הוכחה בקופסת גפרורים - מתוך אתה יודע שאתה רוצה את זה

הוכחה בקופסת גפרורים

קודם כול זה —

לורה לומדת בְּבר ברֶד הוּק באמצע היום. ערימת ספרי ספרייה מונחת לצד המרפק שלה, עיפרון תחוב בפקעת שערה השחור, הסבוך. מכנסי ג'ינס מאובקים, סוודר מרופט ושפתון אדום כהה, שבעיני דיוויד הצופה בה מקצה הבר, הוא נראָה בה בעת מפתה וצורם לחלוטין. היא שולפת את העיפרון ומסמנת משהו בדף, ובתוך כך נתקל מרפקה בבקבוק הבירה, והבקבוק מתהפך. בניסיון להציל את הספרים, היא מניחה לעצמה להירטב מברך עד ירך. הלילה, כשדיוויד ימחה את שאריות השפתון מהסנטר שלו, לורה תסביר לו שזאת אסטרטגיה; אם את מורחת שפתון אדום ברגע שאת קמה בבוקר, היא תגיד, לא משנה כמה פרועה את נראית — בגדים מוכתמים, אייליינר מרוח, שיער שמנוני — אנשים חושבים שאת זוהרת ולא מרושלת. אבל למען האמת, לורה בה בעת זוהרת ומרושלת. הרישול שלה הוא זוהַר בפני עצמו, אין שום סתירה. ודיוויד סבור שהשימוש בשפתון כדי להילחם בזוהמה הוא ללא ספק תפיסת עולם אופנתית שמאומצת רק על ידי מי שהן צעירות ויפות; בחורות שזוהרות ללא מאמץ, כך שגם לכלוך ובגדים מכוערים מחמיאים להן: תראו, אפילו זה לא מפחית מהיופי שלי.

כעבור שישה חודשים — אף שהם מחליפים מילות אהבה, ועושים דברים רגילים שזוגות עושים, כמו להתלונן על חברים ולהתווכח באיזו שעה כדאי לצאת לבראנץ' — משהו בדיוויד עדיין מצפה שיום אחד לורה תרים את העיניים בבהלה ותגיד: רגע, זאת בדיחה, נכון? מי אתה בכלל?

עד שיום אחד היא מאחרת בשעה לארוחת הערב. במקום להכריז על פרידה ממשמשת ובאה, היא מכריזה שפרשה מלימודי התואר השני. היא רוצה שיקבל את הצעת העבודה שהתלבט לגביה, כדי שיוכלו לעבור לקצה השני של הארץ, "לנסות את קליפורניה", להתחיל מחדש.

האם דיוויד רוצה להתפטר מעבודתו ולעבור לקליפורניה? הכמיהה הפתאומית של לורה לחיים החדשים שהיא מדמיינת בשבילם מסחררת כל כך, שהוא פשוט לא יודע. אבל בלילה לורה מצחצחת שיניים באותה אנרגיה פזיזה שבה היא עושה הכול, וכשהיא יורקת לכיור, הקצף הלבן נורה מבעד לחוטים של כיח אדום. היא רוכנת לעבר המראה ומעווה את פניה בסקרנות, ושיניה החשופות נוטפות דם. בעקבות מה שיקרה אחר כך, דיוויד יחזור לזיכרון הזה ויראה בו סימן מבשר רעות: לורה, שקועה בהשתקפותה, מתפעלת ממראה הדם שלה.

כעבור שנה לורה מתנפלת על דיוויד ברגע שהוא נכנס הביתה.

"תראה," היא דורשת עוד לפני שהוא מספיק להניח את התיק. "תסתכל על היד שלי. יש לי עקיצה."

דיוויד אוחז בזהירות במפרק ידה, והיא מציגה בפניו את החלק התחתון המנוקד של זרועה. "אוי," הוא אומר. "מה זה, פשפשים?" השמועות על מכת פשפשים משתוללות בשכונה שלהם בסן פרנסיסקו, אבל לא סביר שיצורים ביישנים וחובבי לילה שכאלה ישרדו זמן רב בדירתם הבוהקת מפלדה וזכוכית.

"לא," אומרת לורה. "פשפשים הם קטנים ואדומים ומגיעים בחבורות. זה לא פשפשים."

הטענה שהיא נעקצה מאלצת אותו להביט בזרועה מקרוב, במידה שגורמת לו להרגיש לא בנוח — עצם המחשבה על הגירוד גורמת לו להתגרד — אבל הוא אכן רואה בליטה לבנה שמנמנה ברוחב חמישה סנטימטרים, בשקע המרפק. פסי גירוד ורודים חוצים אותה בזיגזג. זאת עקיצה גדולה מדי בשביל יתוש. "אולי עכביש?" הוא שואל.

"אולי..."

"בכל אופן, אל תיגעי בזה." הוא נותן את העצה הזאת למענו לא פחות מאשר למענה: הוא שונא את צליל הציפורן המתחככת בעור. זה מזכיר לו לעיסת מסטיק מבחילה, או שיעול רווי ליחה.

לורה צונחת על הספה ופושטת את זרועה למלוא אורכה, כאילו מנסה להרחיק מעצמה את הפיתוי. אבל דיוויד יודע שנחישותה תחזיק מעמד חמש דקות אם הוא לא יעזור לה.

הוא מורח לה משחת הרגעה, מספיג אותה בעור ושואל, "מה עשית ביום החופשי שלך?"

היא אומרת, "התגרדתי. חוץ מזה לא קרה כלום."

"יצא לך ל..."

הם חגים סביב הנושא הזה כבר נצח. לורה, שהתקשתה למצוא משרה כשהגיעו לקליפורניה, מאוד לא מרוצה מעבודתה כעוזרת אישית של בעל גלריה רודני — אבל היא גם (או כך לפחות נדמה לדיוויד) לא מגלה עמידות מול מערבולת הדרמות והטרוניות שמחולל בעל הגלריה. היא מתקוממת כשדיוויד רומז לאפשרות שיהיה לה טוב יותר במקום אחר, ומאשימה אותו בנדנוד כשהוא מציעה לה לחפש עבודה אחרת.

ברוח זו, היא אפילו לא מאפשרת לו לסיים את המשפט. היא חוטפת את ידה מידו, והמשחה הוורודה ניתזת בקשת על הספה.

"אתה פשוט לא מסוגל להפסיק לנדנד, מה?" היא אומרת. "אתה לא מסוגל להניח לי."

המשך הפרק בספר המלא