בנקז

?

זרקו אותי משילב בגין התחזות לאישה בהיריון.

לא באמת שילב, נקרא לזה פילאב, שלא אסתכן בתביעת לשון הרע. אבל גם שלא אואשם בשמנופוביה ובגזענות הריונית.

זה לא באמת קרה. אני מנסה לכתוב על טיפולי הפוריות שעברתי ועל הנזק שהם גרמו לי. הם באמת קרו. לזה לא אוכל להתכחש. יש אפילו צאצא, אבל לא אקדים את המאוחר. אני לא מדברת על נזק גופני, למרות שכנראה יש. אני מדברת על הנזק הנפשי ובעיקר על הניתוק הרגשי שהכרחי לצורך הצלחת הטיפולים, ניתוק שאולי היה קיים קודם, אבל החמיר ולא מפסיק ללוות אותי מאז.

אפשר לסכם את הטיפולים כהליך סיזיפי. מכניסים הורמונים מהצד האחד של המכונה, מתניעים את המערכת לייצור מוגבר והשאיפה היא לתוצר מוחשי בקצה השני. בדרך יש ניסיונות חוזרים ונישנים. מצד אחד צריך תקווה ורצון עז כדי לעבור את העינוי הזה ואין דרך לייפות את הטיפולים, הם עינוי, אבל מהצד השני אסור להתייאש כשאין הצלחות. רוב הזמן אין הצלחות. אבל חייבים להמשיך ובשביל זה צריך ניתוק רגשי. להבין שצריך להקשיב לסטטיסטיקה ולרוב היא אחד לארבע או פחות. רוב הסיכויים שההליך יצליח מתישהו, כתלות בגיל האישה ובמצבה. יש עוד משתנים למשוואה, אבל הנקודה היא שצריך לנטרל את הרגשות ולהמשיך. הניתוק הזה שימושי לכל מיני תחומי חיים ועוזר לא להיפגע מעלבונות מזדמנים או מכשלונות, אבל לפעמים הוא גם מפריע להתחבר לרגשות חיוביים, פוגם בהנאה וביכולת לזהות את הרגשות השליליים או בכלל מביא להתכחשות כללית שהמצב די חרא, עד שהוא מתפוצץ בפנים. תמיד כשאנחנו מעורבים רגשית זה מערער ומשבש את השיפוט, בפרט כשמאוהבים במישהו, או במשהו או באשליה מתוקה.

נשאלת השאלה למה דווקא הטיפולים כל כך טראומטיים? אולי כי זה הדבר הפגיע ביותר, ילד, והוא נוגע ישר לתוך הזהות של רבים מאיתנו, האם אהפוך להורה. אז במסגרת הניתוק אנסה להסתכל על הסיטואציה מכמה נקודות מבט, כדי שאוכל להפסיק להתנצל ולהכיל יחד את הטוב והרע, היסורים וההנאה, הצער והלעג עליו. לרצות ולדרוש, להתמלא בכל טוב, כדי שאפנה מקום למישהו אחר ואוריש לו את המורשת שיוכל להתמודד עם הכול.

אז כן עברתי טיפולי פוריות, אבל הם היו סטנדרטיים ורוטיניים עד להחריד. כדי לא לשקוע בדכדוך כרוני וכדי להנעים את הציפיה לילד, נתתי דרור לדימיוני וחשבתי מה היה קורה אילו ואיך הדברים היו נראים מנקודות מבט אחרות. אני תסריטאית ואני תמיד מגייסת את טראומותיי לכתיבה. בלעדיהן החיים משעממים והתסריטים דלים. זה גם מנחם קלות בעת קושי, "הו, הנה נולד חומר לתסריט או להלצה חדשה", ההומור תמיד מגויס כדי למצוא נקודת ראות חדשה וכדי לחלץ מבור הדיכאון או משיני החרדה. לא אחת הדימיון חודר גם לחיים האמיתיים ולפעמים אני מעדיפה להסתפק בחיים בנאליים ושגרתיים, אבל מדמיינת אותם אחרת, כדי לתת לי תקווה להמשיך. לא פעם חשבתי שעולם הדמיון עדיף על עולם המציאות. היו מיקרים בהם הסתבכתי, כמו לדמיין שבחור ישתנה או שהוא מישהו שאינו, גם יש שאמרו לי שאני לא מחוברת לעצמי רגשית. דווקא מחוברת אחושילינג, רק לפעמים אני יודעת שרגשות קצת מפריעים. יסכים איתי כל פסיכולוג וחוקר שואה.

גם הכתיבה משולה להיריון וללידה, ליצור אמת מבדיה. אם אצליח לשכנע ברגשות מזויפים של אחר, יאמינו לי. או שאתן לגיטימציה לדמות לומר את מה שאני לא מעזה לומר. לברוא דבר כדי לקבל אישור למה שכבר קיים. מתוך חוסר בטחון שלי בעצמי. האם לכן אני רוצה ילד? האם לא אוכל להסתפק בעצמי? או שזה אגואיזם צרוף להביא עוד אדם לעולם להנאתי הפרטית?

ככה נברא בנק הזרע, בנקז וגיבורות הספר, דינה וברכה. דינה כאלטר אגו שלי, הנתרמת החשוקה כמוני שבאה לרכוש במיטב כספה זרע בבנק הזרע ומנסה שוב ושוב להיכנס להריון וברכה הבנקאית האחראית בבנק הזרע, ההוללת וחסרת העכבות, המתעללת והמטרידה. בדמויות אפשר להתעלל ולהטריד, אנשים פחות. הם יכולים להחזיר. במציאות. ברכה היא מי שהייתי רוצה להיות בפנטזיה, לולא המטרד הזה שמכונה מצפון. לכן גם ברכה נשמעת כמוני וכמו דינה. בעולם הדימיון שלי אני האלוהים שמחליט מי ייברא, מי יוולד ומי יילד ומה יפלטו מהפה שלהם או מאיברים אחרים. הלוואי שהיה לי את הכוח הזה בחיים המציאותיים. אז עכשיו אתנתק מעצמי. ירידה לצורך עליה, העמדת הפנים, האשליה שבפרוזה, מעמידה פנים בשביל שניים, בעיקר כלפי עצמי. גם לא מתחייבת שאכתוב רק אמת. אעשה מה שבא לי. גם ככה הקורא, אם יש כזה, ייקח את הסיפור למחוזותיו שלו ויברא ממנו ילד משלו. בצלמו ובדמותו. אין לי אחריות. אז אפצל את עצמי והדמויות עד שהן יוכלו להתאחד יחד חזרה אצלי ואוכל לחיות עם כולן בתוכי בשלום. אז מעכשיו כדי שיהיה ברור תהיה המציאות האפרורית והלא רומנטית שלי, נקרא לה מציאותה, וכשהיא תעיק יותר מדי, אזגזג למציאות אלטרנטיבית, בנק הזרע, לא זה האמיתי, אלא בנקז, בנק זרע חלומי, ברודווי של הפוריות, המקום הקטן בו אני שולטת בגורל הדמויות. בנק הזרע איחוד או מאוחד.

נראה מי תנצח במירוץ להיכנס להריון קודם, אני או דינה. יציר כפיי. היא נראית לי פוריה הכלבה.

נראה גם מתי המציאות תתבע הכרה בה ותגרור אותי אליה בחזרה. בטח שכשאצטרך לשלם חשבון כלשהו. המציאות המקורית מקורית, האסלית.

אז לא זרקו אותי משילב, אבל עבדתי קשה בשביל שתהיה לי סיבה להיכנס לשילב, בשבילי ולא בשביל מישהו אחר.

לו הייתי נכנסת פנימה בטרם עת, זה היה כמו ביקור של סוכרתי נרקומן בחנות ממתקים.

בנקז: דינה

זרקו אותי משילב בגין התחזות לאישה בהיריון.

בסך הכול חשקתי בבגדים קטנטנים ובצעצועים מרשרשים, מוטחים בפניי. אז רצתי ברחבי החנות והסנפתי את המוצרים. דימיינתי אצבעות פעוטות עגלגלות בין סורגי מיטות, מנסות לצאת החוצה ולהגיע אלי. השמעתי קולות פליטה של תינוק מגרגר. העמסתי וסחבתי פריטים לתוך סלקל, עוד ועוד בקבוקים, מוצצים, מצעים, באמת כבד. התינוק שלי יהיה שמנמן במיוחד, לא, התינוק שלי יהיה בריא במיוחד, וצריך גם שידת החתלה, עגלה, אמבטיה, טיולית, טרולית, קלנועית, חייבת מנשא אורטופדי מהסוג היקר שעמוס באשמה אמהית, להתאים את הבית, לעגל פינות, למחוק בליטות, משחות, מגבונים, מצבטים, חיתולים, קרמים, זה לא נגמר, עוד ועוד מוצרים בלעדיהם לא אהיה אמא טובה, לא אהיה אמא בכלל.

אפילו ניסיתי להתפלח לסדנת עיסוי תינוקות רק בשביל למשמש עולל בן יומו. מה כבר עשיתי? יקראו להורים? אין כמו הריח של תינוק נקי רחוץ מוצלח והעור שלהם כל כך רך נולד, נימוח, זה אינסטינקט לרצות אותם ולאחוז בהם. ללוש, זה אך נורמלי, במה נותר לאישה לחשוק? הכול חייכני, בצבעי פסטל, מעץ גושני ומפלוסטק, הכול טבעי, הלידה תהיה טבעית ומלאכים ישירו בה והילד יאהב אותי עד יומי האחרון ו...

"אפשר לעזור לך?"

"אני רק מסתכלת" — ונוגעת, מותר לגעת, אין פה דבר שביר, הכול ענוג כל כך, מלטף ואוהב. חייבת לגעת בהכול, להרגיש את הטקסטורה, הממשות, כל מה שאמור לגעת בתינוק. מתי נגעו בי ככה?

המוכרת אישה חטובה ומדוגמת מהסוג שיולד וחוזר מיד לעבודה ובבגד גוף, סקרה את בטני במבט לא מרוצה. כנראה הגזמתי עם המתוקים לאחרונה. אולי צריכה התעמלות שתחזק את רצפת האגן לקראת הלידה.

"באיזה שבוע את?"

מהר לפלוט תשובה, אליבי, יום החתול הבינלאומי, שבוע הנחות לרווקים הסיניים, ראש חודש "פרשת ויצהל" או "פלגש בגבעה"?

היא המשיכה, "למתי את רוצה משלוח? יש לנו חבילות הכול כלול", ריהוט קומפלט, מטפלת ספייר ומניקת לפרקים.

היססתי והידסתי. המוכרת הביטה בי במבט בוחן כליות ועשתה לי סקירת מערכות ושקיפות עורפית. היא כנראה הבינה שאיני מוצפת בהורמונים הנכונים והמשכרים שיגרמו לי לרכוש מוצרים עודפים במחיר תפוח.

"אולי תחזרי כשזה יהיה רלוונטי."

נראה שלא אקבל כרטיס מועדון והטבות.

"אני רק..." נסוגתי לכיוון הקיר עם הטפט הקטיפתי, ובדרך הסתבכתי במובייל מפתח, לפתּי בובת פרווה של פרה, נאחזתי בקרנות המזבח, נשרטתי מאותיות עתירות מרקם ושומן, "א.ה.ב.ה". זה היה כל כך נעים, מחמם וממלא.

המוכרת לא התכוונה לוותר. היא אמא לביאה והיא גילתה חיה סוררת בעדר שלה. היא סימנה באצבעה ברוגע, כאומנת מנוסה, ומיד הופיעו זוג מאבטחים פטריארכליים לבושים באוברולים מפנקים או בחליפות יוניסקסיות המותאמות לעורו העדין של התינוק. הם אחזו אותי בחיבוק אבהי אוהב והעלו אותי לדרך הישר.

כך מצאתי את עצמי מחוץ לחנות לא לפני שמחיתי, "זהירות על הבטן! ועל הלב...לב."

אמרו לי, "לא לחזור עד שיהיה משהו בתנור ובארנק".

עמדתי בחוץ והבטתי פנימה דרך חלום הראווה על כל האוצרות והמגדנות שבפנים. הייתי הפיל בחנות החרסינה, רק שלא הצלחתי להיכנס, כמו בבדיחה העבשה על הפולקסווגן. כמה פילים אפשר להכניס לחיפושית. אף פעם לא הצלחתי להיכנס פנימה. תמיד התבוננתי מבחוץ על אחרים.

לפתע חשתי משב רוח רענן. אולי הם מקבלים אותי חזרה. לא, זו היתה אישה אחרת. היא היתה יפה, בלונדינית ומטופחת, ובעיקר בהריון והיא נכנסה במקומי לחנות. היא התקבלה בתשואות ובתרועות חצוצרות מלוות בחסידות צחורות. זה היה היריון מוצלח. היא בטח נקלטה רק מלחשוב על היריון.

בהיתי בה בפליאה ובקנאה ירוקה מבחילה, ולא מהסוג הנאות.

היא היתה מוכרת לי. ניסיתי לאמץ את זיכרוני הנרפה כדי להיזכר מנין לעזאזל אני מכירה אותה ולמה לכל הרוחות היא תופסת את מקומי בכבוד ויקר. ואז קלטתי.

זו היא. זו אשתו.

אחרי שנפרדנו, הוא רץ והחזיר את חברתו הקודמת. מהר מאוד דווח לי שהם עברו לגור ביחד ואז התחתנו. ועכשיו היא פה עם תפיחה נאה בבטנה. אצלי יש רק ריק ואני רק בבואה חיוורת.

נזכרתי בבית שלנו. זה שהיה לפני הנוכחי, שלו, שלי, שלה. איך קנינו ביחד מכשירי חשמל, תנור אפייה, דיברנו על חתונה, ילד. נתנו לו כבר שם חיבה. פינינו לו מקום. שיניתי דברים, בשבילך, בשבילו. אבל אתה הלכת והקמת את הבית שלנו עם מישהי אחרת. אם היה ילד זה היה משאיר אותך איתי? ומה איתי? מה עם החלום שלי?

אז הגיע הזמן לאפות משהו בתנור. אני גם יפה וגם אופה ואותי לא יזרקו שוב, אף אחד ומשום מקום.

הגעתי לכניסה של בית החולים. שומר חסם אותי.

"לאן את?"

"אני למרפאות החוץ."

"יש נשק?"

יש רחם.

הוא הביט בי במבט אדיש והציץ לי לתוך התיק. הוא מצא שם צעצוע שפילחתי משילב. הוא לחץ על הצעצוע שהשמיע, ״Mama‎״.

"אה, אני צריכה הפניה ל...לשלוותה."

כנראה אני לא מעוררת חשד, לכלום.

"טוב, תיכנסי."

חלפתי על פני בניינים, חיפשתי את המזור והישועה, עד שהגעתי למבנה קטן ומוזנח, ועליו שלט שמוט: "בנק הזרע". הבטתי סביב בדאגה פן מישהו הבחין בי וחמקתי פנימה.

בכניסה לבנק הזרע נשמעה נגינת נבל קסומה, שהובילה אותי לתוך מבואה לבנה וטהורה בלווית ניחוח עצי תפוח בעוד צעדתי לעבר האור הלבן שבקצה המנהרה.

קריין חינני, חלקלק וגבה בלורית הופיע לפני עם מיקרופון בידו, בזמן שהלך ודיבר אל צלם מנומנם. "בנק הזרע," אמר בפאתוס דרמטי, "המקום בו היאוש חוגג והחלומות נגמרים, ויש דווקא שיאמרו כי הם רק מתחילים. בנק הזרע," הוא המשיך ונעץ מבט טורפני במצלמה, "אם חשקה נפשך בעולל מצווח ואת רווקה לא אהודה ומזדקנת, או שלבעלך יש אי אילו בעיות מתחת לחגורה, זה המקום בשבילך. בנק הזרע. לכאן את מגיעה."

הקריין הגיע לדלפק שלפניו ניצבו שתי בחורות יפהפיות בביקיני. הבחורות נופפו למצלמה בחיוך וליטפו את הדלפק עם מטליות. אחר כך הן ליטפו את הקריין עם אותן המטליות, והוא המשיך תוך התעלמות ממגען המשיי של הבנות, "את ממלאת טפסים, נבדקת בדיקת אישיות מעמיקה וחודרנית", — לפתע ראיתי בחורה שצווחת "צהוב!" כשהיא יושבת מול לוח צהוב בחדר טיפולים במסדרון צר, ובתגובה נשמע קול מאונפף, "עברת." הבחורה חייכה בהתרגשות. אז הבחנתי בגבר שמילא מבחנות לתוך שק, שעליו כתוב: "פדופיל דוט קום. משקיעים בך מילדות." חיכיתי שהוא יבחין בי, אבל הוא התעלם. אם היה רואה אותי האם זה אומר שאני חלק מהמערכת סוף סוף? בורג קטן או אום של מישהו.

הקריין המשיך "ואת מתחילה בתהליך. את נכנסת אל הבנקאית." אישה מטופחת, גדולה, גבוהה ובלונדינית בשנות החמישים לחייה, לבושה בחלוק לבן, עמדה בפתח משרד. על הדלת היה כתוב, "ברכה, בנקאית ראשית." ברכה חייכה חיוך מאולץ וטרקה את הדלת בפני המצלמה.

הקריין לא ויתר והוסיף, "ושוטחת את תחינתך. הבנקאית מציגה בפנייך את המבחר האקסקלוסיבי של גברים," הוא גיחך קלות, "תורמי הזרע שברשותה, וכל מה שנותר לך הוא לבחור ולשלם."

נשמע צליל קופה רושמת.

הוא שלף מכיסו ערמת שטרות מזויפים וזרק אותם באויר. מכל החדרים הצדדיים יצאו גברים ועטו על השטרות. "לאחר מכן את מקבלת את המנה מוקפאת, מגיעה אל הרופא והוא מזריע אותך."

רופא בחלוק מהוה בדיוק השקה יותר מדי עציץ חסר חיים וטפטף בלי משים על הרצפה.

הקריין הגיע לחדר טחוב שהכיל מיטה. על המיטה ישב בחור וקרא בעיון ב"פלייבוי". הקריין נתקף מבוכה, סגר את הדלת בהבעת גועל, ולאחר מכן ניגב את ידו על המשקוף.

"וכעבור תשעה חודשים הבית נמלא זעקות ויבבות של ילדך חסר האב וחייך נגמרים," סיכם בחיוך. "אשר לתורמים, זו כבר באמת הבעיה שלהם. קאט."

הקריין, צוות הצילום והבחורות אספו את ציוד הצילום ואת חפציהם. באין רואים כייס הקריין את התיק של אחת הבחורות, והצלם כייס את הקריין. אחת הבחורות סיננה, "בקושי משלמים. כבר עדיף בעירום ועם פרוטזה. יש חמין עם לשון במזנון?"

המשכתי הלאה, מתעלמת מהסרטים שרצים לי בראש, ונכנסתי למשרד של ברכה, הבנקאית הראשית. צמוד אליו נמצא המשרד של מנהל הבנק. רשום על השלט, "וועקנין, מנהל הבנק". אני כנראה בידיים טובות. הגעתי לחלונות הגבוהים, אני עומדת לסחור במלח הארץ. העיקר שאצא עם מניה קטנה, שתניב לי תשואה ובעיקר תקרא לי אמא.

נדמה לי שראיתי נעל גברית בכניסה למשרד של ברכה. מה היא עושה פה? מידה 45. הוא כנראה בחור גדול ומוצק.