ארץ החלומות

1

הרשו לי לספר לכם מי אני: שמי קוֹלְבּי מילְס, אני בן עשרים וחמש ואני יושב על כיסא מתקפל בסיינט פּיט בּיץ', פלורידה, ביום שבת יפה באמצע מאי. הצידנית שלידי מלאה בירה ומים קרים, והטמפרטורה כמעט מושלמת, עם בריזה קבועה ומספיק חזקה כדי להרחיק את היתושים. מאחוריי נמצא מלון דוֹן סיזֶר, מקום אירוח מפואר שנראה לי כמו גרסה ורודה של הטאג' מהאל, ואני שומע מוזיקה חיה שמגיעה מאזור הבריכה. הבחור שמופיע הוא בסדר, אבל לא יותר מזה; הוא מבליע את האקורדים מדי פעם, אבל לא נראה לי שזה מפריע למישהו. הצצתי לאזור הבריכה כמה פעמים מאז שהתמקמתי כאן, ושמתי לב שרוב האורחים שותים קוקטיילים כל אחר הצהריים, וזה אומר שהם בטח ייהנו לשמוע כמעט כל דבר.

אני לא מכאן, דרך אגב. לפני שהגעתי לכאן, בכלל לא שמעתי על המקום הזה. כשאנשים בעיירה שלי שאלו אותי איפה זה סיינט פיט ביץ', הסברתי להם שזאת עיירת חוף מעבר לגשר מטמפה, ליד סיינט פיטרסברג וקְלירווֹטֶר בחוף המערבי של פלורידה, וזה לא ממש עזר. בשביל רובם, פלורידה היא פארקי השעשועים באורלנדו ונשים לבושות בביקיני בחופי מיאמי, ועוד כמה מקומות שלאף אחד לא ממש אכפת מהם. למען האמת, לפני שהגעתי לכאן, פלורידה הייתה בשבילי סתם מדינה בעלת צורה מוזרה שמשתרבבת מהחוף המזרחי של ארצות הברית.

לגבי סיינט פיט, הדבר הכי טוב בה זה החוף המדהים עם החול הלבן, הכי יפה שראיתי אי פעם. על החוף יש שילוב של בתי מלון ברמה גבוהה ומוטלים ברמה נמוכה, אבל רוב השכונות נראות אופייניות למעמד הביניים, מאוכלסות בפנסיונרים ובעובדי צווארון כחול, ובמשפחות שנהנות מחופשה זולה. יש בה את מסעדות המזון המהיר הרגילות ומרכזי קניות וחדרי כושר וחנויות שמוכרות פריטי חוף זולים, אבל למרות הסימנים הברורים של מודרניות, יש משהו בעיירה הזו שנותן תחושה של פעם.

בכל זאת, אני חייב להודות שטוב לי כאן. למעשה אני נמצא כאן כדי לעבוד, אבל בעצם זה יותר דומה לחופשה. אני עושה ארבע הופעות מוזיקה בשבוע בבר החוף של בובי טי למשך שלושה שבועות, אבל ההופעות שלי נמשכות רק כמה שעות, וזה אומר שיש לי הרבה זמן לצאת לריצות ולשבת בשמש או פשוט לא לעשות כלום. אפשר להתרגל בקלות לחיים כאלה. הקהל אצל בובי טי ידידותי — וכן, שיכור, בדיוק כמו בדון סיזר — אבל אין כמו להופיע בפני קהל שמעריך אותך. בעיקר בהתחשב בזה שאני סתם מישהו ממדינה אחרת ושלמעשה הפסקתי להופיע חודשיים לפני שסיימתי את התיכון. בשבע השנים האחרונות ניגנתי מדי פעם לחברים או בשביל מכר שערך מסיבה, אבל לא יותר מזה. כיום אני רואה במוזיקה תחביב, אם כי תחביב שאני אוהב. אין משהו שאני אוהב יותר מלהעביר את היום בנגינה או בכתיבת שירים, גם אם החיים האמיתיים שלי לא משאירים לי הרבה זמן בשביל זה.

אבל דבר מוזר קרה בעשרת הימים הראשונים שלי כאן. שתי ההופעות הראשונות התנהלו כצפוי, עם קהל שחשבתי שהוא אופייני לבר של בובי טי. בערך חצי מהמקומות היו תפוסים, ורוב האנשים היו שם כדי ליהנות מהשקיעה, מהקוקטיילים ומשיחה ביניהם בזמן שהמוזיקה התנגנה ברקע. אבל בהופעה השלישית שלי כל המקומות היו תפוסים, וזיהיתי פרצופים מההופעות הקודמות. בפעם הרביעית שעליתי לבמה, לא רק שכל המקומות היו תפוסים, אלא שקומץ אנשים היו מוכנים לעמוד כדי לשמוע אותי מנגן. כמעט אף אחד לא הסתכל על השקיעה, והתחלתי לקבל בקשות לכמה מהשירים המקוריים שלי. בקשות לקלאסיקות של ברי חוף כמו ״קיץ 69'״, ״אמריקן פאי״ ו״נערה חומת עיניים״ הן נפוצות, אבל למוזיקה שלי? ואז, אתמול בערב, הקהל נהר לחוף, כיסאות נוספים נאספו ועוצמת הרמקולים הוגברה כדי שכולם יוכלו לשמוע אותי. כשהתחלתי להתארגן, חשבתי שזה פשוט קהל של שישי בערב, אבל מנהל ההופעה, ריי, אמר לי בביטחון שמה שקורה כאן לא אופייני. למעשה, הוא אמר שזה הקהל הכי גדול שהוא ראה אצל בובי טי.

הייתי צריך להרגיש די טוב בקשר לזה, וכך גם הרגשתי, לפחות קצת. אבל בכל זאת לא ייחסתי לזה יותר מדי חשיבות. אחרי הכול, להופיע בפני נופשים שתויים בבר חוף עם משקאות בהנחה בזמן השקיעה זה לא בדיוק למלא אצטדיונים ברחבי המדינה. אני מודה שלפני שנים, הרעיון ש״יגלו אותי״ היה חלום — אני חושב שזה החלום של כל אחד שאוהב להופיע — אבל החלומות האלה התמוססו בהדרגה לאור מציאות חיי החדשה. אני לא מריר בקשר לזה. הצד ההגיוני שלי יודע שמה שאנחנו רוצים ומה שאנחנו מקבלים הם בדרך כלל שני דברים שונים לגמרי. חוץ מזה, בעוד עשרה ימים אני אצטרך לחזור הביתה לאותם חיים שחייתי לפני שהגעתי לפלורידה.

שלא תבינו אותי לא נכון. החיים האמיתיים שלי לא רעים. למעשה, אני די טוב במה שאני עושה, גם אם השעות הארוכות מבודדות אותי. אף פעם לא יצאתי מהמדינה, אף פעם לא טסתי במטוס, ואני יודע רק במעורפל את החדשות האחרונות, בעיקר בגלל שראיונות ותוכניות פרשנות משעממים אותי עד מוות. סַפרו לי מה קורה במדינה שלנו או ברחבי העולם, דברו על איזה נושא חשוב מבחינה פוליטית, ואני מבטיח להיות מופתע. למרות שאני בטח ארגיז כמה אנשים, אני אפילו לא מצביע בבחירות, והסיבה היחידה שאני יודע את שם המשפחה של המושל היא שפעם ניגנתי בבר שנקרא ״אצל קופר״ במחוז קרטרט, ליד החוף של קרוליינה הצפונית, בערך שעה מהבית שלי.

בקשר לזה...

אני גר בוושינגטון, עיירה קטנה על גדות הנהר פֶּמְליקוֹ במזרח קרוליינה הצפונית, אם כי רוב האנשים קוראים לה ״וושינגטון הקטנה״ או ״וושינגטון המקורית״, כדי לא לבלבל בין עיר הולדתי לבירת האומה שלנו, שנמצאת במרחק חמש שעות צפונה. כאילו שמישהו היה יכול בכלל לבלבל ביניהן. שתי הערים ממש שונות זו מזו, בעיקר בגלל שוושינגטון הבירה מוקפת פרוורים והיא מוקד מרכזי של כוח, ואילו העיר שלי קטנטונת וכפרית, עם סופרמרקט שנקרא ״פּיגְלי ויגְלי״. פחות מעשרת אלפים איש גרים שם, ובשנות העֶשְׂרֵה שלי שאלתי את עצמי לעיתים קרובות למה מישהו בכלל רוצה לגור שם. רוב חיי השתוקקתי לברוח משם הכי מהר שאוכל. אבל עכשיו הגעתי למסקנה שיש מקומות גרועים יותר שאפשר לחיות בהם. וושינגטון שלווה והתושבים שלה נחמדים, כאלה שמנופפים לנהגים מהמרפסת. יש בה אזור חוף נחמד לאורך הנהר עם כמה מסעדות טובות, ולחובבי האמנות, העיר מתגאה בתיאטרון טורנאג', שבו המקומיים יכולים לצפות במחזות שבהם משחקים מקומיים אחרים. יש בה בתי ספר וחנות וולמארט ומסעדות של מזון מהיר, ומבחינת מזג האוויר היא אידיאלית. יורד בה שלג אולי פעם או פעמיים בשנתיים־שלוש, והטמפרטורה בקיץ הרבה יותר מתונה מאשר במקומות כמו קרוליינה הדרומית או ג'ורג'יה. שיט בנהר הוא בילוי פופולרי, ואני יכול להעמיס את הגלשן בחלק האחורי של הטנדר שלי מתי שאני רוצה ולתפוס גלים בחוף, עוד לפני שסיימתי לשתות את כוס הקפה הגדולה שאני לוקח איתי לדרך. גרינוויל — עיר די קטנה אבל עיר של ממש, עם נבחרות ספורט בקולג' ובתי קולנוע ומבחר גדול יותר של מסעדות — היא במרחק נסיעה קצרה בכביש המהיר, עשרים וחמש דקות של נהיגה נוחה.

במילים אחרות, טוב לי שם. בדרך כלל אני אפילו לא מתלבט בשאלה אם אני מפספס משהו גדול יותר או טוב יותר או מה שזה לא יהיה. בדרך כלל אני מקבל את הדברים כמו שהם ומשתדל לא לצפות ליותר מדי או להתחרט יותר מדי. זה אולי לא נשמע כל כך מיוחד, אבל זה עובד מבחינתי.

אני מניח שזה אולי קשור לילדות שלי. כשהייתי קטן, גרתי עם אימא שלי ואחותי בבית קטן לא רחוק מאזור החוף. את אבא שלי לא הכרתי אף פעם. אחותי, פֵּייג', מבוגרת ממני בשש שנים, והזיכרונות שיש לי מאימא שלי מעורפלים, מטושטשים מהזמן שעבר. יש לי זיכרון מעורפל שלי נועץ אצבע בקרפדה שקופצת בדשא, וזיכרון אחר של אימא שלי שרה במטבח, אבל זה בערך כל מה שאני זוכר. היא מתה כשהייתי בן חמש, אז אחותי ואני עברנו לגור עם הדודה והדוד שלי בחווה שלהם בפרוורי העיר. הדודה שלי היא אחותה של אימא שלי, מבוגרת ממנה בהרבה שנים, ואף שהן אף פעם לא היו ממש קרובות, היא הייתה קרובת המשפחה היחידה שלנו. מבחינת הדודים שלי, הם עשו את מה שצריך כי זה היה הדבר הנכון לעשות.

הם אנשים טובים, הדודה והדוד שלי, אבל בגלל שאף פעם לא היו להם ילדים, אני בספק אם הם ידעו באמת למה הם נכנסים. העבודה בחווה גזלה כמעט את כל הזמן שלהם, ופייג' ואני לא היינו הילדים הכי קלים, בעיקר בהתחלה. אני הייתי מוּעָד לתאונות — באותו זמן, גדלתי מהר מאוד ומעדתי כמעט בכל צעד שלישי שעשיתי. גם בכיתי הרבה — בעיקר על אימא שלי, אני מניח — אם כי אני לא זוכר את זה. לגבי פייג', היא הייתה הרבה מעל הממוצע במצבי רוח של גיל ההתבגרות. היא הייתה מסוגלת לצרוח, לבכות או להתפרץ ולבלות ימים שלמים סגורה בחדר כשהיא בוכה ומסרבת לאכול. היא והדודה שלי היו כמו אש וקרח ממש מההתחלה, אבל אני תמיד הרגשתי בטוח איתה. אמנם הדודה והדוד שלי עשו כמיטב יכולתם, אבל זה כנראה היה יותר מדי בשבילם, אז לאט לאט הטיפול בי עבר לאחותי. היא הייתה זאת שארזה לי את ארוחות הצהריים לבית הספר וליוותה אותי לאוטובוס; היא הכינה לי את המרק של קמפבל או את המקרוני עם גבינה של קראפט בסופי השבוע, וישבה איתי כשראיתי סרטים מצוירים. ובגלל שחלקנו חדר, היא הייתה זאת שאיתה דיברתי לפני השינה. לפעמים, אבל לא תמיד, היא עזרה לי עם המטלות שלי נוסף למטלות שלה; חקלאות ומטלות הן בעצם מילים נרדפות. פייג' הייתה ללא ספק האדם שהכי סמכתי עליו בעולם.

היא גם הייתה מוכשרת. היא אהבה לצייר ויכלה לצייר במשך שעות, ולכן אני לא כל כך מופתע שבסוף היא נהייתה אמנית. כיום היא מתפרנסת מעבודה עם זכוכית צבעונית, ומעצבת מנורות בסגנון טיפאני שעולות הרבה כסף והן פופולריות בקרב מעצבי פנים יוקרתיים. היא בנתה לעצמה עסק מקוון די טוב ואני גאה בה, לא רק בגלל שהייתה כל כך חשובה לי כשהייתי ילד, אלא בגלל שהחיים פגעו בה יותר מפעם אחת. אני מודה שהיו רגעים שתהיתי איך היא מסוגלת להמשיך בכלל.

שלא תבינו אותי לא נכון בקשר לדודה והדוד שלי. אמנם פייג' תמיד דאגה לי, אבל הם עשו תמיד את הדברים החשובים. היו לנו מיטות נוחות וקיבלנו בגדים חדשים לבית הספר כל שנה. תמיד היו חלב במקרר וחטיפים בארונות המטבח. אף אחד מהם לא היה אלים, לעיתים רחוקות הם הרימו את הקול, ואני חושב שהפעם היחידה שראיתי אותם שותים כוסית יין במהלך שנות העשרה שלי הייתה בערב השנה החדשה. אבל חקלאות זו עבודה קשה; חווה, בהרבה מובנים, היא כמו ילד תובעני שתמיד צריך משהו, ולא היו להם זמן או אנרגיה ללכת לאירועים בבית הספר או להביא אותנו למסיבת יום הולדת של חבר או אפילו לשחק איתנו כדורגל בסופי השבוע. בחווה אין סופי שבוע; שבת ויום ראשון הם כמו כל יום אחר. הדבר היחיד שעשינו כמשפחה היה לאכול ארוחת ערב כל יום בשש בערב, ונראה לי שאני זוכר את כל הארוחות האלו, בעיקר בגלל שכולן היו אותו דבר. היו קוראים לנו למטבח, ושם היינו עוזרים להביא את האוכל לשולחן. ברגע שהתיישבנו, יותר מתוך רגש מחויבות מאשר מתוך עניין אמיתי, הדודה שלי הייתה שואלת את אחותי ואותי מה עשינו בבית הספר. בזמן שענינו, הדוד שלי היה מורח חמאה על שתי פרוסות לחם שאותן היה אוכל עם הארוחה שלו, לא חשוב מה היה התפריט, והיה מהנהן בשקט כששמע את התשובות שלנו, לא חשוב מה אמרנו. אחרי זה, מה שאפיין את הארוחות שלנו היה רק צליל הסכו"ם שהקיש על הצלחות. לפעמים פייג' ואני היינו מדברים, אבל הדודה והדוד שלי התרכזו בלסיים את הארוחה שלהם, כמו בכל מטלה אחרת שהם היו צריכים להשלים. שניהם היו שקטים בדרך כלל, אבל אצל הדוד שלי השתיקה הייתה משהו שלא מהעולם הזה. יכלו לעבור ימים שלמים בלי שאשמע אותו מוציא הגה מפיו.

באופן מפתיע, הוא ניגן בגיטרה. אין לי מושג איפה הוא למד, אבל הוא ניגן די טוב בכלי והיה לו קול מחוספס ומהדהד שמשך את השומעים. הוא אהב שירים של ג'וני קאש או קריס קריסטופרסון — קאנטרי פולקסי, הוא קרא לזה — ופעם או פעמיים בשבוע, אחרי ארוחת הערב, הוא היה יושב במרפסת ומנגן. כשהתחלתי להראות עניין — כנראה הייתי אז בן שבע או שמונה — הוא הושיט לי את הגיטרה, ובידיים מיובלות הוא עזר לי ללמוד את האקורדים. לא היה לי בשום אופן כישרון טבעי, אבל הוא היה סבלני באופן מפתיע. כבר באותו גיל צעיר הבנתי שמצאתי את הדבר שאני אוהב לעשות. לפייג' הייתה האמנות שלה, ולי הייתה מוזיקה.

התחלתי להתאמן לבד. התחלתי גם לשיר, בעיקר שירים מהסוג שהדוד שלי היה שר, כי הם היו היחידים שהכרתי. הדודה והדוד שלי קנו לי גיטרה אקוסטית לחג המולד, ובשנה שאחריה גיטרה חשמלית, והתאמנתי גם עליהן. לימדתי את עצמי לנגן שירים ששמעתי ברדיו לפי השמיעה, בלי שלמדתי בכלל לקרוא תווים. בגיל שתים־עשרה כבר הגעתי למצב שיכולתי לשמוע שיר פעם אחת ולחקות אותו בצורה כמעט מושלמת.

כשהתבגרתי, המטלות שלי בחווה התרבו כמובן, וזה אומר שכבר לא יכולתי אף פעם להתאמן כמה שרציתי. כבר לא היה מספיק להאכיל ולהשקות את התרנגולות כל בוקר; הייתי צריך לתקן צינורות השקיה או לבלות שעות ארוכות בשמש, לשלוף תולעים מעלי הטבק ולמעוך אותן באצבעות, וזה מגעיל בדיוק כמו שזה נשמע. הרבה לפני שנות העשרה שלי, כבר למדתי לנהוג בכל דבר שיש לו מנוע — טרקטורים, דחפורים, מקצרות, מזרעות, מה שתרצו — והעברתי סופי שבוע שלמים רק בזה. גם למדתי לתקן כל דבר שהתקלקל, אבל בסופו של דבר התחלתי לשנוא את כל זה. מכיוון שהמטלות והמוזיקה תפסו כמעט את כל הזמן הפנוי שלי, משהו היה צריך להיפגע, והציונים שלי בחטיבת הביניים החלו לצנוח. לא היה לי אכפת. השיעור היחיד שבאמת היה חשוב לי היה שיעור מוזיקה, בעיקר בגלל שהמורה שלי הייתה פזמונאית חובבת. היא התעניינה בי באופן מיוחד, ובעזרתה כתבתי את השיר הראשון שלי, כשהייתי בן שתים־עשרה. אחרי זה התמכרתי והתחלתי לכתוב בלי הפסקה, ולאט לאט השתפרתי.

בשלב הזה, פייג' עבדה עם אמן מקומי שהתמחה בזכוכית צבעונית. היא עבדה אצלו בחנות במשרה חלקית כשהייתה בתיכון, אבל כשסיימה את הלימודים היא כבר עיצבה בעצמה מנורות בסגנון טיפאני. בניגוד לי, פייג' קיבלה ציונים די טובים לאורך כל הדרך, אבל לא היה לה שום רצון ללכת לקולג'. במקום זה היא עבדה על בניית העסק שלה, ולבסוף פגשה בחור והתאהבה. היא עזבה את החווה, עברה למדינה אחרת והתחתנה. בקושי שמעתי ממנה במהלך השנים האלו אחרי שהיא עזבה; אפילו אחרי שנולד לה תינוק, זכיתי רק להציץ בה מדי פעם בשיחת וידיאו נדירה, והיא נראתה עייפה כשהחזיקה את הילד הבוכה שלה. בפעם הראשונה בחיי, הרגשתי כאילו אין אף אחד שדואג לי.

עם כל זה ביחד — הדודה והדוד שלי שעבדו קשה מדי, חוסר העניין שלי בבית הספר, אחותי שעזבה והמטלות שהתחלתי לשנוא — זה לא מפתיע שהתחלתי להתמרד. ברגע שהתחלתי את התיכון, הצטרפתי לקבוצה של בחורים עם אותן נטיות, ועודדנו זה את זה לעשות שטויות. בהתחלה אלה היו דברים קטנים — לזרוק אבנים לחלונות של בתים נטושים, לעשות מתיחות בטלפון באמצע הלילה, לגנוב מדי פעם ממתק מחנות נוחות — אבל בתוך כמה חודשים, אחד החברים האלה גנב בקבוק ג'ין מארון המשקאות של אבא שלו. נפגשנו ליד הנהר והעברנו בינינו את הבקבוק שוב ושוב. אני שתיתי הרבה יותר מדי והקאתי כל אותו הלילה, ומכיוון שאני ישר, אני מודה שלא למדתי את הלקח המתאים. במקום לדחות את הבקבוק בכל פעם שהיה מגיע אליי, ביליתי המון סופי שבוע כשהמוח שלי מטושטש. הציונים שלי המשיכו להיות גרועים, והתחלתי לדלג על מטלות מסוימות. אני לא גאה במי שהייתי אז, אבל אני גם יודע שאי אפשר לשנות את העבר.

אבל מייד אחרי שהתחלתי את כיתה י', שיניתי כיוון בחיים. עד אז כבר התרחקתי מהחברים הלוזרים שלי, ושמעתי שמועה שלהקה מקומית מחפשת גיטריסט חדש. למה לא? חשבתי. הייתי רק בן חמש־עשרה, וכשהגעתי לאודישן, ראיתי את חברי הלהקה — כולם בשנות העשרים שלהם — מתאפקים לא לצחוק. התעלמתי מהם, חיברתי לחשמל את הגיטרה החשמלית שלי, וניגנתי סולו את "Eruption" של אדי ואן היילן. תשאלו את כל מי שמבין בזה, והוא יגיד לכם שזה לא קל. בקיצור, בסופו של דבר ניגנתי איתם בהופעה הראשונה שלי בסוף השבוע שלאחר מכן, אחרי ששמעתי בפעם הראשונה את כל הסט בחזרה היחידה שהייתה לנו לפני כן. בהשוואה אליהם — עם הפירסינג, הקעקועים והשיער הארוך או הקוצני והמחומצן שלהם — אני נראיתי כמו נער מקהלה, אז הם שמו אותי מאחור ליד המתופף, אפילו כשניגנתי סולו.

אם לפני זה המוזיקה לא הייתה הדבר הכי חשוב בחיים שלי, היא מהר מאוד הפכה להיות כזו. הפסקתי להסתפר, עשיתי קעקועים בניגוד לחוק, ובסופו של דבר הלהקה אפשרה לי להתחיל להופיע בחזית. בחווה הפסקתי כמעט לעשות מטלות כלשהן. הדודה והדוד שלי לא ידעו מה לעשות, אז הם בחרו להתעלם ממני, וזה צמצם את העימותים שלנו למינימום. אפילו הפסקנו לאכול יחד. הקדשתי יותר זמן למוזיקה, ופנטזתי על כך שאנגן בפני קהלים עצומים באולמות שאזלו בהם הכרטיסים.

במבט לאחור, הייתי כנראה צריך לדעת שזה לא יצליח, כי הלהקה לא הייתה עד כדי כך טובה. כל השירים שלנו היו בסגנון הפוסט־פאנק הצרחני, ולמרות שכמה אנשים נהנו מהמוזיקה, אני די בטוח שרוב הקהלים שניגַנו בפניהם, באזור שלנו במזרח קרוליינה הצפונית, לא התלהבו. למרות זאת הצלחנו למצוא נישה קטנטנה, וכמעט עד סוף השנה האחרונה שלי בתיכון ניגַנו בעשרים או עשרים וחמישה סופי שבוע בשנה במקומות מרוחקים כמו העיר שרלוט.

אבל היו חיכוכים בתוך הלהקה, והם החריפו עם הזמן. הזמר הראשי התעקש שננגן רק את השירים שהוא כתב, וגם אם זה לא נשמע כמו משהו רציני, ענייני אגו כבר חיסלו להקות יותר מכל דבר אחר. ואם להוסיף חטא על פשע, כולנו ידענו שרוב השירים שלו בינוניים. בסופו של דבר הוא הכריז שהוא עובר ללוס אנג'לס כדי להצליח בכוחות עצמו, מכיוון שאף אחד מאיתנו לא מעריך את הגאוניות שלו. ברגע שהוא עזב בטריקת דלת, המתופף — שהיה בן עשרים ושבע, הכי מבוגר בינינו — הודיע שגם הוא עוזב, וגם זה לא הפתיע אותנו, כי החברה שלו נדנדה לו כבר כמה זמן שימצא עבודה קבועה. כשהוא לקח משם את הציוד שלו והעמיס אותו במכונית, שלושתנו הסתכלנו זה על זה. הבנו שזה נגמר ונפרדנו. אחרי אותו ערב, לא דיברתי שוב עם אף אחד מהם.

למרבה הפלא, לא הייתי כל כך מדוכא כמו שפשוט הרגשתי אבוד. אמנם נהניתי להופיע, אבל היו שם יותר מדי דרמות ופחות מדי מומנטום כדי להוביל את הלהקה לאנשהו. לא היה לי מושג מה לעשות עם החיים שלי, אז עשיתי את מה שהיה צריך כדי לצאת ידי חובה. סיימתי את התיכון — כנראה בגלל שהמורים לא רצו להתעסק איתי עוד שנה — וביליתי הרבה זמן בחדר שלי, כתבתי מוזיקה והקלטתי שירים והעליתי אותם לספוטיפיי ולאינסטגרם וליוטיוב. לאף אחד לא היה אכפת. לאט לאט התחלתי שוב להשתלב בעבודה בחווה, אם כי היה ברור שהדודה והדוד שלי כבר מזמן התייאשו ממני. ויותר חשוב, התחלתי לחשוב ברצינות על החיים שלי, בעיקר כי ביליתי יותר זמן בחווה. למרות שהייתי שקוע בעצמי, אפילו אני הצלחתי לראות שהדודה והדוד שלי מזדקנים ושהחווה נמצאת בקשיים. כשרק הגעתי לשם כילד, גידלנו בחווה תירס, כותנה, אוכמניות, טבק ואלפי תרנגולות לשחיטה. כל זה השתנה בשנים האחרונות. גידולים שלא הצליחו, החלטות עסקיות גרועות, מחירים גרועים והלוואות גרועות הביאו לכך שחלק גדול מהשטח המקורי נמכר או הוחכר לשכנים שלנו. שאלתי את עצמי איך יכולתי לפספס את השינויים כשהם קרו, אבל ידעתי את התשובה.

ואז, בבוקר אוגוסט חם, הדוד שלי חטף התקף לב קשה בזמן שהלך לעבר הטרקטור. העורק הקדמי השמאלי שלו נחסם; כמו שהסבירו האנשים בבית החולים, להתקף לב מהסוג הזה קוראים לעיתים קרובות ״מייצר אלמנות״, כי סיכויי ההישרדות בו ממש קלושים. אולי זה היה בגלל כל הלחם המרוח בחמאה שהוא אכל בארוחות הערב, אבל הוא מת אפילו לפני שהאמבולנס הגיע. הדודה שלי הייתה זאת שמצאה אותו, ואף פעם לא שמעתי מישהו צורח ומיילל כמו שהיא צרחה וייללה באותו בוקר.

פייג' באה הביתה להלוויה ונשארה קצת, אחרי שהשאירה את הילד שלה עם בעלה וחמותה. אני חששתי שהחזרה שלה הביתה תגרום לעוד מריבות, אבל נראה שאחותי הבינה שמשהו נשבר אצל הדודה שלי בפנים, כמו שגם היא הרגישה שבורה לפעמים. אי אפשר לדעת מה קורה בחיים הפרטיים של אנשים, אבל בגלל שאף פעם לא ראיתי את הדודה והדוד שלי מתנהגים בצורה רומנטית אחד עם השני, כנראה גדלתי במחשבה שהם יותר כמו שותפים עסקיים מאשר זוג מאוהב. ברור שטעיתי בקשר לזה. הדודה שלי נראתה לי כמעט מצומקת בתקופה שאחרי זה. היא בקושי אכלה, וסחבה איתה ממחטה כדי לספוג את זרם הדמעות התמידי שלה. פייג' הקשיבה במשך שעות לסיפורים מוּכָּרים, ניהלה את משק הבית ווידאה שהעובדים בחווה יעמדו בלוחות הזמנים. אבל היא לא יכלה להישאר לנצח, ואחרי שהיא עזבה, פתאום מצאתי את עצמי מנסה לטפל בדברים כמו שהיא עשתה.

נוסף על זה שניהלתי את החווה ווידאתי שהדודה שלי תאכל מספיק, התחלתי לעבור על ערמת החשבוניות והרשומות שעל השולחן של הדוד שלי. אפילו כישורי המתמטיקה הבסיסיים שלי אפשרו לי לראות שהעסק בצרות. אמנם גידולי הטבק עדיין הכניסו כסף, אבל התרנגולות, התירס והכותנה הפכו לענפים שמפסידים כסף באופן קבוע. כדי למנוע את פשיטת הרגל שאיימה עלינו, הדוד שלי כבר התארגן להחכיר עוד שטחים לשכנים שלנו. זה אמנם היה פותר את הבעיה המיידית, אבל ידעתי שזה ישאיר את החווה עם בעיה גדולה יותר לטווח הארוך. התגובה הראשונית שלי הייתה לנסות לשכנע את הדודה שלי למכור את כל מה שנשאר מהחווה כדי שתוכל לקנות לעצמה בית קטן ולפרוש, אבל היא דחתה את הרעיון הזה מייד. בערך באותו זמן, מצאתי גם קטעים מכל מיני עיתונים ועלונים שהדוד שלי אסף, שבהם דיברו על הביקוש לסוגי מזון יותר בריאים ואקזוטיים, יחד עם הערות ותחזיות הכנסה שהוא כבר הכין. הדוד שלי היה אולי בן אדם שקט ולא ממש איש עסקים באופן כללי, אבל ברור שהוא כבר חשב על שינויים. דיברתי על השינויים האלה עם הדודה שלי, והיא בסופו של דבר הסכימה איתי שהאופציה היחידה שלנו היא להוציא לפועל את התוכניות של הדוד שלי.

לא היה לנו מספיק כסף כדי לעשות הרבה ישר בהתחלה, אבל במשך שבע השנים האחרונות, עם המון מאמצים, סיכונים, אתגרים, עזרה כספית מפייג', מזל מדי פעם ויותר מדי לילות בלי שינה, עברנו לאט מגידול תרנגולות לשחיטה להתמחות בביצים אורגניות מתרנגולות שגדלות ללא כלובים, ענף שמבטיח שולי רווח הרבה יותר גבוהים; אנחנו מציעים את הביצים לחנויות מכולת ברחבי קרוליינה הצפונית וקרוליינה הדרומית. אמנם אנחנו עדיין מגדלים טבק, אבל השתמשנו בשטח האדמה שנשאר כדי להתרכז בגידול עגבניות מורשת, מהסוג שפופולרי במסעדות יוקרתיות ובחנויות מכולת יקרות, ומסתבר שגם להן יש שולי רווח משמעותיים. לפני ארבע שנים, החווה הניבה רווח בפעם הראשונה זה שנים, והתחלנו להוריד את החוב שלנו לרמה סבירה. אפילו לקחנו בחזרה חלק מהשטחים שהחכרנו לשכנים שלנו, אז החווה ממש גדֵלה שוב, ובשנה האחרונה היא הרוויחה יותר מאי פעם.

כמו שאמרתי, אני די טוב במה שאני עושה.

ואני חקלאי.