על מנוחת הנפש ועל המרגוע

א. מכתב לסנקה מאת סרנוס¹

כשאני חוקר ודורש בחדרי לבי, אני מוצא בי כמה חסרונות; קצתם גלויים וניכרים עד כדי לתופשם בכף, וקצתם נסתרים וטמונים, מהם גם שאינם תמידיים, כי אם חוזרים לפרקים, ואלה הם היותר קשים לפי דעתי, כי דומים הם לאויבים הנודדים ומתנפלים רק מזמן לזמן, עד שאינך יודע אם צריך אתה להיות מזומן למלחמה כנגדם או תוכל להישאר בבטחה כמו בעת שלום לעומתם. חבל, כי מידה כזאת אני מוצא בקרבי (למה לא אודה בפניך על האמת כמו בפני רופא נאמן?): שאין אני משוחרר בתום לב ולחלוטין ממה שאני מתעב ושונא, אבל אינני גם כפוף לו. אינני נמצא במצב היותר גרוע, בכל זאת רבות יש לי גם לרגוז ולהתאונן. אני לא חולה ולא בריא.

אל תאמר, כי כל המעלות צומחות לאט מתוך התחלות קטנות ורק במשך הזמן הן מגיעות לתמידיות ולחיזוק הקיום. אני יודע, כי כל מה שחותר להגיע להוד ותפארה, כמו השררה ותהילת המליצים, וכל מה שתלוי במשפט אחרים, מוסיף אומץ ברוב ימים. אחת היא, אם בנוגע לדברים אשר מהם מוצא לכוחות אמיתיים או בנוגע לדברים המתייפים רק בפרכוס חיצוני למען מצוא כן; כולם צריכים לרוב שנים, ואורך הזמן נותן להם לאט את הצבע הדרוש.

אבל אני ירא, פן יוסיף ההרגל, המחזק את קיומם של כל הדברים, להשריש בי יותר את המידה הגרועה. ההתנהגות הממושכת נוטעת חיבה בלב למידות רעות כמו למידות טובות. לא אוכל לבאר לך במילה אחת את תכונת המחלה הנפשית המאלצת אותי לנוע לכאן ולכאן בלי כוח להחזיק בטוב או ברע. קל לי יותר לברר לך זאת בדוגמאות. אגיד לך מה שמתרחש לי, ואתה תקרא שם למחלה שאני סובל.

הנה אני מתוודה, כי נטייה יתירה מושלת בי לקמץ בצרכי. אינני חובב לשכב במיטת תפארת וללבוש בגדי הוד לקוחים מן המלתחה, כבושים במכבש משקלים כבדים ומעונים בכל מיני מלאכות כדי שיצאו מגוהצים; בוחר אני בלבוש ביתי פשוט שאינו מצריך שמירה יתירה ולא זהירות בלבישתו. לי נעים המאכל, כשאין עבדים עמלים להכינו ולשרת בשעת המזון; שלא הזמינו אותו מראש לפני כמה ימים ולא התעסקו בו ידיים רבות, רק כשהוא פשוט וקל ואין בו שום דבר הדורש הוצאה רבה; מאכל מצוי בכל מקום ושאינו מכביד על הכיס ולא על הקיבה עד שיצא ממקום שנכנס.

מוצאים חן בעיני עבד בן בית שאינו מקושט ומפונק; כלי כסף כבדים ירושת אב כפרי, לא מעשה חרש מהולל; שולחן שאינו מפואר בציורי רקמה שונים ולא הגיע לתהילה בעיר על ידי שהחליף כמה פעמים את בעליו היהירים, כי אם עשוי רק להסב עליו ולא למשוך עיני האורחים לתאווה ולהצית בהם את אש קנאה. ואף כי כל אלה מוצאים חן בעיני, בכל זאת נפשי מתפעלת בראותי בית חינוך לנערים משרתים, המון עבדים לבושי מכלול ומקושטים בזהב יותר מבימי החגים, גדוד שמשים נהדרים, בית מלא יקר בכל מקום שתפנה, ועושר מפוזר בו בכל קרן זווית, ואף גגו נוצץ, והמון מתכנס ומביט בירושה כזאת אשר סופה לרדת לטמיון. ומה אומר על נחלי מים זכים, המשתקפים עד היסוד, זורמים סביב השולחנות, והמשתאות הראויים למסבה כזאת?²

כן סובב אותי מכל צד, בבואי ממרחקי מושבי הדל, מחזה התפנוקים בכל הדרם ושאונם. מתמוטטת לאט שיטת חיי. קל לעורר את רוחי כנגד המחזה מלעמוד ולהתבונן בו. אני נסוג אחור; לא נכשל, אבל נעצב, ובדכדוך נפשי זה אינני הולך עוד בקומה זקופה, כי כרקב הוא בקרבי במסתרים, והספק מנקר במוחי: אם לא טוב יותר חלקם של האנשים הללו? אין דעותיי משתנות בגלל זה, אבל בוודאי הן באות במבוכה.

אני מוצא לנכון ללכת בדרכי מורי ולהתעסק בצרכי המדינה. אני מוצא לנכון לקבל שררה ולהתעלות לכהונה, לא בעבור בגדי השרד ואותות הכבוד, כי אם למען היות נכון יותר להביא תועלת למיודעי וקרובי, לכל בני מדינתי ולבני האדם בכלל. ואני חוזר ומתעורר להקשיב לעצת החכמים זנון, קליאנטס, כריזפוס,³ אשר התרחקו מלעסוק בעצמם בענייני המדינה, אף כי הביאו אחרים לעסוק בהם. היוצא מזה הוא, כי אם איזה מאורע חיצוני פוגע בנפשי, שאינה רגילה לסבול דחיפות ונגיחות, ואם רק מתרחש איזה דבר – כמו בחיי כל אדם – שאיני מוצא אותו לפי כבוד ואינו מרצוני, או אם דברים קלי ערך בעיני דורשים זמני במידה יתירה – מיד אני עוזב את העסקים הציבוריים ושב לפנאי. וכמו החיות, אשר אם יגעות הן, הן קופצות להגיע למקום רבצן, כן אני ממהר לסגור את חיי בתוך קירות ביתי.

"אל יעז איש לגזול ממני יום מימי חיי, כי אין ביכולתו לתת לי דבר תמורת ערכו הרב! בעצמיותה תדבק הנפש, בענייני עצמה תעסוק, לשום דבר אחר לא תשים לב, ביחוד לא לדבר הצריך לבוא לפני השופט; תבקש נא לה רק את המנוחה השלמה, שאין לה עסק לא בצרכי הכלל ולא בצרכים פרטיים!" אבל בפעם אחרת, כשהגיון רב בספרים עורר את רוחי, וזיכרון אנשי מופת נדיבי לב דפק בי בכוח, אני משתוקק לקפוץ אל שער העיר⁴ להחיש עזרה למי שאפשר בדברי, ולמי שאפשר בפעלי – אשר אף אם לא יצליח, די לו בכוונה להביא תועלת – או לעצור בתוך קהל ועדה בעד עזות אדם מתגאה בעושרו.

וכן גם בענייני השכל ודעת. בחיי ראשי, יש אשר אני חושב, כי צריכים לשים לב רק אל העניינים בעצמם ולדבר אודותם, או יותר נכון: לתת מילים בפיהם ולהמשך אחרי המילים האלה, למען יצא שלא במתכוון מאמר שלם. "הכי צורך יש לגבּב דברים שיעמדו לדורות? הלא רק זאת כוונתך, שלא יעברו עליך הדורות הבאים בשתיקה. אבל הולך למות אתה, ואין כדאי כל העמל לאדם מת, שמלווים בדומיה לקבר, על כן טוב שתכתוב רק לצורך עצמך, לבלות את הזמן הנתון לך, ובסגנון פשוט, לא כמבקש תהילה ותשבחות. אין צורך ביגיעה רבה לעבודה אשר תכליתה יום עובר".

אבל בפעם אחרת, כשרוחי נישאת מתוך מחשבות נשגבות, היא שואפת למילים וששה להתרומם למעלה גם באומר ודברים, ולפי העניין הנשגב מתרקמת המליצה. בשעה כזאת אני שוכח את החוק והמשפט העוצר בעדי, ואני מרקיע לשחקים ומדבר כמי שאינו מושל בלשונו.

למה ארבה בפרטים? די להגיד, כי כן בכל דבר חולשת נפשי הולכת ונטפלת אצלי לכוונתי הרצויה. אני מפחד במצבי זה שלא אהיה ניגר כמים במורד או – מה שהוא עוד יותר קשה – שלא אשאר מרחף באוויר כמתנפל מגבוה, או שלא יתרחש דבר עוד יותר נורא ממה שאפשר לי לחזות מראש. הן על כל מה שנוגע לעצמנו אנחנו שופטים מתוך ההרגל, ונטיית הלב מעכבת בעד משפט וצדק.

לפי דעתי, רבים היו יכולים למצוא חכמה, לולא חשבו, כי כבר מצאו אותה, לולא הסתירו מעצמם כמה דברים ולולא עברו בעיניים פקוחות על כמה דברים. קל להוכיח, כי יותר ממה שחנופה של אנשים זרים מזיקה לנו, בחנופה מצד עצמנו אנחנו אובדים. מי מעז להגיד האמת לעצמו? ומי האיש אשר בעמדו בקרב מחנות מהלליו וחונפיו לא יעלה על כולם בשביעות נחת מעצמו?

על כן איפוא זאת בקשתי: אם יש לך סם מרפא לשים קץ למצבי הרופף, הואל נא לחשוב אותי כדאי להשיג על ידך את מנוחתי. אמנם ידעתי, כי חסרון הקביעות בנפש אינו דבר מסוכן כל כך ואינו גורם דבר שיהיה כעין סערה בחיים. על מצבי הנפשי, שאני מתאונן עליו, אוכל לומר בדמיון נכון, כי לא סערה, כי אם כעין מחלת הים מציקה לי. בוא נא לעזרה והצילני ממחלה זו – תהיה איך שתהיה – אדם סובל ממנה, אם גם עיניו רואות מרחוק את הארץ.

1 סרנוס היה פקיד בחצר הקיסר נירון וממיודעיו של סנקה, אבל יש חושבים, כי המכתב המובא כאן בשמו, לא נכתב על ידו באמת והוא רק הקדמה מליצית מאת סנקה, ציור ממחשבותיו של איש פשוט, נבוך למראה ההוד והתפארה והשחתת המידות בכרך רומא, מתאמץ להתנהג בתום, אבל בסתר לבו מקנא בבעלי ההצלחה.

2 מדרך העשירים היה לפאר את חדר המזון בצינורות של מים זכים.

3 Zenon, Cleanthes, Chrysippus מחכמי הסטואים ביוון.

4 אל "הפוֹרוּם", מקום הועד לאנשי רומא.