בחזרה לארץ הארזים

אני כותב את הספר הזה כדי להיפרד שוב. חשוב לי שכל חייל שחווה לחימה או אובדן ידע שזה בסדר לפנות לעזרה נפשית. אני כותב אותו כדי שהורים, בנות זוג ובני משפחה יקבלו הצצה רגשית לתוך עולמם של הלוחמים. אני כותב אותו כי אני נגד מלחמות, וכי למלחמות יש מחיר אנושי נורא. אני כותב אותו כי הגיע הזמן. אני כותב אותו כי לא הייתי רוצה שחייל ישראלי ייכנס שוב בחזרה לארץ הארזים.

אקספוזיציה קצרה לאזרחים מן השורה

בצוות טנק ארבעה לוחמים: תותחן המכוון ויורה את הפגזים, נהג שמביא את הטנק לאן שצריך, טען שמכניס את הפגזים לתותח ומפקד שצריך לדאוג שהפגזים יגיעו אל מטרותיהם בשלום, שהמטרות יעלו השמיימה במהרה ובזמן קריב, ושהצוות יחזור הביתה בשלום.

אני המפקד.

לוחמי טנקים משרתים בשירות סדיר שלוש שנים, ואחר כך עד גיל ארבעים במילואים. יש המתנדבים לשרת יותר. קצינים משרתים עד גיל ארבעים וחמש. מיעוט המוכשרים כמפקדי טנקים או קציני טנקים, משרתים בתפקידים אלו בפועל. מתוכם, מיעוט שבמיעוט משרתים בתפקידים אלה במילואים, בפלוגות המבצעיות עד גיל השחרור.

הטנק בסיפור שלנו הוא מרכבה סימן 2ב. הטנק יוצר בשנים 1984-1983, יש לו תותח שקוטרו 105 מ"מ והוא נע על גבי זחלים - שרשראות המחוברות למנוע בעזרת גלגלי פלדה משוננים. הטנק מוגן בפני ירי של מקלעים ורובים, וניתן להשמיד אותו בשתי דרכים: על ידי מוקש או מטען חבלה המוטמנים בקרקע ועל ידי ירי של טיל נגד טנקים (נ"ט) שחודר את הפלדה וגורם לפיצוץ פנימי בטנק. פגיעת טיל נ"ט בטנק מרכבה סימן 2ב מובילה להרוג עד שניים. ניתן להוציא את הטנק מכלל פעולה גם על ידי ירי צלפים בראש המפקד הנמצא מחוץ לגוף הפלדה של הטנק.

איור: משה סיטין

בפלוגת טנקים 11-10 טנקים המחולקים לשלוש מחלקות בנות שלושה טנקים כל אחת. לכל מחלקה קצין המפקד עליה, ולפלוגה מפקד המכונה מ"פ וסגן מפקד המכונה סמ"פ. במלחמה פועלים בדרך כלל במשולב טנקים עם לוחמי רגלים או לוחמי הנדסה, ולכן פלוגת הטנקים יכולה להתחלק לכוחות קטנים יותר בהתאם לצורכי המשימה.

בגדוד טנקים שלוש פלוגות לוחמות ופלוגת מפקדה אחת שבלעדיה שום טנק לא זז מטר. על הגדוד מפקד מג"ד לוחם ולצידו סמג"ד לוחם, ויש להם במטה הגדוד קבוצה של קצינים לוחמים, מ"פים לשעבר, בדרך כלל, המקשטים את המטה כעציצים ירוקים (ואמורים להיכנס לפעולה כמחליפים עם מותם הצפוי של המג"ד או הסמג"ד).

כל זה היה כך מזמן בצבא שבו אני שירתי. היום זה שונה.

טנקי המרכבה שלנו נמכרו מזמן לשימוש במלחמות ובסכסוכים ביבשות אחרות, ואפילו את החטיבה שלנו סגרו.

כל מה שכתוב כאן אלה זיכרונות עבשים של חייל שהיה פעם בצבא שהיה פעם ואינו עוד.

בת הלוויה

לאן שלא אלך היא מלווה אותי. היא איתי תמיד, מפתיעה ברגעים הכי לא צפויים, כשאני לומד למבחן, כשאני זולל המבורגר, כשיש טיפות גשם על חלון של אוטובוס, כשאני קורא ספר, כשאני מדליק תנור, בסרט איטלקי, במסיבה פרועה, בחתונה, מול עיניים תמימות, כשאני עושה אהבה.

כשהיא מתעוררת, אי אפשר לטעות בה, לובשת אדרת שחורה רחבה, עוטפת אותי בקדרותה, סוחפת אותי לתוכה בלי שאוכל להתנגד.

לילה ראשון בלבנון

המשאית הממוגנת הכבדה חצתה את גדר הגבול לתוך ישראל. הרפיתי את הידיים שאחזו בגלילון הטעון. כדור בקנה, אלא מה, לא לוקחים סיכונים בדברים האלה. הלוחמים שנסעו מאחור עם צחי הקצין פרצו במחיאות כפיים ובצעקות שמחה. שאפתי את האוויר המתוק של ישראל ונשפתי אותו בהקלה. הנהג עישן לידי, אבל לא היה לי אכפת. החבר'ה המשיכו לצעוק מאחור. חייכתי לעצמי חיוך לא שלם. שאלתי את הנהג אם הוא יודע לאן נוסעים. הוא ידע. ביקשתי ממנו שיעצור לרגע, אני רוצה להצטרף אל הצוות שלי שנוסע מאחור. עצר. הלכתי. חיבוקים וחיוכים. קו לבנון 97' מאחורינו. השארנו מאחור בקו הארור ההוא תשעה הרוגים. שמונה נהרגו באסון המסוקים, ואחד נהרג ישירות מפגיעה של טיל.

ארבעה חודשים לפני כן נכנסתי בפעם הראשונה ללבנון. ארבעה חודשים לשחרור, לקו שיהיה אקורד הסיום של שירות ארוך.

התאמנו טוב לקראת הקו. הטנק שלי היה מוכן טיפ־טופ, אבל בסוף החליטו שהוא לא יעלה אלא יישאר בעתודה. היינו אמורים להיות ארבעה צוותים על שלושה טנקים. צוות אחד בבית, שלושה בפנים. תאורטית זה אומר שבוע אחד בבית, 21 יום בפנים. תאורטית אלה יציאות מעולות לשריונרים. מעשית יצאנו 19, 35, 21, 28 ואז יצאתי לחופשת שחרור.

למוצב שלנו קראו "עישייה" על שם הכפר הנוצרי שהיה לידו. ליד עישייה היה הר השמיס. כשהגעתי אליו לראשונה ראיתי שלט על אחד הטנקים, "השמיס הוא ביתך, שמור עליו". שבועיים לפני כן טנקיסטים שהכרתי פגעו שם בשני לוחמים של תנועת אמל. התברברו המסכנים. לבשו חולצות שחורות שבלטו על רקע הסלעים הלבנים וטיילו על ההר הלא נכון. גם איך שזיהו אותם זה סיפור. שני חבר'ה מגולני ששיעמם להם בתצפית עשו התערבות מי מזהה מחבלים ראשון ופשוט ישבו עם המשקפת בעיניים במשך שעות וחיכו. בסוף הם זיהו וקראו לטנק שפגע בהם משני קילומטרים בערך.

כניסה ראשונה. נסענו, כל סגל המפקדים של הפלוגה, עם אפי דפרין המ"פ לאיזו מפקדה ליד מטולה לקבל תדריך. אחר כך נסענו לכיוון הגבול. פגשנו שם שיירה בהתארגנות שעמדה להיכנס ללבנון. ירדנו לרגע לברר לאילו מוצבים הם נכנסים או משהו כזה, ופתאום ראיתי את אביב גונן החובש. אביב הוא בחור יפה, בהיר ומנומש. יצא לנו לשוחח הרבה על נשים, על השירות ועל החיים. הוא צעיר ממני, ולא אוהב טנקים, אז הוא עשה קורס חובשים וקורס מדריכי ספורט ותכף הוא יעלה ללבנון עם השיירה לבופור או לדלעת, אני לא זוכר. שמוליק ואפיק גם הם מט"קים (מפקדי טנקים) וחברים טובים. הם יורדים מהרכב ומחבקים אותו לשלום. אני לא זוכר אם חיבקתי אותו או שרק לחצנו ידיים.

"בלי ורדים ונאומים קיטשיים", הוא אומר לי עם החיוך הממזרי שלו.

אני לא זוכר מה עניתי לו. אני אפילו לא בטוח אם זה בדיוק מה שהוא אמר. אבל הפעם הבאה שאשמע עליו תהיה כשיודיעו בקשר שהוא נהרג.

ללבנון נכנסים בשיירות כבדות ממוגנות המאובטחות על ידי לוחמי חי"ר. השיירות מתארגנות בבסיס שנקרא "עגל". אין לי מושג למה. יש עגל שריון ועגל חי"ר. יש גם רחבה גדולה לבנה שבה מעמיסים טנקים על משאיות גדולות שנקראות "מובילים". בשיירה שאני עולה בה, אין טנקים. יש ארבע משאיות ממוגנות כבדות ומספר כלי רכב קלים ללא מיגון שמלווים אותה ועמוסים בחי"רניקים שאמורים לאבטח את השיירה ולהתמודד עם תוקפים פוטנציאליים. לאט לאט נאסף בעגל החי"ר ערב רב של חיילים מכל מיני חילות. זה נראה כמו קרנבל צבעוני ירוק, הרבה בלגן, ציודים שונים בתכלית, אנשים שונים בתכלית... חי"רניקים שנוסעים להחליף את החבר'ה שלהם במוצב, גששים, מוהנדסים, אנשי קשר, חובשים, טבחים ועוד. רוב החיילים הם מגדוד החי"ר שכרגע תופס את הגזרה. אנחנו נחליף בעוד שבוע וחצי את הטנקיסטים שמשרתים איתם בפנים, אז כמפקדים אנחנו נכנסים ללמוד את הגזרה.

על מלאכת הארגון של השיירה מנצח מפקד פלוגת חי"ר. הוא מחזיק ביד רשימה של כמות החיילים שצריכה להיכנס ולאיזה מוצב. הוא מלקט את כל החיילים ומזהה אותם לפי התפקיד. השמות נרשמים על דף. כל אחד מקבל מספר ברזל. כך אם יקרה משהו, ידעו מי חסר לפי המספר שלא יענה.

אני מפקד טנק שעולה לחפיפה, אז אני מסתפח למשאית הרביעית, עם כל הטבחים, הגששים והקשרים. קצת מבאס אותי להיות במשאית של הלא לוחמים. אם יקרה משהו, אתה רוצה לדעת שהאיש שלידך יודע לירות כמו שצריך וגם לפגוע.

התדריך נעשה בקול רם. תכל'ס די פשוט - אם יורים פצמ"רים (פצצות מרגמה) ממשיכים בנסיעה. אם יורים עלינו טילים, יורדים מהרכבים אל התעלות שבצידי הכביש. אם מתקיפים את השיירה, החי"רניקים ברכבים הקלים אמורים לטפל בזה. לא להיות גיבורים, יש כח אבטחה וצריך לתת לו לעבוד. יש גם איום של מטענים. לא ממש רלוונטי לגביי או לגבי אף אחד. במטען, אם חוטפים, חוטפים.

לילה. נוסעים בלי אורות ליד מטולה. עוצרים איפשהו לתרגל פריקה. חוזרים לרכבים ומתחילים לנסוע. לידי יושב גשש דרוזי. אלה יודעים לירות על הכיפאק, ובעיקר - הם לא עושים חשבון לכלום. לפחות זה.

אני יושב מול החלון הקטן ומנסה לראות החוצה דרך המיגון. לא רואים כלום. שיירת הרכבים הכבדה מתנהלת לאיטה בכביש ההררי המפותל. הזיעה הקרה נקווית וזולגת על הגב ברווח שבין החולצה לגופייה. רוח קרה נכנסת מכיוון גג הברזנט של המשאית הכבדה. הנסיעה נמשכת שעות. עוצרים בחטיבה במרג' עיון, וכל מיני אנשים יורדים. אחר כך ממשיכים צפונה. מגיעים למוצב.

החילופים נעשים מהר מאוד, בלי להדליק אורות, ובריצה. חיילים שהגיעו מהארץ יורדים מהמשאיות, חיילים שאמורים לצאת הביתה עולים על המשאיות ומעמיסים עליהן ציוד. מישהו פוקד "לפרוק נשקים". חושך. אני מאמץ את העיניים כדי לזהות משהו בין הצללים הנעים במהירות. אני רואה לוח מתכת שכתוב עליו משהו. מתקרב. לא זוכר את הניסוח המדויק, אבל היתה שם להבה וסמל של גולני וכתובת בסגנון: "בתאריך כך וכך נהרגו חמישה לוחמי גולני בשיירה שיצאה מעישייה..." וכמה שמות. אני מכיר את הסיפור הזה. חבר טוב שלי בשם אוהד, שהיה לוחם באותו הקו, התבאס קשות כשלא נתנו לו לעלות על השיירה ההיא ולצאת הביתה. בדיעבד, הוא ניצל בנס.

אני תופס איזו יד ושואל איפה המגורים של הטנקיסטים. היא מצביעה לכיוון לא ברור. אני הולך בכיוון הכללי של המוצב שיהיה עבורי הבית בארבעת החודשים הקרובים. בין הבטונאדות אני מזהה משולש ירוק ומעליו משולש שחור. אלו צבעי השריון - חיים שחורים בחיק הטבע. אני נכנס לחדר. בפנים טחוב, מואר וחמים. כולם ישנים. יש גם חדר פנימי. אני הולך לשם ומעיר מישהו כדי לשאול שאלות של מתחילים. מתברר שהערתי בחור שעשה איתי קורס מפקדי טנקים. הוא לא מגולח ועייף ואומר לי ללכת לישון ושמחר יום חדש. השעה כבר שתיים וחצי בלילה בערך. אני מוריד נעליים, מטפס על אחת המיטות הפנויות והולך לישון עם טיפונת ייסורי מצפון שאולי הייתי צריך להישאר ער ולנסות ללמוד משהו על המוצב. בחוץ שומעים את המשאיות מתרחקות בחזרה לארץ. לילה ראשון בלבנון.