דברים קטנים כאלה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
דברים קטנים כאלה
מכר
מאות
עותקים
דברים קטנים כאלה
מכר
מאות
עותקים

דברים קטנים כאלה

4.6 כוכבים (39 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • שם במקור: Small Things Like These
  • תרגום: יותם בנשלום
  • הוצאה: אחוזת בית
  • תאריך הוצאה: ינואר 2024
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 107 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 47 דק'
  • קריינות: רודיה קוזלובסקי
  • זמן האזנה: 2 שעות ו 24 דק'

קלייר קיגן

קלייר קיגן נולדה בשנת 1968 במחוז וויקלו הכפרי שבאירלנד. היא גדלה בחווה, כבת הצעירה ביותר למשפחה קתולית מרובת ילדים. כשהייתה בת 17 נסעה לארצות הברית ללמוד ספרות ופוליטיקה באוניברסיטת לויולה שבניו אורלינס. לאחר מכן סיימה לימודי M.A בכתיבה יוצרת באוניברסיטת וולס והשלימה מאסטר בפילוסופיה בטריניטי קולג' שבדבלין. עם תום לימודיה בניו אורלינס קיגן חזרה לאירלנד, שהייתה שרויה אז בשיאו של משבר כלכלי חריף. לאחר שהגישה מועמדות לשלוש מאות משרות וקיבלה מספר זהה של דחיות, ניסתה את מזלה בתחרות כתיבה, והטקסט ששלחה נבחר לעשירייה הראשונה מתוך 10,000 סיפורים. שנים ספורות לאחר מכן היא הסעירה את עולם הספרות עם ספר הביכורים "אנטארטיקה" (1999) שזכה בפרסים רבים. הסיפורים בספר כונו על ידי השבועון הבריטי The Observer "בין הטובים ביותר שנכתבו לאחרונה באנגלית". קיגן זכתה בפרסים הבאים: William Trevor Prize; Rooney Prize for Irish Literature; Olive Cook Award; Davy Byrnes Irish Writing Award; Hugh Leonard Bursary Prize; Martin Healy Prize; Kilkenny Prize; Tom .Gallon Award; Francis MacManus Award מאז פירסמה קיגן את ללכת בשדות הכחולים (2007) ואת הנובלה (2010) Foster, סומנה מיידית כאחד הקולות המקוריים והבולטים ביותר כיום בסוגות הנובלה והסיפור הקצר. כתיבתה הושוותה לא אחת לזו של סופרים כגון פלאנרי אוקונור וצ׳כוב, ועם זאת יצירתה נתפסת כייחודית וחד פעמית.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

רומן יפהפה מאת קלייר קיגן, מהסופרות החשובות והמוערכות כיום, המגולל סיפור על אומץ לבו יוצא הדופן של איש אחד, על כוחן של אהבה, של חמלה ושל משפחה. 

ביל פרלונג, סוחר הפחם בעיירה אירית קטנה, ואב מסור לחמש בנותיו, נמצא בתקופה עמוסה: אלה הימים הקרים שלקראת חג המולד של 1985, ימים של משפחתיות ושל תסיסה חגיגית, ולפניו עוד הרבה עבודה. במסגרת תפקידו הוא מגיע גם למנזר הסמוך לעיירה, ושם הוא מגלה תגלית שתרעיד את עולמו ותערער את תפיסותיו הן בנוגע לעצמו ולעברו, והן בנוגע לאנשי העיירה ולכנסייה. כעת עליו לבחור כיצד ינהג למול מה שגילה שם.

דברים קטנים כאלה לופת בפרוזה שקטה וכובשת המתגלה עמוד אחר עמוד כעוצמתית ובלתי נשכחת. הגבורה היומיומית המוצגת בו נשארת בלבבות הרבה אחרי סיום הקריאה. הרומן הקצר הזה התקבל באהבה רבה מסביב לעולם, תורגם למעל עשרים שפות והיה מועמד ברשימה הקצרה לפרס מאן בוקר. זהו ספרה השלישי של הסופרת האירית קלייר קיגן המתורגם לעברית, קדמו לו ספרי הסיפורים "ללכת בשדות הכחולים" (הוצאת זיקית) ו"אנטארקטיקה" (הוצאת תשע נשמות). יצירתה זכתה בפרסים ספרותיים ובשבחים רבים. דברים קטנים כאלה, המעובד בימים אלה לסרט בהפקת מאט דיימון ובן אפלק ובכיכובו של קיליאן מרפי, ממצב את מעמדה של קיגן כסופרת מופתית.

פרק ראשון

"הרפובליקה האירית תובעת בזאת את הנאמנות המגיעה לה מכל בניה ובנותיה. הרפובליקה מבטיחה לאזרחיה חירות דתית ואזרחית, שוויון זכויות ושוויון הזדמנויות, ומצהירה על נחישותה לחתור לאושרה ולשגשוגה של האומה על כל חלקיה, היות שכל ילדי האומה יקרים לה במידה שווה."

קטע מתוך "ההכרזה על הרפובליקה האירית", 1916

1

באוקטובר הצהיבו העצים. אחר כך חזרו השעונים שעה אחת אחורה, והרוחות של נובמבר החלו לנשב בלי הפסקה והותירו את העצים עירומים. בעיירה ניו רוֹס פלטו הארובות עשן, והלה שקע מסביבן והתפזר בפתילים ארוכים ושעירים בטרם התפוגג לאורך המזחים, ועד מהרה גאו מי נהר הבּארוֹ, הכהים כמו בירת סטאוט, מרוב גשם.

האנשים, על פי רוב, סבלו את מזג האוויר בעל כורחם: בעלי חנויות ובעלי מקצוע, גברים ונשים בתור לדמי אבטלה, במשרד הדואר, ביריד המשק, בבית הקפה ובסופרמרקט, באולם הבינגו, בפאבים ובפיש־אנד־צ'יפס הגיבו איש־איש בדרכו על הקור ועל הגשם היורד, ושאלו מה זה אומר — ואם זה בכלל אומר משהו — כי מי היה מאמין שגם היום קר כל כך? ילדים חבשו את ברדס המעיל לפני שיצאו לבית הספר, ואִמותיהם, שהתרגלו לרוץ אל חבלי הכביסה בראש מורכן, או שכמעט לא העזו לתלות כביסה, כבר לא האמינו שיצליחו לייבש אפילו חולצה אחת לפני רדת הערב. ואז באו הלילות והכפור שב והשתלט, ולהבי הקור חדרו מתחת לדלתות ופצעו את הברכיים של מי שעוד כרע כדי להתפלל את תפילת המחרוזת.

במגרש עמד ביל פֶרלונג, סוחר הפחם והעצים, שיפשף ידיים ואמר שאם זה יימשך ככה, עוד מעט יהיה צריך להחליף צמיגים למשאית.

"היא על הכביש שתים־עשרה שעות ביום," אמר לעובדיו. "בקרוב נתחיל לנסוע על הג'נטים."

והצדק היה עמו: בכל רגע נתון נמצא במגרש לקוח זה או אחר, או צילצל הטלפון — וכמעט כולם אמרו שהם זקוקים למשלוח עכשיו או בקרוב מאוד, ושבשבוע הבא יהיה מאוחר מדי.

פרלונג מכר פחם אבן רגיל ומרוכז, כבול, פסולת פחם וגזרי עץ. אלו הוזמנו אצלו לפי משקל של חמישים או עשרים וחמישה קילו, טונה אחת, או משאית שלמה. כמו כן מכר חבילות של לבני פחם, חומרי הצתה ומכלי גז. העבודה עם הפחם היתה המלכלכת ביותר, ובחורף היו צריכים לאסוף אותו מדי חודש מן המזחים. יומיים שלמים נדרשו לאנשים כדי לאסוף את הפחם, לסחוב אותו למגרש, למיין ולשקול אותו. ביומיים האלה הסתובבו בעיירה והפיחו בה עניין שייטים רוסים ופולנים, שחבשו כובעי פרווה, לבשו מעילים מכופתרים וארוכים ולא ידעו כמעט מילה באנגלית.

בימים עמוסים כאלה עשה פרלונג את רוב המשלוחים בעצמו ונתן לעובדי המגרש לארוז את ההזמנות הבאות ולנסר את העצים היבשים שהביאו החוואים. בבקרים נשמע קול האתים והמסורים השוקדים על מלאכתם, אך בצהרי היום, כשפעמון האנגֵ'לוּס צילצל, היו האנשים מניחים את כלי העבודה, מקרצפים את ידיהם השחורות וניגשים אל המקום של קֵהוֹ, שם היו מקבלים ארוחות חמות, שכללו מרק, ודג וצ'יפס בימי שישי.

"שק ריק לא עומד," נהגה גברת קֵהוֹ לומר בעודה עומדת מאחורי המזנון החדש שלה, פורסת את הבשר ומחלקת ירקות ופירה בכפות הגשה ארוכות ממתכת.

הגברים שמחו להתיישב כדי להתחמם מעט, למלא את הבטן ולעשן סיגריה לפני שיגיע הזמן לצאת בחזרה אל הקור.

2

פרלונג התחיל מאפס. יש שיאמרו, מפחות מאפס. כשאמא שלו היתה בת שש־עשרה היא נכנסה להיריון בזמן שעבדה כעוזרת בית אצל גברת וילסון, האלמנה הפרוטסטנטית שהתגוררה בבית הגדול השוכן במרחק כמה קילומטרים מהעיירה. כשהבעיה של אמו נודעה ברבים, ובני משפחתה הבהירו שאינם רוצים עוד שום קשר איתה, לא הגישה לה גברת וילסון מכתב פיטורים, ובמקום זאת אמרה לה שמוטב שתישאר והרשתה לה להמשיך לעבוד. בבוקר שבו נולד פרלונג היתה זו גברת וילסון שהסיעה את אמו אל בית החולים, ולאחר מכן גם הביאה את שניהם הביתה. התאריך היה אחד באפריל 1946, ולכן היו שאמרו שהתינוק יהיה שוטה כשיגדל.

את רוב ינקותו בילה פרלונג בסלסילת קש במטבח של גברת וילסון, ולאחר מכן נחגר בעגלת הילדים הגדולה שהועמדה ליד השידה, במרחק ביטחון מן הקנקנים הכחולים והגבוהים. הזיכרונות הראשונים שלו כללו צלחות הגשה, תנור משולב שחור — חם! חם! — ורצפה מבהיקה עשויה אריחים רבועים בשני צבעים, שכעבור זמן זחל עליה ולאחר מכן הלך עליה ולאחר מכן הכין עליה שיעורי בית. היא דמתה ללוח דמקה שכליו מדלגים זה מעל זה או נאכלים.

כשגדל מעט, לקחה אותו גברת וילסון, שלא היו לה ילדים משלה, תחת חסותה, נתנה לו עבודות קטנות ועזרה לו לקרוא. היתה לה ספרייה קטנה, ונראָה שלא אכפת לה מה חושבים עליה: היא המשיכה בחייה במתינות, והתפרנסה מהקצבה שקיבלה בעקבות מותו של בעלה במלחמה ומן הכסף המועט שהכניס לה עדר של כבשות צֶ'וויוֹט ופרות הרפורד טובות מזג. גם נד, הפועל החקלאי, גר שם, וכמעט שלא התגלעו שום חיכוכים בתוך השטח או עם השכנים, כי המשק היה מגודר היטב ומנוהל כהלכה ולא היו שום חובות. גם בענייני אמונה דתית, שאיש משני הצדדים לא היה קנאי לגביה, לא התעוררה מתיחות. בימי ראשון גברת וילסון רק היתה מחליפה שמלה ונעליים וחובשת את הכובע המשובח, ונד היה מסיע אותה בפורד לכנסייה שלה, ואז היה ממשיך עוד קצת עם האם והילד עד לכנסייה הקתולית — ולאחר שחזרו כולם הביתה, נחו שני ספרי התפילה, לצד כתבי הקודש, על שידת המעילים עד יום ראשון הבא או עד החג הקרוב.

בבית הספר נהגו להקניט את פרלונג ולקרוא לו בשמות לא יפים. פעם אחת חזר הביתה כשגב מעילו מלא ברוק, אבל הקשר שלו לבית הגדול זיכה אותו בכמה נקודות והעניק לו מידה כלשהי של הגנה. לאחר מכן המשיך ללמוד עוד שנתיים בבית הספר המקצועי, ולבסוף הגיע אל מגרש הפחם, שם עשה מלאכות דומות מאוד לאלו שעשו העובדים הכפופים לו כעת, ופילס את דרכו למעלה. היה לו ראש לעסקים, וכולם ידעו שהוא מסתדר עם אנשים ואפשר לסמוך עליו, מפני שקנה לו הרגלים פרוטסטנטיים טובים — הוא נהג לקום מוקדם ולא אהב לשתות.

עתה התגורר בעיירה עם אשתו איילין ועם חמש בנותיהם. את איילין פגש כשעבדה במשרד של גרייבס ושות', והוא חיזר אחריה בדרכים המקובלות: לקח אותה לקולנוע ולהליכות ארוכות בערבים לאורך הנהר על שביל גרירת הסירות. הוא נמשך אל שערה השחור והמבהיק ואל עיניה האפורות־כהות, וגם אל החשיבה המהירה והמעשית שלה. כשהתארסו, נתנה גברת וילסון לפרלונג כמה אלפי פאונדים כדי שיהיה לו ממה להתחיל. היו שאמרו שנתנה לו כסף כי אחד מקרוביה הוא שעיבר את אמו — מה, לא קוראים לו ויליאם, על שם מלכי אנגליה?

אבל פרלונג לא גילה מי היה אביו. אמא שלו מתה בפתאומיות — התמוטטה על אבני המרצפת כשהובילה הביתה מריצה מלאה פירות עוזרר להכנת ריבה. דימום במוח, כך קראו לזה הרופאים לאחר מכן. פרלונג היה אז בן שתים־עשרה. כעבור שנים, כשניגש אל מרשם התושבים כדי לקבל העתק של תעודת הלידה שלו, מצא בשדה המיועד לשם האב רק את המילים "לא ידוע". פיו של הפקיד התעקל בחיוך מכוער כשהושיט לו את המסמך מעבר לדלפק.

כעת לא נטה פרלונג לחטט בעברו. בראש מעייניו עמד הצורך לפרנס את בנותיו, שהיו שחורות שיער כמו איילין ובהירות עור. כבר עכשיו הראו סימנים מבטיחים במסגרות שלהן. קתלין, הבכורה, באה איתו בשבתות למשרד הטרומי הקטן, ותמורת דמי כיס עזרה לו לנהל את הספרים וידעה לתייק את החומרים שהגיעו במשך השבוע ולטפל ברוב החשבונות. גם לג'ואן היה שכל בקודקוד, ולא מזמן הצטרפה למקהלה. שתיהן למדו בתיכון, בסנט מרגרט.

שילה, הבת האמצעית, וגרייס, השנייה מהסוף, שנולדו בהפרש של אחד־עשר חודשים זו מזו, ידעו לומר את לוח הכפל בעל פה, לעשות חילוק ארוך ולמנות את כל המחוזות והנהרות של אירלנד — את קווי המתאר של אלה שירטטו לפעמים בטושים ליד שולחן המטבח. גם הן היו מוזיקליות, ובימי שלישי, אחרי הלימודים, היו הולכות לשיעורי אקורדיון במנזר.

לורטה, בתם הקטנה, היתה ביישנית, אבל קיבלה כוכבי זהב וכסף על מחברות הכתיבה התמה שלה, עמדה בעיצומה של קריאת הספרים של איניד בלייטון וזכתה בפרס טֶקסַקוֹ על ציור שלה ובו תרנגולת כחולה ושמנה המחליקה במחליקיים על פני אגם קפוא.

מפעם לפעם, כשראה פרלונג את הבנות מבצעות דברים קטנים שצריך לעשות — כורעות ברך בכנסייה, או אומרות לזבן בחנות תודה על העודף — התמלא בשמחה עמוקה ופרטית על כך שהילדות האלה שלו.

"היה לנו מזל, לא?" ציין באחד הלילות במיטה באוזני איילין. "הרבה מהחבר'ה כאן במצב לא טוב."

"בטח, מזל."

"לא שיש לנו יותר מדי," אמר. "אבל בכל זאת."

ידה של איילין יישרה לאט קפל בסדין. "קרה משהו?"

לקח לו רגע לענות. "הקטן של מִיק סינוֹט היה שוב ליד הכביש, כדי לקושש עצים."

"אז בטח עצרת לו."

"מה, היה גשם שוטף. עצרתי והצעתי לו טרמפ ונתתי לו את הכסף הקטן שהיה לי בכיס."

"מה אתה אומר."

"נראה לך שזה מאה פאונד שנתתי לו?"

"אתה יודע שיש כאלה שהמצב שלהם הוא באשמתם, כן?"

"זה בטח לא באשמת הילד."

"סינוט היה שתוי לגמרי בתא הטלפון ביום שלישי."

"מסכן," אמר פרלונג, "מעניין מה הבעיה שלו."

"אלכוהול, זאת הבעיה שלו. אילו היה חושב לרגע על הילדים שלו, לא היה מסתובב ככה. הוא היה מתגבר על זה."

"אולי הבחור לא מסוגל."

"אם אתה אומר." היא שלחה יד, נאנחה וכיבתה את האור. "תמיד יש מישהו שהצרות נופלות עליו."

בחלק מהלילות שכבו פרלונג ואיילין זה לצד זה ושוחחו על דברים קטנים כאלה. בלילות אחרים, אחרי יום של עבודה קשה או יום שבו התעכב בגלל פנצ'ר ונרטב לגמרי בדרך, היה בא הביתה, ממלא את הבטן וצונח מיד למיטה, ובלילה היה מתעורר ומרגיש את איילין לצדו, שנתה כבדה — ואז היו מחשבותיו מתרוצצות במעגלים ומציקות לו עד שהיה מוכרח לקום ולרדת ולשים מים לתה. אז היה עומד ליד החלון עם הספל ביד ומתבונן ברחובות ובמה שאפשר לראות מן הנהר, בכל ההתרחשויות הקטנות: כלבים משוטטים נוברים בפחים, שקיות צ'יפס ריקות ופחיות שתייה מתגלגלות ברוח ובגשם, לקוחות אחרונים מגיחים מן הפאבים וכושלים בדרכם הביתה. לפעמים היו המאחרים מפזמים מעט בדרכם. מפעם לפעם שמע פרלונג שריקה חדה ולהוטה ולאחריה צחוק, ואז היה נעשה מתוח. הוא דמיין את בנותיו גדלות ומתפתחות, יוצאות אל עולם של גברים. הוא כבר שם לב למבטים גבריים שמלווים את בנותיו. אבל משהו בו נעשה מתוח לעתים קרובות. הוא לא ידע מדוע.

בקלי קלות אפשר לאבד את הכול, ידע פרלונג. הוא לא הרחיק לנסוע, אבל הכיר את הסביבה — וברחבי העיירה ובכבישים הכפריים נתקל ברבים שמזלם לא שפר עליהם. התור לדמי אבטלה הלך והתארך, והיו כאלה שלא יכלו לשלם את חשבון החשמל, התגוררו בבתים צוננים כמו בונקרים וישנו במעילים. ביום שישי הראשון בכל חודש נעמדו נשים בתור למשרד הדואר, סלי קניות בידיהן, וחיכו לתורן לאסוף את קצבת הילדים שלהן. והלאה משם, באזור הכפר, הוא נתקל בפרות שנותרו לייבב לבדן, בעטינים גדושים, כי האנשים שהיו אמורים לחלוב אותן קמו לפתע ועלו על אונייה לאנגליה. איש אחד מסנט מאלינס תפס איתו טרמפ העירה כדי לשלם את החשבון שלו וסיפר לו שמכר את הג'יפ מפני שהוא ובני משפחתו לא הצליחו לעצום עין בלילה כי ידעו כמה הם חייבים וידעו שהבנק ירדוף אחריהם. ובשעת בוקר מוקדמת אחת ראה פרלונג תלמיד בית ספר יסודי מלקק את החלב מן הקערה של החתול מאחורי הבית של הכומר.

המשך הפרק בספר המלא

קלייר קיגן

קלייר קיגן נולדה בשנת 1968 במחוז וויקלו הכפרי שבאירלנד. היא גדלה בחווה, כבת הצעירה ביותר למשפחה קתולית מרובת ילדים. כשהייתה בת 17 נסעה לארצות הברית ללמוד ספרות ופוליטיקה באוניברסיטת לויולה שבניו אורלינס. לאחר מכן סיימה לימודי M.A בכתיבה יוצרת באוניברסיטת וולס והשלימה מאסטר בפילוסופיה בטריניטי קולג' שבדבלין. עם תום לימודיה בניו אורלינס קיגן חזרה לאירלנד, שהייתה שרויה אז בשיאו של משבר כלכלי חריף. לאחר שהגישה מועמדות לשלוש מאות משרות וקיבלה מספר זהה של דחיות, ניסתה את מזלה בתחרות כתיבה, והטקסט ששלחה נבחר לעשירייה הראשונה מתוך 10,000 סיפורים. שנים ספורות לאחר מכן היא הסעירה את עולם הספרות עם ספר הביכורים "אנטארטיקה" (1999) שזכה בפרסים רבים. הסיפורים בספר כונו על ידי השבועון הבריטי The Observer "בין הטובים ביותר שנכתבו לאחרונה באנגלית". קיגן זכתה בפרסים הבאים: William Trevor Prize; Rooney Prize for Irish Literature; Olive Cook Award; Davy Byrnes Irish Writing Award; Hugh Leonard Bursary Prize; Martin Healy Prize; Kilkenny Prize; Tom .Gallon Award; Francis MacManus Award מאז פירסמה קיגן את ללכת בשדות הכחולים (2007) ואת הנובלה (2010) Foster, סומנה מיידית כאחד הקולות המקוריים והבולטים ביותר כיום בסוגות הנובלה והסיפור הקצר. כתיבתה הושוותה לא אחת לזו של סופרים כגון פלאנרי אוקונור וצ׳כוב, ועם זאת יצירתה נתפסת כייחודית וחד פעמית.

סקירות וביקורות

סנטה בשר ודם רן בן-נון ביקורת העורך 14/01/2024 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • שם במקור: Small Things Like These
  • תרגום: יותם בנשלום
  • הוצאה: אחוזת בית
  • תאריך הוצאה: ינואר 2024
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 107 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 47 דק'
  • קריינות: רודיה קוזלובסקי
  • זמן האזנה: 2 שעות ו 24 דק'

סקירות וביקורות

סנטה בשר ודם רן בן-נון ביקורת העורך 14/01/2024 לקריאת הביקורת המלאה >
דברים קטנים כאלה קלייר קיגן

"הרפובליקה האירית תובעת בזאת את הנאמנות המגיעה לה מכל בניה ובנותיה. הרפובליקה מבטיחה לאזרחיה חירות דתית ואזרחית, שוויון זכויות ושוויון הזדמנויות, ומצהירה על נחישותה לחתור לאושרה ולשגשוגה של האומה על כל חלקיה, היות שכל ילדי האומה יקרים לה במידה שווה."

קטע מתוך "ההכרזה על הרפובליקה האירית", 1916

1

באוקטובר הצהיבו העצים. אחר כך חזרו השעונים שעה אחת אחורה, והרוחות של נובמבר החלו לנשב בלי הפסקה והותירו את העצים עירומים. בעיירה ניו רוֹס פלטו הארובות עשן, והלה שקע מסביבן והתפזר בפתילים ארוכים ושעירים בטרם התפוגג לאורך המזחים, ועד מהרה גאו מי נהר הבּארוֹ, הכהים כמו בירת סטאוט, מרוב גשם.

האנשים, על פי רוב, סבלו את מזג האוויר בעל כורחם: בעלי חנויות ובעלי מקצוע, גברים ונשים בתור לדמי אבטלה, במשרד הדואר, ביריד המשק, בבית הקפה ובסופרמרקט, באולם הבינגו, בפאבים ובפיש־אנד־צ'יפס הגיבו איש־איש בדרכו על הקור ועל הגשם היורד, ושאלו מה זה אומר — ואם זה בכלל אומר משהו — כי מי היה מאמין שגם היום קר כל כך? ילדים חבשו את ברדס המעיל לפני שיצאו לבית הספר, ואִמותיהם, שהתרגלו לרוץ אל חבלי הכביסה בראש מורכן, או שכמעט לא העזו לתלות כביסה, כבר לא האמינו שיצליחו לייבש אפילו חולצה אחת לפני רדת הערב. ואז באו הלילות והכפור שב והשתלט, ולהבי הקור חדרו מתחת לדלתות ופצעו את הברכיים של מי שעוד כרע כדי להתפלל את תפילת המחרוזת.

במגרש עמד ביל פֶרלונג, סוחר הפחם והעצים, שיפשף ידיים ואמר שאם זה יימשך ככה, עוד מעט יהיה צריך להחליף צמיגים למשאית.

"היא על הכביש שתים־עשרה שעות ביום," אמר לעובדיו. "בקרוב נתחיל לנסוע על הג'נטים."

והצדק היה עמו: בכל רגע נתון נמצא במגרש לקוח זה או אחר, או צילצל הטלפון — וכמעט כולם אמרו שהם זקוקים למשלוח עכשיו או בקרוב מאוד, ושבשבוע הבא יהיה מאוחר מדי.

פרלונג מכר פחם אבן רגיל ומרוכז, כבול, פסולת פחם וגזרי עץ. אלו הוזמנו אצלו לפי משקל של חמישים או עשרים וחמישה קילו, טונה אחת, או משאית שלמה. כמו כן מכר חבילות של לבני פחם, חומרי הצתה ומכלי גז. העבודה עם הפחם היתה המלכלכת ביותר, ובחורף היו צריכים לאסוף אותו מדי חודש מן המזחים. יומיים שלמים נדרשו לאנשים כדי לאסוף את הפחם, לסחוב אותו למגרש, למיין ולשקול אותו. ביומיים האלה הסתובבו בעיירה והפיחו בה עניין שייטים רוסים ופולנים, שחבשו כובעי פרווה, לבשו מעילים מכופתרים וארוכים ולא ידעו כמעט מילה באנגלית.

בימים עמוסים כאלה עשה פרלונג את רוב המשלוחים בעצמו ונתן לעובדי המגרש לארוז את ההזמנות הבאות ולנסר את העצים היבשים שהביאו החוואים. בבקרים נשמע קול האתים והמסורים השוקדים על מלאכתם, אך בצהרי היום, כשפעמון האנגֵ'לוּס צילצל, היו האנשים מניחים את כלי העבודה, מקרצפים את ידיהם השחורות וניגשים אל המקום של קֵהוֹ, שם היו מקבלים ארוחות חמות, שכללו מרק, ודג וצ'יפס בימי שישי.

"שק ריק לא עומד," נהגה גברת קֵהוֹ לומר בעודה עומדת מאחורי המזנון החדש שלה, פורסת את הבשר ומחלקת ירקות ופירה בכפות הגשה ארוכות ממתכת.

הגברים שמחו להתיישב כדי להתחמם מעט, למלא את הבטן ולעשן סיגריה לפני שיגיע הזמן לצאת בחזרה אל הקור.

2

פרלונג התחיל מאפס. יש שיאמרו, מפחות מאפס. כשאמא שלו היתה בת שש־עשרה היא נכנסה להיריון בזמן שעבדה כעוזרת בית אצל גברת וילסון, האלמנה הפרוטסטנטית שהתגוררה בבית הגדול השוכן במרחק כמה קילומטרים מהעיירה. כשהבעיה של אמו נודעה ברבים, ובני משפחתה הבהירו שאינם רוצים עוד שום קשר איתה, לא הגישה לה גברת וילסון מכתב פיטורים, ובמקום זאת אמרה לה שמוטב שתישאר והרשתה לה להמשיך לעבוד. בבוקר שבו נולד פרלונג היתה זו גברת וילסון שהסיעה את אמו אל בית החולים, ולאחר מכן גם הביאה את שניהם הביתה. התאריך היה אחד באפריל 1946, ולכן היו שאמרו שהתינוק יהיה שוטה כשיגדל.

את רוב ינקותו בילה פרלונג בסלסילת קש במטבח של גברת וילסון, ולאחר מכן נחגר בעגלת הילדים הגדולה שהועמדה ליד השידה, במרחק ביטחון מן הקנקנים הכחולים והגבוהים. הזיכרונות הראשונים שלו כללו צלחות הגשה, תנור משולב שחור — חם! חם! — ורצפה מבהיקה עשויה אריחים רבועים בשני צבעים, שכעבור זמן זחל עליה ולאחר מכן הלך עליה ולאחר מכן הכין עליה שיעורי בית. היא דמתה ללוח דמקה שכליו מדלגים זה מעל זה או נאכלים.

כשגדל מעט, לקחה אותו גברת וילסון, שלא היו לה ילדים משלה, תחת חסותה, נתנה לו עבודות קטנות ועזרה לו לקרוא. היתה לה ספרייה קטנה, ונראָה שלא אכפת לה מה חושבים עליה: היא המשיכה בחייה במתינות, והתפרנסה מהקצבה שקיבלה בעקבות מותו של בעלה במלחמה ומן הכסף המועט שהכניס לה עדר של כבשות צֶ'וויוֹט ופרות הרפורד טובות מזג. גם נד, הפועל החקלאי, גר שם, וכמעט שלא התגלעו שום חיכוכים בתוך השטח או עם השכנים, כי המשק היה מגודר היטב ומנוהל כהלכה ולא היו שום חובות. גם בענייני אמונה דתית, שאיש משני הצדדים לא היה קנאי לגביה, לא התעוררה מתיחות. בימי ראשון גברת וילסון רק היתה מחליפה שמלה ונעליים וחובשת את הכובע המשובח, ונד היה מסיע אותה בפורד לכנסייה שלה, ואז היה ממשיך עוד קצת עם האם והילד עד לכנסייה הקתולית — ולאחר שחזרו כולם הביתה, נחו שני ספרי התפילה, לצד כתבי הקודש, על שידת המעילים עד יום ראשון הבא או עד החג הקרוב.

בבית הספר נהגו להקניט את פרלונג ולקרוא לו בשמות לא יפים. פעם אחת חזר הביתה כשגב מעילו מלא ברוק, אבל הקשר שלו לבית הגדול זיכה אותו בכמה נקודות והעניק לו מידה כלשהי של הגנה. לאחר מכן המשיך ללמוד עוד שנתיים בבית הספר המקצועי, ולבסוף הגיע אל מגרש הפחם, שם עשה מלאכות דומות מאוד לאלו שעשו העובדים הכפופים לו כעת, ופילס את דרכו למעלה. היה לו ראש לעסקים, וכולם ידעו שהוא מסתדר עם אנשים ואפשר לסמוך עליו, מפני שקנה לו הרגלים פרוטסטנטיים טובים — הוא נהג לקום מוקדם ולא אהב לשתות.

עתה התגורר בעיירה עם אשתו איילין ועם חמש בנותיהם. את איילין פגש כשעבדה במשרד של גרייבס ושות', והוא חיזר אחריה בדרכים המקובלות: לקח אותה לקולנוע ולהליכות ארוכות בערבים לאורך הנהר על שביל גרירת הסירות. הוא נמשך אל שערה השחור והמבהיק ואל עיניה האפורות־כהות, וגם אל החשיבה המהירה והמעשית שלה. כשהתארסו, נתנה גברת וילסון לפרלונג כמה אלפי פאונדים כדי שיהיה לו ממה להתחיל. היו שאמרו שנתנה לו כסף כי אחד מקרוביה הוא שעיבר את אמו — מה, לא קוראים לו ויליאם, על שם מלכי אנגליה?

אבל פרלונג לא גילה מי היה אביו. אמא שלו מתה בפתאומיות — התמוטטה על אבני המרצפת כשהובילה הביתה מריצה מלאה פירות עוזרר להכנת ריבה. דימום במוח, כך קראו לזה הרופאים לאחר מכן. פרלונג היה אז בן שתים־עשרה. כעבור שנים, כשניגש אל מרשם התושבים כדי לקבל העתק של תעודת הלידה שלו, מצא בשדה המיועד לשם האב רק את המילים "לא ידוע". פיו של הפקיד התעקל בחיוך מכוער כשהושיט לו את המסמך מעבר לדלפק.

כעת לא נטה פרלונג לחטט בעברו. בראש מעייניו עמד הצורך לפרנס את בנותיו, שהיו שחורות שיער כמו איילין ובהירות עור. כבר עכשיו הראו סימנים מבטיחים במסגרות שלהן. קתלין, הבכורה, באה איתו בשבתות למשרד הטרומי הקטן, ותמורת דמי כיס עזרה לו לנהל את הספרים וידעה לתייק את החומרים שהגיעו במשך השבוע ולטפל ברוב החשבונות. גם לג'ואן היה שכל בקודקוד, ולא מזמן הצטרפה למקהלה. שתיהן למדו בתיכון, בסנט מרגרט.

שילה, הבת האמצעית, וגרייס, השנייה מהסוף, שנולדו בהפרש של אחד־עשר חודשים זו מזו, ידעו לומר את לוח הכפל בעל פה, לעשות חילוק ארוך ולמנות את כל המחוזות והנהרות של אירלנד — את קווי המתאר של אלה שירטטו לפעמים בטושים ליד שולחן המטבח. גם הן היו מוזיקליות, ובימי שלישי, אחרי הלימודים, היו הולכות לשיעורי אקורדיון במנזר.

לורטה, בתם הקטנה, היתה ביישנית, אבל קיבלה כוכבי זהב וכסף על מחברות הכתיבה התמה שלה, עמדה בעיצומה של קריאת הספרים של איניד בלייטון וזכתה בפרס טֶקסַקוֹ על ציור שלה ובו תרנגולת כחולה ושמנה המחליקה במחליקיים על פני אגם קפוא.

מפעם לפעם, כשראה פרלונג את הבנות מבצעות דברים קטנים שצריך לעשות — כורעות ברך בכנסייה, או אומרות לזבן בחנות תודה על העודף — התמלא בשמחה עמוקה ופרטית על כך שהילדות האלה שלו.

"היה לנו מזל, לא?" ציין באחד הלילות במיטה באוזני איילין. "הרבה מהחבר'ה כאן במצב לא טוב."

"בטח, מזל."

"לא שיש לנו יותר מדי," אמר. "אבל בכל זאת."

ידה של איילין יישרה לאט קפל בסדין. "קרה משהו?"

לקח לו רגע לענות. "הקטן של מִיק סינוֹט היה שוב ליד הכביש, כדי לקושש עצים."

"אז בטח עצרת לו."

"מה, היה גשם שוטף. עצרתי והצעתי לו טרמפ ונתתי לו את הכסף הקטן שהיה לי בכיס."

"מה אתה אומר."

"נראה לך שזה מאה פאונד שנתתי לו?"

"אתה יודע שיש כאלה שהמצב שלהם הוא באשמתם, כן?"

"זה בטח לא באשמת הילד."

"סינוט היה שתוי לגמרי בתא הטלפון ביום שלישי."

"מסכן," אמר פרלונג, "מעניין מה הבעיה שלו."

"אלכוהול, זאת הבעיה שלו. אילו היה חושב לרגע על הילדים שלו, לא היה מסתובב ככה. הוא היה מתגבר על זה."

"אולי הבחור לא מסוגל."

"אם אתה אומר." היא שלחה יד, נאנחה וכיבתה את האור. "תמיד יש מישהו שהצרות נופלות עליו."

בחלק מהלילות שכבו פרלונג ואיילין זה לצד זה ושוחחו על דברים קטנים כאלה. בלילות אחרים, אחרי יום של עבודה קשה או יום שבו התעכב בגלל פנצ'ר ונרטב לגמרי בדרך, היה בא הביתה, ממלא את הבטן וצונח מיד למיטה, ובלילה היה מתעורר ומרגיש את איילין לצדו, שנתה כבדה — ואז היו מחשבותיו מתרוצצות במעגלים ומציקות לו עד שהיה מוכרח לקום ולרדת ולשים מים לתה. אז היה עומד ליד החלון עם הספל ביד ומתבונן ברחובות ובמה שאפשר לראות מן הנהר, בכל ההתרחשויות הקטנות: כלבים משוטטים נוברים בפחים, שקיות צ'יפס ריקות ופחיות שתייה מתגלגלות ברוח ובגשם, לקוחות אחרונים מגיחים מן הפאבים וכושלים בדרכם הביתה. לפעמים היו המאחרים מפזמים מעט בדרכם. מפעם לפעם שמע פרלונג שריקה חדה ולהוטה ולאחריה צחוק, ואז היה נעשה מתוח. הוא דמיין את בנותיו גדלות ומתפתחות, יוצאות אל עולם של גברים. הוא כבר שם לב למבטים גבריים שמלווים את בנותיו. אבל משהו בו נעשה מתוח לעתים קרובות. הוא לא ידע מדוע.

בקלי קלות אפשר לאבד את הכול, ידע פרלונג. הוא לא הרחיק לנסוע, אבל הכיר את הסביבה — וברחבי העיירה ובכבישים הכפריים נתקל ברבים שמזלם לא שפר עליהם. התור לדמי אבטלה הלך והתארך, והיו כאלה שלא יכלו לשלם את חשבון החשמל, התגוררו בבתים צוננים כמו בונקרים וישנו במעילים. ביום שישי הראשון בכל חודש נעמדו נשים בתור למשרד הדואר, סלי קניות בידיהן, וחיכו לתורן לאסוף את קצבת הילדים שלהן. והלאה משם, באזור הכפר, הוא נתקל בפרות שנותרו לייבב לבדן, בעטינים גדושים, כי האנשים שהיו אמורים לחלוב אותן קמו לפתע ועלו על אונייה לאנגליה. איש אחד מסנט מאלינס תפס איתו טרמפ העירה כדי לשלם את החשבון שלו וסיפר לו שמכר את הג'יפ מפני שהוא ובני משפחתו לא הצליחו לעצום עין בלילה כי ידעו כמה הם חייבים וידעו שהבנק ירדוף אחריהם. ובשעת בוקר מוקדמת אחת ראה פרלונג תלמיד בית ספר יסודי מלקק את החלב מן הקערה של החתול מאחורי הבית של הכומר.

המשך הפרק בספר המלא