אבוד בזמן

רחוב. עץ שלמרגלותיו ערוגה מתאימה מלאה בבדלי סיגריות.
משם אתה מרים את הראש ונתקל בענף אשר מסתיר לך את עילת הגיעך עד לאותה נקודה.
בניין מוכסף עד כדי תדהמה. בעודך צועד לכיוון עשרים וארבע קומותיו המלוטשות בְּגוֹן ראי, אתה מועד קלות במדרגות, אך עד מהרה מתאפס וממשיך לטפס.
אתה חושב על סינים, שלום, אחווה וכל הצעקות של הרקע – אוטובוס מעשן ומכוניות צורחות את צופָרָן.
כל הזמן אתה שומע קצב מוזר שמתגבר יחד עם דפיקות הלב שלך.
וזה משתנה, הבניין לא ברח. פשוט נעמדת במקום לחמש דקות, ולו רק כדי להבין מה אתה עושה פה.
במאמץ מכריע אתה משתלט על הרעש, נכנס לקצב ההליכה הקבוע בקצב הפעימות שבראש.
הקרקע קרובה למדי, תחשוב לעצמך.
אבל מה זה? היא מתרחקת? אני מתרחק מהרצפה אבל עדיין נוגע בה?
איך זה יכול להיות?
ואז מגיעה ההבנה שזה לא ייתכן ושפשוט צריך להיכנס לבניין המקולל.
בזווית העין אתה מבחין בסמל העגול המעוטר למשעי של מרצדס, ונכנס, אך הסמל המוכסף עדיין מולך, כמו במשחק וירטואלי.

*המשך הפרק בספר המלא*