על קוצר החיים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
על קוצר החיים
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: נאוה כהן
  • הוצאה: נהר ספרים
  • תאריך הוצאה: 2010
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 96 עמ' מודפסים

לוקיוס אנאוס סנקה (לטינית: Lucius Annaeus Seneca), שנודע גם בפשטות כסנקה (Seneca) או סנקה הצעיר (3 לפנה"ס – 65 לספירה), היה פילוסוף, מדינאי, ומחזאי רומאי ב"תקופת הכסף" של הספרות הלטינית.

היצירות המיוחסות לסנקה כוללות סאטירה, ספר על מטאורולוגיה (מחקרי טבע), מאמרים פילוסופיים, 124 מכתבים העוסקים בנושאים מוסריים (מכתבי מוסר), ועשר טרגדיות. אחת מהטרגדיות המיוחסות לו, אוקטביה, בוודאי אינה שלו. הוא אפילו מופיע כאחת מהדמויות במחזה. אחריותו על טרגדיה אחרת, הרקולס באוטה, מסופקת. השיטה של הפילוסופיה הסטואית שסנקה האמין בה הדגישה צעדים מעשיים שעל ידיהם הקורא יוכל לעמוד בפני בעיות החיים. בייחוד הוא האמין כי חשוב מאוד לעמוד בפני העובדה של המוות. השאלה של איך לעמוד בפני המוות היא דומיננטית ברבים ממכתביו. מכתבי מוסר אלה נכתבו לידידו לוקיליוס, מושלה העשיר של סיציליה שהיה משורר ופילוסוף אפיקוראי. במכתבים אלה ניתן לראות תחילתו של סגנון הכתיבה של המסה שבו המשיכו אחריו פלוטארכוס היווני, מישל דה מונטן מחבר "המסות" הצרפתי, פרנסיס בייקון האנגלי ורבים אחרים. מישל דה מונטן הושפע רבות מסנקה, ובמסה "על ספרים" (ספר 2 פרק 10) הוא כותב: "סנקה מתאמץ ומשתדל לצייד בנשק את המידות הטובות מול האימה, הרפיון והתשוקות הנלוזות... הוא מחזיק בדעות סטואיות ואפיקוראיות, רחוקות מן המצוי והרגיל, אך לדעתי יציבות ומתאימות לחיי הפרט."
הטרגדיות של סנקה אמנם נכתבו בצורת דרמה, אך נועדו כנראה להיקרא ולא להיות מוצגות על במה. הוא לקח מחזות מהתיאטרון היווני הקלאסי, מהטרגיקנים אייסכילוס, סופוקלס ואוריפידס. מחזותיו של סנקה נקראו רבות באוניברסיטאות אירופאיות בימי הביניים, ולכן הם השפיעו בצורה חזקה על הדרמה הטרגית בתקופת הרנסאנס, ובעיקר על הספרות באנגליה האליזבתנית ועל המחזאים הצרפתיים פייר קורניי וז'אן רסין.

נושאים

תקציר

זהו חיבור אתי במתכונת הרצאה. עניינה של יצירה זו ערכו של הזמן, והדרך לנצלו בצורה הטובה ביותר, לתיקון מידות ולהגות פילוסופית, ולא במרדף אחרי הבלים.

 

"רוב בני האדם, פָּאוּלינוּס, מלינים על רשעותו של הטבע: על כך שאנו נולדים למשך חיים קצר, על כך שמידת הזמן הקצובה לנו חולפת כה מהר, כה בחטף, עד שלמעֵט אנשים ספורים, חייהם של השאר נקטעים בעצם ההיערכות לקראתם. ועל מה שנדמה בעיניהם לצרת הכלל נאנחים לא רק האספסוף וההמון הפוחז: רושם זה עורר מחאות גם מפי אנשים נודעים. מכאן אִמרתו של גדול הרופאים, 'החיים קצרים, ארוכה האומנות'.

מכאן גם טענתו של אריסטו בהתנצחו עם הטבע, טענה שכלל אינה הולמת אדם חכם כמותו, שהטבע העניק לחיות חיים ארוכים עד מאוד, כך שהן עשויות לחיות על פני חמישה או עשרה דורות, ואילו לאדם, שנולד למעשים רבים וגדולים קבע מסלול חיים קצר הרבה יותר."

 

לוקיוס אנאיוס סנקה נולד בקורדובה שבספרד בשנת 1 לפנה"ס לערך, למשפחה עשירה ממוצא איטלקי. בשנת 64, לאחר השריפה הגדולה ברומא ומעשי הביזה של נירון קיסר - לשעבר תלמידו - החליט סנקה להתבודד, פרש מחיי הציבור וגלה הרחק מרומא. בשנת 65 נגזר עליו להתאבד משום ששמו נקשר בנסיון ההתנקשות הכושל בחיי הקיסר. סנקה, מאבותיה הבולטים של תורת הסטואה, הוא אחד הפילוסופים המערביים הגדולים והמשפיעים ביותר בכל הזמנים.

 

מתרגמת הספר, נאוה כהן, מוסמכת החוג ללימודים קלאסיים באוניברסיטת תל אביב. לימדה רומית ויוונית עתיקה בחוג ללימודים קלאסיים בשנים תשס"א-תשס"ו.

פרק ראשון

פרק ראשון: I

 

 

[1] רוב בני האדם, פָּאוּלינוּס,[1] מלינים על רשעותו של הטבע: על כך שאנו נולדים למשך חיים קצר, על כך שמידת הזמן הקצובה לנו חולפת כה מהר, כה בחטף, עד שלמעֵט אנשים ספורים, חייהם של השאר נקטעים בעצם ההיערכות לקראתם. ועל מה שנדמה בעיניהם לצרת הכלל נאנחים לא רק האספסוף וההמון הפוחז: רושם זה עורר מחאות גם מפי אנשים נודעים. מכאן אִמרתו של גדול הרופאים, "החיים קצרים, ארוכה האומנות".[2]

[2] מכאן גם טענתו של אריסטו בהתנצחו עם הטבע, טענה שכלל אינה הולמת אדם חכם כמותו, שהטבע העניק לחיות חיים ארוכים עד מאוד, כך שהן עשויות לחיות על פני חמישה או עשרה דורות, ואילו לאדם, שנולד למעשים רבים וגדולים, קבע מסלול חיים קצר הרבה יותר.[3]

[3] לא זמן מועט יש בידינו אלא שאנו מאבדים זמן רב. חיינו ארוכים דיים והם נקצבו לנו ברוחב לב לשם הגשמת הדברים הגדולים ביותר, אם רק נכלכל אותם בתבונה עד תומם. ואולם, כאשר הם נמוגים בגלל בזבזנות ורשלנות, כאשר אין הם מוקדשים ולו לדבר טוב אחד, הרי רק כשקִצנו דוחק אנו מבינים שחיינו חלפו מבלי שהבחנו בכך.

[4] כך הם פני הדברים: לא חיים קצרים ניתנו בידינו אלא במו ידינו אנו מקצרים אותם, ואין חיינו דחוקים אלא שאנו נוהגים בהם בפזרנות. כשם שנכסים עצומים ואדירים, אם התגלגלו לידי בעלים גרועים מתכלים כהרף עין, ואילו נכסים צנועים ככל שיהיו, אם הופקדו בידי שומר טוב מתרבים בניהולו הנבון — כך מתפרשׂים חיינו על פני זמן רב מאוד למי שנערך להם כהלכה.

לוקיוס אנאוס סנקה (לטינית: Lucius Annaeus Seneca), שנודע גם בפשטות כסנקה (Seneca) או סנקה הצעיר (3 לפנה"ס – 65 לספירה), היה פילוסוף, מדינאי, ומחזאי רומאי ב"תקופת הכסף" של הספרות הלטינית.

היצירות המיוחסות לסנקה כוללות סאטירה, ספר על מטאורולוגיה (מחקרי טבע), מאמרים פילוסופיים, 124 מכתבים העוסקים בנושאים מוסריים (מכתבי מוסר), ועשר טרגדיות. אחת מהטרגדיות המיוחסות לו, אוקטביה, בוודאי אינה שלו. הוא אפילו מופיע כאחת מהדמויות במחזה. אחריותו על טרגדיה אחרת, הרקולס באוטה, מסופקת. השיטה של הפילוסופיה הסטואית שסנקה האמין בה הדגישה צעדים מעשיים שעל ידיהם הקורא יוכל לעמוד בפני בעיות החיים. בייחוד הוא האמין כי חשוב מאוד לעמוד בפני העובדה של המוות. השאלה של איך לעמוד בפני המוות היא דומיננטית ברבים ממכתביו. מכתבי מוסר אלה נכתבו לידידו לוקיליוס, מושלה העשיר של סיציליה שהיה משורר ופילוסוף אפיקוראי. במכתבים אלה ניתן לראות תחילתו של סגנון הכתיבה של המסה שבו המשיכו אחריו פלוטארכוס היווני, מישל דה מונטן מחבר "המסות" הצרפתי, פרנסיס בייקון האנגלי ורבים אחרים. מישל דה מונטן הושפע רבות מסנקה, ובמסה "על ספרים" (ספר 2 פרק 10) הוא כותב: "סנקה מתאמץ ומשתדל לצייד בנשק את המידות הטובות מול האימה, הרפיון והתשוקות הנלוזות... הוא מחזיק בדעות סטואיות ואפיקוראיות, רחוקות מן המצוי והרגיל, אך לדעתי יציבות ומתאימות לחיי הפרט."
הטרגדיות של סנקה אמנם נכתבו בצורת דרמה, אך נועדו כנראה להיקרא ולא להיות מוצגות על במה. הוא לקח מחזות מהתיאטרון היווני הקלאסי, מהטרגיקנים אייסכילוס, סופוקלס ואוריפידס. מחזותיו של סנקה נקראו רבות באוניברסיטאות אירופאיות בימי הביניים, ולכן הם השפיעו בצורה חזקה על הדרמה הטרגית בתקופת הרנסאנס, ובעיקר על הספרות באנגליה האליזבתנית ועל המחזאים הצרפתיים פייר קורניי וז'אן רסין.

עוד על הספר

  • תרגום: נאוה כהן
  • הוצאה: נהר ספרים
  • תאריך הוצאה: 2010
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 96 עמ' מודפסים

נושאים

על קוצר החיים לוקיוס אנאיוס סנקה

פרק ראשון: I

 

 

[1] רוב בני האדם, פָּאוּלינוּס,[1] מלינים על רשעותו של הטבע: על כך שאנו נולדים למשך חיים קצר, על כך שמידת הזמן הקצובה לנו חולפת כה מהר, כה בחטף, עד שלמעֵט אנשים ספורים, חייהם של השאר נקטעים בעצם ההיערכות לקראתם. ועל מה שנדמה בעיניהם לצרת הכלל נאנחים לא רק האספסוף וההמון הפוחז: רושם זה עורר מחאות גם מפי אנשים נודעים. מכאן אִמרתו של גדול הרופאים, "החיים קצרים, ארוכה האומנות".[2]

[2] מכאן גם טענתו של אריסטו בהתנצחו עם הטבע, טענה שכלל אינה הולמת אדם חכם כמותו, שהטבע העניק לחיות חיים ארוכים עד מאוד, כך שהן עשויות לחיות על פני חמישה או עשרה דורות, ואילו לאדם, שנולד למעשים רבים וגדולים, קבע מסלול חיים קצר הרבה יותר.[3]

[3] לא זמן מועט יש בידינו אלא שאנו מאבדים זמן רב. חיינו ארוכים דיים והם נקצבו לנו ברוחב לב לשם הגשמת הדברים הגדולים ביותר, אם רק נכלכל אותם בתבונה עד תומם. ואולם, כאשר הם נמוגים בגלל בזבזנות ורשלנות, כאשר אין הם מוקדשים ולו לדבר טוב אחד, הרי רק כשקִצנו דוחק אנו מבינים שחיינו חלפו מבלי שהבחנו בכך.

[4] כך הם פני הדברים: לא חיים קצרים ניתנו בידינו אלא במו ידינו אנו מקצרים אותם, ואין חיינו דחוקים אלא שאנו נוהגים בהם בפזרנות. כשם שנכסים עצומים ואדירים, אם התגלגלו לידי בעלים גרועים מתכלים כהרף עין, ואילו נכסים צנועים ככל שיהיו, אם הופקדו בידי שומר טוב מתרבים בניהולו הנבון — כך מתפרשׂים חיינו על פני זמן רב מאוד למי שנערך להם כהלכה.