נשמת כל חי

נוי
1997
 

הדבר היחיד שקלט אפי תוך כדי הריצה הכושלת היה ריח הבשר והדגים שבשוק. הבחילה העמידה אותי במבחן אומץ, בדרך אל הסיטואציה שכמעט הכריעה את חיי. הצבעים, הריחות, הקולות השונים, כל אלה הפכו למערבולות חסרות חיים, שמטרתן היא לשאוב את מעט התקווה ואת מעט החשק שלי לחיות. נכנסתי כרוח סערה היישר אל תוך המאפייה, הכיפה בקושי נשארת תלויה על ראשי. ריח מתוק של מאפים היכה בי כשפתחתי את הדלת. בדרך כלל נהניתי מהריח הקסום הזה, שתמיד הזכיר לי בית חם וחופש. מדי פעם אפילו הרשיתי לעצמי לעמוד במקומי דקה או שתיים, לעצום את העיניים ורק להריח את האוויר החמים שבחנות. אבל לא היום. התקרבתי אל עמדת הקופאי במהירות בלי לשים לב ללקוחות שלטשו בי מבטים סקרנים. אבי, שעמד בקופה, הבחין בי ונדרך כולו. הוא מתכונן למלחמה, אבל הוא לא יודע שהוא כבר נמצא בעיצומה, חשבתי בכעס.

"נוי, מה אתה עושה פה?"

התעלמתי משאלתו ושאלתי, "איפה עמיר?"

הוא נשען על הכיסא שהיה מאחוריו ושילב את ידיו. "בגללו ברחת מהלימודים?" הטיח בי.

עמדתי מולו וחיכיתי לתשובה. הוא כנראה הרגיש זאת במבטי, ונאנח בעצב כשהבין שאינני מתכוון לענות.

"בכל מקרה, למה אתה רוצה לדעת?" שאל בשאט נפש וחיכה למוצא פי. הוא לא ידע שממש לא התחשק לי לענות לו.

"איפה הוא?"

אבי משך בכתפיו, "אני לא יודע, ועכשיו אתה יכול לענות לי, למה ברחת מהלימודים?"

הוא מעצבן אותי. "בכלל לא הייתי בלימודים, אז לא יכולתי לברוח מהם!" הרמתי את קולי בכעס. אף פעם לא צעקתי, במיוחד לא עליו, אבל הכול קרה בגללם. אם הם רק היו עוזבים אותי לנפשי סוף סוף!

הוא פער את עיניו בהפתעה ובאכזבה.

"מה אמרת?"

"שמעת אותי!" צעקתי ודמעות הציפו את עיניי. הורדתי את הכיפה מראשי וזרקתי אותה בזעם על הדלפק.

"הלכתי לפגוש אותו, בגללך כנראה בפעם האחרונה, והתירוץ שלך הוא אלוהים! אז מצטער, אבל אני לא יכול להאמין באלוהים שלך, שלא מקבל את האהבה שלי!" קפאתי על מקומי המום מעצמי. את הדברים האלה מעולם לא אמרתי לאיש.

"אוי נוי, לא ידעתי שהמצב עד כדי כך חמור", אמר בסלחנות וניגש אליי. הוא שם את ידיו על כתפיי והסתכל לתוך עיניי. "לא רציתי להאמין שאתה עד כדי כך חולה. אם רק הערבי המסריח הזה לא היה קיים, הכול היה אחרת".

עכשיו הוא מדבר כך כי יש פה אנשים, ומישהו הרי צריך להיות אשם. ידעתי שאחר כך הדברים ייראו אחרת, אבל לא היה לי אכפת, כי שתי מילים כבר מילאו את כל כולי ברעל, 'ערבי מסריח'.

עמיר
1997
 

"עמיר, קדימה!״ שמעתי את אבי צועק מבחוץ.

"רק רגע", צעקתי בחזרה. הסתכלתי בפעם האחרונה על הנזק שאני אמור לקרוא לו 'בית'. אולי אתגעגע אליו, אבל רק אולי, כי מה שבטוח הוא שטוב לא היה לי פה. רק אתו היה לי קצת טוב. באמת אהבתי אותו, אני חושב שאני עדיין אוהב, אבל זה לא משנה עכשיו, כי לא אראה אותו יותר לעולם.

בהתחלה כעסתי, הייתי צריך להאשים מישהו. לפעמים הרשיתי לעצמי להאשים גם אותו, אבל אני די עייף מזה כרגע. יכול להיות שהשלמתי עם המצב, למרות שהוא עדיין מעצבן אותי. התקרבתי למכונית המתקלפת שלנו, אבי ישב מאחורי ההגה ותופף בעצבנות באצבעותיו. הוא כנראה שומע שיר קצבי במיוחד. חייכתי קצת, והוא כמובן לא הבחין. פתחתי את הדלת והתיישבתי לצדו. המזוודות שלי היו זרוקות מאחור, ואף אחד לא בא להגיד שלום: לא אחיי, לא אחותי ואפילו לא אמי, ונראה שאם ההחלטה היתה תלויה באבי, הוא לא היה מסיע אותי לשם. למזלי הוא לא נוקשה עד כדי כך, ובכל זאת הייתי הבן הכי מוצלח שלו. אף אחד מאתנו לא דיבר, רק הקריין הערבי בקולו המחוספס רטן על הפגנות או על מלחמות שבארץ או בעולם, לא ממש הבנתי וזה גם לא עניין אותי.

"איך עשית לנו את זה? השכנים מדברים עליך, אתה יודע? ביישת אותנו, ביישת אותי".

ידעתי שזה יגיע, שהשתיקה לא תישמר לנצח. כבוד, זו המילה שמנחה אותך והורסת אותי. לא עניתי, הסתכלתי החוצה מהחלון במבט אטום, אני אפילו לא זוכר מה ראיתי, רק זוכר שרציתי להירדם. הדרך היתה ארוכה, החתונה כבר נגמרה, ועכשיו אני נוסע אליה, רחוק מכאן, כי כך האחרים רוצים. זה היה המפגש האחרון שלנו, לפני שהכול קרה. רק אז גיליתי. רק אז גיליתי שהוא ידע את הכול לפני.

"אתה יודע שלא התכוונתי לפגוע בך, נכון? אבל העכברוש היהודי הזה לא השאיר לי בררה. כעסתי שהוא פשוט הרעיל אותך. לא נורא, שם בטוח תחזור להיות אתה. מוצלח יותר מכולם. ותחזור אלינו מהר, כן?"

אני מתחיל לשנוא את השפה הזאת, את האלוהים הזה שאוסר עליי לאהוב את מי שאני רוצה. שמעתי אותו ממשיך לדבר, שמעתי צלילים לא ברורים מהרדיו, שמעתי, אבל הפסקתי להקשיב. אני חושב שהפסקתי להקשיב אחרי שהוא אמר את שתי המילים האלה שגרמו לי לבחילה, 'עכברוש יהודי'.

1

1989

הרחוב באותו בוקר יום שישי המה אנשים. מאיר ונוי היו עסוקים בעבודתם במאפייה המשפחתית. מזג האוויר החמים־קריר השרה עליהם ועל העובדים מוטיבציה לעבוד טוב ומהר, להכין בזריזות לחמניות מתוקות, עוגיות, לחמים, אוזני המן ועוד מבחר רב של מאפים, לשרת את הלקוחות בצורה הטובה והחביבה ביותר, ולגרום לכל הסובבים במקום הנאה. פורים הלך והתקרב, והורגש בכל רחבי הארץ. אותו יום מבולבל, שנשא עמו רוח קרירה ושמש חמימה ונעימה, הוא היום שבו החל הסיפור המרתק הזה, שנפרס על פני כמה שנים מלאות אושר ואהבה, ולצדם הרבה מאוד כאב וייסורים.

הם ראו זה את זה לראשונה כשנוי ניגש למטבח המאפייה בדרכו להוציא תבנית נוספת של אוזני המן טריות וחמות. הן, ועוד דברי מאפה רבים אחרים, נחטפו מהר כל כך, שמאיר החל לדאוג שמא לא יצליחו לספק ללקוחות את מבוקשם. אבל הוא שמח מאוד שזרם הלקוחות לא פסק ולו לרגע אחד, הוא עבד קשה מכדי ששמו ושם המאפייה שלו יהרסו. נוי לא הספיק להיכנס לחדר וכבר ראה מישהו מוציא את התבנית מהתנור הגדול. הזר היה כנראה עובד חדש, כי זו היתה הפעם הראשונה שנוי ראה אותו. לפני כמה ימים אביו סיפר לו שהוא מתכוון להעסיק בחור צעיר, ערבי. כנראה שזה הוא. נוי לא הופתע, אולי משום שכזה היה אופיו של אביו: מבחינתו לא משנה מי אתה, מאיפה באת ואיזה סוד אתה נוצר בלבך, העיקר שתנהג בצורה אנושית ואדיבה, או כמו שהוא תמיד אומר, 'אדם לאדם, אדם'.

"אני צריך את התבנית", נוי ניגש ישר לעניין. לא היה לו זמן לשיחת חולין עם עובד זר.

הערבי נפנה אליו וריסיו העבים, השחורים, התנגשו זה בזה כאילו חברו יחדיו כשצמצם את עיניו בחיוך. "בטח, רק שאתה ממש לא רוצה לגעת בתבנית בלי כפפות," ענה. הוא שלח מבט חטוף אל ידיו של נוי, ונדהם, הן מיופיו האקזוטי של הבחור הניצב מול עיניו, והן מטיפשותו.

"אז, איפה הכפפות?"

"עליי, הם הכפפות הטובות היחידים", אמר במבטאו הזר.

"הן הכפפות הטובות היחידות", נוי הדגיש אוטומטית את טעויותיו של הבחור, והצטער על כך כשראה את מבטו ההמום ננעץ בו.

"מצטער! זה פשוט—"

"זה בסדר, אני שמח שתיקנת אותי, אני, אני רוצה לדעת יותר, וישמח אם תעזור לי", זרק לעברו מבט שואל.

"אשמח, בזמן עתיד", אמר נוי בחיוך.

"זה 'כן'?" שאל הערבי בציפייה.

"כן, בטח".

השיחה המביכה התחלפה בשתיקה מביכה עוד יותר, שאותה קטע קולו של מאיר, שקרא לנוי למהר בחזרה לחנות. נוי הסתכל אל הדלת הפתוחה למחצה וחיוך מבויש עלה על שפתיו.

"טוב, אני צריך ללכת", אמר לבסוף.

"כן, רק קח את הכפפות אתך", אמר העובד והסיר אותן מידיו. הוא זרק אותן אחת אחרי השנייה בקלילות לנוי, שהנהן לעברו בהכרת תודה. נוי לבש את הכפפות, הרים את התבנית, הסתובב בזהירות והחל ללכת לאטו.

"דרך אגב", קרא הערבי אל נוי, שסובב את ראשו וחיכה שימשיך, "קוראים אותי עמיר", אמר באותו החיוך שהתחיל את הכול.

"ולי נוי", אמר בחביבות.

"אני יודע, שמעתי".