מעבר לקופה
עזה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עזה
עזה
עזה

עזה

דותן הלוי

עוד על הספר

נושאים

פלסטיניםיחסי ערבים ויהודיםהיסטוריה ישראליתאסופות מאמרים

תקציר

אסופת המאמרים החלוצית הזאת בוחנת את עזה כמקום ישראלי, מקום בתודעה הישראלית, מחוצה לה ובתוכה פנימה. הספר מציע בחינה מקיפה של עזה כמקום וכדימוי בישראל באמצעות שלל דיסציפלינות הנוגעות בלימודי התרבות: היסטוריה של ישראל ופלסטין, שירה וספרות, קולנוע וטלוויזיה, אומנות ואדריכלות. לספר שתי עמדות עיקריות: ראשית, הוא בוחן את עזה, הרצועה והעיר, כהטרוטופיה של ישראל, כלומר כמקום משותף ובה בעת גם זר, זה שנמצא בתוך הגוף (בתוך הגבול) אך בשוליו. שנית, הוא בוחן את עזה בעיני המתבוננים עצמם, בעיני הישראלים, ונמנע במכוון מהגישה האוריינטליסטית המתיימרת לדעת את "המזרח" או לייצגו. במקום זאת, הספר מציע לימוד של ישראל עצמה ושל תרבותה, כפי שהיא משתקפת במראה העזתית. באמצעות עזה הספר שואל: מהו מרחב ישראלי בכלל?

חנה (עמרי) בן יהודה היא חוקרת ספרויות היהודים באוניברסיטת ליל בצרפת.

דותן הלוי הוא היסטוריון ועמית פוסט-דוקטורט באקדמיית פולונסקי במכון ון ליר בירושלים. מחקרו עוסק בסביבה, בתרבות ובחברה של המזרח התיכון בעת החדשה.

לקרוא עוד...

פרק ראשון

הקדמה

עזה כהטרוטופיה ישראלית

דותן הלוי

בין השנים 2016-2015 התכנסה בראשותו של עמרי בן יהודה קבוצת מחקר מטעם מכון ון ליר בנושא "עזה: לתבנית נופה של הטרוטופיה ישראלית.״ הספר הזה נולד מתוך דיוני הקבוצה, אשר ביקשו לברר כיצד יצרו התרבות, הכלכלה והפוליטיקה בישראל את ״רצועת עזה" כמרחב שמהווה הטרוטופיה, מקום אחר, עבור הציבור הישראלי. המונח הטרוטופיה מבטא את העובדה שרצועת עזה נידונה בשיח הישראלי כהופכי המוחלט, כאויב האולטימטיבי, כמקום שבו מצוי כל מה שהוא אחר לישראל, ובה בעת כאתר שההיסטוריה וההווה שלו מקיימים יחסי קרבה ותלות הדדיים עם ישראל כל הזמן. עזה היא האחר הקרוב.

מישל פוקו מתאר הטרוטופיות כמוסדות מוכרים ומשלימים למוסדות החברה הרגילים, אך כאלה שהם באותו זמן איים של מערכת חברתית וחוקית נפרדת, כגון: בתי כלא, בתי אבות או בתי חולים, שאליהם "מַגלָה" החברה הנורמטיבית יוצאי דופן שונים. קיום ההטרוטופיה, המקום האחר, מאפשר למקום עצמו להיות מה שהוא. ההבניה של עזה בשיח הישראלי כהופכי המוחלט לכל מה שהוא ישראל משרתת צורך חברתי ופוליטי ישראלי להגדיר אותה עצמה, את ישראל, וגם להצדיק אותה. עזה היא הטרוטופיה עבור הישראלים כי היא הייתה וממשיכה להיות הבעיה הגדולה, השורשית והדחופה ביותר של ישראל. אוכלוסייתה של רצועת עזה, נכון למועד כתיבת שורות אלה, מונה מעל שני מיליון איש, והיא גדלה מיום ליום כעדות מתמדת ונוקבת לכשל בתפיסה הציונית שלפיה פלסטין ההיסטורית הייתה אי פעם ״ארץ־ישראל״ בגרסתה הציונית — ארץ ללא עם. רצועת עזה והאיום שהיא מציבה כלפי ישראל מעידה שפלסטין נעשתה ארץ ללא עם רק באמצעות נישול, גירוש ומלחמה. כמוקד הדחוס ביותר של פליטים פלסטינים, עזה היא התוצר של התהליך הזה.

ההתמודדות הישראלית עם האמת הזו היא הפיכתה הפוליטית, התרבותית והכלכלית של עזה בשיח הישראלי למקום־אחר. הגדרתה של עזה ככזו נובעת, אם כן, מתוך המבט החיצוני בלבד ולא מתוך הגדרתה העצמית. ההטרוטופיה שהיא עזה היא הטרוטופיה ישראלית, משום ש״רצועת עזה״ כפי שאנחנו הישראלים חושבים עליה היא יצירה ישראלית, ולכן הספר הזה איננו מתיימר להבין את עזה במונחיה שלה. בתור חוקרים וחוקרות ישראלים, החיים ומשגשגים גם כתוצאה ממדיניות המצור, הכיבוש והאפרטהייד הננקטת כלפי הפלסטינים, היכולת שלנו להכיר את עזה ״מבפנים״ היא מוגבלת, במקרה הטוב, וכל מעקף של המגבלות הללו עלול לגרור עימו גם בעיה ערכית. ולכן, זהו איננו ספר על ההיסטוריה או הגאופוליטיקה של עזה, אף שלעיתים הספר נוגע במרכיבים אלה, והוא איננו נועד לייצג את עזה לקוראים ישראלים או ללמד אותם עליה. הספר הזה הוא קודם כל ספר על ישראל עצמה ועל האופן שבו היא מכוננת ומסבירה לעצמה את הישות שנקראת עזה. עזה העולה מתוך פרקי הספר הזה היא פרויקט ישראלי מתמשך, שאת מהותו אנחנו מבקשים לברר כאן. הפרקים השונים בספר, פרי עטם של מחברות ומחברים שונים, נועדו לאפשר נקודות מבט שונות על היצירה של עזה כהטרוטופיה ישראלית, מהיבטים תרבותיים וחברתיים, דרך אלו הכלכליים והפוליטיים. המבט הזה, יש לומר, לא נועד לשלול את הסוכנות (פעלנות, agency) ההיסטורית של תושבי רצועת עזה. אנו מאמינים כי הקול העזתי צריך להישמע בעברית, במנותק ממיסוכים של פרשנויות של מומחים. על כן, הייתה לנו הזכות לשלב בין הפרקים השונים בקובץ הזה גם כמה מכתבי הפרוזה הצלולים של הכותבת הידועה בשם העט סמא חסן, עיתונאית וסופרת שנודעה בעולם קורא הערבית בכתיבתה החדה והרגישה על רצועת עזה שבה נולדה ושבה היא חיה עד היום. אנו מקווים שקטעים אלו יעוררו בקוראת הישראלית את הרצון לשמוע עוד משם, משם ממש.

סדר הפרקים בספר הוא כרונולוגי, על מנת להדגים כיצד ישראל התאימה את הנסיבות ההיסטוריות המשתנות לאופן שבו היא ביקשה למסגר את הבעיה העזתית ולהתמודד עימה. המבט הכרונולוגי הזה גם מאפשר לחלק את ההיסטוריה של קשרי ישראל־עזה לשני סוגי קשרים. האחד: השנים בהן גבול, רשמי בלבד או רשמי ופיזי כאחד, הפריד בין ישראל לעזה; זו הייתה המציאות בשנים 1967-1948, ובשנים שמאז הסכמי אוסלו (ובאופן הדוק יותר, מאז ההתנתקות ב-2005), ועד ימינו. הגבול של התקופה שעד 1967 וזה של ימינו אנו מאפשר לדמיין את עזה כארץ לא נודעת שמעבר לספָר; מקור הרוע, האלימות והאימה, כעין גרסה מזרח תיכונית לארץ הברברים של ג״מ קוטזי.1 הסוג השני של קשרי ישראל־עזה מאפיין את השנים שבתווך, 1967 ועד 1994 לערך. במהלך תקופה זו, גבולותיה של עזה עם ישראל היו במידה רבה פתוחים, בה בעת שישראל שלטה בעזה באופן ישיר וביקשה לתכנן, לעצב ולשנות אותה ואת אוכלוסייתה דרך התערבות מסיבית. ניתוח שני סוגי הקשרים הללו, תקופת הניתוק ושנות החיבור, בפרקי הספר השונים, מאפשר להבין כי ההמשגה של עזה כהטרוטופיה לא נועדה לטעון להפרדה היסטורית בין שתי הישויות, עזה וישראל, אלא להראות כיצד אלו היו מצויות מאז 1948 ביחסים כמעט אינטימיים.

המחשת הקִרבה והריחוק ההרמטיים בין הרצועה לארץ התקבלה כבר במפגש הראשון של חיילים ישראלים עם מחנות הפליטים עת כבשה ישראל את רצועת עזה ב-1956. בשנים האחרונות הולך ונחשף בהדרגה הפרק ההיסטורי העלום של ״הכיבוש הראשון,״ ארבעת החודשים שבהם החזיקה ישראל ברצועת עזה, במהלכה של מלחמת סיני ולאחריה. תוך כדי האידיליה של מפגש כמו־נוסטלגי בהרכב האנושי של הארץ של לפני הנכבה, צה״ל ביצע מספר מעשי טבח באוכלוסייה לא חמושה, חיילים ישראלים בזזו רכוש ומסמכים, וישראל התכוננה לבסס שלטון צבאי ממושך ברצועת עזה מתוך כוונה לספחה, כל זאת עד שארצות הברית כפתה עליה לסגת במרץ 1957. בפרק הראשון של הספר, אורי ש. כהן חוזר אל הנקודה הזאת בהיסטוריה של עזה דרך הסיפור הקצר של אהרון מגד, ״העיר הלבנה.״ כהן שוזר בין הקצוות הבלתי אפשריים של המציאות הישראלית המתגבשת בעשורים הראשונים לקיומה: עזה ותל אביב. אלה מצוירות אצל כהן כ״ערים תאומות״ שבהקשר זה אינן מפגינות דמיון או זהות, כי אם חיבור כפוי בין דבר לצד האפל שלו, ״ביטוי של המפלצתי.״ המאמץ לנתק את הקשר הגורדי בין שני אלו מוליד אצל הגיבורים הספרותיים של מגד, ושל יוצרים אחרים, קונפליקט פנימי מתמשך.

הכיבוש הראשון של עזה, כהתפרצות של אלימות ישראלית קיצונית שיש בה גם מפגש מחודש עם המוכר, מבטא באופן מובהק את אווירת התקופה שבין 1948 ל-1967, תקופה שבה שכנה עזה מעבר לגבול, תחת ריבונותה של ישות זרה, הצבא המצרי. עזה הובנתה במהלך השנים האלה כאחר המוחלט שמעבר לגדר, דימוי שזכה כל פעם מחדש לאישוש בדמות פעולות ההסתננות והפדאיון הפלסטיניות, שלוו בפעולות תגמול ישראליות. כהן מבחין בדמיון הבולט שבין יחסי ישראל־עזה בתקופה הזו לבין יחסיהן בימינו אנו, מאז ההתנתקות ב-2005, כאשר נולד בישראל דור שלא ידע את עזה, ובעזה — דור שלא ידע את ישראל. הישראלי הממוצע לא ראה פלסטיני מעזה בתוך ישראל מזה יותר משני עשורים, אם אי פעם, לא כל שכן ביקר בעזה עצמה. ובעזה, שבה הגיל החציוני עומד על כ-18 שנים, כמעט מחצית מהאוכלוסייה נולדה למציאות שאחרי ההתנתקות. ועל כן, כהן קושר בין ״העיר הלבנה״ של מגד לבין ספרות ישראלית מהשנים האחרונות, המשחזרת את אותם יחסי זהות וריחוק של עזה ותל אביב.

בפרק השני בספר, רונה סלע חוזרת אף היא אל הכיבוש הראשון של 1956, אל ההשתקפות של הנכבה הפלסטינית באירוע הזה, ואל ההשלכות של שני האירועים האלו על פרקטיקת השליטה הישראלית בפלסטינים היום. היא מתחקה אחר אוספי מסמכים פלסטיניים אודות עזה ומתוך עזה, שנבזזו ב-1948 וב-1956 ואשר מוחזקים בידי ישראל עד היום. המרות הישראלית על הידע המצוי בתוך המסמכים האלה, והמנגנון המסועף שנועד לנתק בין המסמכים עצמם לבין בעליהם החוקיים, הוא מאבני היסוד של השליטה הישראלית בפלסטינים ובמחיקת עברם. הביזה הישראלית את מסמכי סניף עזה של ארגון הנוער הסמי־צבאי הפלסטיני א־נג'אדה ב-1948 ואת המסמכים המשפחתיים, התמונות, הספרים והסרטים של משפחת א־שווא ב-1956 יכולה להצטייר כמודל שאותו תשחזר ישראל ב-1967 וב-1982, עם ביזת הארכיונים הפלסטיניים של מטה אש״ף בביירות.

ההבניה של עזה כחזית הצבאית והביטחונית הישראלית לפני 1967, כפי שמציירים הפרקים של כהן ושל סלע, התרחשה בד בבד עם ההפיכה של המרחבים הפתוחים שהובילו אל הרצועה בדרום מערב מדינת ישראל הצעירה לאזור ספָר אזרחי־חברתי־כלכלי, השוליים של ההתפשטות העברית. שערי עזה (1960) מאת הסופרת שושנה שרירא, כפי שמראה עמרי בן יהודה במסת המבוא, היא אולי היצירה המובהקת הראשונה הנותנת פנים להיררכיה החברתית והגזעית הפְנים־הישראלית המתבטאת דרך המגע עם הספָר המאיים. ניתן לקרוא את היצירה של שרירא כקריאת תיגר על האתוס הגברי המקביל בנאום ההספד המפורסם שנשא משה דיין מעל קברו של רועי רוטברג ב-1956 תחת אותה הכותרת (המתייחסת כמובן למיתוס המקראי של שמשון) ״שערי עזה.״ אצל דיין, הפלסטינים, על מאווייהם לחזור לאדמותיהם, מואנשים יותר מאצל שרירא. בנוסח ההספד שפורסם בעיתונות הוא קרא לראות נכוחה את הטרגדיה הפלסטינית ודווקא מתוך כך להבין את הצורך הישראלי בחיים על החרב. אולם אצל דיין ובני קיבוץ נחל עוז, בני ״דור בארץ״ הוותיקים, החיים על החרב היו בחירה מודעת, ואילו גיבוריה של שרירא הובאו דווקא ליישב את הספָר בין חורבות הכפרים הפלסטיניים הנטושים בעל כורחם. הם לא בחרו להיות הקבוצה ״שנושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים,״ כפי שפאר דיין את חברי קיבוץ נחל עוז. נוכחותן המטרידה של החורבות הפלסטיניות בסיפור של שרירא מסמלת בדיוק את הפער הזה שבין שרירא וגיבוריה לדיין ודורו. כפי שניתח היטב נעם לשם (Leshem), החורבה הפלסטינית היא ההתגלמות — או אולי ההתגשמות — ההיסטורית של המיתוס הציוני של ארץ ללא עם, ובאותו זמן היא האימה מפני הרעיון הזה, שכן היא חושפת כי הארץ היא ללא עם לא מפני שהיא איננה מיושבת, אלא מפני שהיא נטושה, חרבה, רדופה; לא מפני שהיא ריקה אלא מפני שהיא מרוקנת. היש דבר מבהיל מזה?2 החורבות הפלסטיניות מגשרות בתרבות הישראלית בין עזה של אז, לפני 1967, בדמות מה שהותירו הפליטים מאחוריהם, לבין עזה המופגזת והחרבה שאנו מכירים היום, זו שלאחר ההתנתקות ועליית חמאס לשלטון.

הפרק השלישי מאת אליאס ח'ורי מדגים ביתר שאת כיצד שתי אלו הן תקופות מקבילות: בשתיהן עזה היא חור שחור לא נודע, כלואה, מסוגרת ומרוחקת, ובשתיהן מה שמצליח לחמוק בכל זאת מאופק האירועים ולהגיע אל העין הן החורבות. ח'ורי מתחיל משרידיה של ח'רבּת אלוַחִידִי, במקום שבו נוסד לאחר מכן קיבוץ נחל עוז, וקושר בין המעזבות הפלסטיניות, נאומו של דיין וצעדות השיבה לאורך הגדרות של רצועת עזה בשנת 2018. כל אלו חוזרים אצל ח'ורי אל נקודת הבסיס של עזה: הנכבה הפלסטינית. דיין מבין כי החורבות הפלסטיניות ימשיכו לרדוף את המפעל הציוני. אותן חורבות שאליהן כוונו צעדות השיבה אשר ביקשו להשתחרר ממעגל ההרס והחורבן שממיטות פעם אחר פעם ההתקפות הישראליות על רצועת עזה שמתנהלות כמו מתוך הבנה ישראלית־חמאסית בדבר חוקי המשחק והמחיר שעל כל צד לשלם.

אך בין ״הרצועה״ של ראשית המדינה לבין זו שקיימת בתודעה מאז 2005 כלוא פרק היסטורי מפתיע בשונותו. בין מלחמת 1967 לאינתיפאדה הראשונה ב-1987, שני העשורים הראשונים של הכיבוש, רצועת עזה הפכה לפרויקט פיתוח ישראלי כחלק בלתי נפרד מתכנון הדרום הישראלי החדש שלאחר כיבוש סיני. עזה נקשרה מחדש למרחב הפלסטיני הטבעי שלה מלפני 1948, שהיה בינתיים למדינת ישראל. בפרק הרביעי בספר מדגים עמרי שפר רביב את השלבים הראשונים של הפרויקט הזה מייד לאחר הכיבוש ב-1967, שבהם ביקשה ישראל לדלל את אוכלוסיית עזה הערבית על ידי מספר מבצעים חשאיים ל״עידוד הגירה״ אל תחומי ממלכת ירדן ולמדינות אחרות. רצועת עזה נתפסה כמרחב שעתיד להיות מסופח במהרה למדינת ישראל, ועל כן היה להוציא ממנה כמה שיותר פלסטינים, בדגש על פליטים, אשר ייתכן שידרשו לשוב לאדמותיהם ויובילו את המאבק בישראל. העמידה הפלסטינית האיתנה בפני פיתויים שונים שהציבה בפניהם ישראל תמורת הגירה מרצון חיסלה את התקווה הישראלית לדילול אוכלוסיית עזה. התנגדות חמושה פשטה במחנות הפליטים והובילה ב-1971 למבצע הצבאי הכוחני שהוביל אלוף פיקוד הדרום דאז, אריאל שרון, במחנות הפליטים בעזה.

במקביל, עברה המדינה לניסיון אחר לחיסול בעיית הפליטים בעזה דרך ״יישוב מחדש״ של יושבי המחנות בתוך שכונות עירוניות ברחבי הרצועה. פתרון זה נועד לייצר ויתור מרצון על מעמד הפליטות ועל תביעות נוספות כלפי ישראל. מחקרה החלוצי של נורמה חזבון (Hazboun) משנת 1994 הניח את המסד להבנת המהלך הישראלי הזה וכישלונו. ואולם בשנים האחרונות זכתה הסוגיה לתשומת לב מחודשת במחקריה החשובים של פאתינה אבריק־זובידאת, אשר הציבה את המאמץ הישראלי לחיסול מחנות הפליטים בתוך הקשרו הרחב. אבריק־זובידאת לקחה חלק בקבוצת המחקר במכון ון ליר שעליה מתבסס הספר הזה, ואולם לצערנו נבצר ממנה להשתתף בו. במחקריה היא מראה כי הבנייה הישראלית המאסיבית של שיכונים בתוך הרצועה הייתה לא רק עניין של פתרון בעיה מקומית, אלא חלק ממהלך מקיף לעצב מחדש את כלל המרחב הדמוגרפי והכלכלי של דרום־מערב מדינת ישראל ושל שטחי הכיבוש בצפון סיני. הפרויקט הזה, שכָּלל גם את בניית העיר ימית והשאיפה שתיעשה בעתיד לנמל המרכזי של דרום־מזרח הים התיכון, השפיע באופן ניכר הן על האוכלוסייה הפלסטינית, הן על הישראלית ברצועה וסביב לה, ועירב שורה ארוכה של גופי תכנון, משרדי אדריכלים ומשרדים ממשלתיים. אבריק־זובידאת מראה כי ישראל ראתה בשנים אלו בבעיית הפליטים ברצועת עזה סוגיה כלכלית־חברתית שיש לטפל בה בטקטיקות של שיקום ורווחה, בהתאם לתפיסה בת הזמן שהבדילה מדינות מפותחות מאלו המתפתחות. הייתה זו גישה שהעלתה על נס את תפקידם של טכנוקרטים שונים, ובהם כלכלנים, מתכננים, מהנדסים ואדריכלים, בעיצוב תפיסות מדיניות. באמצעות ההקשר הרחב הזה מדגימה אבריק־זובידאת כי בניגוד למה שנטען בעבר, הפעילות הצבאית של שרון בתוך מחנות הפליטים לא היתה חלק מהמבצע הישראלי ליישוב הפליטים מחדש, אלא דווקא צעד שחיבל בכך. המאמץ הישראלי ליישוב הפליטים מחדש החל כבר בשנת 1970, עוד לפני הפעילות של שרון, וגם פעל מתוך קפדנות תכנונית ותקציבית שנועדה להתאים באופן הדרגתי את כמויות היוצאים מהמחנות לאפשרויות השיכון בחוץ. כמו כן, תוכנית יישוב הפליטים מחדש התבססה על הסכמתם המפורשת של הפליטים ועל נכונותם לוותר על זכויותיהם ככאלה, לרבות הדירות שסופקו להם במחנות. ההרס המאסיבי שיצר שרון שיבש את התוכניות הללו ויצר בתוך זמן קצר אלפי מחוסרי בית שלא הסכימו מראש לעזוב.

אבריק־זובידאת מאתגרת גם את התפיסה הרווחת במחקר ההיסטורי על המתרחש בעזה בעשורים שלאחר הכיבוש, שלפיה מדובר היה בדומיננטיות ישראלית מוחלטת. היא חושפת את החזון להתחדשות העירונית שהציעה האליטה העזתית אל מול הממשל הצבאי הישראלי והמתכננים שעבדו בשירותו. ואולם הניסיון לדה־פוליטיזציה של שאלת הפליטים הפלסטינים ברצועת עזה באמצעות מסגורה כבעיה כלכלית־דמוגרפית הייתה גם מה שהביא לכישלון הפרויקט ליישוב מחדש. פלסטינים מעטים הסכימו לוותר על תביעותיהם כפליטי 1948, הנסיגה מחצי האי סיני אילצה את מדינת ישראל לבטל את התוכניות הנרחבות שלה, ובמקומן הואץ במהלך שנות השמונים פרויקט ההתנחלויות ברצועת עזה, מה שהציב במוקד השליטה הישראלית את שאלת הקולוניזציה.

המחקר ההיסטורי־אדריכלי של אבריק־זובידאת מלמד באופן חי ומדוקדק, באמצעות שלל פרטים היסטוריים, תרשימים, מפות ותוכניות, על עזה בתקופה שהייתה חלק כמעט אינטגרלי של מדינת ישראל. התקופה הזאת הייתה עידן של מגעים, שבה עזה, על תושביה המקוריים ועל המוני הפליטים שנדחקו אליה, הייתה נוכחת באופן יום־יומי במציאות הישראלית ולכן שימשה גם אובייקט מרכזי של תוכניותיה העתידיות של ישראל. מחקר חשוב זה מדגים את ההופכי הבולט והמעציב ביותר למציאות הנוכחית, שבה המגעים עם עזה מתקיימים בעבור הישראלים רק באמצעות מטוסים, לוויינים ושאר אמצעים בלתי מאויישים. שדות התכנון, האדריכלות והלואו־טק שעומדים בלב המחקר של אבריק־זובידאת הפכו ברבות הימים לניתוק המוזר, החרד ובעל הקשב המופרע של ההיי־טק הרחפני המאפיין את היחס לעזה בימינו, כאקס־טריטוריה הניבטת רק מבעד למסכים בשידורי הטלוויזיה, רק בדיווחים חדשותיים מן האוויר, הסובבים סביב התנגדות, מלחמה והרס.

אם כן, גם הפרויקט הישראלי ליישוב מחדש של הפליטים הפלסטינים בתחומי הרצועה נכשל ברובו, ממש כמו המאמץ שקדם לו לעידוד הגירה. לעומת זאת, מאמצי ישראל לקשירת כלכלת הרצועה ביחסי תלות אל התעשייה הישראלית שינו מן הקצה אל הקצה את המציאות בישראל וברצועה. החל משנת 1969, הנהיג שר הביטחון משה דיין את מדיניות ״הדלת הפתוחה״ אשר עודדה פועלי יום פלסטינים מרצועת עזה לעבוד עבודת כפיים לא מיומנת בישראל בתחומי החקלאות, הבנייה והתעשייה. מאות אלפי פועלים מעזה הציפו את שוק העבודה הישראלי עד שהחלה האינתיפאדה הראשונה. בפרק החמישי בספר, יובל עַרַבּ עברי פותח צוהר אל הנוף האנושי של מערך ההעסקה הענק הזה דרך דמותו של אביו, נסים עַרַבּ עברי, ששימש כקצין מטה התעסוקה בעזה בשנים 1983-1973. עברי מתחקה, דרך רסיסי זיכרון, צילומים משפחתיים ומסמכים ארכיונים, אחר פעילותו הענפה של אביו בתחום הבטיחות והגיהות של הפועלים מעזה שעבדו בישראל, ואחר קשריו עם שלל דמויות עזתיות וישראליות בעשורים הראשונים למדינה. זהו סיפור שרחוק מלהיות אידילי. נסים, יליד בצרה שבעיראק, תושב שכונה ד' בבאר שבע, מונה לתפקיד בשנים המעצבות של השילוב התכנוני והכלכלי של רצועת עזה אל תוך הדרום הישראלי, מה שאִפשר מוביליות חברתית בפריפריה הישראלית. העבודה בעזה דווקא בתוך מנגנון הכיבוש הייתה באופן פרדוקסלי מה שאִפשר לנסים להתחבר מחדש לתרבות הערבית שעל ברכיה צמח, בשעה שבכל מקום אחר הישראליות דחקה ודחתה את הערביוּת כסממן תרבותי. בעקבות הכיבוש, הפכו הערבית והערביוּת של נסים עַרַבּ עברי ואחרים מנטל לנכס.

נסים סיים את תפקידו בעזה ב-1983 ונפטר בפתאומיות זמן קצר אחר כך, ב-1985. במידה מסוימת, מותו הטרים את קריסתו ההדרגתית והצפויה של המערך הכלכלי הישראלי־עזתי כולו, על משרתיו הישראלים ופועליו הפלסטינים. שכן על אף השקט הביטחוני היחסי שממנו נהנתה ישראל במשך שנים בחזית עזה, המדיניות הישראלית הושתתה על דיכוי כלכלי, שעבור הפלסטינים לא יכול היה להאריך ימים. במקביל להכנסה בלתי מוגבלת של פועלי כפיים פלסטינים לעבודה בישראל, הטילה המדינה מגבלות גורפות על יצירת סקטור תעשייתי, עסקי ופיננסי בתוך הרצועה עצמה ושלטה שליטה מוחלטת במוצרי הצריכה שנכנסו לעזה וביכולתם של יצרנים מקומיים לשווק את תוצרתם בישראל ובמדינות אחרות. ברבות השנים, התוצאה של מדיניות זו הייתה יצירת תלות מוחלטת של הכלכלה של רצועת עזה בזו הישראלית ודיכוי של פיתוח מוסדות כלכליים ופיננסיים בני־קיימא. כך, בשעה שרמת החיים ברצועת עזה עלתה בשיעור ניכר תחת הכיבוש הישראלי, צבירת ההון בקרב פלסטינים הייתה מזערית והיכולת של הכלכלה העזתית לעמוד בפני זעזועים לא הייתה קיימת. עזה חוותה שגשוג כלכלי, במקביל לחיסול של כל אפשרות לפיתוח כלכלי. מדענית המדינה שרה רוי (Roy) כינתה את המדיניות הזו de-development במאמר משנת 1987, שהורחב לאחר מכן לספרה החשוב משנת 1995, The Gaza Strip: The Political Economy of De-Development.‏

הקריסה הכלכלית שֶׁרוי וחוקרות אחרות חזו החלה להתגלגל באירוע המכונן של הפלסטיניות אחרי הנכבה והתבוסה של 1967 — האינתיפאדה הראשונה של 1987. עבור ישראל, האינתיפאדה הופיעה כמו משום מקום. הציבור בישראל תפס לרוב את המדינה כמיטיבה עם הפלסטינים וכמסייעת לרווחתם, ורק הבלחות תרבותיות מקומיות בישראל (כמו למשל אופרת הרוק מאמי [1986] של הלל מיטלפונקט, השיר ״עַרבֵּב את הטיח אחמד״ באלבום הראשון של אהוד בנאי והפליטים [1987], או קומדיית־האבסורד הקולנועית נישואין פיקטיביים [1988] של חיים בוזגלו) חשפו עבור קהל מצומצם מבט ביקורתי כלשהו. עבור החברה הישראלית, לב העשייה הפוליטית הפלסטינית היה בגדה המערבית. גם מפעל ההתנחלות הישראלי התמקד בגבעות הטרשים של יהודה ושומרון, בעוד שברצועת עזה וסביבותיה, שזכו בשנות השבעים לשם החדש ״חבל עזה,״ התנחלויות אידאולוגיות קמו לאט יותר והתבססו על גרעיני נח״ל שנוסדו על ידי המדינה לפניהן. הפלסטינים לעומת זאת ביססו את עזה כחוד החנית של ההתנגדות לכיבוש הישראלי. כאמור, בשעה שהרצועה נהנתה מרווחה כלכלית בשנות השבעים והשמונים, תושביה הבינו היטב כי מוסדות הכיבוש רק הולכים ומתבססים. הקמת המנהל האזרחי ברצועת עזה בשנת 1981, הרחקת אש״ף לתוניס לאחר מלחמת לבנון הראשונה ב-1982, והאדישות הערבית הכללית כלפי הסוגיה הפלסטינית, שביטויה המובהק היה הסכם השלום בין ישראל למצרים, סימנו לפלסטינים כי קץ הכיבוש אינו באופק. האליטה העזתית של תקופת המנדט הבריטי והשלטון המצרי התחלפה בדור שגדל במחנות הפליטים, דור שהכיבוש הישראלי ועבודת הכפיים המשפילה בשטחי ישראל היה החוויה הפוליטית המעצבת שלו. המתח בין כוחות הצבא לבין מפגינים אזרחיים הלך וגבר במהלך המחצית הראשונה של שנות השמונים, ולא בכדי האינתיפאדה פרצה לבסוף מתוך מחנה הפליטים ג'באליה ומשם התפשטה לשטחי הגדה המערבית ואל פנים ישראל.

ההפתעה הישראלית והבין־לאומית מההתעוררות הפלסטינית העלתה אל פני השטח את חשיבותן של חוקרות ועיתונאיות שהצביעו על המצב הנפיץ ברצועה ושל אלו שביקשו להסביר ולפרש אותה. הניתוחים של אן לש (Lesch), ג'ואן מנדל (Mandell), ושרה רוי, שכבר הוזכרה, הובנו בדיעבד כתחזיות מדויקות לפרוץ המהומות דווקא מתוך עזה.4 עיתונאים בין־לאומיים וישראלים נשלחו לעזה כדי להסביר איך התחיל הכול ואיך נראית המציאות של ההתקוממות והדיכוי הישראלי. מהבולטות שבהן היתה עיתונאית הארץ, ולימים הסופרת והמסאית, רונית מטלון, אשר ביקרה בעזה לעיתים תכופות במהלך האינתיפאדה ופרסמה סדרה נרחבת של כתבות על חוויותיה. בפרק השישי בספר, מצביעה מיה ברזלי על המתח בכתיבתה של מטלון בין ההתמסרות למוסר האנושי לבין הריחוק התל אביבי הליברלי והנוח. הפרק עוקב אחר סדרת הביקורים של מטלון בעזה, המאמרים שפרסמה בעקבותיהם וכתיבתה הספרותית שבּה חזרה לאותה תקופה. ברזלי חושפת, דרך כתיבתה של מטלון, את כניסתו של רעיון הכיבוש אל תוך התודעה הישראלית כצורה של שיח וכשפה שניתן להתנגד לה. בעת הנוכחית שבה השמאל בעולם ובישראל נוטש בהדרגה את העולם המושגי של ״הכיבוש״ ועובר יותר ויותר לחשוב על שליטת ישראל בפלסטינים במונחים של אפרטהייד וקולוניאליזם התיישבותי, הצבעה על האתרים השונים שהמושג "כיבוש" נולד בהם היא מהלך חשוב שלעזה תפקיד מרכזי בהתפתחותו. ההתנגדות הפלסטינית ל״שפת הכיבוש,״ כפי שמראה ברזלי דרך מטלון, נעשתה בין היתר באמצעות הפיכת הצילום והתמונות לאובייקטים מרכזיים במאבק הפלסטיני. המרכזיות של פעולת התיעוד והבעלות על אובייקטים מצולמים כעדות וכראיה מחברות את הפרק של ברזלי עם הפרק השני של רונה סלע. יחד, שתי הכותבות מנכיחות את המדיום הצילומי הרבה לפני עידן האינסטגרם והרשתות החברתיות כזירת מאבק בעזה. ועם זאת, ברזלי מראה שרונית מטלון לא נטמעת כליל בתוך השכול והמאבק העזתי. כמעט להפך. באופן מעניין, מטלון, שמבקרת (מבחירה) בעזה שוב ושוב ומשמשת מעל דפי העיתון פה לסבל ולמאבק הפלסטיני, מתקשה, ואולי אפילו מסרבת, להתמסר למציאות הנואשת כפי שהיא נראית בעיני העזתים. לאחר שני עשורים שבמהלכם היו הפלסטינים שקופים בעיני רבים מהישראלים, המעבר, גם בשמאל, להזדהות איתם נוכח האינתיפאדה הוא מעבר מייסר ובלתי אפשרי. פרק זה חושף את מגבלותיו של השמאל הישראלי, דבר שהיה ברור כבר למטלון עצמה, אולם נראה כי היא ויצירתה הענפה מגלמים, גם בבלי דעת, את אותן מגבלות עצמן דרך השתהות וחקירה של התמודדותה של ישראל עם ההטרוטופיה שלה.

הפתרון של השמאל הישראלי למצב הלא נוח הזה מימי האינתיפאדה והלאה היה חזון השלום שהגיע לשיאו עם הסכמי אוסלו והעברת הסמכויות המנהליות בשטחי הכיבוש לרשות הפלסטינית, אשר יושמו על פי המתווה של ״עזה תחילה.״ אולם עד מהרה הובהר לכול, כי העברת הסמכויות רק החריפה את ה"גטואיזציה" של רצועת עזה, ובמידה רבה הפכה אותה למדיניות הישראלית הרשמית. בפרק השביעי חוזרת עמירה הס אל התקופה הזו באמצע שנות התשעים, שבמהלכה כתבה את ספרה המונומנטלי לשתות מהים של עזה (1996), ושוזרת יחד תובנות של שלושה עשורים של עיסוק עיתונאי — אינטנסיבי ובוודאי יחיד מסוגו בישראל ואולי בעולם — ברצועת עזה. זוהי לא רטרוספקטיבה אלא מבט ממעוף הציפור על התהליך שהחל אז ונמשך עד היום, הסגירה של עזה והרחקתה מהעין הישראלית דרך מגוון מנגנונים. עם ההרחקה הזו, הס נפרדת גם מהדור שאיתו היא באה במגע הדוק במהלך השנים, הדור שהכיר את ישראל טרום אוסלו, ומנסה לעמוד על מאפייניו ומצוקותיו של הדור שנולד אל תוך הגטו העזתי של המילניום השלישי ושפגש בישראל רק בדמות החייל שמעבר לגדר, הזמזום הבלתי פוסק של המזל״ט, או הפצצה שמטיל מטוס הקרב. לדור הזה יש כמובן מקבילה ישראלית, ילידי שנות התשעים שגדלו אל תוך מה שמכנה מדינת ישראל מדיניות ״ניהול הסכסוך,״ שמשמעותה הכרה באי־האפשרות של פתרון והחלפתו באלימות ישראלית מתפרצת בתדירות משתנה.

המשך הפרק בספר המלא

לקרוא עוד...

עוד על הספר

נושאים

פלסטיניםיחסי ערבים ויהודיםהיסטוריה ישראליתאסופות מאמרים
עזה דותן הלוי

הקדמה

עזה כהטרוטופיה ישראלית

דותן הלוי

בין השנים 2016-2015 התכנסה בראשותו של עמרי בן יהודה קבוצת מחקר מטעם מכון ון ליר בנושא "עזה: לתבנית נופה של הטרוטופיה ישראלית.״ הספר הזה נולד מתוך דיוני הקבוצה, אשר ביקשו לברר כיצד יצרו התרבות, הכלכלה והפוליטיקה בישראל את ״רצועת עזה" כמרחב שמהווה הטרוטופיה, מקום אחר, עבור הציבור הישראלי. המונח הטרוטופיה מבטא את העובדה שרצועת עזה נידונה בשיח הישראלי כהופכי המוחלט, כאויב האולטימטיבי, כמקום שבו מצוי כל מה שהוא אחר לישראל, ובה בעת כאתר שההיסטוריה וההווה שלו מקיימים יחסי קרבה ותלות הדדיים עם ישראל כל הזמן. עזה היא האחר הקרוב.

מישל פוקו מתאר הטרוטופיות כמוסדות מוכרים ומשלימים למוסדות החברה הרגילים, אך כאלה שהם באותו זמן איים של מערכת חברתית וחוקית נפרדת, כגון: בתי כלא, בתי אבות או בתי חולים, שאליהם "מַגלָה" החברה הנורמטיבית יוצאי דופן שונים. קיום ההטרוטופיה, המקום האחר, מאפשר למקום עצמו להיות מה שהוא. ההבניה של עזה בשיח הישראלי כהופכי המוחלט לכל מה שהוא ישראל משרתת צורך חברתי ופוליטי ישראלי להגדיר אותה עצמה, את ישראל, וגם להצדיק אותה. עזה היא הטרוטופיה עבור הישראלים כי היא הייתה וממשיכה להיות הבעיה הגדולה, השורשית והדחופה ביותר של ישראל. אוכלוסייתה של רצועת עזה, נכון למועד כתיבת שורות אלה, מונה מעל שני מיליון איש, והיא גדלה מיום ליום כעדות מתמדת ונוקבת לכשל בתפיסה הציונית שלפיה פלסטין ההיסטורית הייתה אי פעם ״ארץ־ישראל״ בגרסתה הציונית — ארץ ללא עם. רצועת עזה והאיום שהיא מציבה כלפי ישראל מעידה שפלסטין נעשתה ארץ ללא עם רק באמצעות נישול, גירוש ומלחמה. כמוקד הדחוס ביותר של פליטים פלסטינים, עזה היא התוצר של התהליך הזה.

ההתמודדות הישראלית עם האמת הזו היא הפיכתה הפוליטית, התרבותית והכלכלית של עזה בשיח הישראלי למקום־אחר. הגדרתה של עזה ככזו נובעת, אם כן, מתוך המבט החיצוני בלבד ולא מתוך הגדרתה העצמית. ההטרוטופיה שהיא עזה היא הטרוטופיה ישראלית, משום ש״רצועת עזה״ כפי שאנחנו הישראלים חושבים עליה היא יצירה ישראלית, ולכן הספר הזה איננו מתיימר להבין את עזה במונחיה שלה. בתור חוקרים וחוקרות ישראלים, החיים ומשגשגים גם כתוצאה ממדיניות המצור, הכיבוש והאפרטהייד הננקטת כלפי הפלסטינים, היכולת שלנו להכיר את עזה ״מבפנים״ היא מוגבלת, במקרה הטוב, וכל מעקף של המגבלות הללו עלול לגרור עימו גם בעיה ערכית. ולכן, זהו איננו ספר על ההיסטוריה או הגאופוליטיקה של עזה, אף שלעיתים הספר נוגע במרכיבים אלה, והוא איננו נועד לייצג את עזה לקוראים ישראלים או ללמד אותם עליה. הספר הזה הוא קודם כל ספר על ישראל עצמה ועל האופן שבו היא מכוננת ומסבירה לעצמה את הישות שנקראת עזה. עזה העולה מתוך פרקי הספר הזה היא פרויקט ישראלי מתמשך, שאת מהותו אנחנו מבקשים לברר כאן. הפרקים השונים בספר, פרי עטם של מחברות ומחברים שונים, נועדו לאפשר נקודות מבט שונות על היצירה של עזה כהטרוטופיה ישראלית, מהיבטים תרבותיים וחברתיים, דרך אלו הכלכליים והפוליטיים. המבט הזה, יש לומר, לא נועד לשלול את הסוכנות (פעלנות, agency) ההיסטורית של תושבי רצועת עזה. אנו מאמינים כי הקול העזתי צריך להישמע בעברית, במנותק ממיסוכים של פרשנויות של מומחים. על כן, הייתה לנו הזכות לשלב בין הפרקים השונים בקובץ הזה גם כמה מכתבי הפרוזה הצלולים של הכותבת הידועה בשם העט סמא חסן, עיתונאית וסופרת שנודעה בעולם קורא הערבית בכתיבתה החדה והרגישה על רצועת עזה שבה נולדה ושבה היא חיה עד היום. אנו מקווים שקטעים אלו יעוררו בקוראת הישראלית את הרצון לשמוע עוד משם, משם ממש.

סדר הפרקים בספר הוא כרונולוגי, על מנת להדגים כיצד ישראל התאימה את הנסיבות ההיסטוריות המשתנות לאופן שבו היא ביקשה למסגר את הבעיה העזתית ולהתמודד עימה. המבט הכרונולוגי הזה גם מאפשר לחלק את ההיסטוריה של קשרי ישראל־עזה לשני סוגי קשרים. האחד: השנים בהן גבול, רשמי בלבד או רשמי ופיזי כאחד, הפריד בין ישראל לעזה; זו הייתה המציאות בשנים 1967-1948, ובשנים שמאז הסכמי אוסלו (ובאופן הדוק יותר, מאז ההתנתקות ב-2005), ועד ימינו. הגבול של התקופה שעד 1967 וזה של ימינו אנו מאפשר לדמיין את עזה כארץ לא נודעת שמעבר לספָר; מקור הרוע, האלימות והאימה, כעין גרסה מזרח תיכונית לארץ הברברים של ג״מ קוטזי.1 הסוג השני של קשרי ישראל־עזה מאפיין את השנים שבתווך, 1967 ועד 1994 לערך. במהלך תקופה זו, גבולותיה של עזה עם ישראל היו במידה רבה פתוחים, בה בעת שישראל שלטה בעזה באופן ישיר וביקשה לתכנן, לעצב ולשנות אותה ואת אוכלוסייתה דרך התערבות מסיבית. ניתוח שני סוגי הקשרים הללו, תקופת הניתוק ושנות החיבור, בפרקי הספר השונים, מאפשר להבין כי ההמשגה של עזה כהטרוטופיה לא נועדה לטעון להפרדה היסטורית בין שתי הישויות, עזה וישראל, אלא להראות כיצד אלו היו מצויות מאז 1948 ביחסים כמעט אינטימיים.

המחשת הקִרבה והריחוק ההרמטיים בין הרצועה לארץ התקבלה כבר במפגש הראשון של חיילים ישראלים עם מחנות הפליטים עת כבשה ישראל את רצועת עזה ב-1956. בשנים האחרונות הולך ונחשף בהדרגה הפרק ההיסטורי העלום של ״הכיבוש הראשון,״ ארבעת החודשים שבהם החזיקה ישראל ברצועת עזה, במהלכה של מלחמת סיני ולאחריה. תוך כדי האידיליה של מפגש כמו־נוסטלגי בהרכב האנושי של הארץ של לפני הנכבה, צה״ל ביצע מספר מעשי טבח באוכלוסייה לא חמושה, חיילים ישראלים בזזו רכוש ומסמכים, וישראל התכוננה לבסס שלטון צבאי ממושך ברצועת עזה מתוך כוונה לספחה, כל זאת עד שארצות הברית כפתה עליה לסגת במרץ 1957. בפרק הראשון של הספר, אורי ש. כהן חוזר אל הנקודה הזאת בהיסטוריה של עזה דרך הסיפור הקצר של אהרון מגד, ״העיר הלבנה.״ כהן שוזר בין הקצוות הבלתי אפשריים של המציאות הישראלית המתגבשת בעשורים הראשונים לקיומה: עזה ותל אביב. אלה מצוירות אצל כהן כ״ערים תאומות״ שבהקשר זה אינן מפגינות דמיון או זהות, כי אם חיבור כפוי בין דבר לצד האפל שלו, ״ביטוי של המפלצתי.״ המאמץ לנתק את הקשר הגורדי בין שני אלו מוליד אצל הגיבורים הספרותיים של מגד, ושל יוצרים אחרים, קונפליקט פנימי מתמשך.

הכיבוש הראשון של עזה, כהתפרצות של אלימות ישראלית קיצונית שיש בה גם מפגש מחודש עם המוכר, מבטא באופן מובהק את אווירת התקופה שבין 1948 ל-1967, תקופה שבה שכנה עזה מעבר לגבול, תחת ריבונותה של ישות זרה, הצבא המצרי. עזה הובנתה במהלך השנים האלה כאחר המוחלט שמעבר לגדר, דימוי שזכה כל פעם מחדש לאישוש בדמות פעולות ההסתננות והפדאיון הפלסטיניות, שלוו בפעולות תגמול ישראליות. כהן מבחין בדמיון הבולט שבין יחסי ישראל־עזה בתקופה הזו לבין יחסיהן בימינו אנו, מאז ההתנתקות ב-2005, כאשר נולד בישראל דור שלא ידע את עזה, ובעזה — דור שלא ידע את ישראל. הישראלי הממוצע לא ראה פלסטיני מעזה בתוך ישראל מזה יותר משני עשורים, אם אי פעם, לא כל שכן ביקר בעזה עצמה. ובעזה, שבה הגיל החציוני עומד על כ-18 שנים, כמעט מחצית מהאוכלוסייה נולדה למציאות שאחרי ההתנתקות. ועל כן, כהן קושר בין ״העיר הלבנה״ של מגד לבין ספרות ישראלית מהשנים האחרונות, המשחזרת את אותם יחסי זהות וריחוק של עזה ותל אביב.

בפרק השני בספר, רונה סלע חוזרת אף היא אל הכיבוש הראשון של 1956, אל ההשתקפות של הנכבה הפלסטינית באירוע הזה, ואל ההשלכות של שני האירועים האלו על פרקטיקת השליטה הישראלית בפלסטינים היום. היא מתחקה אחר אוספי מסמכים פלסטיניים אודות עזה ומתוך עזה, שנבזזו ב-1948 וב-1956 ואשר מוחזקים בידי ישראל עד היום. המרות הישראלית על הידע המצוי בתוך המסמכים האלה, והמנגנון המסועף שנועד לנתק בין המסמכים עצמם לבין בעליהם החוקיים, הוא מאבני היסוד של השליטה הישראלית בפלסטינים ובמחיקת עברם. הביזה הישראלית את מסמכי סניף עזה של ארגון הנוער הסמי־צבאי הפלסטיני א־נג'אדה ב-1948 ואת המסמכים המשפחתיים, התמונות, הספרים והסרטים של משפחת א־שווא ב-1956 יכולה להצטייר כמודל שאותו תשחזר ישראל ב-1967 וב-1982, עם ביזת הארכיונים הפלסטיניים של מטה אש״ף בביירות.

ההבניה של עזה כחזית הצבאית והביטחונית הישראלית לפני 1967, כפי שמציירים הפרקים של כהן ושל סלע, התרחשה בד בבד עם ההפיכה של המרחבים הפתוחים שהובילו אל הרצועה בדרום מערב מדינת ישראל הצעירה לאזור ספָר אזרחי־חברתי־כלכלי, השוליים של ההתפשטות העברית. שערי עזה (1960) מאת הסופרת שושנה שרירא, כפי שמראה עמרי בן יהודה במסת המבוא, היא אולי היצירה המובהקת הראשונה הנותנת פנים להיררכיה החברתית והגזעית הפְנים־הישראלית המתבטאת דרך המגע עם הספָר המאיים. ניתן לקרוא את היצירה של שרירא כקריאת תיגר על האתוס הגברי המקביל בנאום ההספד המפורסם שנשא משה דיין מעל קברו של רועי רוטברג ב-1956 תחת אותה הכותרת (המתייחסת כמובן למיתוס המקראי של שמשון) ״שערי עזה.״ אצל דיין, הפלסטינים, על מאווייהם לחזור לאדמותיהם, מואנשים יותר מאצל שרירא. בנוסח ההספד שפורסם בעיתונות הוא קרא לראות נכוחה את הטרגדיה הפלסטינית ודווקא מתוך כך להבין את הצורך הישראלי בחיים על החרב. אולם אצל דיין ובני קיבוץ נחל עוז, בני ״דור בארץ״ הוותיקים, החיים על החרב היו בחירה מודעת, ואילו גיבוריה של שרירא הובאו דווקא ליישב את הספָר בין חורבות הכפרים הפלסטיניים הנטושים בעל כורחם. הם לא בחרו להיות הקבוצה ״שנושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים,״ כפי שפאר דיין את חברי קיבוץ נחל עוז. נוכחותן המטרידה של החורבות הפלסטיניות בסיפור של שרירא מסמלת בדיוק את הפער הזה שבין שרירא וגיבוריה לדיין ודורו. כפי שניתח היטב נעם לשם (Leshem), החורבה הפלסטינית היא ההתגלמות — או אולי ההתגשמות — ההיסטורית של המיתוס הציוני של ארץ ללא עם, ובאותו זמן היא האימה מפני הרעיון הזה, שכן היא חושפת כי הארץ היא ללא עם לא מפני שהיא איננה מיושבת, אלא מפני שהיא נטושה, חרבה, רדופה; לא מפני שהיא ריקה אלא מפני שהיא מרוקנת. היש דבר מבהיל מזה?2 החורבות הפלסטיניות מגשרות בתרבות הישראלית בין עזה של אז, לפני 1967, בדמות מה שהותירו הפליטים מאחוריהם, לבין עזה המופגזת והחרבה שאנו מכירים היום, זו שלאחר ההתנתקות ועליית חמאס לשלטון.

הפרק השלישי מאת אליאס ח'ורי מדגים ביתר שאת כיצד שתי אלו הן תקופות מקבילות: בשתיהן עזה היא חור שחור לא נודע, כלואה, מסוגרת ומרוחקת, ובשתיהן מה שמצליח לחמוק בכל זאת מאופק האירועים ולהגיע אל העין הן החורבות. ח'ורי מתחיל משרידיה של ח'רבּת אלוַחִידִי, במקום שבו נוסד לאחר מכן קיבוץ נחל עוז, וקושר בין המעזבות הפלסטיניות, נאומו של דיין וצעדות השיבה לאורך הגדרות של רצועת עזה בשנת 2018. כל אלו חוזרים אצל ח'ורי אל נקודת הבסיס של עזה: הנכבה הפלסטינית. דיין מבין כי החורבות הפלסטיניות ימשיכו לרדוף את המפעל הציוני. אותן חורבות שאליהן כוונו צעדות השיבה אשר ביקשו להשתחרר ממעגל ההרס והחורבן שממיטות פעם אחר פעם ההתקפות הישראליות על רצועת עזה שמתנהלות כמו מתוך הבנה ישראלית־חמאסית בדבר חוקי המשחק והמחיר שעל כל צד לשלם.

אך בין ״הרצועה״ של ראשית המדינה לבין זו שקיימת בתודעה מאז 2005 כלוא פרק היסטורי מפתיע בשונותו. בין מלחמת 1967 לאינתיפאדה הראשונה ב-1987, שני העשורים הראשונים של הכיבוש, רצועת עזה הפכה לפרויקט פיתוח ישראלי כחלק בלתי נפרד מתכנון הדרום הישראלי החדש שלאחר כיבוש סיני. עזה נקשרה מחדש למרחב הפלסטיני הטבעי שלה מלפני 1948, שהיה בינתיים למדינת ישראל. בפרק הרביעי בספר מדגים עמרי שפר רביב את השלבים הראשונים של הפרויקט הזה מייד לאחר הכיבוש ב-1967, שבהם ביקשה ישראל לדלל את אוכלוסיית עזה הערבית על ידי מספר מבצעים חשאיים ל״עידוד הגירה״ אל תחומי ממלכת ירדן ולמדינות אחרות. רצועת עזה נתפסה כמרחב שעתיד להיות מסופח במהרה למדינת ישראל, ועל כן היה להוציא ממנה כמה שיותר פלסטינים, בדגש על פליטים, אשר ייתכן שידרשו לשוב לאדמותיהם ויובילו את המאבק בישראל. העמידה הפלסטינית האיתנה בפני פיתויים שונים שהציבה בפניהם ישראל תמורת הגירה מרצון חיסלה את התקווה הישראלית לדילול אוכלוסיית עזה. התנגדות חמושה פשטה במחנות הפליטים והובילה ב-1971 למבצע הצבאי הכוחני שהוביל אלוף פיקוד הדרום דאז, אריאל שרון, במחנות הפליטים בעזה.

במקביל, עברה המדינה לניסיון אחר לחיסול בעיית הפליטים בעזה דרך ״יישוב מחדש״ של יושבי המחנות בתוך שכונות עירוניות ברחבי הרצועה. פתרון זה נועד לייצר ויתור מרצון על מעמד הפליטות ועל תביעות נוספות כלפי ישראל. מחקרה החלוצי של נורמה חזבון (Hazboun) משנת 1994 הניח את המסד להבנת המהלך הישראלי הזה וכישלונו. ואולם בשנים האחרונות זכתה הסוגיה לתשומת לב מחודשת במחקריה החשובים של פאתינה אבריק־זובידאת, אשר הציבה את המאמץ הישראלי לחיסול מחנות הפליטים בתוך הקשרו הרחב. אבריק־זובידאת לקחה חלק בקבוצת המחקר במכון ון ליר שעליה מתבסס הספר הזה, ואולם לצערנו נבצר ממנה להשתתף בו. במחקריה היא מראה כי הבנייה הישראלית המאסיבית של שיכונים בתוך הרצועה הייתה לא רק עניין של פתרון בעיה מקומית, אלא חלק ממהלך מקיף לעצב מחדש את כלל המרחב הדמוגרפי והכלכלי של דרום־מערב מדינת ישראל ושל שטחי הכיבוש בצפון סיני. הפרויקט הזה, שכָּלל גם את בניית העיר ימית והשאיפה שתיעשה בעתיד לנמל המרכזי של דרום־מזרח הים התיכון, השפיע באופן ניכר הן על האוכלוסייה הפלסטינית, הן על הישראלית ברצועה וסביב לה, ועירב שורה ארוכה של גופי תכנון, משרדי אדריכלים ומשרדים ממשלתיים. אבריק־זובידאת מראה כי ישראל ראתה בשנים אלו בבעיית הפליטים ברצועת עזה סוגיה כלכלית־חברתית שיש לטפל בה בטקטיקות של שיקום ורווחה, בהתאם לתפיסה בת הזמן שהבדילה מדינות מפותחות מאלו המתפתחות. הייתה זו גישה שהעלתה על נס את תפקידם של טכנוקרטים שונים, ובהם כלכלנים, מתכננים, מהנדסים ואדריכלים, בעיצוב תפיסות מדיניות. באמצעות ההקשר הרחב הזה מדגימה אבריק־זובידאת כי בניגוד למה שנטען בעבר, הפעילות הצבאית של שרון בתוך מחנות הפליטים לא היתה חלק מהמבצע הישראלי ליישוב הפליטים מחדש, אלא דווקא צעד שחיבל בכך. המאמץ הישראלי ליישוב הפליטים מחדש החל כבר בשנת 1970, עוד לפני הפעילות של שרון, וגם פעל מתוך קפדנות תכנונית ותקציבית שנועדה להתאים באופן הדרגתי את כמויות היוצאים מהמחנות לאפשרויות השיכון בחוץ. כמו כן, תוכנית יישוב הפליטים מחדש התבססה על הסכמתם המפורשת של הפליטים ועל נכונותם לוותר על זכויותיהם ככאלה, לרבות הדירות שסופקו להם במחנות. ההרס המאסיבי שיצר שרון שיבש את התוכניות הללו ויצר בתוך זמן קצר אלפי מחוסרי בית שלא הסכימו מראש לעזוב.

אבריק־זובידאת מאתגרת גם את התפיסה הרווחת במחקר ההיסטורי על המתרחש בעזה בעשורים שלאחר הכיבוש, שלפיה מדובר היה בדומיננטיות ישראלית מוחלטת. היא חושפת את החזון להתחדשות העירונית שהציעה האליטה העזתית אל מול הממשל הצבאי הישראלי והמתכננים שעבדו בשירותו. ואולם הניסיון לדה־פוליטיזציה של שאלת הפליטים הפלסטינים ברצועת עזה באמצעות מסגורה כבעיה כלכלית־דמוגרפית הייתה גם מה שהביא לכישלון הפרויקט ליישוב מחדש. פלסטינים מעטים הסכימו לוותר על תביעותיהם כפליטי 1948, הנסיגה מחצי האי סיני אילצה את מדינת ישראל לבטל את התוכניות הנרחבות שלה, ובמקומן הואץ במהלך שנות השמונים פרויקט ההתנחלויות ברצועת עזה, מה שהציב במוקד השליטה הישראלית את שאלת הקולוניזציה.

המחקר ההיסטורי־אדריכלי של אבריק־זובידאת מלמד באופן חי ומדוקדק, באמצעות שלל פרטים היסטוריים, תרשימים, מפות ותוכניות, על עזה בתקופה שהייתה חלק כמעט אינטגרלי של מדינת ישראל. התקופה הזאת הייתה עידן של מגעים, שבה עזה, על תושביה המקוריים ועל המוני הפליטים שנדחקו אליה, הייתה נוכחת באופן יום־יומי במציאות הישראלית ולכן שימשה גם אובייקט מרכזי של תוכניותיה העתידיות של ישראל. מחקר חשוב זה מדגים את ההופכי הבולט והמעציב ביותר למציאות הנוכחית, שבה המגעים עם עזה מתקיימים בעבור הישראלים רק באמצעות מטוסים, לוויינים ושאר אמצעים בלתי מאויישים. שדות התכנון, האדריכלות והלואו־טק שעומדים בלב המחקר של אבריק־זובידאת הפכו ברבות הימים לניתוק המוזר, החרד ובעל הקשב המופרע של ההיי־טק הרחפני המאפיין את היחס לעזה בימינו, כאקס־טריטוריה הניבטת רק מבעד למסכים בשידורי הטלוויזיה, רק בדיווחים חדשותיים מן האוויר, הסובבים סביב התנגדות, מלחמה והרס.

אם כן, גם הפרויקט הישראלי ליישוב מחדש של הפליטים הפלסטינים בתחומי הרצועה נכשל ברובו, ממש כמו המאמץ שקדם לו לעידוד הגירה. לעומת זאת, מאמצי ישראל לקשירת כלכלת הרצועה ביחסי תלות אל התעשייה הישראלית שינו מן הקצה אל הקצה את המציאות בישראל וברצועה. החל משנת 1969, הנהיג שר הביטחון משה דיין את מדיניות ״הדלת הפתוחה״ אשר עודדה פועלי יום פלסטינים מרצועת עזה לעבוד עבודת כפיים לא מיומנת בישראל בתחומי החקלאות, הבנייה והתעשייה. מאות אלפי פועלים מעזה הציפו את שוק העבודה הישראלי עד שהחלה האינתיפאדה הראשונה. בפרק החמישי בספר, יובל עַרַבּ עברי פותח צוהר אל הנוף האנושי של מערך ההעסקה הענק הזה דרך דמותו של אביו, נסים עַרַבּ עברי, ששימש כקצין מטה התעסוקה בעזה בשנים 1983-1973. עברי מתחקה, דרך רסיסי זיכרון, צילומים משפחתיים ומסמכים ארכיונים, אחר פעילותו הענפה של אביו בתחום הבטיחות והגיהות של הפועלים מעזה שעבדו בישראל, ואחר קשריו עם שלל דמויות עזתיות וישראליות בעשורים הראשונים למדינה. זהו סיפור שרחוק מלהיות אידילי. נסים, יליד בצרה שבעיראק, תושב שכונה ד' בבאר שבע, מונה לתפקיד בשנים המעצבות של השילוב התכנוני והכלכלי של רצועת עזה אל תוך הדרום הישראלי, מה שאִפשר מוביליות חברתית בפריפריה הישראלית. העבודה בעזה דווקא בתוך מנגנון הכיבוש הייתה באופן פרדוקסלי מה שאִפשר לנסים להתחבר מחדש לתרבות הערבית שעל ברכיה צמח, בשעה שבכל מקום אחר הישראליות דחקה ודחתה את הערביוּת כסממן תרבותי. בעקבות הכיבוש, הפכו הערבית והערביוּת של נסים עַרַבּ עברי ואחרים מנטל לנכס.

נסים סיים את תפקידו בעזה ב-1983 ונפטר בפתאומיות זמן קצר אחר כך, ב-1985. במידה מסוימת, מותו הטרים את קריסתו ההדרגתית והצפויה של המערך הכלכלי הישראלי־עזתי כולו, על משרתיו הישראלים ופועליו הפלסטינים. שכן על אף השקט הביטחוני היחסי שממנו נהנתה ישראל במשך שנים בחזית עזה, המדיניות הישראלית הושתתה על דיכוי כלכלי, שעבור הפלסטינים לא יכול היה להאריך ימים. במקביל להכנסה בלתי מוגבלת של פועלי כפיים פלסטינים לעבודה בישראל, הטילה המדינה מגבלות גורפות על יצירת סקטור תעשייתי, עסקי ופיננסי בתוך הרצועה עצמה ושלטה שליטה מוחלטת במוצרי הצריכה שנכנסו לעזה וביכולתם של יצרנים מקומיים לשווק את תוצרתם בישראל ובמדינות אחרות. ברבות השנים, התוצאה של מדיניות זו הייתה יצירת תלות מוחלטת של הכלכלה של רצועת עזה בזו הישראלית ודיכוי של פיתוח מוסדות כלכליים ופיננסיים בני־קיימא. כך, בשעה שרמת החיים ברצועת עזה עלתה בשיעור ניכר תחת הכיבוש הישראלי, צבירת ההון בקרב פלסטינים הייתה מזערית והיכולת של הכלכלה העזתית לעמוד בפני זעזועים לא הייתה קיימת. עזה חוותה שגשוג כלכלי, במקביל לחיסול של כל אפשרות לפיתוח כלכלי. מדענית המדינה שרה רוי (Roy) כינתה את המדיניות הזו de-development במאמר משנת 1987, שהורחב לאחר מכן לספרה החשוב משנת 1995, The Gaza Strip: The Political Economy of De-Development.‏

הקריסה הכלכלית שֶׁרוי וחוקרות אחרות חזו החלה להתגלגל באירוע המכונן של הפלסטיניות אחרי הנכבה והתבוסה של 1967 — האינתיפאדה הראשונה של 1987. עבור ישראל, האינתיפאדה הופיעה כמו משום מקום. הציבור בישראל תפס לרוב את המדינה כמיטיבה עם הפלסטינים וכמסייעת לרווחתם, ורק הבלחות תרבותיות מקומיות בישראל (כמו למשל אופרת הרוק מאמי [1986] של הלל מיטלפונקט, השיר ״עַרבֵּב את הטיח אחמד״ באלבום הראשון של אהוד בנאי והפליטים [1987], או קומדיית־האבסורד הקולנועית נישואין פיקטיביים [1988] של חיים בוזגלו) חשפו עבור קהל מצומצם מבט ביקורתי כלשהו. עבור החברה הישראלית, לב העשייה הפוליטית הפלסטינית היה בגדה המערבית. גם מפעל ההתנחלות הישראלי התמקד בגבעות הטרשים של יהודה ושומרון, בעוד שברצועת עזה וסביבותיה, שזכו בשנות השבעים לשם החדש ״חבל עזה,״ התנחלויות אידאולוגיות קמו לאט יותר והתבססו על גרעיני נח״ל שנוסדו על ידי המדינה לפניהן. הפלסטינים לעומת זאת ביססו את עזה כחוד החנית של ההתנגדות לכיבוש הישראלי. כאמור, בשעה שהרצועה נהנתה מרווחה כלכלית בשנות השבעים והשמונים, תושביה הבינו היטב כי מוסדות הכיבוש רק הולכים ומתבססים. הקמת המנהל האזרחי ברצועת עזה בשנת 1981, הרחקת אש״ף לתוניס לאחר מלחמת לבנון הראשונה ב-1982, והאדישות הערבית הכללית כלפי הסוגיה הפלסטינית, שביטויה המובהק היה הסכם השלום בין ישראל למצרים, סימנו לפלסטינים כי קץ הכיבוש אינו באופק. האליטה העזתית של תקופת המנדט הבריטי והשלטון המצרי התחלפה בדור שגדל במחנות הפליטים, דור שהכיבוש הישראלי ועבודת הכפיים המשפילה בשטחי ישראל היה החוויה הפוליטית המעצבת שלו. המתח בין כוחות הצבא לבין מפגינים אזרחיים הלך וגבר במהלך המחצית הראשונה של שנות השמונים, ולא בכדי האינתיפאדה פרצה לבסוף מתוך מחנה הפליטים ג'באליה ומשם התפשטה לשטחי הגדה המערבית ואל פנים ישראל.

ההפתעה הישראלית והבין־לאומית מההתעוררות הפלסטינית העלתה אל פני השטח את חשיבותן של חוקרות ועיתונאיות שהצביעו על המצב הנפיץ ברצועה ושל אלו שביקשו להסביר ולפרש אותה. הניתוחים של אן לש (Lesch), ג'ואן מנדל (Mandell), ושרה רוי, שכבר הוזכרה, הובנו בדיעבד כתחזיות מדויקות לפרוץ המהומות דווקא מתוך עזה.4 עיתונאים בין־לאומיים וישראלים נשלחו לעזה כדי להסביר איך התחיל הכול ואיך נראית המציאות של ההתקוממות והדיכוי הישראלי. מהבולטות שבהן היתה עיתונאית הארץ, ולימים הסופרת והמסאית, רונית מטלון, אשר ביקרה בעזה לעיתים תכופות במהלך האינתיפאדה ופרסמה סדרה נרחבת של כתבות על חוויותיה. בפרק השישי בספר, מצביעה מיה ברזלי על המתח בכתיבתה של מטלון בין ההתמסרות למוסר האנושי לבין הריחוק התל אביבי הליברלי והנוח. הפרק עוקב אחר סדרת הביקורים של מטלון בעזה, המאמרים שפרסמה בעקבותיהם וכתיבתה הספרותית שבּה חזרה לאותה תקופה. ברזלי חושפת, דרך כתיבתה של מטלון, את כניסתו של רעיון הכיבוש אל תוך התודעה הישראלית כצורה של שיח וכשפה שניתן להתנגד לה. בעת הנוכחית שבה השמאל בעולם ובישראל נוטש בהדרגה את העולם המושגי של ״הכיבוש״ ועובר יותר ויותר לחשוב על שליטת ישראל בפלסטינים במונחים של אפרטהייד וקולוניאליזם התיישבותי, הצבעה על האתרים השונים שהמושג "כיבוש" נולד בהם היא מהלך חשוב שלעזה תפקיד מרכזי בהתפתחותו. ההתנגדות הפלסטינית ל״שפת הכיבוש,״ כפי שמראה ברזלי דרך מטלון, נעשתה בין היתר באמצעות הפיכת הצילום והתמונות לאובייקטים מרכזיים במאבק הפלסטיני. המרכזיות של פעולת התיעוד והבעלות על אובייקטים מצולמים כעדות וכראיה מחברות את הפרק של ברזלי עם הפרק השני של רונה סלע. יחד, שתי הכותבות מנכיחות את המדיום הצילומי הרבה לפני עידן האינסטגרם והרשתות החברתיות כזירת מאבק בעזה. ועם זאת, ברזלי מראה שרונית מטלון לא נטמעת כליל בתוך השכול והמאבק העזתי. כמעט להפך. באופן מעניין, מטלון, שמבקרת (מבחירה) בעזה שוב ושוב ומשמשת מעל דפי העיתון פה לסבל ולמאבק הפלסטיני, מתקשה, ואולי אפילו מסרבת, להתמסר למציאות הנואשת כפי שהיא נראית בעיני העזתים. לאחר שני עשורים שבמהלכם היו הפלסטינים שקופים בעיני רבים מהישראלים, המעבר, גם בשמאל, להזדהות איתם נוכח האינתיפאדה הוא מעבר מייסר ובלתי אפשרי. פרק זה חושף את מגבלותיו של השמאל הישראלי, דבר שהיה ברור כבר למטלון עצמה, אולם נראה כי היא ויצירתה הענפה מגלמים, גם בבלי דעת, את אותן מגבלות עצמן דרך השתהות וחקירה של התמודדותה של ישראל עם ההטרוטופיה שלה.

הפתרון של השמאל הישראלי למצב הלא נוח הזה מימי האינתיפאדה והלאה היה חזון השלום שהגיע לשיאו עם הסכמי אוסלו והעברת הסמכויות המנהליות בשטחי הכיבוש לרשות הפלסטינית, אשר יושמו על פי המתווה של ״עזה תחילה.״ אולם עד מהרה הובהר לכול, כי העברת הסמכויות רק החריפה את ה"גטואיזציה" של רצועת עזה, ובמידה רבה הפכה אותה למדיניות הישראלית הרשמית. בפרק השביעי חוזרת עמירה הס אל התקופה הזו באמצע שנות התשעים, שבמהלכה כתבה את ספרה המונומנטלי לשתות מהים של עזה (1996), ושוזרת יחד תובנות של שלושה עשורים של עיסוק עיתונאי — אינטנסיבי ובוודאי יחיד מסוגו בישראל ואולי בעולם — ברצועת עזה. זוהי לא רטרוספקטיבה אלא מבט ממעוף הציפור על התהליך שהחל אז ונמשך עד היום, הסגירה של עזה והרחקתה מהעין הישראלית דרך מגוון מנגנונים. עם ההרחקה הזו, הס נפרדת גם מהדור שאיתו היא באה במגע הדוק במהלך השנים, הדור שהכיר את ישראל טרום אוסלו, ומנסה לעמוד על מאפייניו ומצוקותיו של הדור שנולד אל תוך הגטו העזתי של המילניום השלישי ושפגש בישראל רק בדמות החייל שמעבר לגדר, הזמזום הבלתי פוסק של המזל״ט, או הפצצה שמטיל מטוס הקרב. לדור הזה יש כמובן מקבילה ישראלית, ילידי שנות התשעים שגדלו אל תוך מה שמכנה מדינת ישראל מדיניות ״ניהול הסכסוך,״ שמשמעותה הכרה באי־האפשרות של פתרון והחלפתו באלימות ישראלית מתפרצת בתדירות משתנה.

המשך הפרק בספר המלא