הקדמה
זהו סיפור מומצא על שתי בנות אמיתיות מאוד: עָדָה בַּיירוֹן, שנחשבת למתכנתת המחשבים הראשונה בעולם, ומֶרי שֶׁלי, סופרת המדע הבדיוני הראשונה בעולם. עדה ומרי לא באמת הכירו זו את זו, וגם לא הייתה להן סוכנות בילוש משותפת.
במציאות, מרי הייתה מבוגרת מעדה בשמונה־עשרה שנים, ולא בשלוש שנים כמו בעולם של ״ווּלסְטוֹנְקְרַאפְט״.
אבל חוץ משינויים אלה, הדמויות עצמן נאמנות להיסטוריה ככל הידוע לנו. בסוף הספר יש הערות המתארות עוד מִקורות החיים של כל אחת מהן במציאות, כדי שתוכלו ליהנות מההיסטוריה באותה מידה שאני מקווה שתיהנו מהסיפור. כי החלק הזה של ההיסטוריה מעולה!
— ג'ורדן סטראטפוֹרד
פירוק מנֶשק
״כן נכון!״ נהמה עדה מבין שיניים חשוקות. היא הניפה בצליל שריקה את מַחְתַּת הגחלים השחורה למטה לכיוון אחותה.
אָלֶגְרָה בת התשע, הזריזה כלוליינית קרקס, חגה במקומה על המדרגה בדיוק בזמן כדי לחמוק מהמהלומה של מחתת הברזל. היא פצחה במתקפה משלה במעלה המדרגות, והסתערה חמושה במוט הגחלים המעוקל בקצהו.
״לא נכון!״ צעקה אלֶגרה.
״כן נכון!״ קראה עדה, והטיחה את המוט הצידה במכת מחתה.
שתי הנערות החליפו מהלומות, אחת שרטה את חיפוי הקיר של גֶרם המדרגות, והאחרת ניתקה גוש גדול מהמעקה הלבן.
אלֶגרה ניתרה מדרגה אחת בחזרה למטה, ואז שוב עלתה, דחפה את המוט אל מעֵבר לראשה של עדה ומשכה אותו לאחור כדי להשתמש בקרס הזדוני שבקצהו. עדה הרימה את המחתה מעֵבר לכתפה ולכדה את הקרס בצליל חבטה מתכתי נוסף ועננת פיח.
כשהמוט והמחתה היו סבוכים יחד, האחות הגדולה יותר הקפיצה את מפרק כף ידה בתנועה חדה, משכה בבת אחת את המוט מאחיזתה של אלֶגרה, וסיחררה אותו עד שנורה כמו חץ מקשת במורד המדרגות וננעץ במשקוף הדלת בצליל חבטה מהדהד.
עדה כיוונה את המחתה אל פניה של אלֶגרה בתרועת ניצחון. אלֶגרה ירדה במהירות הבזק על ברכיה, תפסה את הקרסוליים של אחותה ומשכה בכוח. ישבנה של עדה פגע במדרגת העץ בטפיחה עזה. היא התחילה ליילל כמו חתולה רטובה, והמחתה גלשה במורד המדרגות ולאורך המסדרון המרוצף.
חרטום של נעל שחורה בוהקת עצר את גלישתהּ של המחתה. מעל הנעל השחורה היה קפל חד של מכנס חליפה שחורה ארוכה, והרחק־הרחק בראש החליפה היו פניו המותשים והנרגזים של המשרֵת הראשי הגדול והגבוה מאוד של עדה, מר פְרַנְקְלִין. הוא לא אמר דבר, אבל שתיקתו ומורת הרוח על פניו הספיקו כדי לעצור מיד את יללותיה של עדה. הוא קיפל את עצמו והרים את המחתה בלי לכופף את רגליו — מה שנראה לאלֶגרה כתנועה גמישה מאוד, ולעדה כהתכופפות מגובה רב מאוד — ואז הזדקף שוב ותלש את המוט הרועד מתוך משקוף העץ.
שתי הנערות הנבוכות קמו והשתעלו. הן החליקו את השמלות שלהן וניערו מידיהן את הפיח, וכך ליכלכו את סביבתן עוד יותר. אף אחת משתי האחיות לא ממש זכרה את הסיבה שבגללה ניהלו דו־קרב על המדרגות מלכתחילה, וכל ה״כן נכון״ וה״לא נכון״ נעלמו בן רגע.
לרגע אחד נעץ בהן המשרת מבט בגבה מורמת, ואחר כך הסתובב באיטיות והחזיר את הכלים אל האח. הבנות נותרו רגועות וכנועות זמן רב ככל שהצליחו, כלומר בערך שתי שניות תמימות.
״זה היה מדהים!״ קראה אלֶגרה. ״את חייבת להראות לי איך עושים את זה!״
״את הפירוק מהנֶשק? זה בספר. קָמִילוֹ אָגְרִיפָּה, אני חושבת. קַאפּוֹ פֶרוֹ? ספרי סיוף. הם בספרייה.״
״את לא יכולה פשוט להראות לי?״
״את לא יכולה פשוט לקרוא ספר?״ השיבה עדה.
״באמת, עדה, את מרשעת.״
״את בלתי־נסבלת,״ הכריזה עדה וצעדה במעלה המדרגות אל הספרייה. אלֶגרה הלכה אחריה, אבל העמידה פנים שהיא לא עושה זאת.
עדה מצאה ספר שעסק בסיוף של המאה השש־עשרה ודחפה אותו לידי אחותה. ״לא בחרת לך חדר?״ היא שאלה, והמשיכה לדחוף לעברה את הספר כדי לדרבן את אלֶגרה בעדינות לכיוון הדלת.
״כבר בחרתי שלושה,״ הודתה אלֶגרה, שכלל לא קלטה את הרמז. ״הם היו סתם ריקים.״
״הם לא היו ריקים — היו בהם דברים.״
״דברים מכוסים בסדינים,״ הבהירה אלֶגרה.
״דברים לא שלך,״ ענתה עדה.
״טוב, אלה סתם חדרים. ויש לך הרבה כאלה.״
אכן היו חדרים רבים בבית המפואר בדרך מָרִילְבּוֹן שבלב לונדון, ורובם היו ריקים, חוץ מדברים מכוסים בסדינים. באופן מוזר יחסית לבית מהודר כזה, רק ארבעה אנשים גרו בו: ליידי עדה בַּיירוֹן; המשרת השותק שלה, מר פרנקלין; הטבחית, שאת שמה עדה באמת התאמצה לזכור; והעלמה קָמבֶּרלנד, המשרתת של עדה. אביה של עדה, לורד בַּיירון הידוע לשמצה, מת במהלך הרפתקה ביוון שלוש שנים קודם לכן, כשעדה הייתה בת תשע, ואמהּ עברה לגור באחוזה המשפחתית בכפר. אבל היא לא לקחה איתה את עדה. עדה נשארה לבדה עם שלושת המשרתים. כלומר, לבדה עד שאחותה־למחצה, אלֶגרה, הופיעה על מפתן דלתה של עדה והשתלטה על שלושה חדרים, אבל נראה שבאף אחד מהם לא מצאה מנוחה.
עד לפני זמן קצר מאוד עולמה של עדה היה מקום נוח והגיוני של ספרים ורעיונות, ציורים וטבלאות, מתמטיקה וחידות, מכונות והמצאות וכדור פורח שהכינה בעצמה, שהיה מעוגן לגג, ושנהגה לחשוב בו. ואז, לפני חודש, הכול השתנה. האומנת שלה עזבה, הגיע מורה פרטי, וגם תלמידה נוספת, שהייתה חברה וחובבת הרפתקאות. אלה היו די והותר שינויים לילדה בת אחת־עשרה־כמעט־שתים־עשרה.
ודבר מכל אלה לא הצריך אחות נוספת.
עדה הודתה בפני עצמה שאלֶגרה היא ילדה בת תשע מוכשרת מאוד. היא יודעת לקרוא ולכתוב וללהטט, היא יודעת לעשות עמידת ידיים מושלמת ואפילו לדקלם קצת לטינית ואיטלקית מכיוון שגדלה אצל נזירות באיטליה. אבל נראה ש״מנוחה״ הייתה לגמרי מעֵבר ליכולותיה של אלֶגרה. היא התנועעה בעצבנות או תופפה או הסתחררה בלי שום סיבה, או עלתה במדרגות בריצה עד הקומה העליונה וירדה בחזרה בריצה אם שכחה משהו. חוסר המנוחה של אלֶגרה לא הניח לה עד ששלחה את עצמה כל הדרך מאיטליה לאנגליה, לכאורה במטרה אחת ויחידה, להטריד את מנוחתה של עדה.
״את נמצאת כאן רק עד — ״
״אני יודעת, אני יודעת,״ קטעה אותה אלֶגרה. ״חג המולד, כשאמא שלך תגיע הביתה. אני בטוחה שיהיו כאן הרבה יללות כשהיא תראה אותי!״
״למה? את חושבת שהיא תביא לך חתול?״ שאלה עדה בבלבול.
״לא, עצבנית אחת. זה אומר שהיא תשתגע! אני אזכיר לה את אבא שלנו, והיא ממש שונאת אותו. ואותי. נכון זה נפלא? היא תבכה בדמעות תנין!״
עדה אהבה מילים וניסתה להשתמש בהן בזהירות רבה. ערבוביית החתולים־המייללים־בדמעות־תנין של אחותה עוררה בה חוסר נוחות. כאן בספרייה, מול כל הספרים שהוקירה, בלבול מילים נראה לה אפילו גרוע מתמיד.
למען האמת עדה רצתה להיות לבדה, אבל נראה ששלושה חדרים כמעט־ריקים לא סיפקו לאלֶגרה מרחב מספיק להסתחרר בו.
״אל תתייחסי אליי — ״ החלה אלֶגרה לומר.
״בסדר,״ קטעה אחותה את דבריה ברשעות רבה יותר מכפי שהתכוונה.
״כי עוד מעט אני אצטרף לקרקס,״ המשיכה אלֶגרה. ״ברחתי מהנזירות כדי לחפש משהו מרגש. וסוכנות הבילוש שלך משעממת.״
״זה לא מה שכתבת במכתב שלך,״ אמרה עדה. ״כתבת שאת באה הנה כדי להיות בלשית ווּלסְטוֹנְקְרַאפְט, אפילו שזה אמור להיות סוד.״
״זה באמת סוד!״ אמרה אלֶגרה בהתרגשות. ״בגלל זה רציתי לעשות את זה.״
״אם זה סוד, איך ידעת? ואיך אמא יודעת?״
אמנם היו לעדה חשדות, אבל היא לא הייתה בטוחה.
היא ומרי גוֹדווין היו חשאיות לגמרי כשפירסמו מודעה בעיתון ״טיימס״ כדי להכריז על הקמתה של משטרה פרטית וסודית ללכידת פושעים נבונים. והן השתמשו בשמות חשאיים כשחקרו את התעלומה הראשונה שלהן. ובכל זאת, לפני שבוע קיבלה עדה מכתב מאמה, הברונית, ובו הורתה לה לסגור את סוכנות הבילוש ווּלסטונקראפט, וממש למחרת היום קיבלה עדה מכתב מאחותה־למחצה, אלֶגרה, שאמרה שהיא באה להצטרף אליהן. איך כולם יודעים?
״נזירות!״ אמרה אלֶגרה. ״נזירות יודעות הכול. יש להן מין כוחות סודיים של נזירות.״
״נזירות?״ עדה לא השתכנעה. ״אולי את גרת במנזר, אבל אמא — ״
״כוחות סודיים של נזירות,״ אמרה אלֶגרה שוב. ״בכל מקרה, שמעתי אותן מדברות על זה שאמא שלך מאבדת את זה — ״
״מאבדת את מה?״
״את זה. בגלל שאת ומרי מעמידות פנים שאתן בלשיות.״
״לא העמדנו פנים. אנחנו בלשיות. בילשנו. הכנסנו פושע נבון לעיתון.״
זה היה נכון. עדה ומרי פתרו תעלומה רגישה למדי שהיו מעורבים בה תכשיט שנעלם, יורשת נסערת, משרתת חפה מפשע, רוכל דגים מזויף, ושלושה גברים בתרבושים אדומים. הפושע הנבון אכן הופיע בעיתון, והוא גם היה בכלא.
למרבה הצער, הכדור הפורח של עדה נהרס במהלך המעצר של הפושע. שרידיו השרופים (של הכדור, לא של הפושע) נמצאו עכשיו על קרקעית נהר התמזה, בִּמקום שיהיה על גגו של בית בַּיירון. עדה שירטטה תוכניות לכדור פורח משופר — אבל הוא לא יהיה מוכן בזמן כדי להציל אותה מהאחות שלא נתנה לה מנוחה.
״בכל מקרה, אתן משעממות, ואתן לא מוכנות לתת לי להיות בלשית, אז אני אלך להצטרף לקרקס. מיד אחרי חג המולד.״
״אנחנו לא משעממות, אלֶגרה. מרי ואני מנסות לעזור לאנשים. אני הנבונה, ומרי מתעסקת באנשים. טוב, היא שמה לב לדברים שקשורים בהם. זה לא שאנחנו לא מוכנות לתת לך. אני פשוט לא יודעת מה את יכולה לעשות.״
״אני יכולה להקפיץ באוויר שלושה כדורים בבת אחת.״
״איך זה יעזור?״ שאלה עדה.
״ואני ממש גמישה. התאמנתי בשביל הקרקס.״
״אנחנו משטרה סודית, אלֶגרה. אנחנו לא צריכים גמישוּת.״
״אי־אפשר לדעת,״ התמרמרה אלֶגרה.
הקדמה
זהו סיפור מומצא על שתי בנות אמיתיות מאוד: עָדָה בַּיירוֹן, שנחשבת למתכנתת המחשבים הראשונה בעולם, ומֶרי שֶׁלי, סופרת המדע הבדיוני הראשונה בעולם. עדה ומרי לא באמת הכירו זו את זו, וגם לא הייתה להן סוכנות בילוש משותפת.
במציאות, מרי הייתה מבוגרת מעדה בשמונה־עשרה שנים, ולא בשלוש שנים כמו בעולם של ״ווּלסְטוֹנְקְרַאפְט״.
אבל חוץ משינויים אלה, הדמויות עצמן נאמנות להיסטוריה ככל הידוע לנו. בסוף הספר יש הערות המתארות עוד מִקורות החיים של כל אחת מהן במציאות, כדי שתוכלו ליהנות מההיסטוריה באותה מידה שאני מקווה שתיהנו מהסיפור. כי החלק הזה של ההיסטוריה מעולה!
— ג'ורדן סטראטפוֹרד
פירוק מנֶשק
״כן נכון!״ נהמה עדה מבין שיניים חשוקות. היא הניפה בצליל שריקה את מַחְתַּת הגחלים השחורה למטה לכיוון אחותה.
אָלֶגְרָה בת התשע, הזריזה כלוליינית קרקס, חגה במקומה על המדרגה בדיוק בזמן כדי לחמוק מהמהלומה של מחתת הברזל. היא פצחה במתקפה משלה במעלה המדרגות, והסתערה חמושה במוט הגחלים המעוקל בקצהו.
״לא נכון!״ צעקה אלֶגרה.
״כן נכון!״ קראה עדה, והטיחה את המוט הצידה במכת מחתה.
שתי הנערות החליפו מהלומות, אחת שרטה את חיפוי הקיר של גֶרם המדרגות, והאחרת ניתקה גוש גדול מהמעקה הלבן.
אלֶגרה ניתרה מדרגה אחת בחזרה למטה, ואז שוב עלתה, דחפה את המוט אל מעֵבר לראשה של עדה ומשכה אותו לאחור כדי להשתמש בקרס הזדוני שבקצהו. עדה הרימה את המחתה מעֵבר לכתפה ולכדה את הקרס בצליל חבטה מתכתי נוסף ועננת פיח.
כשהמוט והמחתה היו סבוכים יחד, האחות הגדולה יותר הקפיצה את מפרק כף ידה בתנועה חדה, משכה בבת אחת את המוט מאחיזתה של אלֶגרה, וסיחררה אותו עד שנורה כמו חץ מקשת במורד המדרגות וננעץ במשקוף הדלת בצליל חבטה מהדהד.
עדה כיוונה את המחתה אל פניה של אלֶגרה בתרועת ניצחון. אלֶגרה ירדה במהירות הבזק על ברכיה, תפסה את הקרסוליים של אחותה ומשכה בכוח. ישבנה של עדה פגע במדרגת העץ בטפיחה עזה. היא התחילה ליילל כמו חתולה רטובה, והמחתה גלשה במורד המדרגות ולאורך המסדרון המרוצף.
חרטום של נעל שחורה בוהקת עצר את גלישתהּ של המחתה. מעל הנעל השחורה היה קפל חד של מכנס חליפה שחורה ארוכה, והרחק־הרחק בראש החליפה היו פניו המותשים והנרגזים של המשרֵת הראשי הגדול והגבוה מאוד של עדה, מר פְרַנְקְלִין. הוא לא אמר דבר, אבל שתיקתו ומורת הרוח על פניו הספיקו כדי לעצור מיד את יללותיה של עדה. הוא קיפל את עצמו והרים את המחתה בלי לכופף את רגליו — מה שנראה לאלֶגרה כתנועה גמישה מאוד, ולעדה כהתכופפות מגובה רב מאוד — ואז הזדקף שוב ותלש את המוט הרועד מתוך משקוף העץ.
שתי הנערות הנבוכות קמו והשתעלו. הן החליקו את השמלות שלהן וניערו מידיהן את הפיח, וכך ליכלכו את סביבתן עוד יותר. אף אחת משתי האחיות לא ממש זכרה את הסיבה שבגללה ניהלו דו־קרב על המדרגות מלכתחילה, וכל ה״כן נכון״ וה״לא נכון״ נעלמו בן רגע.
לרגע אחד נעץ בהן המשרת מבט בגבה מורמת, ואחר כך הסתובב באיטיות והחזיר את הכלים אל האח. הבנות נותרו רגועות וכנועות זמן רב ככל שהצליחו, כלומר בערך שתי שניות תמימות.
״זה היה מדהים!״ קראה אלֶגרה. ״את חייבת להראות לי איך עושים את זה!״
״את הפירוק מהנֶשק? זה בספר. קָמִילוֹ אָגְרִיפָּה, אני חושבת. קַאפּוֹ פֶרוֹ? ספרי סיוף. הם בספרייה.״
״את לא יכולה פשוט להראות לי?״
״את לא יכולה פשוט לקרוא ספר?״ השיבה עדה.
״באמת, עדה, את מרשעת.״
״את בלתי־נסבלת,״ הכריזה עדה וצעדה במעלה המדרגות אל הספרייה. אלֶגרה הלכה אחריה, אבל העמידה פנים שהיא לא עושה זאת.
עדה מצאה ספר שעסק בסיוף של המאה השש־עשרה ודחפה אותו לידי אחותה. ״לא בחרת לך חדר?״ היא שאלה, והמשיכה לדחוף לעברה את הספר כדי לדרבן את אלֶגרה בעדינות לכיוון הדלת.
״כבר בחרתי שלושה,״ הודתה אלֶגרה, שכלל לא קלטה את הרמז. ״הם היו סתם ריקים.״
״הם לא היו ריקים — היו בהם דברים.״
״דברים מכוסים בסדינים,״ הבהירה אלֶגרה.
״דברים לא שלך,״ ענתה עדה.
״טוב, אלה סתם חדרים. ויש לך הרבה כאלה.״
אכן היו חדרים רבים בבית המפואר בדרך מָרִילְבּוֹן שבלב לונדון, ורובם היו ריקים, חוץ מדברים מכוסים בסדינים. באופן מוזר יחסית לבית מהודר כזה, רק ארבעה אנשים גרו בו: ליידי עדה בַּיירוֹן; המשרת השותק שלה, מר פרנקלין; הטבחית, שאת שמה עדה באמת התאמצה לזכור; והעלמה קָמבֶּרלנד, המשרתת של עדה. אביה של עדה, לורד בַּיירון הידוע לשמצה, מת במהלך הרפתקה ביוון שלוש שנים קודם לכן, כשעדה הייתה בת תשע, ואמהּ עברה לגור באחוזה המשפחתית בכפר. אבל היא לא לקחה איתה את עדה. עדה נשארה לבדה עם שלושת המשרתים. כלומר, לבדה עד שאחותה־למחצה, אלֶגרה, הופיעה על מפתן דלתה של עדה והשתלטה על שלושה חדרים, אבל נראה שבאף אחד מהם לא מצאה מנוחה.
עד לפני זמן קצר מאוד עולמה של עדה היה מקום נוח והגיוני של ספרים ורעיונות, ציורים וטבלאות, מתמטיקה וחידות, מכונות והמצאות וכדור פורח שהכינה בעצמה, שהיה מעוגן לגג, ושנהגה לחשוב בו. ואז, לפני חודש, הכול השתנה. האומנת שלה עזבה, הגיע מורה פרטי, וגם תלמידה נוספת, שהייתה חברה וחובבת הרפתקאות. אלה היו די והותר שינויים לילדה בת אחת־עשרה־כמעט־שתים־עשרה.
ודבר מכל אלה לא הצריך אחות נוספת.
עדה הודתה בפני עצמה שאלֶגרה היא ילדה בת תשע מוכשרת מאוד. היא יודעת לקרוא ולכתוב וללהטט, היא יודעת לעשות עמידת ידיים מושלמת ואפילו לדקלם קצת לטינית ואיטלקית מכיוון שגדלה אצל נזירות באיטליה. אבל נראה ש״מנוחה״ הייתה לגמרי מעֵבר ליכולותיה של אלֶגרה. היא התנועעה בעצבנות או תופפה או הסתחררה בלי שום סיבה, או עלתה במדרגות בריצה עד הקומה העליונה וירדה בחזרה בריצה אם שכחה משהו. חוסר המנוחה של אלֶגרה לא הניח לה עד ששלחה את עצמה כל הדרך מאיטליה לאנגליה, לכאורה במטרה אחת ויחידה, להטריד את מנוחתה של עדה.
״את נמצאת כאן רק עד — ״
״אני יודעת, אני יודעת,״ קטעה אותה אלֶגרה. ״חג המולד, כשאמא שלך תגיע הביתה. אני בטוחה שיהיו כאן הרבה יללות כשהיא תראה אותי!״
״למה? את חושבת שהיא תביא לך חתול?״ שאלה עדה בבלבול.
״לא, עצבנית אחת. זה אומר שהיא תשתגע! אני אזכיר לה את אבא שלנו, והיא ממש שונאת אותו. ואותי. נכון זה נפלא? היא תבכה בדמעות תנין!״
עדה אהבה מילים וניסתה להשתמש בהן בזהירות רבה. ערבוביית החתולים־המייללים־בדמעות־תנין של אחותה עוררה בה חוסר נוחות. כאן בספרייה, מול כל הספרים שהוקירה, בלבול מילים נראה לה אפילו גרוע מתמיד.
למען האמת עדה רצתה להיות לבדה, אבל נראה ששלושה חדרים כמעט־ריקים לא סיפקו לאלֶגרה מרחב מספיק להסתחרר בו.
״אל תתייחסי אליי — ״ החלה אלֶגרה לומר.
״בסדר,״ קטעה אחותה את דבריה ברשעות רבה יותר מכפי שהתכוונה.
״כי עוד מעט אני אצטרף לקרקס,״ המשיכה אלֶגרה. ״ברחתי מהנזירות כדי לחפש משהו מרגש. וסוכנות הבילוש שלך משעממת.״
״זה לא מה שכתבת במכתב שלך,״ אמרה עדה. ״כתבת שאת באה הנה כדי להיות בלשית ווּלסְטוֹנְקְרַאפְט, אפילו שזה אמור להיות סוד.״
״זה באמת סוד!״ אמרה אלֶגרה בהתרגשות. ״בגלל זה רציתי לעשות את זה.״
״אם זה סוד, איך ידעת? ואיך אמא יודעת?״
אמנם היו לעדה חשדות, אבל היא לא הייתה בטוחה.
היא ומרי גוֹדווין היו חשאיות לגמרי כשפירסמו מודעה בעיתון ״טיימס״ כדי להכריז על הקמתה של משטרה פרטית וסודית ללכידת פושעים נבונים. והן השתמשו בשמות חשאיים כשחקרו את התעלומה הראשונה שלהן. ובכל זאת, לפני שבוע קיבלה עדה מכתב מאמה, הברונית, ובו הורתה לה לסגור את סוכנות הבילוש ווּלסטונקראפט, וממש למחרת היום קיבלה עדה מכתב מאחותה־למחצה, אלֶגרה, שאמרה שהיא באה להצטרף אליהן. איך כולם יודעים?
״נזירות!״ אמרה אלֶגרה. ״נזירות יודעות הכול. יש להן מין כוחות סודיים של נזירות.״
״נזירות?״ עדה לא השתכנעה. ״אולי את גרת במנזר, אבל אמא — ״
״כוחות סודיים של נזירות,״ אמרה אלֶגרה שוב. ״בכל מקרה, שמעתי אותן מדברות על זה שאמא שלך מאבדת את זה — ״
״מאבדת את מה?״
״את זה. בגלל שאת ומרי מעמידות פנים שאתן בלשיות.״
״לא העמדנו פנים. אנחנו בלשיות. בילשנו. הכנסנו פושע נבון לעיתון.״
זה היה נכון. עדה ומרי פתרו תעלומה רגישה למדי שהיו מעורבים בה תכשיט שנעלם, יורשת נסערת, משרתת חפה מפשע, רוכל דגים מזויף, ושלושה גברים בתרבושים אדומים. הפושע הנבון אכן הופיע בעיתון, והוא גם היה בכלא.
למרבה הצער, הכדור הפורח של עדה נהרס במהלך המעצר של הפושע. שרידיו השרופים (של הכדור, לא של הפושע) נמצאו עכשיו על קרקעית נהר התמזה, בִּמקום שיהיה על גגו של בית בַּיירון. עדה שירטטה תוכניות לכדור פורח משופר — אבל הוא לא יהיה מוכן בזמן כדי להציל אותה מהאחות שלא נתנה לה מנוחה.
״בכל מקרה, אתן משעממות, ואתן לא מוכנות לתת לי להיות בלשית, אז אני אלך להצטרף לקרקס. מיד אחרי חג המולד.״
״אנחנו לא משעממות, אלֶגרה. מרי ואני מנסות לעזור לאנשים. אני הנבונה, ומרי מתעסקת באנשים. טוב, היא שמה לב לדברים שקשורים בהם. זה לא שאנחנו לא מוכנות לתת לך. אני פשוט לא יודעת מה את יכולה לעשות.״
״אני יכולה להקפיץ באוויר שלושה כדורים בבת אחת.״
״איך זה יעזור?״ שאלה עדה.
״ואני ממש גמישה. התאמנתי בשביל הקרקס.״
״אנחנו משטרה סודית, אלֶגרה. אנחנו לא צריכים גמישוּת.״
״אי־אפשר לדעת,״ התמרמרה אלֶגרה.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
