מבשרי השחר

פתח דבר

כאשר ברברה מרסיניאק ואני נפגשנו ב-1989, התחלנו שתינו פרק מרגש וחדש בחיינו: אני עברתי למישיגן להתחיל כתב־עת חדש, בשם Connecting-link עם המו"לים בארי וסוזי קוניקוב, וברברה הביאה לכולם את התקשורים מן הפליאדות. לאחר שנים של עבודה במשרות רבות ומגוונות, תוך כדי נסיעה, חיפוש ולימוד של חומר שעסק בהרחבת בתודעה, יצרנו לעצמנו עבודה שכללה את מי שהיינו ואת הדברים שבהם האמנו, והיינו מלאות התלהבות ביחס לעבודה זו.

במשך השנתיים הבאות, ברברה ואני נסענו לכנסים רבים, שיחקנו הרבה עם הידע שקיבלנו מבפליאדות, ובדרך כלל נהנינו מכך מאוד. דיברנו על כתיבת ספר עם המסרים שקיבלנו מהפליאדות, אבל מעולם לא דחפנו את העניין; הספר יגיע כאשר יגיע זמנו.

הגיעה שנת 1990, ראשיתו של 'העשור ללא שם'. Connecting-link התבסס היטב, וברברה הקליטה כ-300 קלטות עם הפליאדיאנים. חשתי שהגיע הזמן שאעבור חזרה לניו־יורק, שם יכולתי להמשיך לעבוד על כתב־העת במחשב שלי ולעשות עוד עבודת בהתארגנות. וגם חשבתי שהגיע הזמן לעשות את הספר.

כאשר חשבתי על 'הספר', בהא הידיעה, דמיינתי הפליאדיאנים יכתיבו לי אותו ושאני פשוט אעתיק את הקלטות, אערוך את החומר, והספר יהיה מוכן - הוא לא ידרוש מאמץ מיוחד ויגזול מעט מאוד מלוח הזמנים הלוחץ של כתב־העת שלי. לכן, במאי, כאשר התיישבנו ברברה ואני לערוך 'תקשור על הספר', הופתעתי מאוד לדמוע את התפישה של הפליאדיאנים באשר לאופן עשיית הספר.

הפליאדיאנים הבהירו שהם לא יכתיבו לי את הספר ושיהיה עלי לבנות אותו דרך תהליך משלי. הסתקרנתי. הם אמרו לי: "אילו ספר זה היה פשוט ניתן לך, הרי זה כאילו היית עובדת שלנו. איזה מאמץ היה נעשה כאן מצדך? זאת עומדת להיות לידה עבורך, לידתו של תהליך בתוכך, דרך חדשה לגמרי של שימוש ביצירתיות."

"טוב, אז איך אני עושה את התהליך המופלא הזה? שאלתי. "איפה להתחיל?" והם השיבו: "את עומדת להרכיב אותו תוך שימוש באינטואיציה שלך בלבד. זה לא אמור להיות פרויקט של שכל ההגיוני כלל וכלל. דרך השימוש באינטואיציה שלך, את תודרכי ותיבחני לראות אם את יכולה לעבוד ולהשלים את הפרויקט מבלי שהשכל ההגיוני שלך יידע מה הם הצעדים הבאים. זה יהיה תרגיל עצום עבורך. זה יעלה אותך למקום גבוה הרבה יותר של תודעה, של סדר ושל אמון. כאשר הפרויקט יושלם ויצליח, את תאמרי, 'אין לי מושג איך עשיתי זאת.'

"הסיפור יוכיח שאם מפנים את תודעת האנשים מן המידע האישי שלהם, הם יכולים להתחבר ליקום. התהליך שתעברי במשך הירחים הקרובים יהיה חזק מאוד עבורך. תוך כדי כתיבה את עצמך תעברי תהליך של חניכה. עלייך להשיג שליטה מסוימת במספר תחומים במשך ששת הירחים הבאים, וכל הדברים האלו קשורים יחד."

הם אמרו שעלי להקשיב לקלטות ולהעתיק רק את הקטעים שיש לי תחושה שהם ייכנסו לספר. קרן, אחותה של ברברה, בחרה מתוך אינטואיציה את הקלטות שהכילו מידע מתאים ושלחה אותן אלי. גם לחברתי מרשה היתה תחושה אילו מן הקלטות יש לכלול. ומכאן היה זה נתון בידי לבחור באילו חלקים להשתמש. קיבלתי הנחיה לא להשתמש בסדר כלשהו, ואפילו לא לחשוב כיצד ישתלבו הקטעים ביחד. יכולתי להשתמש במילת צופן של עד חמש אותיות ובמעט צבע על כל עמוד כדי לסווג את המידע, וזהו.

התחלתי לתפוס את הרעיון. לשכל ההגיוני שלי היתה עוד שאלה אחת. שאלתי את הפליאדיאנים: "האם עלינו לנסות למצוא מו"ל לפני שהספר יושלם, או לפחות להכריז על כך שאנו עושים את הספר?"

הפליאדיאנים ענו: "באופן אידיאלי, כן, הפיצו את הידיעה שאתם מתחילים את הספר. בפעם הראשונה שתשבי לעבוד עליו, נקי את השולחן הכתיבה של כך שלא יהיה מסביבך גודש או אי־סדר כלשהו. דאגי למרחק נקי, שכולל את אבני הקריסטלים שלך שיסייעו לך. אז את יכולה להתפלל תפילת התכוונות ולומר: 'אני מכריזה כעת שאני מתחילה לכתוב ספר, ואני שולחת הודעה זו לכל מי שהוא מו"ל ולכל מי שמעורב בהבאת נתונים אלו להוצאה לאור, למען אלו שהדבר ישמש אותם בצורה הטובה ביותר. הכוונה שלי היא שהאדם אשר יפרסם ספר זה יגלה אותי ויובא אלי, ואני מבטיחה שאהיה זמינה לשם היכרות זו. אני מבינה שיש לי קשר מועט ביותר לעניין זה. חלק זה אינו שייך לי. אני מבינה שעלי לשדר הודעה זו כפי שאני שולחת את ההודעה על לידת הספר, ושתישלח אלי תגובה. אני בוטחת בכך.' וזהו; הדבר יובא אליך.

"זכרי שהתהליך שתעברי הוא במידה רבה חלק מן הסיפור, כיוון שתגלי דבר מה על עצמך. הסיפור יסופר אז במונחים שאת תצרפי יחדיו. את תביני את החשיבות של הספר כי תעברי התנסות - כשתסללי עבור אחרים נתיב לתוך המציאות - תוך התבססות על תמרוּן המציאות שלך ועל כך שתאפשרי למשפטים ולהקשרים שונים להשתנות דרכך ולהיערך בסדר חדש. אדם שאין בו אמון יתקשה בכך מאוד. מתן אמון הוא המפתח המוחלט. אין שום דבר אחר שאליו את יכולה לפנות בתהליך זה. זה נוגע למחויבות, ואת עומדת ללמוד שאת יכולה להתחייב למה שאת, שאת לא תיכשלי, שתמיד ידאגו לך ושלעולם לא תהיי במחסור. הכול יתבצע תמיד בהתאם לכוונות שלך.

"החלק שלך בעניין הוא להתכוון למה שאת רוצה ופשוט לתת לנתונים לזרום. הספר ייצור את הסדר שלו, בעוד שאת, תוך כדי התהליך, תלמדי על עצמך ותצפיני מידע מסוים. מה שתחווי יהיה מדהים ביותר."

עכשיו, כשאני קוראת את המלים שהם אמרו לי אז, אני מקבלת תמונה שונה לחלוטין ממה שהיתה לי בזמנו. עכשיו אני שמח לב שהם ציינו מספר פעמים שעשיית ספר זה עתידה להוות חניכה עבורי, שאני אבחן, ושאנשים יצטרכו לפנות את המידע האישי שלהם כדי להתחבר ליקום. כעת אני יודעת מה משמעות מלים אלו; בזמנו לא היה לי כל מושג.

הבעיות האישיות שלי התחילו לצוץ ולעלות בגדול. לא נתתי אמון בעצמי, לא אהבתי את עצמי, ולמעשה, לא ידעתי באמת מי אני - לא יכולתי להפריד בין האני האמיתי שלי לאני החיצוני שלי. התחלתי סדרת טיפולי גוף על רקמות עמוקות שהעלו אל פני השטח דברים נוספים - זיכרונות ילדות שחסמתי בעבר, טראומה וכאב שהיו מאוחסנים בגופי. הייתי בבלבול גדול. לא הייתי במצב שמאפשר עבודה על הספר, שכן גם כך, בקושי הצלחתי להוציא את כתב־העת אחת לחודשיים.

באוקטובר נסעתי למצרים עם הפליאדיאנים. ידעתי שנסיעה זו עומדת להיות נקודת מפנה חשובה בחיי וחשבתי שהיא תכניס אותי ללהילוך גבוה, כך שאצליח לעבוד ולהוציא את הספר. זו היתה נסיעה נפלאה ורבת עוצמה, והיא היממה אותי. היא פרצה את המעגלים שלי והעירה בתוכי אזורים שלא היה לי כל מושג על קיומם, רבים מהם אפלים ומכוערים. כשחזרתי לניו־יורק בהחלט לא הייתי מסוגלת להתחיל את הספר, ולאמיתו של דבר, לא הייתי בטוחה אם אי־פעם אהיה מסוגלת לעשות זאת.

הדבר היחידי שידעתי בביטחון באותו זמן הוא, שעלי לצאת מניו־יורק. בניו־יורק לא יכולתי להתחבר לעצמי או להיות צלולה, וחשתי מופצצת באנרגיה. כשהלכתי ברחובות חשתי עירומה וחשופה, ולא יכולתי יותר להשתמש ברכבת התחתית. הגיע הזמן לצאת משם. בדצמבר אותה שנה עברתי לצפון קרוליינה. כאשר דבר הוא נכון, הוא מסתדר בצורה יפה להפליא. ליבי, אחת מהחברות שפגשתי במצרים גרה באזור כפרי מדרום לראליי, וידעתי שאני רוצה להיות שם. התחברתי לכוונה שיהיה לי בית לעבור אליו קודם שאסע לשם. ראיתי בעיני רוחי כיצד ייראו הבית והאדמה, וליבי אמרה שתפקח את עיניה ואת אוזניה. כשבוע בקירוב לפני שעברתי, נכנסה בעלת הבית הנוכחית שלי לחנות של ליבי ופתחה בתלונות על כך שהדייר שלה עוזב ללא אתראה מוקדמת. וליבי ענתה: "זה מפני שזהו הבית של טרה!"

שבוע לאחר מכן הגעתי מניו־יורק עם כל מיטלטלי ונכנסתי לבית. הבית היה בדיוק כמו שרציתי - מרווח, מואר מאוד וממוקם על שטח של כ-700 דונם. זה היה מושלם! ברגע שהגעתי לשם התחלתי להתרפא. הייתי נשכבת על האדמה או מתיישבת כשגבי נשען על עץ ופשוט נותנת לטבע לרפא אותי. התמקדתי אך ורק בריפוי של עצמי. בינואר, כשנסעתי למישיגן להכין את הסדר לגיליון ה-13 של Connecting-link הבנתי שהסתיימה התקופה שלי עם כתב־העת. התפתחתי מאוד בזכות העשייה שלו, וכעת הגיע הזמן שאעבור הלאה לדבר אחר - לאיזה דבר אחר לא ידעתי, אבל כשמגיעות אלי הבנות כאלו אני חייבת ללכת איתן.

כשחזרתי הביתה, שאלתי את עצמי במשך כמה ימים אם הייתי שוטה גמורה לוותר על המשרה שלי, כעת כשאני גרה בכפר ואין לי מושג היכן אמצא משרה אחרת. אחר כך הבנתי שזה מושלם שאין לי שום עבודה: הגיע הזמן לעבוד על הספר. התחלתי להקשיב לקלטות ולהעתיק קטעים מהן. העבודה התקדמה בקלות וללא בעיות, ונראה היה שהדברים זורמים. לא פקפקתי בסדר וגם לא ניסיתי ליצור סדר כלשהו. פשוט נתתי לכל הדברים לזרום דרכי.

במשך תקופה זו הפליאדיאנים קיימו סדרה של שיעורים למספר אנשים, כדי לדחוף אותנו אל מעבר לבעיות שלנו. המפגשים נקראו 'הצתת צופנים של תודעה', וזה בדיוק מה שהם חוללו. הגעתי לרמות עמוקות יותר של הבעיות שחשבתי שגמרתי איתן בניו־יורק. המשתתפים בשיעורים פינו הרבה מטען רגשי ופיתחו קשר הדוק מאוד זה עם זה. הסדרה הסתיימה 'בריברסינג', חוויה שהיתה אחת מהחזקות בחיי.

היתה לי פגישה נוספת עם הפליאדיאנים בעניין הספר, ובה הם דיברו על כך שמבשרי השחר יאפשרו את הזינוק הקוסמי האבולוציוני במודעות, בכך שהם יעגנו את התדר בתוך הגוף שלהם תחילה. פתאום הכתה בי תובנה: לא יכולתי לעבוד על הספר ב-1990, כשדיברנו עליו לראשונה, כיוון שעדיין לא הייתי מסוגלת להחזיק את התדר; לא הייתי נקייה מספיק כדי לעשות זאת. שאלתי על כך את הפליאדיאנים.

"לא נתת אמון בעצמך, גברת טרה. אמרת לכולם שאת נותנת אמון בעצמך,אבל אפילו לא אהבת את עצמך באמת. השווית את עצמך, לא היית כנה בנוגע למה שבאמת התרחש אצלך ואנשים שהיו מאוד קרובים אליך שיקפו את זה עבורך. היית צריכה ללכת עמוק יותר, כפי שכל אחד חייב ללכת עמוק יותר, שכן לכל אחד יש רבדים של שנאה עצמית ושל התנגדות. היית צריכה לבחון התנהגויות מסוימות שלך שכשלו ולגלות את הסיבות להן, וגילוי זה הביא אותך להיות שומרת תדר. זו הסיבה שהספר ניתן לך בדרך שבה הוא ניתן, כיוון שהיית צריכה לעבור פריצת דרך רצינית בתודעה. דרך זה שתרגמת ושדיברת בפרטי פרטים על חומר רב שאפילו לא תשתמשי בו, עברת תהליך של קשר ישיר איתנו. שוב ושוב, בדרך ניטרלית, שמעת את כל הדברים שהיה עלייך ליישם ישירות על עצמך אם אין ברצונך להיוותר מאחור. ואת עשית את זה."

בשלב זה הם אמרו לי שהעתקתי מספיק חומר ושהגיע הזמן להרכיב את הספר. לא היה לי כל מושג כיצד ניתן לעשות זאת. האם עלי לקרוא את כל העמודים בבת אחת ולראות כיצד הם מתאימים זה לזה? היו לי כמה עמודים שעליהם היו רק כמה משפטים, ולעומתם קטעים ארוכים שהתפרסו על פני כמה עמודים. כיצד הייתי אמורה להכניס בהם סדר כלשהו?

הפליאדיאנים אמרו שכל לילה בלכתי לישון עלי להעניק להם דקה אחת ולראות בעיני רוחי את העטיפה של 'מבשרי השחר'. היה באפשרותי להשתעשע עם הדבר ולשנות את עיצוב העטיפה בכל ערב, אם רצוני בכך. היה עלי פשוט להתבונן בעטיפה, לפתוח את הספר ולהתחיל לקרוא את העמודים, ואז ללכת לישון. המידע יוצג לפני במצב של חלימה. הם אמרו שאני אתחיל להביא את הספר לידי קיום על ידי כך שאקרא את הספר שכבר קיים בעתיד, ושלא אצטרך לעבוד כלל - כיוון שהם יעשו את כל העבודה. ובכן, מדוע לא? השבוע הראשון לא עבר בהצלחה מרובה. עשיתי את ההדמיות בעיני רוחי לפני שהלכתי לישון, אבל כשהתעוררתי וראיתי את כל הדפים, נכנסתי לפניקה, וההיגיון שלי ניסה בחרדה לקרוא את כולם כדי ליצור סדר כלשהו. זה היה מתסכל לגמרי. לבסוף, אחר־צהריים אחד, כשישבתי על הרצפה באמצע המשרד שלי, מוקפת בניירות ועל סף בכי, אמרתי: "היי, פליאדיאנים! אמרתם שאתם עומדים לעשות את העבודה הזו! אני מוותרת! הרי לכם, אתם עשו זאת!"

התחלתי להרים את הדפים, בזה אחר זה, כאילו אני פשוט עומדת לערום אותם יחדיו ולשים אותם בצד. אבל הרמתי אחד מצד שמאל ואחד מצד ימין, ואז אולי אחד מאחורי, ושוב אחד מצד שמאל. לא היה בכך שום היגיון, שום סדר. אפילו לא חשבתי על כך, פשוט הרמתי אותם. אחרי שאספתי כשלושים עמודים, עצרתי פתאום והתבוננתי בערימה שבידי. צמרמורת עברה בכל גופי, ואמרתי לעצמי: "הו אלוהים, אני חושבת שזהו הפרק הראשון." לקחתי את הדפים לשולחני, התיישבתי והתחלתי לקרוא. הם התאימו יחדיו כמו תשבץ. הייתי בהלם! ידעתי שאני מאמינה בדברים האלה, אבל כשזה באמת מתחיל להתרחש, זה מדהים ביותר. שאר הספר התחיל להצטרף יחדיו ללא מאמץ, אם להשתמש בביטוי החביב על הפליאדיאנים.

קבלתי פגישת תקשור נוספת בעניין הספר, ואמרתי לפליאדיאנים כמה אני מרוצה מהתהליך החדש וכמה הוא מהנה. הם אמרו: "זו ההתחלה של קבלת הנחיה ישירה כיצד לעשות דברים. ככל שתרבי לומר, 'אני מוותרת על שליטה, איני יודעת כיצד לעשות את זה', כך תגיע יותר אנרגיה. ככל שתסכימי לפנות מדרכך את עצמך ואת שליטתך, ייעשה הדבר קל יותר ויותר. כל שעלייך לעשות הוא להתכוון. ככל שתתכווני יותר, כך זה יהיה קל יותר. מאוחר יותר, כשהספר יושלם ורבים ישאלו אותך כיצד עשית את זה, אנו רוצים שתאמרי שזהו התהליך שבו השתמשת. אנו רוצים שתאשרי את הידע שלנו, שכן היית מסוגלת לקבל אותו על ידי כך שהוכחת כי את מאמינה במה שאנו אומרים לך."

"זכרי כמה זמן נדרש לך כדי לתפוס את התהליך באופן מלא. אין אנו מרצים לפניך; אנו מדריכים אותך דרך זה, מושכים אותך חזרה, משקפים אליך חזרה שוב ושוב, כדי שתוכלי להבין היכן מצוי כוח הפעולה. זה בא דרך התכוונות ברורה - דרך זה שפועלים 'כאילו ש', ואז פשוט מקבלים ברצף."

יתר הספר פשוט 'נפל למקומו', ונאמנים להבטחתם, הפליאדיאנים מצאו לנו מו"ל בלי שברברה או אני נעשה דבר. הם קישרו אותנו כמובן עם ברברה האנד־קלו - מי מבין יותר טוב ממנה כיצד להוציא את החומר לציבור? ההדרכה המצוינת שלה סייעה לי לשכתב וללטש את הספר, באופן שהפך אותו מסתם עוד ספר תקשור למשהו נפלא באמת.

הפליאדיאנים צדקו. כשאני מתבוננת בספר זה, אינני יודעת כיצד הוא התרחש. לא עיצבתי אותו, לא תכננתי אותו, לא הגיתי אותו ולא הכנסתי בו סדר. כל שעשיתי הוא לתת בהם אמון ולאפשר להם לעבוד דרכי. זו היתה חוויה נפלאה, חוויה ששינתה את חיי. למדתי כיצד לעבוד עם ישויות לא גשמיות, ולעולם לא אנסה יותר לעבוד על פרויקט כלשהו לבדי. עכשיו אני כותבת תסריט מקורי, והזמנתי קבוצת מומחים אחת שתעבוד איתי על הכתיבה וקבוצת מומחים שנייה שתעבוד איתי על המכירה. מדהים כיצד זה עובד. זה באמת נעשה ללא כל מאמץ.

הפליאדיאנים הודו לי על עבודתי עמם ועל האמון שלי, ואמרו שהם רוצים לפצות אותי ולהעניק לי 'משכורות' רבות מן הרוח (תשלומים מהרוח אינם כמו תשלומים רגילים שנמדדים בדולרים ובסנטים). הם העניקו לי כל כך הרבה דברים. המתנה החשובה ביותר שקיבלתי מעשיית ספר זה היא עצמי. עכשיו אני נותנת אמון בעצמי, אני אוהבת את עצמי וסומכת על עצמי, ופתחתי את הלב שלי. בעקבות אהבה חדשה זו שלי משכתי לתוך חיי חברים נפלאים שהם כמשפחה עבורי. ריפאתי קשרים עם בני המשפחה שלי, ומשכתי לתוך חיי הפתעה גדולה: לפני עשרים וארבע שנים מסרתי בת לאימוץ, והיא מצאה אותי. היא גרה במרחק שעתיים נסיעה בלבד ממני, ואנחנו מפתחות בינינו קשר חם וקרוב. אני מלאת תודה על כך שהיא שוב בחיי.

עוד מתנה חשובה שקיבלתי היא ביטחון. במשך שנים אמרתי שאני עוסקת בכתיבה. ובאמת כתבתי במשך שנים. אבל בוקר אחד, לפני זמן לא רב, התעוררתי ועברתי על עמודים מהתסריט שלי שכתבתי בלילה הקודם, ופתאום חוויתי את הידיעה - אני מחברת! לא אני עומדת להיות מחברת, אלא הנני מחברת!

הלימוד כיצד לקיים תקשורת עם ישויות לא גשמיות הוא מתנה נוספת שאין לה מחיר, והוא פתח עבורי הרבה תחומים חדשים. אני מתחילה לקיים תקשורת עם חיות - חיות בית וחיות בר. זו חוויה נפלא ואני מבינה שנפתחו גם ערוצי תקשורת שלהם אפילו איני מודעת עדיין. הם בלתי מוגבלים.

והיו עוד מתנות רבות. הפליאדיאנים אמרו לי שהתהליך של ספר זה יהיה חוויית הלימוד החזקה ביותר בחיי, ואני מסכימה עמם. אני מלאת תודה על כך שבחרתי את עצמי לעשות זאת. אני מלאת תודה על כל האהבה והתמיכה שקיבלתי ממשפחתי ומחברי במשך התהליך. ואני מודה מאוד לפליאדיאנים על אהבתם, על חברותם, על העידוד והתמיכה שלהם, ויותר מכל - על כך שהצליחו להערים עלי ולגרום לי להתמסר לאבולוציה שלי.

טרה תומס פיטסבורו, צפון קרוליינה, מרץ 1992.

טרה תומס היתה העורכת של כתב העת Connecting-link וכיום עוסקת בכתיבה עצמאית.

הקדמה

לכודה בבאלי! כך בדיוק חשתי, בעודי תוהה מדוע ההכרח לקבל ויזה אוסטרלית לא הוזכר עד כה כלל. כשכרטיס ודרכון בידי והמטען שלי על מאזני המשקל, נאמר לי שאני זקוקה לוויזה כדי לעלות על הטיסה המיועדת לדרווין. מחשבותיי התרוצצו בחיפוש אחר ההיגיון שבאירוע ואחר שיטה מידית לביטולו - האמנתי שאוכל לגבור עליו! לא הייתי חדשה במשחק הזה, ובארבע השנים האחרונות נבחנתי פעמים רבות באשר ליכולתי לשנות ולהתמיר מכשולים לכדי מסרים, ולנוע עם הסמלים החדשים לתוך נקודת הסתכלות חדשה על ההתנסות.

טלקסים נשלחו לקונסוליה בסידני, ובשעה הראשונה להמתנה הייתי בטוחה שהעניין יתברר, ושיאשרו לי לצאת לדרכי ולהתחיל במסע ההוראה הפליאדיאני בארץ הסמוכה. עזבתי את צפון קרוליינה שבוע קודם לכן, עצרתי בהוואי לביקור קצר, וכעת, לאחר שהות בת שלושה ימים בבאלי, הייתי רעננה ומוכנה להתחיל בחלק הבא של מסעי בן החודשיים.

הצצתי בשעון שבמסוף הנוסעים וציינתי לעצמי את ההתקדמות האיטית של הדקות. המתנתי בסבלנות שהכוונות והאירועים יתחילו לנוע. ובעוד הזמן מזדחל קדימה, תנועתו התחילה לעורר בי את ההבנה שאולי, אולי, אני לא עומדת לעלות על המטוס. אולי זו עתידה להיות אחת מאותן הפעמים שבהן, למרות כל כוונותי, אינני עומדת להגיע לשום מקום. יכולתי לחוש את גופי מתנגד לתכנית חדשה זו, ולהיערכות מחדש שתידרש, אם לא אוכל לעלות על המטוס ולעמוד בלוח הזמנים של הסיור שלי. זה נראה מבשר רעות. לעזאזל! 23:00, שעת ההמראה הגיעה ונאמר לי לגשת לקונסוליה האוסטרלית המקומית ביום שלישי - שכן היה זה יום שבת, וימי ראשון ושני היו ימי חג - עם הכרטיס, הדרכון ותכנית הסיור שלי. הטיסה הבאה לדרווין נועדה ליום שלאחר הביקור בקונסוליה. נכנעתי. מצאתי מונית, ועם המטען שלי נסעתי לעבר המפלט המבודד על החוף - המלון הבאלינזי הציורי שאותו עזבתי שעות אחדות קודם לכן. חדרי המתין לי. לא היה לי פתרון מידי לבעיה שהטרידה אותי, ומתוך ידיעה זו זנחתי אותה. עברתי ליצירת רווחה ואמון בכך שבדרך כלשהי הכול יסתדר, ושאם עלי להיות לכודה במקום כלשהו, באלי הוא בהחלט מקום אידיאלי.

למחרת, כשישבתי ליד חלון חדרי כשמנגד צמרות העצים, עלתה בי תובנה שנייה, ועמה ההבנה שהתחייבתי לכתוב הקדמה 'למבשרי השחר' ושאינני עומדת להמשיך לאוסטרליה בטרם אשלים משימה זו! תוך כדי לגימת קפה באלינזי חשתי מוזנת בידי הסביבה המידית שלי ובידי הצמחייה העשירה ששימשה מסגרת לנוף שלנגד עיני. התחלתי להרהר במה להתחיל, וכיצד להחדיר לתוך הזמן והמרחב את עצמי ואת התהליך הבלתי רגיל הזה שנקרא פליאדיאנים, אשר דרכי יצר חיים משל עצמו.

כמו רדופת חלום ששב וחוזר על עצמו, עלתה בתוכי שוב ושוב השאלה, כיצד כל זה התחיל? בעבר הייתי מגיבה פשוט על ידי תיאור הדחפים ורצף האירועים אשר הובילו אותי בפועל לתקשור של הפליאדיאנים, והייתי נעצרת שם. אולם דרך החזרה הלכאורה אינסופית על שאלה זו התרגשה בתוך המציאות שלי אנרגיה, וככל שהמשכתי לחזור על הסיפור, התחלתי לראות הבזקים של מראה רחב יותר, שבו האירועים וההתחלות באו מכיוונים רבים ומתוך ריבוי של 'זמנים', אשר כעת נשזרו לכדי מארג של תכלית. בילדותי חשתי שהייתי שונה ושנועדתי להתבלט עקב כך שהיה לי אח בוגר ממני מפגר בשכלו. נוכחותו סיפקה אתגרים רבים לרוחי הצעירה, והיו למשפחתנו לקחים רבים ללמוד. רק לאחרונה קיבלתי מן הפליאדיאנים דחיפה לבחון מחדש תצלומים ישנים מן הילדות, ולשקול מחדש את הפרשנות שלי בנוגע למי שחשבתי שאני. הפעם, כשהתבוננתי בתצלומים תוך אימוץ גישה זו, ראיתי אהבה שמימית קורנת מפניו של אחי הגדול והיקר, דונאלד, ובכל תמונה ותמונה האור תמיד נראה מתעקל ומאיר אותו. קודם לכן כלל לא עלתה על דעתי האפשרות שאולי נתברכתי בעצם נוכחותו.

משפחתי חייתה ועיצבה את גבולותיה תחת השפעת סבתי הפולנייה מצד אמי, בבצ'י, אשר גילמה כבוד וגאווה שחרגו מעבר לניסיון הארצי שלה. כחלוצה, וכתוצר של ההגירות האירופיות האדירות של תחילת המאה ה-20, היא נמשכה לארץ שבה, כפי שנאמר לה, הרחובות מרוצפים בזהב. תחת השפעתה המייצבת, שיחקנו בילדותנו, שני אחי, אחותי הצעירה ואני, כשאנו מגלים את הארץ הקסומה שהיתה הממלכה שלה. דרך סבתי חשתי אהובה באמת ודרכה למדתי לחוש יראת כבוד גדולה כלפי הארץ וכלפי אהבת האדמה. היא סיפרה לנו שהמשמעות של שם נעוריה בפולנית היא 'כוכב'. חינוך זה לאהבת האדמה עתיד היה להדהד מאוחר יותר בקולו של הקשר הכוכבי שלי עצמי, בקולם של הפליאדיאנים. בשנות העשרה שלי, הוביל אותי 'השוני' שלי לבחון רעיונות מטאפיזיים, ובפעם הראשונה התרגשתי מהגילוי שיש פרשנויות רבות של המציאות שאפשר לבחור ביניהן. בסוף שנות ה-70 בחנתי, בין שאר הדברים, את החומר של סת, ולאחר מכן, כשספגתי את הידע של סת עמוד אחר עמוד, רשמתי במשך שנים מספר את הרפתקאות חלומותיי.

באוגוסט 1987 - הקיץ של ההתכנסות ההרמונית (Convergence Harmonic) - ושוב שבעה חודשים מאוחר יותר, במרץ 1988, התנסיתי בקריסות קצרות של המציאות, שבהן עלו בזעקה, מעבר חסר חשיבות לכאורה, אירועים מקוטעים ומאוחסנים, ובשקיקה רבה תבעו הכרה. בשני מקרים נפרדים אלו גופי הושלך לתוך מצב של הלם, בזמן שאנשים סביבי עסקו כלאחר־יד בסקירה של נתונים על חטיפות שבוצעו בידי עב"מים. בפעם הראשונה כשזה קרה החלקתי את העניין בדרך כלשהי, אבל בפעם השנייה הופעל הגוף שלי כמעט מעבר לכל דבר שאי־פעם חוויתי. זיכרונות הציפו אותי. הצגת המידע על העב"מים חדרה לתוך תיק החלומות שלי, וחשפה אמת שאותה היה לי קשה מאוד לעכל.

שנים קודם לכן, בתחילת שנות ה-80, כאשר גרתי בטאוס, ניו־מקסיקו, היה לי מפגש לילה מאוחר בחדר השינה שלי עם שלוש הוויות כחולות־זוהרות. באותה תקופה הכניסה אותי התנסות זו לפניקה עמוקה, תחושה שאינה רגילה אצלי. כדי לפתור קונפליקט זה - שכן לא היתה לי כל מסגרת התייחסות שבתוכה יכולתי לתפוס את הקשר שלי לבלתי־ידוע זה ואת מידת הביטחון שלי ביחס אליו - אחסנתי אירוע־התנסות זה ביומן החלומות שניהלתי בהשראת סת, כפיסת מציאות לא מוסברת שלבטח לא היתה חלום, אף כי במשך שנים היא מצאה מקום בטוח בנפשי תחת הכותרת של חלום.

עכשיו שבה ועלתה השאלה הישנה: באיזו קטגוריה בין תיקי־חיי שוכן פגש אישי זה? האם אכן היה ממשי? אל תוך העכשיו שלי הבזיק שחזור של המפגש, כשכל תא בגופי פתאום ידע שחוצנים הם דבר אמיתי. גופי לעולם לא ישכח את הפגישה עם שלושת היצורים הכחולים וכיצד הם ריחפו מעלי, כשהם מרגיעים אותי מפני טראומה ברורה ועם זאת מוסווית. האינטלקט שלי נקרא להרחיב את השקפת עולמו ולהבין. ניצב בפני האתגר לחיות עם התנסות זו ולהטמיע אותה, דבר. שעתיד היה לפתוח אותי למה שעתיד לבוא. באופן רשמי המציאויות של הפליאדיאנים ושלי הצטלבו זו עם זו חודשים אחדים לאחר מכן באתונה, יוון, ב-18 במאי, 1988. הייתי בסיור שנמשך קרוב לשלושה שבועות באתרי המקדשים של מצרים ויוון עם קבוצה מטאפיזית עליזה. התחלנו בפירמידה הגדולה, והמשכנו דרך מרכזי הערבול (vertexes) הקדומים, תמימים ונאיביים כילדים, ומרותקים בידי המסתורין שטמון בתוך האבנים הדוממות. הסיור הסתיים בביקורים באקרופוליס ובדלפי, ובעוד אנו נפרדים זה מזה לשלום בבר של המלון, משהו דחף אותי להתחיל לתקשר, בכך שאלך לחדרי, אשב בשקט, ואדמיין את עצמי שוב בפירמידה הגדולה, בחדרו של המלך. אני זוכרת שחשתי השראה מעצם הרעיון הזה - חשתי שהוא בא בעתו, ושהוא הולם את רוח המסע.

ניגשתי לחדרי וברגע שחשתי בטוחה, התיישבתי כשחוט השדרה שלו זקוף, והובלתי את עצמי בהכרתי חזרה לתוך חדר המלך ואל צלילם של הרבה קולות 'אום'. אמרתי לעצמי,"אני מתכוונת להיות ערוץ צלול עכשיו". בתוך כמה דקות קצרות חשתי דחף לדבר, וכאשר דחף זה התחיל לבטא את עצמו בקול לחישה שאינו דומה לקולי, החל חלק אחר של הכרתי - החלק הרציונלי, זה 'ששולט' - לפנות בשאלות באמצעות המחשבה אל אותו קול שדיבר! הרפתקה ראשונית זו דרשה זריזות מנטלית ונפשית רבה מאוד מצדי, שהרי דיברתי בשם משהו שעד לאותו רגע היה בלתי ידוע - מפנה בהכרתי שאלות לבלתי ידוע זה ואז מקשיבה לתשובות כדי שאוכל להמשיך לכוון את התקשורת.

אחרי מה שנדמה כחצי שעה, הציג הבלתי־ידוע את עצמו בשם 'הפליאדיאנים' והסתפק בכך. התקשור כולו לא נמשך יותר משעה. 'האנרגיות' היו ברורות ושופעות, ובאופן כלשהו הושלכתי לתוך אחדות מלאת אושר של אותו מגע - כשהמלים המדוברות הרגיעו אותי בתשובות - התנסות שכיום איני יכולה לזכור אלא בתחושות של חכמה ושל שלווה. כשפקחתי את עיני, נמלאתי תחושת פליאה עמוקה! הייתכן הדבר? האם נכנסתי לתוך הדבר משום שהלכתי בעקבות הכמיהות העמוקות שדחפו אותי מלכתחילה להצטרף למסע זה ברגע האחרון, או שמא צללתי עמוק מדי לתוך עולם של אשליית שווא וחלמתי את כל זה? מה ההבדל? ופליאדיאנים! חשתי שהדבר הוא למעמסה עלי למן ההתחלה. מי יאמין בצלילות הדעת שאני בקשר עם חוצנים ושאני מדברת עבורם? זו היתה סברה מרחיקת לכת מדי, אפילו עבור העצמי הרדיקלי המבוסס שלי.

איזו מבוכה פנימית נוצרה בתוכי בשל ההליכה אחר כל הדחפים הללו! מאז כבר למדתי לתת אמון באנרגיות שמגיעות אותי ולכבד אותן, וכיום אני מסוגלת לקרוא את הסיפור של הדחפים הראשוניים הללו במפה האסטרולוגית שלי וגם במפה הפליאדיאנית. במהלך החודש הראשון של היחסים בינינו הציעו הפליאדיאנים שאתחיל ללמוד אסטרולוגיה. לא היה לי כל מושג באשר למורכבות ולמחויבות העמוקה שמדע עתיק זה דורש על מנת להגיע בצורה הולמת לשפה אוניברסלית ולצופן אוניברסלי של תכלית. במפת הלידה של הפליאדיאנים, באותו יום של התמזגות, השמש נמצאת ב-27 מעלות ו-57 דקות במזל שור; קבוצת הכוכבים של הפליאדות ממוקמת ב-28 מעלות במזל שור. אכן תחבולה מתוחכמת.

בשלבים המוקדמים של היכרותנו לא עקבתי אחר תחבולותיהם ואחר השיטות המתוחכמות שבהן השתמשו כדי לסרוק את המציאות שלי - הייתי עסוקה מדי בהסתגלות לרעיון שיצרתי קשר עם חוצנים. הפגישה וההתמזגות שלנו דרשו תרגול, כדי ליצור נינוחות, אמון והבנה רבים יותר. אחותי קרן, שסייעה לי בפגישות, המתינה מן ההתחלה בשקיקה רבה לזמן שבו אשב לתקשר. לא היה לה שום ספק. אבל באשר אלי, אני המשכתי לתהות אם כל זה אכן אמיתי.

מתוך רצון לשתף פעולה עם מה שיצרתי, הצעתי את השימוש בגופי ובקולי בזמנים שנקבעו מראש, תוך התניה. הצהרתי שאם הפליאדיאבים אכן אמיתיים, לא יקשה עליהם לסדר את הדברים שהם רוצים ולעשות את רוב העבודה - הטיעון המחוכם שלי היה שבשום אופן איני עומדת לבזבז את זמני על דבר שאין לו נוכחות בת־קיימא. התנהגות זו עשויה להיראות כשיא האבסורד בעיני אנשים מסוימים, אם כי אלו שיש להם ניסיון בתחומים שכאלה מבינים שהכרחי להציב גבולות. נדרשו לי שנתיים שלמות כדי ליצור קשר עמוק עמם; ואז, יום אחד, בזמן שקיבלתי טיפול גופני, עטף אותי גל של אהבה פליאדיאנית שאין דומה לה והטביע בגוף הרגשי שלי את הערך שהיה להם עבורי, ערך שהוא מעבר לכל שיעור. התמסרתי.

בסופו של דבר הבנתי שהפליאדיאנים הפגינו את נוכחותם המתוחכמת בעולמי למן היום הראשון. הם הפכו למורים ולחברים אשר אליהם השתוקקתי. נראה היה שיש להם שליטה במשחק 'הסינכרוניות/דחף' אשר יוצר אנשים ואירועים. כיוון שמעולם לא נטיתי ביותר לדאגנות, היה לי קל מאוד להיכנס לתפישה הפליאדיאנית של שחרור, בעוד הם יוצרים דרכי חיים משל עצמם. מכל כיוון הגיעו אנשים והזדמנויות. התפקיד שלי היה לנהל את האנרגיות שלהם ולהשגיח עליהן מבחינה גשמית. את כל מה שהם לימדו היה עלי לגלם - לפגוש ולחיות.

כיום אנו חיים בתיאום מצוין ולאמיתו של דבר אני חשה יותר חוצנית מאשר אנושית. הם החיו את הידע שלהם דרכי, וחיי הפכו למחזה־משל פליאדיאני - דבר שחיבר אותי לפעימות הלב של הנשמה הרב־ממדית שלי. לא שאני מתיימרת להבין במלואם את המפגשים הללו. לפעמים אני תוהה כיצד כל כך הרבה אנשים נהיו מעורבים בגרסה שלי של אשליה זו! אני מלאת תודה על ההזדמנות לחיות את חיי מתוך ביטוי חופשי בזמנים אלו של שינוי מהיר, והעובדה שביטוי יצירתי זה יצר משמעות בחייהם של אנשים רבים כל כך היא עבורי מתנה יקרת ערך, חסד שהושב.

נ.ב. בסוף הגעתי לדרװין בזמן!