מבעד לארון השקוף

וְכָל מָה שֶׁהָיָה אוּלַי יִהְיֶה לָעַד
זָרַח הַשֶׁמֶשׁ שׁוּב הַשֶּׁמֶש בָּא
עוֹד הַשִׁירִים שָׁרִים אַךְ אֵיךְ יֻגַּד
כָּל הַמַּכְאוֹב וְכָל הָאַהֲבָה
מתוך החיטה צומחת שוב

מילים: דורית צמרת

לזכר הנרצחות והנרצחים
בטבח ה־7 באוקטובר 2023.
בתקווה לקרן אור באפלת הימים ושייכון השלום לעד.

הקדמה
סלביה פוגל־ביזאוי ועמית קמה

דברי פתיחה

לנוכח מיעוט המחקר על להט"ב (לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים) בקיבוץ, עולות שאלות רבות המבקשות לא רק למלא את הפער המחקרי, אלא אף להציע מחקרים שיניבו תובנות, נקודות מבט ורעיונות חדשים בנוגע לחייהם של להט"ב, המתגוררים או אשר התגוררו מחוץ לַמטרופולין ובחרו בקיבוץ כמקום מושבם או שגרו בו בלית־ברירה. אי־לכך, בשנת 2019 הקמנו קבוצת מחקר, שנועדה להעמיק ולהרחיב את הידע על אודותיהם בקיבוצים. הקבוצה התאגדה תחת חסותו האדיבה של יד טבנקין: המרכז המחקרי, הרעיוני והתיעודי של התנועה הקיבוצית ובאכסנייה זו נפגשנו במהלך השנים פעמים רבות כדי ללבן ולדון בסוגיות האמורות לעמוד בלב מחקרינו. במפגשים אלו הצגנו את תוכניות העבודה שלנו ואת פירותיהם הראשוניים של המחקרים. כעשרים חוקרות וחוקרים הצטרפו למיזם בראשית דרכו. הם הגיעו מאוניברסיטאות ומכללות מרחבי ישראל מתחומי ידע מגוּונים: גיאוגרפיה, גרונטולוגיה, היסטוריה, אנתרופולוגיה, לימודי מגדר, חינוך, סוציולוגיה, ספרות, עבודה סוציאלית ותקשורת. חלק בחר להתמקד בקבוצה אחת (הומואים, לסביות או טרנס¹), וחלקנו לא התמקד בקבוצה מוגדרת. בסוף המסע נותרנו תריסר חוקרים/ות, שמחקרינו מוצגים בספר זה.

הספר מנסה להתמודד עם סוגיות שונות, הכרוכות באורח החיים הקיבוצי ובשילובם של להט"ב במארג ייחודי זה. הוא פורש יריעה רחבה ועשירה, שנועדה להציג ידע מעמיק, המבוסס על מחקרים שנעשו בשיטות מחקר מגוונות (סקרים, ראיונות, ניתוחי תוכן ועוד) ועוסקים בלהט"ב, ששילבו בין חייהם כלהט"ב ובין היותם חברי וחברות קיבוץ. המחקרים מתמקדים בדילמות, בקשיים, ביתרונות וברווחים, שאיפשרו להם או שמנעו מהם לשלב בין אורח חיים ייחודי ביישובים קטנים, חלקם מרוחקים ומנותקים מן המרכז העירוני, לבין זהותם המינית. המחקרים אף מנסים להבין את מאפייני החיים ואת הצרכים הייחודיים של האוכלוסייה הלהט"בית בקיבוצים בעבר וכיום. כמו־כן הם בוחנים את העמדות ואת מידת הקבלה או אי הקבלה של להט"ב על ידי שאר חברי הקיבוץ ואת תחושת השייכות שלהם לקהילה. אנחנו מאמינים ומקוות שהספר מהווה עדות לעשייה התוססת ולחייהם העשירים של להט"ב, אשר בחרו להתגורר בקיבוצים שבהם נולדו או שאליהם היגרו במהלך חייהם. פרקי הספר מסודרים באופן כרונולוגי מן העבר הרחוק אל ההווה. הספר הוא הראשון מסוגו ואנו תקווה שהוא יעודד מחקרים עתידיים ואת הרחבת הידע על אודות להט"ב בקיבוצים ובקהילות ייעוד (Intentional Communities) וכן בקהילות קטנות, כפריות ועירוניות.

שלמי תודות

אנחנו מבקשים להודות מקרב לב לכל חברי/ות קבוצת המחקר, שתרמו מזמנם וידיעותיהם. תודה מיוחדת לדותן ברום על כך שפתח לנו עולם תיאורטי רחב ואפשר לכולנו ללמוד על ה"ארון השקוף". תודתנו העמוקה גם לאנשי יד טבנקין, אשר הושיטו יד מסייעת בכל הנדרש: ד"ר מנחם (מנולו) טופל, ד"ר אביגיל ישעיהו־פז, ד"ר פז אלניר וד"ר אלון גן. תודה שלוחה גם למערכת הוצאת הספרים של האוניברסיטה הפתוחה ובמיוחד לפרופ' תמר הרמן, לאלון עוז, רכז המערכת ולעורכת הלשון, ד"ר שרה קלימן. ברצוננו להודות גם לאסף שני, שתרם את הציור שלו לצורך פרסום המיזם. לכולם תודה על הדיונים הערים והמרתקים, על התובנות החדשות, על העבודה המשותפת הנפלאה, ועל האפשרות לפתוח בדיאלוג שרק התחיל.

א. "הארון השקוף": סוגיות מחקריות

"הארון השקוף" הוא קטגוריה אנליטית, המופיעה בעיקר בשני העשורים האחרונים במחקרים הדנים במיקומם של להט"ב² בקהילות שונות. המשגה זו מאתגרת את הדיכוטומיה המלאכותית, שאין לה בסיס אמפירי ותיאורטי, בין "בתוך הארון" לבין "מחוץ לארון". תהליך היציאה מהארון הוא ארוך ומתמשך ובעצם מלווה את חייו של להט"ב כמעט בכל רגע נתון (קמה, 2003), כך שאין מדובר במעשה חד־פעמי המבחין בין שתי תקופות בחייו ובזהותו. משמעותו של "הארון השקוף" היא שזהותם המגדרית ו/או המינית של להט"ב היא בבחינת מעין סוד גלוי בקהילה. דהיינו, הסוד ידוע וגם ידוע שהסוד ידוע, אך על כך לא מדברים. לעיתים מזומנות הארון המטפורי נוכח בחיי הפרט גם אם יצא מן הארון בפני קרוביו ובוודאי אם לאו. משמעות הדבר היא שאין מדברים על "זה", גם אם המידע לגבי זהותו ידוע, ובוודאי כאשר לא בוצעה הצהרה של ממש.

סביבתו החברתית של הפרט הלהט"ב מטילה מגבלות ומגדירה גבולות ובה־בעת מתנהלת כאילו המידע על אודותיו בכלל לא קיים. כלומר, האנשים שנחשפו לַסוד עוסקים בתיחום של גבולות הסוד: במפה התקשורתית נותרים אפוא איים של שתיקה והשתקה מרצון של כל השחקנים, במקרה דנן, כל חברי/ות הקיבוץ כולל הפרט עצמו. לשון אחר, הארון שריר וקיים, כאשר המידע זולג ומתפשט וכל המיודעים משתפים פעולה כאילו אינם יודעים מאומה (ברום, בספר זה; קמה, 2000; Brom, 2021; Kuhar, 2016; Mizielinska, 2022; Sedgwick, 1990; Švab & Kuhar, 2014). על כן, במרחב הציבורי,

העמדת פנים קולקטיבית זו מאפשרת לחברי הקהילה לקבל ולהכיל בתוכם להט"ב, למרות שבו בזמן אותם חברים, לפחות בחלקם, רואים בלהט"ב סוטים ו/או חולים ו/או פושעים, דהיינו לא מקבלים אותם כשווים בין שווים. במרחב הפרטי, "הארון השקוף" יוצר מצב לא פחות בעייתי כאשר להט"ב יוצאים מהארון, אך הוריהם ו/או קרוביהם מתעלמים מכך ומסתירים עובדה זאת מפני הסביבה; קרי, בפועל דוחים אותם. בדרך כלל תגובה זאת מוסברת בכך שהסביבה הקרובה אינה יכולה ו/או איננה רוצה להתמודד עם הגילוי החדש ולפעמים תגובה זאת נובעת מהפחד מכך שהיציאה מהארון באופן פומבי תפגע בהם ו/או בלהט"ב עצמם (Kuhar, 2016; Mizielinska, 2022; Švab & Kuhar, 2014).

"הארון השקוף" כקטגוריה אנליטית המצביעה על דפוסי אינטראקציה בין להט"ב לסביבתם הקרובה, מהווה תופעה דינמית תלוית זמן ומקום. כתוצאה מכך, הוא שונה ממקום למקום ומתקופה לתקופה בהיקפו ובעומקו. "הארון השקוף" יכול, בין היתר, להפסיק מלהתקיים כשמתרחשת הכרה שוויונית בלהט"ב כבני אדם וכקהילה במרחב גיאוגרפי ותרבותי נתון. כמו כן, ייתכן מצב שבו ההכלה השוויונית בשיח הציבורי ובמרחב הציבורי מצמצמת את ממדי "הארון השקוף" במשפחה ובסביבה הקרובה. יחד עם זאת, אין הדבר תמיד כך, ואף תיתכן התפתחות הפוכה, כריאקציה לתהליכי ההכלה. אכן, תהליכי הכלה שוויונית של להט"ב יכולים ליצור או לחזק תגובות נגד ברמה האישית ו/או הקהילתית כדי להדיר את הלהט"ב מן הכלל המקובל הנורמטיבי־כביכול (הרטל ומשגב, 2021; Kuhar & Papernotte, 2017; Murib, 2018).

בעידן המודרני, העיר הגדולה מהווה מרחב גיאוגרפי הנתפס כאידיאלי עבור להט"ב, במסגרתו מתאפשר לפרוץ את "הארון" ולפרק את "הארון השקוף" ברמה הפרטנית והקהילתית. בשיח הציבורי והמחקרי קיימת הטיה המכונה מֶטְרונורמטיביוּת (metronormativity) (Halberstam, 2005) או עירוניות קווירית (queer urbanism) (Herring, 2010), המכוננת את העיר כמרכז של פתיחוּת, של נאורוּת ושל ליברליות, שבה יש מקום למגוון של אנשים, של סוגי משפחות ושל קהילות. האנונימיות המאפיינת את העיר מצמצמת את הפיקוח החברתי ומקנה יותר עצמאות לפרט וכן מאפשרת כינונן של זהויות וקהילות 'אחרות'. על כן, העיר נתפסה באופן מסורתי כמקום היחידי שבו ישנה אפשרות לנראוּת של להט"ב, כפרטים, כמשפחה וכקהילה. אכן, רוב הסיפורים על אודות להט"ב הרווחים בתרבות המערבית – הן בתקשורת ההמונים ובשיח במרחב הציבורי והן בתקשורת בין־אישית – מעוגנים בהקשר גיאוגרפי מסוים וברור: העיר הגדולה. הזהות הלהט"בית מובנית ומוצגת כאילו היא ניתנת לכינון ולביטוי אך ורק בתחומיה של העיר הגדולה (Kazyak, 2011; Wang 2014). על כן, היציאה מהארון, יצירת קשרים זוגיים, קיום יחסי מין, כינונן של משפחות והשתלבות בקהילה הם רק חלק מן הביטויים ההתנהגותיים והזהותניים הניתנים למימוש, בהתאם לסיפור המקובל, הרחק מן הפריפריה. לשון אחר: העיר הגדולה מייצגת קידמה, חופש וסובלנות; קרי, מרחב גיאוגרפי המכבד זכויות אדם והמצליח לקדם את שיח הזכויות בכל רחבי החברה. הבניה מטרונורמטיבית זו הופכת את האזור הכפרי למרחב גיאוגרפי להט"בופובי. כך הפריפריה הכפרית נתפסה כשמרנית, כבלתי סובלנית וכצרת־אופקים; ולפיכך הקיום הלהט"בי בה נתפס כמוגבל וקשה, והיציאה מהארון ככמעט בלתי אפשרית. המרחב הכפרי נתפס כמעכב התפתחות של זהות פרטנית להט"בית ומן הסתם גם זהות קהילתית להט"בית. על הפרט הלהט"ב מוטלת אפוא המשימה להגר אל העיר הגדולה על מנת לממש את עצמו ולקדם את זכויותיו, וכך לחיות חיים פחות קשים, נטולי אותה תחושת בדידות איומה, המאפיינת את הפריפריה (Weston, 1995). גם היום, רבים, הן בקרב החוקרים והן בקרב הלהט"ב עצמם, מתייחסים אל העיר כאל "גן עדן הומואי" (Annes & Redlin, 2012).

אולם, לאחרונה מסתבר שההבניה המֶטרונורמטיבית אינה מעוגנת בהכרח במציאות החברתית. לא רק שלהט"ב לא מעטים מעדיפים את החיים בפריפריה ונשארים לחיות במחוז מולדתם הכפרי, המקום שבו נולדו; אלא אף התופעה של הגירה להט"בית לערים, שכאמור נתפסה בעבר כחיונית עבור כינון זהות פרטנית וקהילתית, החלה בשנים האחרונות לשנות כיוון (Gorman – Murray, 2007); תופעה זו מכונה כִּפְרוּר, כפי שמראים בשנים אחרונות מחקרים המתמקדים בלהט"ב המתגוררים בפריפריה ובאזורים כפריים בארצות שונות. כלומר, לא מעט להט"ב מעדיפים כיום את החיים באזור הפריפריאלי־הכפרי על פני העיר הגדולה. במחקרים אלה מתגלה העובדה שלהט"ב גיבשו את זהותם העצמית תוך חיבור עמוק לאנשים (או, למִצער, לחלקם) למקום, לטבע, ולהוויה הלוקאלית במרחב הכפרי או בעיר הקטנה, שבהם נולדו או שאליהם הם חזרו. מתברר, אם כן, כי למרות שהעוינות וההומופוביה לא נעלמו, להט"ב רבים רוצים היום להשתייך למרחב הכפרי או לעיר הקטנה כדי לשפר את איכות חייהם מבחינה אישית וקהילתית תוך חיבור למרקם החברתי הקיים (Ammaturo, 2022; Annes & Redlin, 2012; Boulden, 2001; Brown – Saracino,2018; Cody & Welch, 1997; Gorman – Murray, Waitt, & Gibson, 2008; Gray, 2009; Kazyak, 2011; Kirkey & Forsyth, 2001); רצון שהלך והתחזק בעקבות מגפת הקורונה (Carbajal, 2022).

*המשך בספר המלא*

הערות:

1 לצערנו הרב, מי שתכנן לחקור טרנס לא המשיך איתנו. אי־לכך, קבוצה זו איננה מיוצגת בספר זה.

2 השימוש במונח כפנייה שוויונית ללסביות, הומואים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים החל במערב בשנות התשעים של המאה העשרים, על אף מחלוקות בקרב הקהילה בנושא. במהלך השנים, הפך המונח להט"ב לסמל חיובי של הכללה, שסייע באופן ניכר להעברת פרטים משולי החברה לעבר המרכז. המונח – אותו הגה הפעיל החברתי ומנכ"ל המועצה הפוליטית לזכויות הגייז בישראל, שבי גטניו – נכנס לשפה העברית בתחילת שנות האלפיים. מובן שבפרספקטיבה היסטורית המונח אנכרוניסטי ואף לא שלם. למעשה, פעילים, חוקרים ואנשי רוח מבקשים לשנות את המונח למכליל יותר – להטבפא"ק+, (לסביות, הומואים, טרנסים, ביסקסואלים, פאנסקסואלים, א־מיניים וקווירים) – כביטוי להכרה ברב־גוניות ובדינמיות של זהויות מגדריות. יחד עם זאת, כדי להקל על הקריאה בספר זה, אימצנו לרוב את המונח להט"ב.