלאת רגשות אשמה מהנסיעה הנעימה.
    כף הרגל שלי החליקה על המדרכה המכוסה בקרח, ודימיטרי מיד הושיט לי יד כדי לתמוך בי. לרגע היתה לי תחושת דז'ה וו משונה, של הלילה הראשון שבו נפגשנו, כשהוא הציל אותי מנפילה דומה. למרות קור הכלבים, מגע ידו על זרועי היה חמים, אפילו מבעד לשכבות הפוך של מעיל החורף שלי.
    "את בסדר?" הוא הרפה מאחיזתו, לצערי.
    "כן," אמרתי ושלחתי מבט מאשים לעבר המדרכה המכוסה קרח. "האנשים האלה לא שמעו אף פעם על מלח?"
    התכוונתי להתלוצץ כשאמרתי זאת, אבל דימיטרי עצר פתאום. גם אני עצרתי על מקומי. פניו הפכו מתוחות ודרוכות. הוא הפנה את ראשו, עיניו סוקרות את המישורים הרחבים והלבנים המקיפים אותנו, ואז החזיר את מבטו אל הבית. רציתי לשאול שאלות, אבל משהו בתנוחת גופו אותת לי לשתוק. הוא סקר בעיון את הבניין כמעט במשך דקה שלמה, הביט מטה אל המדרכה החלקלקה, ואז העיף מבט בחזרה לשביל הגישה, המכוסה במעטה שלג שרק טביעות רגלינו פצעו פה ושם.
    הוא ניגש בזהירות לדלת הכניסה, ואני הלכתי בעקבותיו. הוא עצר שוב, הפעם כדי לסקור את הדלת באופן מדוקדק. היא לא היתה פתוחה, אבל גם לא סגורה לגמרי. נראה כי מישהו סגר אותה בחופזה, לא עד הסוף. בחינה נוספת שלה גילתה שהיא שחוקה לאורכה בקצותיה, כאילו מישהו פרץ אותה בכוח מתישהו. היה אפשר לפתוח אותה בדחיפה קלה שבקלות. דימיטרי העביר את אצבעותיו בעדינות על שולי הדלת, במקום שהיא התחברה למשקוף, נשימותיו פולטות עננים קטנים לאוויר. כשהוא נגע בידית הדלת, היא התנדנדה מעט, כאילו היא שבורה.
    בסוף הוא אמר בשקט, "רוז, לכי לחכות לי במכונית."
    "אבל מ..."
    "לכי."
    מילה אחת — אבל מלאה עוצמה. אותה הברה בודדת הזכירה לי את הגבר שראיתי מעיף אנשים לכל עבר ונועץ יתדות בלִבם של הסטריגוי. נסוגתי, והלכתי על הדשא המכוסה שלג במקום להסתכן וללכת שוב על המדרכה. דימיטרי עמד במקומו ולא זז עד שנכנסתי בחזרה למכונית וסגרתי את הדלת בשקט ככל האפשר. ואז, ברכות, הוא פתח את הדלת שבקושי עמדה על צירה ונעלם בתוך הבית.
    הסקרנות אכלה אותי, אז ספרתי עד עשר ויצאתי מהמכונית.
    ידעתי שאסור לי ללכת בעקבותיו, אבל הייתי מוכרחה לדעת מה קורה בבית הזה. המדרכה ושביל הגישה המוזנחים העידו שאף אחד לא היה בבית כבר כמה ימים, למרות שהדבר היה יכול גם להעיד שבני משפחת בּאדיקה פשוט לא יוצאים אף פעם מהבית. יש אפשרות, אני מניחה, שהם היו קורבן לפריצה רגילה של שודדים — בני אדם. קיימת גם האפשרות שמשהו הבריח אותם מכאן — סטריגוי, נניח. ידעתי שהאפשרות הזאת היא שהקדירה כל כך את פניו של דימיטרי, אבל התסריט נראה לא סביר כשארתור שונברג נמצא בתפקיד.
    עמדתי על שביל הגישה והרמתי את מבטי לשמים. האור היה קודר ומימי, אבל היה אור. צהריים. השעה ביום שבה השמש נמצאת במקום הגבוה ביותר בשמים. סטריגוי לא יכולים להיות בחוץ באור השמש. אין לי מה לחשוש מהם, אלא רק מכעסו של דימיטרי.
    הקפתי את צדו הימני של הבית, רגלי שוקעות בשלג עמוק יותר — בעומק של שלושים סנטימטרים כמעט. לא הבחנתי בשום דבר אחר מוזר בבית. נטיפי קרח היו תלויים מן המרזבים, והחלונות הכהים לא חשפו שום סודות. כף רגלי נתקלה לפתע במשהו, והסתכלתי למטה. ושם, חצייה קבור בשלג, הזדקרה יתד כסף. מישהו נעץ אותה באדמה. הרמתי אותה וניקיתי ממנה את השלג, מקמטת את מצחי. מה עושה כאן היתד הזאת? יתדות כסף הן חפצים יקרי ערך. זה הנשק הקטלני ביותר של המגינים, שיכול להרוג סטריגוי באבחה אחת לתוך הלב. בתהליך החישול שלהן, ארבעה מורוי העניקו להן את כוחות הקסם של ארבעת היסודות. עדיין לא למדתי להשתמש ביתד כסף, אבל כשהחזקתי אותה בידי, הרגשתי לפתע בטוחה יותר כשהמשכתי בסיור שלי.
    דלת זכוכית גדולה הובילה מהחצר האחורית של הבית אל מרפסת מקורה על משטח עץ שבוודאי הרבה יותר נחמד לשבת בה בימות הקיץ. אבל הזגוגיות נופצו, כך שאדם היה יכול לעבור בקלות מבעד לשוליו המשוננים של החור שנפער. זחלתי במעלה המדרגות של מרפסת העץ, נזהרת מהקרח, וידעתי שאני הולכת להסתבך בצרות רציניות כשדימיטרי יגלה מה אני עושה. למרות הקור, זיעה ניגרה לאורך צווארי.
    אור יום, אור יום, הזכרתי לעצמי. אין מה לדאוג.
    הגעתי למרפסת המקורה והבטתי בעיון בזגוגית הכהה. לא הבנתי מה שבר אותה. בדיוק כשנכנסתי פנימה, חדר פנימה משב רוח, נושא עמו פתיתי שלג שהתפזרו על שטיח כחול בהיר. משכתי את ידית הדלת, אבל הדלת היתה נעולה. לא שזה חשוב כשיש חור גדול כל כך. נזהרת מהשוליים החדים, הושטתי את היד דרכו ופתחתי את הידית הנעולה מבפנים. החזרתי את היד באותה מידה של זהירות ופתחתי את דלת ההזזה. היא נעה באוושה חלושה על המסילה, צליל שקט שבכל זאת נשמע חזק מדי בדממה המצמררת.
    פסעתי פנימה, עומדת על אלומת האור שהטילו קרני השמש עם פתיחת הדלת. מיצמצתי בעיני כדי להתרגל לאפלולית הבית אחרי האור בחוץ. רוח הסתחררה מבעד דלת המרפסת הפתוחה והרקידה את הווילונות סביבי. הייתי בחדר אורחים. היו בו כל הדברים שאפשר לצפות למצוא בסלון. ספות. טלוויזיה. כיסא נדנדה.
    וגופה.
    זו היתה אישה. היא שכבה על גבה מול הטלוויזיה, שערה הכהה גולש על הרצפה סביבה. עיניה הפעורות בהו קדימה במבט זגוגי, פניה חיוורות — חיוורות מדי אפילו עבור מורוי. לרגע חשבתי ששערה הארוך מכסה גם את הצוואר שלה, עד שהבנתי שהכתם הכהה על עורה הוא דם — דם קרוש. הגרון שלה שוסף.
    המחזה המבעית היה כל כך לא מציאותי, שבהתחלה בכלל לא קלטתי מה אני רואה. האישה שכבה בתנוחה כזאת, שהיה אפשר לחשוב שהיא ישנה. ואז קלטתי את הגופה השנייה: גבר השוכב על צדו, במרחק כמטר בלבד ממנה, דמו הכהה מכתים את השטיח סביבו. גופה נוספת היתה שרועה ליד הספה: קטנה, מידותיה כשל ילד. בצדו האחר של החדר היתה עוד גופה. ועוד אחת. גופות בכל מקום, גופות ודם.
    ואז קלטתי בבת אחת את הכמות האיומה של כל המוות הזה סביבי, ולבי התחיל להלום. לא, לא. זה בלתי אפשרי. אלה הן שעות היום. דברים רעים לא קורים לאור היום. צרחה התחילה להימלט מגרוני, אך נבלמה כשיד עטוית כפפה הגיחה מאחורי וחסמה את פי. התחלתי להיאבק; ואז הרחתי את האפטרשייב של דימיטרי.
    "למה," שאל, "את אף פעם לא שומעת בקולי? היית מתה עכשיו אם הם עדיין היו כאן."
    לא יכולתי לענות, גם בגלל כף היד וגם בגלל ההלם שהייתי שרויה בו. ראיתי כבר מישהו נרצח פעם, אבל מעולם לא ראיתי מוות בסדר גודל כזה. כעבור דקה כמעט, דימיטרי הוריד סוף־סוף את ידו, אבל נשאר לעמוד קרוב מאחורי. לא רציתי להביט עוד, אבל לא הצלחתי להתיק את עיני מהמראה שלפני. גופות בכל מקום. גופות ודם.
    בסוף הסתובבתי אליו. "אלה שעות היום," לחשתי. "דברים רעים לא קורים בשעות היום." שמעתי את הייאוש בקולי, כמו תחינה של ילדה קטנה שמישהו יאמר לה שהכול היה רק חלום בלהות.
    "דברים רעים יכולים לקרות בכל שעה," אמר. "וזה לא קרה בשעות היום. ככל הנראה זה קרה שלשום בלילה."
    העזתי להגניב מבט אל הגופות והרגשתי שהבטן שלי מתהפכת. יומיים. יומיים שאתה שוכב מת, יומיים שהישות שלך הוצאה מכלל שימוש — מבלי שאיש בעולם יודע אפילו. מבטי נח על גופתו של הגבר ליד פתח המסדרון. הוא היה גבוה, חסון מדי מכדי להיות מורוי. דימיטרי שם לב כנראה שאני מסתכלת עליו.
    "ארתור שונברג," הוא אמר.
    נעצתי את מבטי בגרונו המוכתם בדם של ארתור. "הוא מת," אמרתי, כאילו זה לא היה ברור לגמרי. "איך ייתכן שהוא מת? איך ייתכן שסטריגוי הרג את ארתור שונברג?" זה נראה בלתי אפשרי. אי אפשר להרוג אגדה.
    דימיטרי לא ענה. ידו רק נעה מטה ואצבעותיו נסגרו סביב כף ידי האוחזת ביתד. נרתעתי.
    "איפה מצאת את זה?" הוא שאל. הרפיתי את אחיזתי ונתתי לו את היתד.
    "בחוץ. באדמה."
    הוא הרים את היתד והביט בעיון בלהב שלה, שניצנץ בקרני השמש. "היא שברה את ההגנות."
    נדרש לי רגע לעבד את דבריו בראשי, שהיה עדיין מאובן מפחד. ואז הבנתי. ההגנות היו טבעות קסם שיצרו המורוי. כמו היתדות, גם ההגנות נוצרו מכוח הקסם של כל ארבעת היסודות. רק משתמשי קסם חזקים מהמורוי יכלו ליצור אותן, ולעתים קרובות נדרשו אפילו שני מומחים לכל יסוד. ההגנות יכלו לחסום את הסטריגוי כי הקסם היה טעון בחיים, ולסטריגוי לא היו חיים. אבל ההגנות נמוגו במהירות והצריכו תחזוקה רבה. רוב המורוי לא השתמשו בהן, אבל היו כמה מקומות שהפעילו אותן. אקדמיית סנט ולדימיר היתה מכותרת בכמה הגנות.
    בבית הזה היתה הגנה, אבל היא נופצה כשמישהו נעץ בה את היתד. כוחות הקסם של ההגנות ושל היתדות התנגשו זה בזה; היתד ניצחה.
    "סטריגוי לא יכולים לגעת ביתדות," אמרתי לו. שמתי לב שאני משתמשת בהרבה משפטים עם " לא" ו"לא יכולים". כשהאמונות הבסיסיות ביותר שלך עומדות למבחן, לא פשוט להתמודד עם זה. "ואף מורוי או דמפיר לא יעשה דבר כזה."
    "אבל אדם היה עלול לעשות את זה."
    הישרתי אליו את מבטי. "בני אדם לא עוזרים לסטריגוי —" השתתקתי. הנה זה קורה שוב. המילה " לא". אבל לא שלטתי בזה. הדבר היחיד שיכולנו לסמוך עליו במלחמה נגד הסטריגוי היה המגבלות שלהם — אור השמש, ההגנות, קסם היתד וכו'. השתמשנו בחולשות שלהם כדי להיאבק בהם. ואם יש אנשים — בני אדם — שעוזרים להם ושהמגבלות האלה לא משפיעות עליהם...
    פניו של דימיטרי היו חמורות סבר, עדיין מוכן לכול, אבל אז הבזיק בעיניו הכהות ניצוץ קטנטן של אהדה כשהוא הביט בי מנהלת את הוויכוח בתוך ראשי.
    "זה משנה את כל התמונה, נכון?" שאלתי.
    "כן," אמר. "בהחלט."