טרבלוג

חריקות
 

כשהציע לי עמיתי, הפרופסור לספרות משווה, להתגורר בבית אחותו באוקספורד, חשבתי לתומי שאוכל למצוא בו את השלווה המיוחלת שתסייע לי לרתום את המילים הרוחשות כנמלים שחורות שהופחדו והתפזרו לכל עבר לפְּתֵכָה (פַּלֵטָה — ראו חוזר האקדמיה ללשון העברית התשט״ו) של פרזות שיתרצו ויתכנסו להרצאתי המיועדת לסימפוזיון האקדמי שארגן. אך עם חציית הסף הנטוע בקמרון לבני השמוט צללתי לכאוס ויקטוריאני שבו חדרים מגובבי רהיטים עתיקים, תמונות, חפצי אומנות, אלבומי תמונות, ספרים ועוד ספרים בכל מקום אפשרי, רובם קשורים בחקר חרקים ומוזיקה, עקבותיהם של בעלי הבית — שני מלומדים, כל אחד מהם בעל שם בתחומו, האחד פרופסור לאֶנטוֹמוֹלוֹגיה וצייר לעת מצוא והאחר מוזיקולוג, שכל אחד מהם בתורו נטש את הבית בלי להביט לאחור: האחד השיב נפשו לבוראו טרם זמנו, והאחר, שסירב ללכת בעקבות קודמו ונאחז בחיים רחוק ממקום ביש מזל זה — והשאירו בו את עברם, אישה דקת גו מוכת שבץ שהסתגרה מאז בחדרה שובה הלב על אף העזובה השוררת בו ואחת ליום גוררת רגליה ויורדת כצל למטבח וגם באפלוליתו אפשר להבחין בפניה חסרי הגיל, וידעה — כמוה כמו הבית השרוי בדממה המוחלטת, כפי שאפשר לנחש אם מתעלמים מההזנחה המופגנת — ימים יפים יותר.

הבית הריק והמחריש ממאן לגלות צפונותיו ונתלה בליקוי הדיבור של השריד האחרון בו, אחותו הבלומה של מארחי, ורק חריקות עריריות צורמות את הדממה האין־סופית. אני חורק משמע אני קיים? החדר הקטן שהוקצה לי מרוהט בדלילות במיטה, בשידת מגירות מגושמת ובשולחן שלא נועד לכתיבה מטבע בריאתו, ורק מראה העצים העבותים חרוצי עיתים שבהם נתן הסתיו את אותותיו הצהובים־אדומים הממלאים את החלון שנקרע באחד הקירות, מנתק את הבהייה המתמשכת בלובנם החשוף, דוחק בי לשים נפשי בכפי במורד גרם המדרגות לארוחה צנועה הנאכלת בחופזה בעמידה במטבח המיושן שבו ארונות רעועים שדלתותיהם חסרות הצירים התלויות על בלימה פעורות ומציגות אוסף נדיר של כלי אוכל מעשה קדרות משמים ללא שימוש, גוחנת מעל העיתון היומי שנלקח מרצפת המבואה ומציצה בו בגנבה, כביכול אסרה את הקריאה בו סמכות כלשהי.

בתהייה שמא החמצתי את רמיזתו של עמיתי שאשמש חברה לאחותו החולה וההכרה שהזמן ממילא לא רק שאינו מתבזבז אלא גם אינו סובל שמנצלים אותו ואין מה למהר ולְמה לאחר, אני מתעכבת לעיתים במטבח ועורכת לה מסיבה תה קטנה מחליטת קינמון ציילוני, יושבת מולה ליד שולחן העץ העגול שרגליו המפותלות תבנית עמודי החופה שיצר ברניני לכנסיית סנט פטר ברומא, פריט רהוט בודד שאימצה מבית המשכונות של סבתה בוולש, המחופה במפה שעליה מתחרים כתמים ישנים בעיטורי עלים, פירות יער וציפורים אקזוטיות, תולה מבטי בשפתיה העבות הנפשקות רק לכדי חריץ ומלקטת בשדה חרב מילים חרישיות מקוטעות ופזורות שתוכלנה להיאסף לסיפור שמהלכיו נחרצו. אולם בעיר שיצאו לה מוניטין בשל יופייה ונאורותה אפשר גם לחדור ממציאות למחוזות הדמיון והחלום, אפשר להתכווץ ולהתפשט, לשוטט בין זמנים מבעד למראה, לצנוח מחלל לחלל ואף להפוך לדמות בסיפור הולך ומתהווה.

אחד ממוקדי המשיכה של קיוֹטוֹ, לאחר שכבשת בסערה את סמטת הגיישות המפורסמת ברובע גִיאוֹן והתבוננת בבנות דמותן תחת מעטה של קימונו מהודק ואיפור כבד ומדוקדק המעלים את זהותן, הוא ארמון העץ העתיק של קיסר יפן הרדוף, שחשש מתמיד מפני קשר שישים קץ לחייו הראויים גרם לו להתקין במסדרונות המוליכים לחדרו חווקים מונחים על מנגנונים מסובכים כדי שכל מדרך כף רגל ישמיע חריקה כצווחה קלה של ציפור לכודה שתגיע אף לאוזניהם של שומריו שאולי שתו סאקה קצת מעל המותר ותרדמת שתויים נפלה עליהם. ואני מהרהרת באותו משרת תמים שעבר במסדרון במקרה באישון לילה, אולי התעורר מחלום רע ותקפו צמא או נצרך לנקביו, וראשו ששוסף מתגלגל כאן במדרגות החורקות תחת פסיעות רגליי. מי התקין כאן את המדרגות החורקות האלה?

אולי חיקו הנגרים הוויקטוריאניים בחריצות את מדרגות ביתו של ויליאם מוריס, אותו משורר ואומן אנגלי עטור תהילה שהתיר לחברו־אורחו המפורסם לא פחות, מציירי הזרם הרפאליסטי, שציוריו — ובהם נשים יפיפיות זורמות עם העלווה והפרחים סביבן — ממלאים מוזאונים רבים, להתכבד גם באשתו אבל בלי לוותר על הפיקוח החורקני. מי השמיע קול חריקה בבית הזה, ומי הקשיב לו בלב דופק מפחד או ציפייה? אני כמעט מצליחה להניח את רגלי המהססת בקצה המתאים של המדרגה האחרונה, ואז היא נגלית לעיניי הממאנות. שערה השחור שכסף נשזר בו גולש על כתפיה כבד ומזמין, עיניה הענקיות כהות ולחות, לחייה סמוקות, יחפה בקימונו קליל קצרצר שעליו דוגמה הרחוקה מילין מאותם עיטורים כבדים וצפופים של פירות יער וציפורי שיר שעיצב ויליאם מוריס בשקיקה ובלי להתעלם מאשתו המשתוקקת או מהדרקונים ומענפי הדובדבן הפורח שהתייחדה בהם הרקמה העבותה של נערות הליווי היפניות. הקימונו הפורח בלוטוס בודד החרות על צחותו מלא חן ומעיד שוב על טעמם המשובח של בעליו הקודמים של הבית. אולי הביאו ממסעותיו לחקר פרוקי הרגליים בעלה הראשון, שמיהרה להיענות לו בהן בתולי לאחר שסיימה את האקדמיה למוזיקה, שכן במהלך לימודיה המפרכים באותו מוסד תובעני הסתגרה, מתנזרת, תלמידה עמלנית חיווריינית שמיאנה להתפתות כחברותיה ששוטטו בחצאיותיהן הקצרצרות בקַרנַבִּי סטריט וצבעו פניהן בצבעיה העזים של מרי קוואנט, ולא התיקה עיניה ממאות דפי המוזיקה שהתעופפו בחדרה באי־סדר, שלא כמו אותן ציפורים שחורות שלכדו חמשת קווי התווים הקשורים במפתחות המוזיקליים, שבויות כמוה מרצון, וסירבה להפקיע את גופה מגופו הכרסתני של הצ’לו שעליו עגבה למען ניסיון של חמדה. או אולי רכשה את הקימונו באחד מטיוליה הרבים המשותפים עם בעלה השני, המוזיקולוג שהתעמקותו בהשפעת המוזיקה הוונציאנית על זו האנגלית במחצית הראשונה של המאה השבע עשרה השאירה לו אך מעט זמן פנוי, והוא ניצל אותו ביעילות ראויה לשמה לחיי אהבה סוערים עם עוזרת מחקר מפתה, שעורה השחום, רגליה הארוכות ושפתיה המלאות שכנעו אותו בחוסר היעילות שבנסיעות ברכבת מלונדון לאוקספורד הלוך ושוב, והוא, שאהב טיולים וסופי השבוע שלו היו מלאים בהם, לא יכול לעמוד כנגד השידול וויתר על דיווש באופניו בשבילי הקוֹטסווֹלד וגם על הנסיעות המענגות ברכבת והשאיר את הצ’לו חבוק בקימונו העוטף את ירכי אשתו בעלבונם הצורב. מי מהם משמש מושא להזיותיה כשהיא עוטה את המנחה הענוגה על גופה העירום, מוותרת על הידוק באבנט שאולי אף אבד במהלך השנים ונותנת לבד הדקיק האוורירי, כמעט שקוף, לנשור ולחשוף את מה שפעם היה יכול לדעת ימים טובים והיא נתנה להם לחמוק.