סיכוי קטן לאושר

– 1 –
לעזוב בלי להיפרד

ז'אן חולמני: הראש שלו תמיד בעננים, שקוע בהרהורים. כך שכאשר הוא נתקל באבן, הוא תמיד מוצא את עצמו שרוע על הגב, כמו חיפושית. אלא שאז הילדון מזנק על רגליו וממלמל "לא כואב!" כדי לא לבכות. כדי לשכנע את עצמו שזה לא נורא.

בגיל שש הברכיים שלו מגלידות מהר, וכבודו העצמי נותר ללא פגע: ממש לא מעניין אותו מה הם חושבים, אלה שרואים אותו מועֵד שוב ושוב יום־יום. הוא תמיד נופל וקם, נופל וקם, וממשיך ללכת עם שיר בלב ובפה.

מארי, אמא שלו, הייתה רוצה ללמד אותו ללכת בלי למעוד, לחסוך ממנו נפילות מיותרות שפוצעות גם אותה. אולי תייעץ לו להרים רגליים קצת יותר גבוה? אבל אי־אפשר ללמד מישהו ללכת — זה לא כמו לאכול או לקרוא.

בנים בגילו לא מרבים ליפול, וכשזה קורה להם, האירוע דרמטי — ים של דמעות בגלל כמה שריטות קטנות. ז'אן, לעומתם, בחור קשוח, מוכן לספוג כמעט הכול. וכשהוא לא שרוע על הרצפה, הוא הולך זקוף. לא כמו הלקוחות בפאב שמארי עובדת בו, שמתנודדים מצד לצד כשהם יוצאים משם בלילה.

מארי אמורה לשמוח, בנה לא שבר שום איבר. אפילו לבו שלם, הוא עדיין לא חווה את כאבה של אהבה ראשונה. ואולי דווקא כן, כשהתחוור לו שלא יוכל להתחתן עם אמו. זה לא מקובל, אפילו שהיא לא נשואה, שהיא עדיין צעירה מאוד, וכבר לא נראית כל כך מאוהבת באבא שלו. אז הוא מחבק אותה חזק־חזק עד שהוא נרדם. ולפעמים מארי, מותשת כל כך מיום עבודה, שוקעת אז גם היא בתרדמה עמוקה, נושמת עמוק את ריחו של הילדון שלה. ז'אן יודע שבאותם לילות אין סיכוי שיהיו לו סיוטים. היא פה. איתו. תמיד.

עד אותו הלילה, כשהיא קוטעת את שנתו. באישון ליל. פתאום קר כל כך. ז'אן מחזיק את הדובי צמוד־צמוד לחזה. הוא פוקח עין ומבחין שמארי שולפת את המזוודה הלבנה הקטנה, זו עם המדבקות של דיסני. היא אורזת בדממה, המזוודה מתמלאת. העיניים שלה מתרוקנות. דמעות של עצב. זעם. נחישות. זה הקש ששבר את גב הגמל. הוא כבר לא יפגע בה עוד. לעולם. מארי רוצה את חייה בחזרה, חייה של אישה צעירה בת עשרים ושמונה. עם ז'אן.

בחוץ, הילדון נאחז חזק בצווארה. הליכתה חפוזה מאוד, מואצת. לשמע כל רחש עלים קל היא מסתובבת לאחור, שוב ושוב. ז'אן מנסה שלא להכביד עליה. רק שלא תיטוש אותו אצל השכנה, כמו שנטשה שם הרגע את הכלב שלהם.

לבו של ז'אן מתכווץ. הוא על סף בכי. "לא כואב!" הוא לוחש לעצמו. הוא מתכרבל, נצמד לזו שמלטפת ברוֹך את שערו, כאילו מנסה להעלים את כאבו. הוא טומן את אפו בשקע העורף של מארי. לצווארה ריח מיוחד של טבק, לימון ודבש גם יחד. ולעורה טעם של מליחות עדינה מהדמעות שזולגות. ז'אן אוחז בה בכל הכוח. בריח שלה, בבשרה. כדי שלא ייפרדו. לעולם.

שתי נפשות שבירות מנקבות את מסך האפלה, ובתוך פחות משעה נוקשות על דלת מוכרת. השחר חושף טפח ראשון. סבתא לוּסֶט לא נראית מופתעת למראה שני הנמלטים והמזוודה הקטנה. היא לא שואלת דבר. לז'אן דווקא יש שפע שאלות, אבל הוא קורס מעייפות. האם הצעירה טורקת את הדלת מאחוריה ויוצאת לדרך. הוא נשאר לבד אצל סבתו. לקיץ. לתמיד.

ז'אן עדיין לא יודע, אבל באותו יום בחודש יולי 1968 הוא פותח בחיים חדשים.

– 2 –
משימה קשה ביותר

לז'אן היה חלום רע. ערב קודם, ביום הולדתו, 14 ביולי, תאריך שהוא דווקא יום חג בצרפת, אביו חזר הביתה מוקדם מהצפוי כדי להפתיע אותו. מהמסע האחרון שלו מעבר לים הוא הביא ציפור יפהפייה, שתארח לחֶברה לתוכי שלא הפסיק לברבר. אמו לא עמדה בפיתוי ושלחה לחופשי את התוכי, אפרור אפריקני. האב כעס מאוד. ז'אן נשלח למיטה בלי שהספיק לכבות את ששת הנרות שלו.

הם צעקו, מארי בכתה וניפצה דברים בבית. מאוחר יותר, מתוך שינה עמוקה, חש ז'אן נשיקה על לחיו, וקול רך העיר אותו. הוא זוכר את המזוודה הלבנה. את הבריחה החפוזה מסן־פֶּר־סוּר־מֶר לגרַנוויל. את דלת ביתה של לוּסֶט נסגרת מאחורי אמו, שעזבה. הוא נשאר לבד. רק עד שאמו תסתדר. שם בפריז. בלעדיו.

מילותיה האחרונות של מארי מהדהדות בראשו. כמו סיוט שלא נגמר. היא הבטיחה שתחזור. אז היא תחזור, אין ספק. ז'אן נאחז בתקווה הזו.

כשהילדון פוקח עין, הוא חש זרות מוחלטת. מזרן על הרצפה, הדובי שלו לצדו, מעוך תחת מכסה המזוודה הלבנה. הכול מכוער, דהוי ולא נוח. כמו סבתא לוסט.

– 3 –
קצת מזה וקצת מזה

לוסט עומדת בחזית כשז'אן נולד ביולי 1962 בגרנוויל שבנורמנדי. שנה זו לא הייתה שמחה כל כך, כפי ששר עליה לימים קלוד פרנסואה. העולם היה שרוי בבלגן אמיתי — נלסון מנדלה ישב בכלא, חרם הוטל על קובה, מלחמת וייטנאם רעמה, ובנייתה של חומת ברלין עמדה לקראת סיום.

אבל זה לא מה שיעכיר את רוחה של לוסט. גם אם ז'אן אינו הנכד הראשון שלה, בעיניה הוא "יוצא דופן". אלא שבמשפחה הזו לא מפגינים רגשות, ועד מהרה הסבתא חוזרת להיות הזקֵנה החזקה והמחמירה, שלא מתבדחים איתה. היא דאגה לחנך את שבעת ילדיה בכבוד והמשיכה להתנהל יפה גם לאחר שבעלה מרסל מת פתאום.

ז'אן אינו הנכד היחיד. לדודתו פרנסואז כבר יש שלושה ילדים קטנים, בני דודים שעשויים להיות חברים. אבל מסיבה בלתי מובנת לילד, פרנסואז ומארי — צמד אחיות שגרות בסמוך — מעדיפות תמיד לבקר אצל לוסט לבד, זו בהיעדרה של זו.

לוסט מתגוררת בכיכר אלזס־לורן, או בלשונם של אנשי גרנוויל "לה־קַלוויֶיר". היא ממוקמת בראש הגבעה ומשקיפה על תחנה הרכבת. בימי שמש יוקדת זו עלייה תלולה וקשה, בעיקר כשצריך לסחוב את קניות המצרכים היומיות.

הבניין של לוסט ישן מאוד וממש לא סמל הנוחות! אין טלפון, גם לא טלוויזיה או מקרר; והכי גרוע, אין מים זורמים וגם לא שירותים. צריך לרדת שתי קומות כדי למלא גיגיות במים, ואז להעלות אותן ברגל כי גם אין מעלית. כל היום מטפסים במדרגות: בשביל ללכת לשירותים, לכבס או לשטוף כלים. מכאן הכושר הגופני והירכיים החסונות של לוסט!

ובית השימוש פשוט בחוץ: למרגלות הבניין, ברחוב, מאחורי דלת עץ רעועה ובה חור בצורת לב לשם אוורור. בלילה הזקנה מעדיפה להשתמש בסיר לילה, ומדי בוקר היא יורדת לרוקן אותו. אלא אם ז'אן בא לחופשה, שאז הוא עושה זאת במקומה. לפעמים הוא מועֵד, אבל תמיד עם שיר בלב ובפה.

בדרך כלל ז'אן מחבב אותה, את סבתא לוסט. היא קצת קוסמת! אין לה הרבה, אבל היא מצליחה להפוך ביצים פשוטות לחביתיות, קמח וסוכר — לעוגות, וגם אם אף פעם אינה מחייכת, הוא יודע שיש לה איזו חולשה קטנה אליו, "מין משהו כזה".

אבל הבוקר לוסט לא תצליח לרכך אותו. גם לא עם ריח העוגיות הנאפות בתנור, שמזדחל לסלון ומדגדג לו באף. ז'אן נעל את הנחיריים שלו, את הפה וגם את הלב.

הוא מתכרבל, מַפנה את גבו לסבתו שנועצת בו מבט מדלת המטבח. הוא נעלם תחת הפּוּך החם והמלטף. כדי להסתיר את כאבו. כדי להמשיך לישון. עד שאמא שלו תחזור.

כשהוא פוקח עיניים שוב, הגברת הזקנה יושבת בכורסה שלה מולו וסורגת.

זריזה כמו שֵדה, הסבתא הזאת!

בדרך כלל הוא אוהב להתבונן בה כשהיא מעלה עיניים במסרגות שלה, בזו אחר זו, במשך שעות ארוכות, כשהרדיו ברקע מכוּון על תחנת פראנס־אינטֶר. ז'אן מטה אוזן: נשמע שיר על אישה שלא צריכה אף אחד כשהיא על הארלי דיווידסון. הילדון מקווה שאמו לא חושבת ככה למרות שהיא חמקה לה לבדה.

מוחה של מארי תמיד קדח מחלומות. מתשוקות להגיע למחוזות רחוקים, מרווחים יותר משלושת המטרים הרבועים של החדר שחלקה עם פרנסואז, אחותה הבכורה.

כבר בילדותה בגרנוויל הרגישה מחנק: תמיד העירו לה על משהו. שהיא לא עומדת ישר בטור, שהיא מורדת באיסורים ומפֵרה חוקים. מה לעשות, ככה היא נולדה, קוראת תיגר על חוקי הטבע! מארי, הקטנה שבאחים, הגיעה כבדרך נס, כשהוריה כבר לא האמינו שאי־פעם יהיו להם עוד ילדים.

אז היא עוזבת, מתרחקת מנורמנדי הצרה שהיא מתעבת, המקום שבו נאלצה להישאר מחוסר ברירה. גם אם עליה להשאיר מאחור ילדון קטן. היא בוחרת מקום שיעמוד בציפיות הבסיסיות שלה, מקום שבו יבינו לרוחה, יתמכו בה בלי שתעורר חרפה. פריז. שם איש לא יאמר לה מה לעשות. היא תקבל לעצמה את הבחירות שלה, תישאר חופשייה. כדי להעניק חיים טובים יותר לעצמה ולז'אן.

השמש של גרנוויל שקעה. יומו הראשון של ז'אן בלי אמו עומד להסתיים. חבוק בזרועות מורפיאוס במקום בזרועותיה שלה. הוא והיא מעולם לא נפרדו. מאז לידתו לא עבר יום מבלי שיחוו יחד קטע משותף כלשהו, מחויך, למרות עבודתה כמלצרית שגוזלת ממנה לילות ארוכים וסופי שבוע.

עם אביו היה לז'אן קשר שונה לחלוטין: אבא כיפי, אוהב, אבל תמיד אי־שם. גם כשנכח בבית, נותר אי־שם. למעשה, זו תמצית הדברים שאמרה לו מארי בערב הבריחה. הוא ענה לה שאי־אפשר לכעוס על מַלח שנעדר, כאשר כל מסע לדֵיג בקלה מרחיק אותו מהבית לארבעה חודשים לפחות. הוא לא יניח לאיש לקחת ממנו את החירות לצאת לים הגדול. גם לא לבת זוגו או לבנו.

כשז'אן מתעורר, הלילה כבר ירד. הילד צמא ובעיקר רעב מאוד. על השולחן במטבח הוא מוצא צלחת קטנה שהונחה שם בשבילו. הוא מתעלם ממנה. מתוך הרגל הוא מחפש את המקרר או מים מהברז. לשווא. זה לא כמו בבית.

מתוך ייאוש הוא מסתער על הצלחת שסבתו הכינה לו: אפילו לעוגיות האהובות עליו יש טעם שאיבד מטריותו. זהו בטח טעמה של העצבות.