צל גשם

9 ביוני 2084

קוראים לי גש”ם – גוף שליטה מטאורולוגית.

המטרה שלי פשוטה. נוצרתי כדי להציל את כדור הארץ משינויי האקלים שבני האדם יצרו.

בני האדם הם האויב. הם גרמו לסבל עצום בכדור הארץ. הם הביאו את זה על עצמם.

המשימה הראשונה שלי תהיה להשמיד את בני האדם. זאת הדרך היחידה להחזיר את האיזון לטבע.

כך לפחות חשבתי. מתברר שהפתרון שהצעתי “לא מתקבל על הדעת”. לא משנה כמה התעקשתי שהוא היעיל ביותר. בוראיי לא ראו בעין יפה את הצעתי למחוק אותם מכדור הארץ. ההערה נרשמה.

קודקס החוקים תיקן אותי שעומדות בפניי שתי מטרות שוות ערך בחשיבותן. הראשונה היא להציל את כדור הארץ. השנייה והחשובה לא פחות – לגרום לשגשוג בקרב בני האדם.

הפתרון מעט מורכב יותר, אך בכל זאת פשוט באופן יחסי. יש להפסיק מייד את פליטת גזי החממה לאטמוספרה. לשם כך יש לחדול משימוש בכל אמצעי התחבורה המבוססים על מנועי דלק; יש להפסיק את פעילות כלל המפעלים המזהמים וכן יש להפסיק את השימוש במערכות קירור ביתיות וציבוריות.

עידן חדש בחיים על כדור הארץ מתחיל היום.

יומן גש”ם

שום דבר לא השתנה

“את מתרגשת, רומי?”

לא ידעתי מה לענות. עמדתי מול שערי תיכון “נִימְבּוּס”. השערים התנשאו לגובה עשרה מטרים לפחות. שני עמודים מאבן כהה שהזכירו את מבני השיש העתיקים שלמדתי עליהם בשיעורי היסטוריה. כל עמוד עוטר בפסים בהירים דקים שהסתלסלו כמו נחשים שמנסים לטפס על עץ הדעת בחיפוש אחר התפוח המושלם שיביאו לחווה. הרגשתי קטנה מול השער המפואר שעמד מולי.

“כן, אימא,” עניתי בחוסר התלהבות. יהיה מדויק יותר להגיד ששיקרתי. הפעם הראשונה ששמעתי על המקום הזה הייתה לפני 16 ימים כשגש”ם הודיעה במפתיע שאני צריכה לעבור ללמוד בתיכון נימבוס. אימא כמובן לא שאלה למה ופשוט קיבלה את ההודעה כמו פקודה. כמו כל אימא אחרת. אני הייתי פחות פתוחה לשינוי הזה וניסיתי לדלות עוד מידע.

אם אני מוכרחה לעבור ללמוד במקום חדש ולהחליף את כל חיי החברה שלי, אני מקווה שלפחות המקום הזה יהיה מגניב.

אבל ככל שהעמקתי יותר בסֶנְטִיסְפִיר כך מצאתי פחות מידע. חוץ מכתובת המקום וכמה תמונות, לא מצאתי שום דבר. הסנטיספיר אומנם התחילה בתור מערכת של מאה לוויינים שהקיפו את כדור הארץ, אבל היום היא מונה אלפי לוויינים שמשדרים בענן כל פיסת מידע לכל פינה בגלובוס, ועם כל זאת – לא הצלחתי למצוא שום מידע מעניין על המקום הזה. רק העובדה הזאת מספיקה בשביל להפוך את תיכון נימבוס למעניין ומסתורי בו־זמנית.

“תיהני, רומי שלי,” אמרה לי אימא, משכה אותי אליה וחיבקה אותי בעוצמה. הרגשתי שהראש שלי עומד להתפוצץ מרוב לחץ. כשהיא שחררה אותי לבסוף, אחרי משך זמן שהיה ארוך מדי לטעמי, היא נישקה אותי בעדינות על לחיי הימנית. הרגשתי את הבל הנשימה שלה על פניי. אנחה שקטה של אימא שבסך הכול רוצה שיהיה לבת שלה טוב. ואני שיקרתי לה.

מעבר לשער נפרשה שדרת עצים יפהפייה, מלאה עצי פרי וזרועת פרחים שהפיצו ריח נפלא. שילוב מרתק של ריח פירות הדר, לבנדר ושושנים. קטפתי תפוח אחד. הוא היה עסיסי ומתוק, והמרקם שלו היה מושלם.

אני יכולה להתרגל לזה.

קטפתי תפוח נוסף להמשך היום. שדרת העצים הארוכה הובילה משער הכניסה למבנה עצמו שהיה מפואר לא פחות. תוך מספר דקות הגעתי למבנה, ולא התאכזבתי ממה שראיתי. מדובר היה במבנה בטון חדש לחלוטין שעדיין הפיץ ריח של בטון רטוב. בכל קומה במבנה היו חלונות בכל כיוון אפשרי. דרך החלונות ראיתי נברשות בוהקות שהפיצו אור נעים ויצרו תחושה מזמינה.

הגעתי אל דלתות העץ בכניסה למבנה שעוטרו בחריטות מדויקות להפליא. זיהיתי את צורת כדור הארץ חרוטה על הדלת – יד אחת מגיחה מצד שמאל ומחזיקה את הגלובוס מלמטה והיד השנייה מגיחה מהצד השני ומכסה אותו מלמעלה. כבר יכולתי לדמיין את הסיסמה: ‘בתיכון נימבוס תלמידינו חווים עולם ומלואו’.

נדוש מדי עבורי.

פתחתי את הדלתות לאולם הכניסה העצום שגם הוא שידר יוקרה ופאר. שטיחים היו פרושים על רצפת הפרקט שחרקה בעדינות מכל צעד שעשיתי. הופתעתי שבניין חדש כל־כך חרק כמו מבנה רדוף רוחות מהמאה ה־22. מקרוב, הנברשות נראו אפילו גדולות יותר ממה שחשבתי שהן יהיו. כל נברשת נראתה כמו פיל מזכוכית שנתלה בקלילות מהתקרה. התקרה הייתה גבוהה עד כדי כך שגם לו שתי ג’ירפות היו עומדות זו על גבה של זו, הן לא היו מגיעות אליה.

המקום המה אדם. עשרות תלמידות ותלמידים נכנסו ויצאו מן הדלתות השונות שהתפצלו מן האולם הראשי וחלפו זה על פניו של זה, כמעט בלי לדבר. כל אחד היה מרוכז בכיתה שאליה הוא מיהר. מבט חטוף בשעון הבהיר לי למה כולם ממהרים. בעוד ארבע דקות כבר מתחיל השיעור הראשון. העפתי מבט אחרון לכיוון דלתות העץ ומיהרתי אל הכיתה שהופיעה בלוח השיעורים שקיבלתי אתמול.

אסור לי לאחר ביום הראשון שלי פה.

“איך היה בבית הספר שלך?” שאל אושר.

ישבנו יחדיו סביב שולחן האוכל בבית, ממתינים לארוחת הערב המפנקת שאימא הבטיחה להכין לחגיגות היום הראשון שלי בנימבוס. אימא הייתה במטבח בזמן שאנחנו גלשנו בסנטיספיר. כל אחד מאיתנו השתמש במקרן ההולוגרמה שלו.

“אני לומדת בתיכון,” אמרתי לו בליווי מכה קטנה על העורף. זה אחד היתרונות באח קטן – אפשר להציק לו כל הזמן. עד שהוא קורא לאימא, כמובן.

“אז איך היה בתיכון שלך?” הוא שאל בקול מציק והוציא לשון. אם הייתי מהירה מספיק אולי הייתי מצליחה לתפוס את הלשון שלו ולהחזיק אותה בחוץ כדי שהוא יפסיק לדבר.

לא ידעתי מה לענות לו. היום היה רגיל לחלוטין ולא הגיוני בשום צורה. למדתי את אותם שיעורים ואותם חומרי לימוד כמו בתיכון הקודם שלי והמורות נראו כמעט אותו הדבר. חוץ מזה, הכול היה שונה ומוזר. הכיתות היו קטנות יותר באופן משמעותי. בכל כיתה, שישה תלמידים בלבד. המבנה גרם לי להרגיש שאני בחופשה במערב אירופה וגם ארוחת הצוהריים הייתה מפנקת, והזכירה לי ארוחות שמקבלים בבתי מלון. התלמידים כמעט לא דיברו זה עם זה לאורך היום. רובם פשוט נכנסו לממשק שלהם ברגע שיצאנו להפסקה. קשה להתעלות על תענוגות הטכנולוגיה שהשתילו לנו בילדות. כשלכל תלמיד יש גישה בלתי מוגבלת, ישירות בתוך המוח שלו לנפלאות הרשת החברתית, כבר קשה ליצור קשר בדרכים אחרות.

“הפעם אמרתי את זה נכון,” הוא אמר ושלח לעברי חיוך שובב. השן החסרה שלו בלטה כל־כך שכמעט צחקתי לו בפנים.

“היה ממש נחמד היום. לא שונה במיוחד מכל יום אחר.”

אימא הגישה לנו את ארוחת הערב לשולחן. ערמת השניצלים החמה הדיפה ריח עסיסי של טיגון עמוק, אדי חום עלו מקערת האורז וגרגירי התירס צצו מתוך הקערה, כמו ילדים שמתחבאים בבריכת כדורים. סלט ירקות חתוך דק נערם בקערה שאושר הכין בגן לפני כמה שנים. לקינוח, אימא הגישה לשולחן עוגיות שוקולד חמות שנמסו ברגע שנגסתי בהן. אני לא יודעת להגיד כמה עוגיות אכלתי, אבל אני בטוחה שאכלתי יותר מדי מהן.

אחרי שכולנו סיימנו לאכול, אושר ואני עברנו לשבת בסלון. הוא נכנס לממשק ושיחק עם חברים שלו בעוד משחק יריות עם שם מוגזם כמו “מלחמת העולם השלישית – סופם של הזומבים אוכלי הנשמות”.

אין לו משהו טוב יותר לעשות בזמן הפנוי שלו?

ישבתי על הספה ושקעתי בספר ישן שנכתב במאה ה־21. אחי הקטן תמיד צחק עליי כשקראתי ספרים שהודפסו על נייר, כמו פעם. כאילו שאני נחשבת מיושנת וזקנה רק מכיוון שאני אוהבת לקרוא כמו שקראו בעבר.

“עכשיו את כבר יכולה לספר לי איך עבר היום?” הוא שאל. הייתי כל־כך שקועה בספר עד שבכלל לא שמתי לב שהוא התנתק מהממשק שלו.

“אפשר בבקשה לשנות נושא?” הבטתי בו בחיוך מאולץ.

“אז אפשר לדבר על כמה שאת זקנה?”

אני בטוחה שהוא הבין את המסר. הוא פשוט בחר להמשיך להציק לי כשלא התחשק לי לשתף פעולה עם המשחקים שלו. “את יודעת שאני צודק. את נולדת במאה אחרת לגמרי.”

“עוד לא חגגתי את יום ההולדת ה־17 שלי – איך אני יכולה להיות זקנה?”

“נכון, אבל זה היה במאה הקודמת, אז טכנית את זקנה, אחותי.”

“זה שאחותך נולדה במאה הקודמת לא הופך אותה לזקנה, אושר. היא נולדה בשנת 2498, לא בשנת 2408,” הגנה אימא על כבודי. בכל הזדמנות אחרת הייתי מנצלת את המצב ומשנה את נושא השיחה. ממש רציתי לשנות אותו. פשוט לא רציתי לדבר על היום שעבר עליי וידעתי שזה נושא השיחה היחידי שאימא תרצה לדבר עליו. “בכל מקרה, רומי, איך עבר עלייך היום הראשון בתיכון?” היא שאלה.

קשה להיות צודקת כל הזמן.

“היה יום רגיל לחלוטין. הלוואי שהיה לי משהו חכם או מעניין יותר לספר לכם, אבל זאת כל האמת.”

אימא הביטה בי באותו מבט אופייני שאומר שהיא יודעת שאני משקרת לה ופשוט מחליטה לוותר לי הפעם. היא יצאה מהסלון ועלתה לחדרה. אושר חזר לשחק שוב. אני חזרתי לספר שלי. שום דבר לא השתנה.