לפני שהידיים התחילו לרעוד

פרולוג

מחלקה שיקומית, ישראל, 2019

רותי נכנסה למחלקה ושמעה צחוק מתגלגל, שנהפך לאחר זמן קצר לשיעול יבש שלא פסק. "טִיַח־סַעדְק," נפלטה קללה בין שיעול לשיעול, והאופן שבו נאמרה העלה חיוך על פניה. היא התקדמה לכיוון החדר שממנו נשמעו הקולות.
האחות שיצאה מחדרו המשיכה לצחוק גם כשחלפה על פניה של רותי. "הוא החולה החביב עליי," אמרה לה בסמוך לכניסה לחדר, הסירה את הכפפות וזרקה אותן לפח. "את משפחה?"
"לא. אני מתנדבת."
"יופי. תתחילי איתו. יש לו עודף סוכר בגוף ומרגישים את זה," היא קרצה לה.
רותי הציצה לתוך החדר והבחינה בגבר שנראה מבוגר ממנה בשנים מספר. מיטתו הייתה הקרובה ביותר לדלת, והוא ישב על קָצֶהָ והביט בה בעיני דבש גדולות.
"הם לקחו אותו לבדיקה," אמר לה והצביע על המיטה שניצבה מאחוריו.
"אהה... לא, אני לא הגעתי אליו," אמרה.
"אני נשוי ולא פנוי לקשר," אמר.
רק אחרי שצחק הבינה שהוא מתלוצץ. הצחוק הביא עימו רצף שיעולים, שהלכו וגוועו באיטיות. זה לא רק הלב והריאות, אמר לו הרופא לפני שבועות מספר. זה גם הראש שבגד בו. הבלבול, המילים שנעלמו לו כאילו מעולם לא הכירן, אף שידע בדיוק מה רצה להגיד, החורים בזיכרון. זו לא ההשפעה של הכדורים, כפי שחשבו בתחילה. כשהרופא אמר לו "יש לך התחלה של דמנציה" וחזר ואמר "התחלה," אשר בכלל לא ידע מהי דמנציה. הרופא גם לא יכול היה לומר לו מה צפוי לו, כי המחלה מתפתחת אחרת אצל כל אחד. היום היה יום כזה שבו אשר הבין שכאן הוא עתיד לסיים את חייו או לפחות את החיים כפי שהכירם. החיים שלו לא יהיו שלו אם הוא לא יזכור את עצמו. לפעמים העדיף את הימים שבהם לא ידע זאת. ימים שבהם חשב שתכף יחזור הביתה, אבל לא תמיד זכר איפה זה "הביתה" או מי ממתין לו שם.
"אני מתנדבת פה, בבית החולים, עובדת סוציאלית," התקרבה רותי למיטתו. "שלום, אני רותי."
כמעט שנה חלפה מאז שעזבה את עבודתה במחלקת הרווחה של עיריית גבעתיים. אחרי חודשים שבהם ישבה בביתה, הבינה עד כמה חסרים לה המגע של האנשים ותחושת הסיפוק שמילאה אותה כשסייעה להחליף דמעות צער וכאב בחיוך אופטימי ובתקווה. צעדיה הראשונים בבית החולים היו מהוססים. זה היה קשה מכפי שציפתה. העזרה לאנשים חולים הייתה שונה מהעבודה שהכירה, אבל גם פה, חלק מהחולים כלל לא רצה בעזרתה. היא ניסתה לשכנע אותם שבעצם הם אלה שעוזרים לה. זה היה נכון. הייתה תקופה בחייה שבה האנשים שטיפלה בהם הצילו אותה. היא לא ויתרה אז ולא תוותר עכשיו.
היא עמדה קרוב לאשר והבחינה בה, תמונה ממוסגרת שניצבה על הארונית לצד מיטתו. "הוא ודאי שוהה בחדר הזה כבר זמן מה," הרהרה.
"אפשר?" שאלה והרימה את התמונה כדי להביט בה מקרוב. ברכיה רעדו והיא התיישבה על כיסא הפלסטיק.
"אני אשר, וזאת אשתי גילה בתמונה."
הוא נראה צעיר בתמונה, שצולמה לפני כעשרים שנה באירוע משפחתי, כך הניחה. ידו של אשר חבקה את כתפה של אשתו, חיוכו היה רחב, כמי שהצחיקו אותו קודם לכן. ואילו חיוכה של גילה מעט מבויש ואת עיניה הסתיר פוני שחור. משהו באשר הצעיר היה מוכר לרותי, כאילו כבר נתקלה בו בעבר. התלתלים, השפתיים המלאות והרכות בעיניו...
"מאיפה אתה, אשר? איפה נולדת?" היא הסיטה עיניה מהתמונה והביטה בפניו.
"בתוניסיה, בגבסה. מכירה?"
"גם ההורים שלי מתוניסיה. אני לא יודעת בדיוק מאיפה," היא לא הסירה ממנו את מבטה. "באיזה גיל עלית לארץ?"
"הייתי ילד, בן חמש. אני לא זוכר שום דבר מתוניסיה ואף פעם לא ביקרתי שם, לצערי. גילה ואני חשבנו שניסע לטיול שורשים כשנצא לפנסיה, אבל אני פה," אמר והיא שמעה את הצער במילותיו.
היא הביטה בתמונה וליבה התמלא געגוע. היא הלכה סביב מיטתו אוחזת בתמונה בידה. "עם המשפחה שלך?" שאלה.
"עלית לארץ עם המשפחה שלך?" חזרה שוב משלא השיב.
"עם אימא שלי ועם האבא החורג שלי."
"האבא החורג?" שאלה.
"כן, האבא האמיתי שלי נפטר כשהייתי תינוק. לא הכרתי אותו."
פתאום הרגישה ששאלותיה פולשניות, אבל היא הייתה חייבת להבין. היא הידקה את העליונית על גופה כשצמרמורת חלפה בגבה. "סליחה, אפשר לשאול עוד שאלה?"
"למה? את מתכוונת לכתוב את סיפור החיים שלי?" צחק וסביב עיניו הופיעו חריצי קמטים. הוא השתעל שוב.
"נראה לי שזה יהיה סיפור מרתק," אמרה והתיישבה שוב על כיסא הפלסטיק לצד מיטתו, מנסה להאט את דפיקות ליבה המואצות.
"אם תרצי, אספר לך את כולו," אמר אשר.
היא הניחה את התמונה בחזרה על הארונית, מלווה במבטה את מבטו הבלתי נשכח של הגבר הנשקף ממנה.

חלק א 
פליקס

גבסה, תוניסיה, 1942

 "אימא, הגרמנים ירצו להרוג אותנו?" שאל פליקס.
כנער בן שלוש־עשרה כבר שמע את סיפורי האימה על האכזריות של הגרמנים וידע שבכל מקום שבו דורכת רגלם, אנשים נעלמים. כשהחלו השמועות על התקרבות הנאצים, משפחת ח'אלד הכינה את המרתף לשהייה ארוכה של שכניהם היהודים, ואימו החלה להקציב מנות מזון לכל יום ולאגור כל מה שאפשר לעתיד הלא נודע שמחכה להם. המרק של הקוסקוס הלך והידלדל, ומספר הביצים השבועי קטן. בערב היה עליהם להסתפק בחצי מנה של מרק חַשְוַ'ה.
"אל תדאג, אִבְּנִי, הם לא יגיעו לכאן. הצרפתים לא ייתנו להם," ענתה לו אימו, אבל היא לא הביטה בעיניו כשאמרה זאת, וקמטי הדאגה על מצחה העמיקו.
צלילי העוּד ושיח השכנות הקולני פינו מקומם לדיווחי החדשות, שהודיעו על כניעת הצרפתים. כעת היה ברור לכולם שהמצב ילך ויחמיר. בין הדיווחים נכח השקט, כשכל משפחה הסתגרה בביתה. הוריו של פליקס לא הרשו לו ולאחיו לצאת מהבית, לא לבית הספר ואפילו לא לשחק עם השכנים. רק אל החצר הפנימית הניחו להם לצאת. פליקס התגעגע לחבריו ולמפגשים של תנועת הנוער. במפגשים אלה נחשף לראשונה לאפשרות לעלות לארץ ישראל והתאהב ברעיון, אף שאיש מסביבתו עדיין לא עשה זאת. במקום ללכת ללימודי תורה ויהדות בבית הכנסת, השתתף פליקס במפגשי התנועה וחלם על הרגע שבו יעלה ארצה.
כעת בילה את כל יומו עם משפחתו ולא פגש את חבריו כלל. הוא ואחיו הקטור היו צריכים להעסיק את אחותם הקטנה אידה בת השלוש, שחרף גילה הצעיר ידעה היטב את הדרך להפעילם כדי שינהגו בדיוק כרצונה. בוקר אחד שיחק איתה פליקס בחצר ב"משפחה", ובמהלך המשחק נפלה בובתה הסרוגה לבאר המים. הבובה הוורודה בעלת עיני הכפתורים הייתה בלויה ומרוטה, אך אידה נעמדה מול הבאר בשערה הסתור ולא הפסיקה לבכות. לא עזרו כל ניסיונות השכנוע וההבטחות לבובה חדשה. אידה התעקשה שהיא רוצה רק את הבובה שלה.
במשך שלוש שעות ניסו פליקס והקטור ללכוד את הבובה בתוך דלי ולהעלות אותה בעזרת חבל, ולא הצליחו. לבסוף ירד הקטור לתוך הבאר בחבל שאחז פליקס ומשה את הבובה. פניה הרטובות של אידה נצמדו אל הבובה הספוגה במים בהקלה גדולה.
בצוהרי אותו יום זה קרה. הגרמנים השיגו שליטה על העיר תוניס. בית משפחתו של פליקס בעיירה גבסה היה למעשה חדר אחד מתוך ארבעה חדרים המוקפים חצר. בכל חדר התגוררה משפחה. קירות החדר היו אפורים, והטיח התקלף כל חורף מחדש וחשף רטיבות וריח פרי רקוב, שהתפוגג רק כשהסתיימה עונת הגשמים.
יוסף, אביו של פליקס, בנה בעצמו מיטת עץ גדולה, שבה ישנו כולם יחד. אביו בצד אחד, אימו לצידו, ושלושת הילדים צמודים זה לזה. פליקס ישן בקצה האחר, מגן על אחיו הקטנים. לא פעם התגלגל לרצפה, ואם הקטור היה מתעורר, מייד פינה לו מקום לצידו. אף שהקטור היה אחיו הקטן, לעיתים נדמה היה שהתהפכו היוצרות ופליקס היה הילדותי שבהם, זה המתחמק מעבודות "הגדולים" ובוחר להישאר בבית עם אימו. בחצר שלהם היו גינת ירק, תרנגולים ושלושה כבשים, ופליקס העדיף תמיד את העבודה בחוץ בחברת בעלי החיים על פני עבודת צורפות בחנות הקטנה של אביו. דודו ומשפחתו גרו בחדר הסמוך להם, ובשני החדרים האחרים התגוררה משפחת ח'אלד. העובדה שהם היו מוסלמים לא מנעה את הקרבה בין המשפחות ואת השותפות בחצר. החדרים של משפחת ח'אלד היו גדולים יותר, ומתחת לחדריהם היה בנוי מרתף.
מייד עם פלישת הגרמנים עמדה משפחת ח'אלד בהבטחתה והסתירה אותם במרתף ביתם, על אף הסיכון הגדול. בשכונות רבות סביבם היה המצב אחר. היו כאלה שמזלם לא שפר עליהם. כאלה שבמקרה הטוב סגרו בפניהם שכניהם המוסלמים את דלתותיהם, עצמו את עיניהם והקשיחו את ליבם לנוכח הגזל וההרס של הנאצים, ובמקרה הרע נגררו אחר רשעות הפולשים, פגעו ביהודים ובזזו אותם. גברים ונערים בגובהו של פליקס נעלמו מהשכונה ונלקחו בכוח למחנות עבודה. כך קרה גם לשמעון, בן דודו. בשבועות הראשונים הם נשארו במרתף בשעות האור, כדי שהגרמנים לא יעמיסו גם אותם על המשאיות למחנות העבודה. בשעות הלילה יצאו לשאוף אוויר ולהחליף מצרכים עם השכנים ואפשרו לילדים לשחק בחצר הפנימית. אך אחרי מה שקרה לשמעון, כבר לא העזו לצאת מהמרתף גם בשעות החשכה.
זה קרה בתחילת המלחמה ממש. בשעות הערב המאוחרות הלך שמעון להביא עוף ליום שישי משכניהם הערבים תמורת עוגיות מתוקות שהכינה אימו. היה עליו לצעוד קילומטר וחצי, אבל הוא לא הגיע ליעדו. אף שהקפיד שלא ללכת בכבישים הראשיים, נתקל במשאית מלאה יהודים כמותו, וחייל צרפתי ציווה עליו לעלות עליה. אחרי שנעלם, הסתובבו אביו של פליקס ודודו בשעות הערב וניסו לאתרו, אבל הם ידעו שאין סיכוי גדול. באותו לילה שמע פליקס את המבוגרים מדברים בלחש.
"הוא בטח כבר במחנה עבודה, זה מסוכן מאוד לחפש אותו," שמע את אביו אומר לקול בכיין של אימו של שמעון ושל אימו.
"אולי נפנה לרב? אולי הוא יוכל לעזור?" הציע דודו.
"אתה יודע שאין להם ברירה. הם חייבים לשתף פעולה וחסרים להם גברים. אם מישהו ידע שאנחנו פה, נמצא את עצמנו על אותה משאית בדיוק," לחש אביו. אבל פליקס הצליח לשמוע גם את מילותיו של דודו, שלחש אף הוא: "לפחות הוא לא יהיה שם לבד. אולי עדיף שאני אהיה שם איתו."
בכייה של אימו של שמעון התגבר. "אני צריכה אותך פה. אני לא יכולה להישאר לבד עם הילדים," אמרה.
"אני אלך. אתם תישארו פה יחד. את לא לבד," אמר דודו.
"לא," היא התעקשה. "מי יודע לאן ייקחו אותך. אולי למקום אחר, אולי בכלל לא תמצא את שמעון..."
"היא צודקת, אחי. נחכה כמה ימים, אולי נשמע משהו."
הקולות השתתקו, זמן מה עבר ופליקס הרגיש שאביו נשכב על המזרן לידו. מצידו השני ישן הקטור. פליקס קינא בו על יכולתו להירדם בכל מצב. אימו נשכבה ליד אידה הקטנה, שבימים האחרונים התעוררה בבכי באמצע הלילה. הוא חשב על שמעון, לבדו במקום לא מוכר, האם פגעו בו? פליקס התהפך לצידו האחר, פניו של אביו היו מולו. הוא עדיין לא נרדם.
אביו נישק אותו במצחו, "תישן, אִבְּנִי, תישן."

הימים הפכו לשבועות, והשבועות לחודשים, ופליקס כמעט שכח את חייהם הקודמים. החושים שלו הלכו וקהו מחוסר שימוש. עיניו הורגלו לחשכה של המרתף, וקולות השמחה והמוזיקה התחלפו בשקט מתוח ועטוף פחד. אומנם משפחת ח'אלד דאגה שלא יישארו רעבים, אך אפילו טעמו של האוכל היה אחר. הוא לא ידע אם היה זה המחסור בתבלינים או בירקות, או שהאווירה היא שהעכירה את טעם המרקים והתבשילים. רק באותם רגעים בלילות כשיצאו מהמרתף לדקות מספר כדי לשחרר רגליים ולנשום אוויר, עברו חושיו החייאה מחשש שייעלמו כליל.
בימים הארוכים במרתף נזכר פליקס בגעגוע בחודשים שקדמו למלחמה. יותר מכול אהב לעזור לקלודין ולשמעון, בני הדודים שלו, בצביעת בדים לחנות הבגדים שלהם. שמעון היה מבוגר מקלודין בדקות בודדות, ובכל זאת התנהג אליה כאח גדול ומגונן, אף שלרוב לא נזקקה להגנתו. שניהם היו עגלגלים, פניהם חיוורות, והפוני החלק שלהם הסתיר את עיניהם הירוקות. פליקס הרזה והשזוף לא דמה כלל לבני דודו. תלתליו, ששנא לחפוף ושנחבאו ביניהם ענפים רצוצים ופיסות עלים, היו כצבע עיני הדבש שלו.
שלושתם נולדו באותה שנה וגדלו יחד, אולם בעוד שמעון היה חברו הטוב, קלודין והוא היו כמו פָארוּ־קָתוּס1, כפי שנהגו לקרוא להם. היא הקניטה אותו ולגלגה עליו, ואף שהייתה עגלגלה הניפה את רגליה בקלילות והשיגה את כל הבנים בתחרויות הריצה, אפילו אותו. פליקס העדיף להימנע מחברתה, אך לא ויתר על שום הזדמנות לעזור לה ולשמעון בצביעת הבדים. יחד הכניסו את הבדים לתוך סירים ענקיים ובהם צבע. פליקס אהב לראות את הבד סופג את הצבעים. במהלך הערבוב התגלו בסירים גוונים חדשים, שהוא לא ידע לזהות. בסיר אחד ראה מזיגה של ירוק, של כחול ושל סגול, ובסיר אחר צהוב ואדום שנבלעו זה בזה ויצרו צבע הדומה לכתום. הם המציאו שמות חדשים לצבעים. אחר כך חיכו שהבדים יתייבשו והעבירו אותם לחנות הבגדים של המשפחה. שמעון וקלודין הרימו את הבדים בקלות, ופליקס עשה ככל יכולתו להרים את אותו משקל בדיוק, חרף גופו הצנום ואף שידע שבלילה יכאבו זרועותיו.
פעם אחת, כשהיו בני חמש או שש, הפצירה קלודין בפליקס שישתה את הצבע מהסיר בטענה שהדבר יחזק את שריריו, וכך יוכל לעזור להם לערבב את הצבע בזריזות. פליקס השתכנע ושתה. בזמן שהקיא את נשמתו, אימה של קלודין הכתה אותה בישבנה וצרחה עליה לעיני השכונה כולה. זמן רב לאחר אותו אירוע לא הרשו לפליקס לשוב ולהתקרב לסירי הצבע, וגם לאחר מכן נהגה קלודין לגרש אותו והעדיפה את חברתו של עזיז, השכן הערבי. היא אף הצהירה לפני כולם שהוא יהיה בעלה, ועמדה על כך גם כשחטפה מכות מהוריה. על אף יחסי השכנות הקרובים, נישואים בין משפחות מוסלמיות ליהודיות נחשבו למעשה שלא ייעשה. בשונה מקלודין, שלא חיבבה את פליקס, כל היתר לא יכלו שלא להתאהב בו, בשובבות שלו, בשמחת החיים הילדותית ובלשונו המשורבבת כשרצה להצחיק.

שנה חלפה מאז הובסו הגרמנים ועזבו את אדמת תוניסיה. מייד לאחר המלחמה היה פליקס אמור לעלות לארץ ישראל עם חברו אברהם. הם דיברו על זה, אבל בסופו של דבר אברהם עלה ופליקס נשאר מאחור. הוא רצה להצטרף אליו, אבל הוריו סירבו לחתום על טופס אישור העלייה. פליקס כמעט זייף את טביעת האצבע של אביו, שלא ידע קרוא וכתוב, אבל בסופו של דבר לא עשה זאת. עתה ידע שהייתה זו טעות. הוא לא היה צריך להקשיב להוריו, אבל מאז ומעולם התקשה להתנגד להם. בשבועות הארוכים שבהם שהו במרתף, הוא הזכיר להוריו לא פעם שהוא יכול היה לחיות בישראל במקום להיות תקוע מתחת לאדמה.
הוא ידע שזה יקרה. הוא יגיע לישראל, איתם או בלעדיהם. אולם ככל שחלף הזמן הבין שזה יהיה קשה מכפי שחשב. פליקס קיווה שהוריו ישתכנעו לעלות ארצה, כמו משפחת לוי, שלקחה את בניה ואת רכושה המועט ועזבה. הם היו היחידים בשכונה שלו שעשו זאת מייד לאחר המלחמה. אך במקום זה, פליקס ומשפחתו עזבו את העיירה גבסה לטובת עיר הבירה, תוניס, שבה פתח אביו חנות תכשיטים קטנה במרכז העיר ופרנסתם השתפרה. אימו שוב לא הייתה צריכה לחפש דרכים להביא אוכל לביתה. היא לא הייתה צריכה לכבס את בגדיהם של השכנים או לבשל לאירועים ולשמחות שלהם. כשגרו בגבסה, ישבה שעות ברגליים פשוקות וביניהן גיגית מתכת ובה קרש חורים, שעליו שפשפה את הבגדים. את המים הביאה מהבאר ושפכה לתוך הגיגית, לעיתים בעזרתם של פליקס או של הקטור. בחתונות ובחגים הזמינו השכנים את העַסְבַּנַה של רחל, ואימו ישבה על השרפרף במטבח ומילאה את המעיים באורז, בבשר ובעשבי תיבול, עד שדמו לנחש ארוך ומפותל. את הנחש בישלה בתוך מרק המְחַלְטָה, כדי שיספוג את טעמי הירקות והתבלינים.
ההזדמנות לחיי נוחות בתוניס נפתחה בפניהם כשדודתו של פליקס נישאה לסוחר עשיר. בזכותה עברו לבית בן שלוש קומות, שהחליף את החדר שלהם בעיירה. גם שמעון וקלודין עברו להתגורר בבית סמוך באותה שכונה, אבל היה זה שמעון אחר ולא החבר הקרוב של פליקס. ששת החודשים שבהם שהה במחנה העבודה כמו הוסיפו שש שנים לגילו. שמעון של אחרי המלחמה היה רזה אפילו מפליקס, עיניו הפכו אפורות, ואף שלא סיפר על מה שקרה שם במחנה, הגיעו הסיפורים מהרחוב ומאחרים שהצליחו לשרוד את החודשים שם. החברות שהייתה בין פליקס לשמעון נגמרה ביום שבו עלה שמעון על אותה משאית. עתה בקושי יצא שמעון מביתו.
החיים בתוניס היו נוחים, ובכל זאת, פליקס לא אמר נואש ובמשך חודשים ארוכים ניסה לשכנע את הוריו לעלות לארץ ישראל. הוא התמיד בהשתתפותו במפגשים של תנועת הנוער, שסחפו יותר ויותר נערים. באחד המפגשים הגיע מדריך מארץ ישראל כדי לשתף אותם בגאווה בסיפורים על האוויר הרענן של הארץ ועל עצי האורן שמקיפים את היישוב שבו הוא גר. פליקס הוקסם מהסיפורים על הקיבוצים, והתיאורים של עבודת הכפיים הצפויה לעולים לא הרתיעו אותו. הוא רצה להיות חלוץ, בדיוק כמו חברו אברהם.
בכל פעם מחדש ניסה לשכנע את הוריו לעזוב כמשפחה ולעלות יחד, אולם משהבין כי דעתם נחושה ולא יצליח לשכנעם, קיווה לקבל את הסכמתם לעלות לבדו. הרי כבר אינו ילד בן שלוש־עשרה, ואולי אחרי שימצא את מקומו בארץ ישראל, יבואו בעקבותיו.
באחד מערבי שישי, אחרי זמירות השבת, כשישבו ופיצחו גרעינים בסלון ביתם, לקח פליקס נשימה עמוקה ואזר אומץ.
"החלטתי לעלות לארץ ישראל לבד. אני אתארגן ואחר כך תבואו אתם."
"החלטת?"
"אני כבר בן שש־עשרה, אבא." פליקס ישב בכורסה הבודדת, ואביו ואימו בספה הכפולה.
"אוּסְקוּט! ניצלנו מהמלחמה הארורה ואתה נשאר פה, לידי!" אמרה אימו בכעס ועיניה התמלאו דמעות. "יש לי מספיק ילדים מתחת לאדמה בגבסה, אני לא מסכנת אף אחד מכם," היא ניגבה את פניה במגבת שהייתה תמיד בין ברכיה.
"תראה מה אתה עושה לאימא שלך! היא סבלה מספיק. די, אני לא רוצה לשמוע את זה יותר!" הרים אביו את קולו.
"אין שם כלום, עִמְּרִי, רק חול. מה חסר לך פה?" ניסתה רחל לרכך את כעסו של אביו.
פליקס לא הוסיף דבר. הוא קם והלך לחדרו. היא צדקה, לא חסר לו דבר. ביתם החדש היה מרווח ונוח, ולרשותו עמדה קומה שלמה ולא רק חדר. אפילו שירותים היו בתוך הבית, והם לא נאלצו לצאת באמצע הלילה לשירותים בחוץ, כפי שהיה בביתם הקודם בגבסה. שתילי גפנים טיפסו מצידי המרפסת הגדולה שעמדה בכניסה לבית, עד לחלונות חדרו. חצרם כללה גינת ירק מטופחת, עצי פרי ואפילו סוס ועגלה משלהם. אפשר היה להכיל בביתם משפחה של עשר נפשות לפחות, אבל עשרת ההריונות של אימו הסתיימו בחמש לידות בלבד, ומתוך חמישה אחים הם נותרו שלושה: פליקס, הקטור ואידה.
הרבה מקומות מחבוא היו לאידה בבית החדש, אבל פליקס הלך בו לאיבוד גם כשלא שיחקו. יותר ויותר כעס על הוריו והרגיש כלוא בתוך ביתם הענק, צופה בחלומותיו המתרחקים. תחושות אלה גרמו לו להסתגר בחדרו ולהעדיף את חברת עצמו בכל הזדמנות שבה לא נדרש למטלה זו או אחרת. הוא קיווה שהקטור ידבר לטובתו, אבל הקטור הסכים עם הוריו, ופליקס הפסיק לנסות לשכנעו.

פליקס התיישב על האבן הגדולה תחת עץ הזית במרחק מה מביתו ופתח בהתלהבות את המכתב שקיבל מאברהם. יותר מארבע שנים חלפו מאז עזב אברהם, חברו הטוב ביותר, את תוניסיה. עכשיו הוא גר בקיבוץ בישראל, ובין השורות קרא פליקס על הקושי שלו להבין את הצברים, שמדברים עברית אחרת לגמרי מהעברית הדלה שלו. ובכל זאת, פליקס קינא בו והרגיש שהפער ביניהם הולך וגדל.
בזמן שאברהם השתתף בהקמת המדינה, תכננו הוריו של פליקס בן השמונה־עשרה את חתונתו. העובדה שקלודין והוא נמנעו זה מחברתו של זה לא הפריעה להוריהם לרקום את עתידם המשותף. הקטור דווקא הסתדר עם קלודין. פליקס חשב שאפילו יכלו להיות זוג. אבל לא היה עולה על דעת הוריו לחתן את בנם הצעיר לפני הבכור, מה גם שהקטור היה צעיר מדי.
"פליקס," קראה לו אימו.
הוא הכניס את המכתב לכיסו, רץ לביתו ונכנס למטבח. "מה, אימא?"
"מה קרה, עִמְּרִי?" אימא שלו זיהתה תמיד מתי הוא מוטרד. שום דבר לא חמק מעיניה.
"אני רוצה לעלות לארץ ישראל."
"עוד פעם השטויות האלה? אם אבא ישמע אותך מדבר ככה, הוא יתעצבן עליך, ואני לא יהיה לי מה לעשות. הוא צודק. די! העתיד שלך פה איתנו. אבא צריך אותך בחנות שתעזור לו. למה לא הלכת איתו היום? קח, תאכל משהו," היא קירבה לפיו קציצת מַחְשִי.
"אני לא רעב," הוא ענה ובכל זאת לקח בידו קציצה נוספת, שאימו בדיוק הורידה מהמחבת, וצרב את לשונו.
"קח את אחותך קצת החוצה שאסיים פה, תכף נכנסת השבת."
אידה התרוצצה וברחה ממנו כשעשה קולות של מפלצת והתקרב אליה בתנועות מפחידות. פליקס תפס אותה, הניף אותה באוויר ויצא איתה החוצה. כששיחקו בכדור חשב כמה יתגעגע אליהם כשיעזוב, בייחוד לאידה ולהקטור. אידה העריצה אותו, נתלתה עליו כאילו היו ידיו ענפים והיא קופיפה קטנה. תמיד נהג בה בזהירות והעדיף שתטפס על זרועותיו מאשר על ענפי העצים. הוא נזכר בעץ התאנה הגדול שהיה להם בחצר ביתם הקודם.
פליקס היה אז בן חמש. אימו ישבה בכיסא נדנדה מקש בכניסה לבית והניקה את הקטור בן השנתיים. דוד, אחיו הקטן, שיחק בחצר. הוא היה צעיר מפליקס רק בשנה אך מהיר ממנו, וניצח אותו בכל תחרות. עיניו של דוד היו ירוקות ושערו השחור והחלק נשפך מטה כשטיפס על העץ ונתלה הפוך על אחד הענפים. שום דבר לא הפחיד אותו.
פליקס לא זכר היכן הוא היה או מה בדיוק עשה כשדוד נתלה כדרכו על העץ. הוא זכר רק את הזעקות של אימו ואת הצווחות של הקטור כשניתק במפתיע משדיה. פליקס נשאר מרוחק וניסה להרגיע את הקטור, שהונח על הרצפה, ובינתיים התקהלו כל השכנים סביב דוד ואימו. הוא לא התקרב גם כשאביו הגיע דוהר על סוס, וגם כשכיסו את גופו הקטנטן של דוד בשמיכה.
מייד לאחר השבעה עקר אביו את העץ שגרם לדוד לשבור את מפרקתו, ואימו לא הכניסה עוד תאנים לביתם. שנים רבות עברו עד שהביאו לעולם את אידה. רק אחרי לידתה זרקה אימו את בגדיה השחורים. אידה נולדה עם אותן עיניים ירוקות ועם אותו ראש שעיר, ואימו אמרה שברגע הראשון שהביטה בה, היה זה דוד שהשיב לה מבט.
"עוד פעם, פליקס!" קראה אידה והוא הניף אותה מעלה כדי שתטפס על רגליו ועד לכתפיו. ממקומו בחצר הוא ראה את אביו ואת הקטור עולים מהשביל שהוביל לביתם, וידע כי אביו ישתוק ולא ידבר איתו כל השבת, משום שלא בא לחנות. הוא לא רצה להיות צורף. אביו אמר לו שיש לו ידיים של אומן, ולא רק ידיים, גם לב, אבל עוד בילדותו הבין שאין בו הסבלנות הדרושה למקצוע. הוא העדיף לטפל בכלבים ובסוסים שלהם, לטפח את גינת הירק או לעזור לאימו. אימו הרגיעה את אביו ואמרה לו שברגע שפליקס יגדל קצת, ודאי יתחיל לעבוד איתו ויתאהב בתכשיטנות. אבל גם כשהתבגר עדיין לא רצה לאחוז זוויתן ופצירות ולצרוף תכשיטים. הוא רצה לאחוז טורייה ונשק, כמו חבריו בארץ ישראל, שסיפרו לו את סיפורי העלייה ובניית הארץ במכתבים המעטים שהגיעו אליו. כל מה שרצה היה להצטרף אליהם, אבל החלום הלך והתרחק ממנו.
פליקס היה מוכן אפוא להתעלמות מצידו של אביו. אבל להפתעתו, כשאביו עמד בכניסה הוא פנה לאחור, למקום שבו שיחק פליקס עם אידה, קרא לו להיכנס ואמר בלי הקדמות: "מַבְּרוּק, פליקס, האירוסין אחרי החג."
"קולולו!!!" אימו יצאה בצהלולים מהמטבח וניגבה את ידיה במגבת משובצת.
בבת אחת האדימו פניו של פליקס וידיו רעדו מכעס. אף אחד לא הבין אותו או חשב על רצונותיו. שנים שהם לא מקשיבים לו. הוא החניק את הדמעות שעמדו בגרונו.
"איזה אירוסין? אני לא מתחתן. אני עולה לארץ ישראל," מחה.
"די כבר, די, תפסיק לדבר שטויות! מגיע לנו לשמוח אחרי השנים שעברנו," הסתובב אליו אביו והרים את קולו. הוא הלך לכיוון הכורסה והתיישב עליה בכבדות, הסיר את כובעו וניגב את הזיעה ממצחו במטפחת שהוציא מכיס חולצתו. כמנהגו, סירק את שערו במסרק הקטן שהיה באותו כיס, והחזירו למקומו.
"אתה יודע כמה אימא ואני אוהבים אותך. אל תהרוס לכולנו את החיים. זה מכתוב מיום שנולדת. תתחתן עם קלודין, תביא ילדים ותעבוד איתי בחנות."
אף שהרים את קולו, היה מבטו מלא אהבה. פליקס ידע שאביו הרבה יותר רגיש משאר הגברים במשפחה. דודיו לעגו לאביו ואמרו שהוא האחות שמעולם לא הייתה להם. פליקס לא רצה לאכזב את הוריו, אבל גם לא יכול היה להעמיד פנים.
"אני לא רוצה להתחתן. אני בכלל לא אוהב אותה."
"מה קרה לך? היא כמו אחותך, בטח שאתה אוהב אותה! ואחרי שתתחתנו תאהב אותה אחרת ואפילו יותר," אמרה אימו, לקחה את כף ידו ונישקה אותה.
"תביאי בּוּכַא, נרים כוסית. זה חתונה, אִבְּנִי, לא לוויה," קרא אביו.
"אני לא מתחתן!" פליקס שמט את ידה של אימו ויצא בריצה מהבית.
"פליקס!" היא צעקה אחריו.
שעתיים הסתובב ברחובות ותכנן את הדרך שבה יעזוב אותם מאחור ויעלה לארץ. בלילה חלם שהוא מגיע לארץ ישראל, מצטרף לחבריו בקיבוץ ובונה איתם את ביתו החדש. הוא רצה להגשים את החלום הזה. לא רק למענו, למען הדורות הבאים. למען הילדים שיהיו לו. הוא רצה שהילדים שלו יחיו במדינה משלהם, מדינה שתגן עליהם ולא תתנער מהם או תפקיר אותם לצבאות אכזריים שרוצים להשמידם. הוא לא רצה שילדיו יעבירו יום אחד במרתף חשוך. הוא ידע שיהיה לו קשה לעזוב את משפחתו, הוא אהב אותם, אבל הרגיש שאינו יכול אחרת.
החשכה ירדה, תכף יצאו לערבית בבית הכנסת. הוא החל ללכת לכיוון ביתו, אולם כשהתקרב הבחין בהמולה. הוא רץ פנימה וראה את אביו שוכב על הספה ועיניו עצומות.
"איפה אתה?! תראה מה עשית..." הכתה אימו בחזהו, לבושה עדיין בשמלה שריחות הטיגון והבישול דבקו בה ולא בבגדי שבת.
"אדוני, אתה בסדר?" בדק הבחור את הדופק של אביו וחיבר לידו מכשיר לבדיקת לחץ דם. אביו החל לפקוח את עיניו. "הוא סובל מבעיות לב?"
"לא, מה פתאום, הוא בריא כמו שור," ענתה רחל.
"הנה, הוא מתעורר. אנחנו ניקח אותו לבית החולים, צריך לעשות כמה בדיקות." הבחור שבדק את אביו הביא מהאמבולנס אלונקה ונעזר בפליקס כדי להרימו ולהשכיבו עליה.
"השבת נכנסת, אני לא הולך לשום מקום," מלמל יוסף אף שהיה חלש ובקושי הצליח להרים את ראשו.
"פיקוח נפש דוחה שבת. אתה הולך אבּו אבּוהַה. אוי ואבוי לך אם תמות לי עכשיו, יש לנו חתונה לתכנן," אמרה רחל והביטה בפליקס בעיניה השחורות העמוקות.

ההכנות לחתונה החלו ופליקס לא העז להתנגד. אומץ ליבו נטש אותו ברגע שראה את אביו שוכב על האלונקה ואת מבטה המבוהל של אימו. הוא פחד ממה שעלול לקרות לאביו, שמא ליבו יבגוד בו שוב.
 
בשבועיים שקדמו לחתונה, אימו ואימה של קלודין לא יצאו מהמטבח. שלל ריחות וטעמים מילאו את הבית כשמגשים צבעוניים של דִבְּלָה, שושנת בצק מטוגן מזוקקת בדבש, מַקְרוּד, עוגיית סולת במילוי תמרים, שנטבלה בסירופ סוכר, ויוֹיוֹ, עוגיות נחש עגולות שטבולות אף הן בסירופ דבש, הוכנו לחגיגות הטבילה במקווה ולמסיבת החינה.
שמונה ימים לפני החתונה, בליל החינה, הגישה אימו לקלודין את ה"שִישְתַא אלְחַנַה". היא עטפה סלסילת נצרים גדולה בבד סטן לבן והניחה בה בקבוק בושם שרקחה בעצמה, נעלי בית לבנות למקווה, צמיד זהב מרוקע, שרשרת מקושטת אבן שחורה שהכין אביו ושקיקים של אגוזים ושל שקדים.
בבוקר יום החתונה השתהה פליקס במיטתו. לרוב התעורר מוקדם, מעט אחרי אימו שהשכימה עם קריאות התרנגול, אך עתה לא איווה להזדרז. אימו שלחה את הקטור להעירו.
"קום."
"תן לישון."
"אימא ביקשה שאני אעיר אותך."
"תגיד לה שאני ער."
"נו, קום! מה יש לך?" הקטור התיישב על המיטה לצידו.
"אולי תתחתן במקומי?"
הקטור צחקק ופליקס הבחין בסומק על לחייו.
"אתה אוהב את קלודין, נכון?" שאל פליקס.
"אתה משוגע? מה פתאום אוהב אותה! תכף היא תהיה גיסתי..."
"אבל אם אני לא הייתי מתחתן איתה, היית רוצה להתחתן איתה."
"אני קטן בשביל לחשוב על חתונה," צחק הקטור במבוכה וסידר את משקפיו על אפו. הוא היה רק בן שש־עשרה, אבל בהרבה מובנים בוגר יותר מפליקס.
"ואם היית בגיל המתאים?" התעקש פליקס. הוא ישב כעת על המיטה, והקטור ישב לידו. "אם הייתי בורח לארץ ישראל, היית מתחתן איתה בעוד שלוש שנים? נראה לי שיהיה לה הרבה יותר טוב איתך מאשר איתי."
"תפסיק לדבר שטויות! איזה לברוח? אימא ואבא יהרגו אותך. אם אתה מתכנן ללכת, תעשה את זה עכשיו. שלא תעז להשאיר אותה בערב של החתונה בשמלת כלה מחכה לחתן. אל תעשה שטויות, פליקס."
פליקס רצה לקחת את מילותיו חזרה. הוא ידע שהקטור אוהב אותו, אבל מחויבותו למשפחה הייתה גדולה יותר מכל דבר אחר.
"קלודין יפה וחכמה ואני חושב שזה טוב שאתה מתחתן איתה. ואני לא אוהב אותה כמו שאתה חושב. היא כמו אחות גדולה בשבילי. עכשיו קום, כי אימא גם ככה לחוצה מכל החתונה הזאת, ואידה כבר התעוררה ומשגעת אותה."
"טוב, עוף מכאן. אני אתארגן וארד."
"מזל טוב, אחי. יהיה טוב, אתה תראה," הקטור חיבק אותו לפני שקם וסגר אחריו את הדלת. "הוא מתארגן ויורד," שמע אותו פליקס מודיע לאימו ממעלה המדרגות.
"בוא קח מפה את אחותך החוצה, במקום שתתרוצץ לי בין הרגליים."
שבעה ימים ושבעה לילות נמשכו חגיגות החתונה. פליקס רק חיכה לסופן. לא הייתה שמחה בליבו, רק חשש ועצב על שלעולם לא יגשים את חלומו. כשירד למטבח הביט באימו, שהתעופפה מחדר לחדר בהתלהבות של ילדה, מוודאת שכל בני המשפחה לבושים במיטב הבגדים וכי שולחנות האוכל עמוסים וצבעוניים. אחותה עליזה קראה לעברה: "שלא תקבלי לנו התקף לב! הכול מוכן, רחל, מה את דואגת?"
"בזכותך, אוּחְתִי. תודה," נשקה לה אימו בלחייה, וכשהן התחבקו ארוכות, בלט השוני ביניהן. רחל הייתה נמוכה וצנומה ופניה השחומות עדינות, ואילו עליזה הייתה אישה כבדה, גבוהה ורחבה, בפניה בלט אף גדול, גבותיה היו עבות, שפתיה דקיקות וסנטרה מרובע. השיער שצמח על פניה חיזק את המראה הגברי שלה. היא הגיעה מספר ימים קודם לכן, נושאת עימה ארגזים מלאים בנדוניה לזוג הצעיר. פליקס הבחין גם במעטפה שנתנה לאימו.
"שלא יחסר כלום," אמרה לה. וכשאימו ירדה על ברכיה ונישקה את ידיה, גערה בה: "את יודעת שהוא כמו בן בשבילי, ואת אחותי היחידה."
השמחה וההתלהבות של כולם דבקה בו מעט, ותחושת המועקה הלכה והתפוגגה. מעולם לא ראה את הוריו כה מאושרים. הוא שם לב לחיוכים ביניהם ולדאגתם ההדדית. מעולם לא התרחקו זה מזה, והוא תהה אם ביום מן הימים ירגיש כלפי קלודין את מה שחש אביו אל אימו. הם לא נפגשו בשבוע שלפני החתונה, וכשפליקס ראה אותה בשמלה לבנה שחלקה העליון ושרווליה כוסו בתחרה, לא יכול היה להתעלם מיופייה. שערה השחור החלק היה קלוע לצמות עבות, שנשזרו זו בזו בתסרוקת גבוהה, והאיפור בעיניה הבליט את גונן הירוק. כשמבטיהם נפגשו מעל ראשי הנשים שהקיפו אותה, הוא חייך אליה בחזרה.

שבוע לאחר שחגג עשרים ואחת נולד בנו. היה זה היום היחיד מאז התחתן שבו היה פליקס מאושר. בחגיגת הברית עמד ליד אביו, שישב על כיסא אליהו הנביא ונכדו מונח על ברכיו. האושר נכרך באחריות עצומה לעולל הקטן, ופליקס התפלל בליבו שהוא יהיה לו אב טוב.
"אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, קַיֵּם אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל..." המוהל פנה אל פליקס ופליקס לחש על אוזנו: "אשר. אשר שמעוני."
והמוהל המשיך וקרא בקול גדול: "אשר בן פליקס וקלודין!"
תקוותו של פליקס כי לאחר החתונה תגיע האהבה ורגשותיו כלפי קלודין ישתנו, לא התממשה. הוא ידע שהיא מרגישה כמוהו. הם לא הסתדרו מעולם כילדים, והשעות הארוכות שנאלצו לבלות יחד כבעל ואישה הכבידו על שניהם. בילדותם לא יכלו להסתיר את היריבות ביניהם. הם צרחו זה על זה, וכולם ידעו שהם לא מסתדרים. קלודין, שהייתה חזקה במשחקי כדור, עשתה הכול כדי לפסול את פליקס בתחילת המשחק, והוא ניסה לנקום בה כשהגיע תורו לבחור חברים לקבוצה ומעולם לא בחר בה. בכל פעם שהתפתחה מריבה בין הבנים בשכונה, צידדה קלודין בקבוצה היריבה לקבוצתו של פליקס.
כעת לא היו מריבות קולניות ביניהם. היריבות הילדותית הפכה לשקט מביך. כשקלודין חזרה מהמקווה היה הבית שקט אף יותר. היא נכנסה לחדר השינה שלהם ולבשה את כותונת השינה ללא תחתונים. הוא נכנס אחריה, פשט את מכנסיו ואת תחתוניו, כיבה את האור ונכנס למיטה. ידיו ליטפו אותה עד שהרגיש את גופה המכווץ נרפה. היה זה סימן בשבילו שהיא מוכנה. היא נשכבה על הגב והוא טיפס עליה בעדינות, חדר לתוכה ונע עד שהגיע לפורקן. לעיתים המשיכה לנוע והוא נשאר בתוכה עד שתנועותיה פסקו. מעולם לא דיברו אחרי מעשה. הוא לא ידע אם היא רוצה שיחבק אותה או שיתרחק ממנה. לא ידע אם היא נהנית. חשב שהיא רואה בכך מטלה, מצווה שאין עימה הנאה או סבל.
המחשבות לברוח לארץ ישראל לא עזבו אותו, ולא משנה עד כמה ניסה לשכנע את עצמו שזה אבוד, שזה כבר לא יכול לקרות, שהוא חייב למצוא דרך להסתדר עם אשתו ולחיות לצידה. מדינת ישראל הוקמה זה לא כבר, ואף שלא היה שם בגופו, ליבו היה. הוא חלם להילחם עבורה ולשמוח בניצחונה. הוא קינא בכל אותם אנשים שעזבו ועלו באופן מאורגן לארץ ישראל, אבל עכשיו כיצד יעזוב? יש לו בן, אשר.
"עכשיו יש לי עתיד, יש לי בן," אמר לעצמו. "לעולם לא אעזוב אותו." כשאחז בבנו בפעם הראשונה, פקח התינוק את עיניו הגדולות והביט בו, כאילו גם הוא לא מאמין למה שעובר בראשו של אביו. כשליטף את אצבעותיו הזעירות של בנו, הרגיש פליקס שלווה שכמותה לא ידע שנים.
הימים הראשונים לאחר לידתו של אשר היו שקטים. נדמה היה שאשר הוא התינוק המושלם. הוא ישן לאורך כל היום והלילה, ובשעות הבודדות שבהן היה ער גילה שלווה ונינוחות. פליקס ערסל אותו בידיו ונשק לו במצחו, מתקשה להאמין שהתינוק בעל העור הבהיר והאדמדם שייך לו. עיני הדבש שלו היו עיניו בדיוק.
אידה, אחותו בת האחת־עשרה של פליקס, שהייתה עד אז הנסיכה של הבית, נצמדה לקלודין ולאשר. היא אהבה אותו וגוננה עליו כאילו היה אחיה הקטן, אף שבבת אחת עברה כל תשומת הלב של המשפחה אליו. אם קינאה בו, לא הראתה זאת לאיש. למרות צבע עיניהם השונה, היה דמיון רב ביניהם ובקלות אפשר היה לטעות בהם ולחשוב שהיא ואשר אחים.
לאחר שבועיים הכול התהפך. אופוריית האבהות הלכה והתפוגגה בתוך בכי אין־סופי. אשר הקטן לא הפסיק לצרוח, והבית שלהם התמלא בנשים מייעצות, שהגיעו עם כל ילדיהן לעזור ולחוות דעה. קלודין הייתה אף היא חסרת סבלנות ולא התייחסה לפליקס כלל. הוא ייחס זאת להורמונים שלאחר הלידה, אבל הבחין שלא נהגה כך באחרים. באידה, שהמשיכה להיצמד אליה, נהגה בסבלנות ומעולם לא הרימה עליה את קולה. כשאשר בכה, פליקס ניסה לשיר לו, הציע לו מוצץ או רעשן, אבל שום דבר לא עבד. הוא לא הצליח להרגיעו.
"תירגע, בן שלי, אבא פה. אבא פה," פליקס הרים את אשר ממיטתו ולחש באוזנו בשעת בוקר מוקדמת.
הוא מחה את דמעותיו של בנו בכף ידו. קלודין עדיין שכבה במיטה, אבל עיניה נפקחו. פליקס נדנד את אשר בזרועותיו, התהלך איתו מהחדר למטבח, אבל אשר בשלו. הוא הניח אותו על בטנו וליטף את גבו, מחקה את תנועותיה של קלודין, אבל אשר המשיך לצרוח. פליקס לא הבחין בקלודין, שהגיחה מאחוריו וחטפה את אשר מידיו. גם כשהייתה לבושה בכותונת לילה ושערה מגולגל על ראשה, הייתה קלודין אחת הנשים היפות שפליקס ראה מעודו, ובכל זאת, יופייה לא גרם לו לאהוב אותה כפי שרצה.
"אפילו להרגיע את הבן שלך אתה לא מצליח," אמרה והצמידה את אשר לגופה. אשר השתתק עוד לפני שחלצה את שדה.
"אני לא יכול להניק אותו כמוך."
"הוא לא מרגיש בטוח איתך. סבא שלו יודע להרגיע אותו, וגם הוא לא מניק."
היא צדקה. פליקס החל להאמין שהשדים בתוכו אינם מאפשרים לאשר להירגע בזרועותיו. כך, אף שלאחר לידתו החליט שעליו להתקרב לקלודין ולסייע לה בטיפול בבנם, בכל פעם שניסה לעזור היא הגיבה בצעקות, דחתה אותו מעליה ולקחה את אשר למקום היחיד שהרגיע אותו, אל בין שדיה. בנו היה מחובר כל היום לאימו, ופליקס הרגיש שאינו זקוק לו ובתסכולו ניסה פחות ופחות.
הוא לא יכול היה שלא להשוות בין הזוגיות של קלודין ושלו לקשר בין הוריו. גם הוריו היו בני דודים והכירו זה את זה מילדות, וגם במקרה שלהם לא הייתה זו אהבה גדולה שחיברה ביניהם, אלא שידוך משפחתי. האם לקלודין ולו עדיין יש תקווה? הוא ראה את המסירות של אימו לאביו ואת דאגתה לו שיאכל, שיהיה לו נוח, שלא יחסר לו דבר. קלודין מעולם לא טרחה עבורו. הוא הבחין באופן שבו כרכר אביו סביב אימו ובתשומת הלב שהעניק לה. כשכרכר הוא סביב קלודין נדמה היה לו שזה רק מעצבן אותה, כאילו היה זבוב שניסתה להרחיק ללא הרף. הוא קינא באהבה של אביו לאימו, ואפילו בקנאתו לה. לעיתים לא נתן לה לצאת מהבית שמא יסתכלו עליה אחרים. הוא לא הרגיש כך כלפי קלודין. הוא לא קינא לה כשהלכה לבדה ברחוב, ולא התגעגע אליה כששכב לבדו במיטתם והיא נשארה לישון על הספה עם אשר הדבוק לשדיה. עד כמה שזכר, למעט בימי המלחמה, הוריו ישנו תמיד באותה מיטה.
מיום ליום צמחה בו ההבנה שמצב זה לא ישתנה. קלודין הייתה אימא מסורה ואישה מכבדת, אבל הוא לא אהב אותה וידע שגם בליבה אין אהבה אליו. לאחר הלידה של אשר נהגה בו בקרירות רבה מהרגיל. אפילו כששכבו עשו זאת רק כדי לקיים את המצווה. היא האיצה בו שיסיים ויניח לה לישון, והוא בא על סיפוקו פחות ופחות.
כלפי חוץ נראו חיי הנישואים שלהם מושלמים. היא בישלה לו, כיבסה לו, אירחה את משפחתו וכיבדה את אביו ואת אימו, אולם כשהיו לבדם כמעט שלא דיברו. כשישבו לארוחת הערב, רק שניהם סביב השולחן, התקשה פליקס להכיל את השקט. נדמה היה לו שזה לא הפריע לקלודין כפי שזה הפריע לו, והוא תהה אם קשה לה כפי שקשה לו. הוא ידע כי אינה מעמידה פנים לצידו. מול הוריהם כן, אבל לידו התנהגה בפראות שהייתה טבועה בה מאז ילדותה, גם אם השובבות שבה התמתנה עם השנים. הם ישבו לשולחן הקטן במטבח, קלודין ליד חלקו הרחב של השולחן, ופליקס לצידה, ליד חלקו הצר. היא הניחה את צלחות מרק העוף על מפת הבד הפרחונית ושלפה כפות מהמגירה. פליקס שאל אותה על אירועי היום.
"אני לא צריכה לתת לך דין וחשבון על כל מה שאני עושה," ענתה בלי להביט בו.
פליקס הרגיש שכעסו גואה. הוא ידע שהוא צריך לומר לה ששאלתו נבעה מהתעניינות ומרצון לשבור את השקט ביניהם, אבל במקום זאת צעק: "אני בעלך ואת תגידי לי מה עשית!"
עיניה הירוקות בערו. פליקס חשב שהיא תצרח עליו בחזרה, אבל קלודין התיישבה במקומה, רחוק ממנו ככל שיכלה, וענתה בקצרנות האופיינית לה בשיחות עימו, כאילו הייתה צריכה לשמור את מלאי המילים לשיחות עם משפחתה ועם שכנותיה.
"בישלתי. ניקיתי. טיפלתי בילד שלך. מה עוד אני יכולה לעשות?"
היא אכלה במהירות ושתתה את שאריות המרק עד שצלחתה התרוקנה. היא לא חיכתה שיסיים לאכול.
"הבן שלי צריך לאכול," תירצה את קימתה מהשולחן.
"הבן שלי", "הבן שלך"... כמה שנא את ההתבטאויות הללו. כאילו הוא שלה בנפרד ושלו בנפרד, ואין "שלנו" ביניהם. לא היה לו איש שיכול היה לספר לו על שבליבו. הוא ידע שאפילו הקטור לא יבין אותו. קלודין הייתה היחידה שהרגישה כמוהו, אבל איתה לא יכול היה לדבר. מה יגיד לה? הוא ידע שגם היא כבויה. הוא לא זיהה אצלה את אותם קמטוטי שמחה שנקוו לצידי עיניה של אימו, ומעולם לא שמע את צחוקה מתגלגל כצחוקן של הנשים בבית הכנסת, כאילו גם אצלה נעלמה שמחת החיים כשאילצו אותה להינשא לו, והשתלטה עליה המרירות.

פליקס הדחיק את מחשבותיו וניסה להפסיק לדמיין את עצמו בארץ הקודש. אפילו נמנע מהשתתפות במפגשים של הצעירים שחלמו על עלייה וחלקו את המידע שהגיע מאותם בני מזל שהגשימו את החלום. גם כך היה מבוגר מהם בשנים מספר, ובניגוד לכולם היה נשוי ואב טרי. להפקיר את בנו, לעזוב את אחיו הקטור ואת אחותו הקטנה אידה, לנטוש את הוריו - האם הוא באמת מסוגל לעשות זאת? אך בליבו הרגיש שהבעירה בתוכו לעולם לא תכבה.
"אתה חייב לבוא," כתב לו אברהם. "במו ידינו אנחנו בונים את הבית שלנו, נלחמים על מה ששלנו. לפעמים הבטן מקרקרת מגעגוע לתבשילים של אימא ולקולות התפילה של אבא. בערב שישי הבטן נדבקת לגב ונפער חור, אבל זה הבית שלנו ואני מחכה לרגע שנסיים לבנות אותו ונביא את ההורים."
כל מכתב מאברהם גרם לו אי שקט. כל דבר קטן עורר את כעסו והוא הטיח את עצביו בכל מי שסבב אותו, בעיקר בקלודין. התסכול ליווה אותו גם בלילות. הוא הצליח להירדם רק בשעות הבוקר המוקדמות, ואז התערבבו מחשבותיו בחלומותיו. באחד החלומות הלך פליקס במדבר שבקצהו בית קטן, שנראה כמו החנות של אביו, ואשר הקטנטן רץ לקבל את פניו. הוא לא ידע מהי משמעות החלום. אולי אם יעלה לארץ ישראל עם משפחתו המצב ישתנה. אולי המסע יקרב ביניהם, יאחד אותם. ומה אם לא? מה אם קלודין לא תסכים לבוא איתו? האם לנצח יישאר עם תחושת ההחמצה? הייתכן כי לעולם לא יזכה להגיע לארץ ישראל? הוא לא דיבר עם איש על המכתבים של אברהם או על תחושותיו שלו, למעט הקטור, אבל גם לו לא העז לספר על מחשבותיו על בריחה.
באותו בוקר, כשזיכרון החלום לא מרפה ממנו, החליט לדבר עם קלודין, אבל לא הצליח למצוא זמן פנוי עד שעות הערב המאוחרות. אשר נרדם והם ישבו במטבח ושתו קפה שחור. קלודין מרחה ריבת חרובים על פרוסת לחם, ופליקס, שלא אהב לאכול בשעות הערב המאוחרות, שתה את הקפה שלו בלי שום דבר לצידו.
"אתה משוגע? מה איבדתי שם? מלחמות, חול וכולרה," אמרה בפסקנות, כאילו קולה של אימו בוקע מגרונה.
"זו ארץ הקודש, קלודין. המלחמה נגמרה, זו הארץ של היהודים. בשתי ידינו נבנה אותה," הוא הניח את ידו על ידה, אבל היא הדפה אותה.
"רק שטויות יש לך בראש, פליקס. די!" היא קמה מהשולחן, לקחה סמרטוט מהשיש וניגבה בתנועות מהירות את שאריות הריבה שנמרחו על השולחן.
"למה שטויות? כל הצעירים עוזבים. לא הספיקה לנו המלחמה? את לא זוכרת איך התייחסו אלינו?"
"המלחמה נגמרה! נגמרה! מי שעוזב אלה הצעירים שאין להם כלום. שאין להם מה להפסיד," היא הרימה את קולה ומייד החלישה אותו: "לנו יש משפחה. יש לנו ילד."
"נגמרה, אהה? המלחמה נגמרה וגם אחיך נגמר איתה. ראית מה נשאר ממנו?"
"שלא תעז לדבר על שמעון," לחייה האדימו ודמעות מילאו את עיניה.
"אני אומר את האמת שאת לא רוצה לראות. כולכם עיוורים. את, ההורים שלך, ההורים שלי," פליקס נעמד מולה והרים את קולו: "יש לנו אפשרות לבנות מקום משלנו."
"אנחנו עיוורים? אנחנו? עדיף שתחשוב על התכשיטים שתעשה בידיים שלך ולא על כל מיני חלומות. בסוף הקטור ייקח את החנות."
כשעמדו זה מול זה הרגיש פליקס נמוך וקטן, אף שהיה גבוה מקלודין בחצי ראש.
"שייקח, החנות לא מעניינת אותי!" הוא הרים את קולו וחשב בתסכול שהיא גורמת לו להתנהג בדיוק באופן שבו לא אהב את התנהגותו שלו.
"כן... ונתפרנס ממה? תעבוד אצל הקטור?" היא לא הפנתה את ראשה ממנו.
"נו? אז מה? הוא אחי."
"הוא אחיך הקטן, אבל הרבה יותר חכם ממך. חבל שלא..."
"חבל שלא מה?" הוא הישיר מבט לתוך עיניה.
"כלום."
"תגידי, מה? חבל שלא התחתנת איתו? מה לעשות, את תקועה איתי!" את המשפט האחרון הוא צרח ומייד נשמע בכיו של אשר.
"נכון, ואתה תקוע איתי. פה! בתוניס!" אמרה בשקט ופנתה לכיוון העריסה של אשר.
פליקס נטל בקבוק ערק וכוסית ויצא החוצה. האורות בבית הוריו, מול ביתו, היו כבויים. פתאום חש געגוע לחדר הקטן בגבסה, לחיים לפני המלחמה, לפני המעבר לבית הגדול בעיר. החיים היו פשוטים יותר על אף דלותם. הבית בתוניס היה גדול מדי ובכל שנה שהתבגר בו, התרחק יותר מהוריו. אולי אם היו נשארים בגבסה היו מבינים יותר לנפשו, מבינים מה עוללה לו התנגדותם. למרות אהבתו הגדולה אליהם, ואהבתם הגדולה אליו, הרגיש שאינם מכירים או מבינים אותו זה שנים. הקטור היה הבן המושלם שלהם. הוא עצמו לא עמד בציפיות, אף שהיה הבכור. הוא ישב על המדרגות ומזג לעצמו כוסית נוספת. הוא ייכנס רק אחרי שקלודין תירדם. הוא לא רצה לריב איתה שוב ולא יכול היה לשאת את מבטה הכעוס.
למחרת נזפו בו הוריו. לאחר שקלודין סיפרה להוריה שפליקס הציע לה לעזוב, הם רצו מייד לספר להוריו.
"תתבגר, פליקס. יש לך אישה וילד. תפסיק להיות עם הראש בעננים ועם חלומות לא אפשריים," אמר לו אביו. הם ישבו על הספה בעוד הוא נשאר לעמוד. הוא הרגיש כמו ילד קטן.
"זה הזמן שלכם להיות מאושרים, אִבְּנִי," נעמדה אימו והניחה ידה על כתפו. "מה חסר לך פה? אתה לא שומע את הסיפורים? הבן של רחמים השכן חזר אחרי חצי שנה חצי בן אדם. שְחִיף. אפילו אוכל אין שם."
"לא רק רחמים חזר. הרבה חוזרים. רק לפני חודש הייתה אונייה שהגיעה לישראל וגירשו אותה בחזרה, שלא לדבר על האנשים שמתים בדרך... סוף סוף הסתדרנו פה, יש לנו פרנסה טובה, אנחנו מאושרים. תפסיק להדאיג את אימא שלך עם הרעיונות האלה. פינקת אותו יותר מדי," אמר אביו ופנה אל אימו: "הוא צריך להתנהג כמו בעל. כמו גבר. לפרנס את אשתו ואת הבן שלו, לחשוב על משפחה גדולה."
"אינשאללה," אמרה אימו. "אני כבר מחכה לנכדה. פליקס, כפרה עליך, אתה לא אוהב את אימא שלך? ככה תעזוב אותי?" היא עטפה אותו בזרועותיה הקטנות ונישקה אותו במצחו.
פליקס נעצב על ליבו. היא לא מבינה. לא מבינה שהם לא רואים אותו כמו שהוא, אלא כמו שהיו רוצים שיהיה, והוא כבר התעייף מהניסיונות להסביר להם. כעת הבין שככל שהזמן יחלוף, המעבר ייעשה פחות ופחות אפשרי. יהיו עוד ילדים. קלודין מצפה כל חודש, והוא מתפלל שלא. הוא לא רוצה שיהיה עוד משהו שיחזיק אותו פה.

לפני שהלך, רצה לנשק את בנו, אולי בפעם האחרונה, אבל חשש להעירו. עוד יותר פחד שאשר יעיר את קלודין. הוא הבין שזו ההזדמנות האחרונה. חודשיים קודם לכן הודיעה לו קלודין בהתרגשות על הריונה.
"אולי הפעם זו תהיה בת," אמרה.
כולם בירכו אותם והתרגשו, אבל פליקס הרגיש שהוא כלוא בחליפת חיים שרכשו עבורו ושהוא אינו מצליח לפשוט. כשישב מחוץ לביתם ומבטו פונה לכיוון ארץ הקודש, הגה ביום שבו יגיע לשם, אבל ברגע שקלודין בישרה על הריונה הבין שאין סיכוי שזה יקרה. הוא אהב את תוניסיה, את הקולות ואת הצלילים, את מזג האוויר החמים ואת המרחבים, והתמרמר על שאינו יכול לעזוב אותה ולעבור לארץ שחלם עליה מילדותו. הוא שכנע את עצמו שאין דבר שהוא יכול לעשות, אך כעבור חודשיים התעוררה קלודין בתוך כתם דם כהה. כולם ניחמו ועודדו אותם לנסות שוב במהרה. פליקס ראה את העצבות בעיניה הגדולות של אשתו, וכל מה שהרגיש היה הקלה. באותו רגע החליט שלא לחכות עוד.
כעת הביט באשר. ידו האחת מעל כתפו, ואגודל ידו השנייה בפיו. לפני שבוע חגגו לו יום הולדת שנה במסיבה גדולה. אשר הקטן לא הבין על מה המהומה, אבל עבר בשמחה מידיו של אחד לאחר, מאושר מתשומת הלב שהרעיפו עליו. לעולם לא יראה אותו גדל? פליקס כמעט כרע תחת המשא הכבד. עם זאת, כל אותם ספקות שצפו בימים האחרונים כשתכנן את העזיבה, עזבו גם הם כעת. הוא רצה זאת בכל מאודו, אף שרגליו בקושי נשאוהו אל מחוץ לחדר.
הוא הביט בהם שוב וידע כי לרגע הזה יחזור בזיכרונותיו. קלודין הקיפה בידה את אשר הקטן. היא תשמור עליו, ידע פליקס, אבל יותר מכולם סמך על אימו. הייתה בה אהבה אין־סופית, שמספיקה לכולם. הוא חשב על הקטור ועל אידה. אידה קטנה מכדי להבין לאן הוא נעלם ולמה, והקטור יכעס עליו שלא שיתף אותו, שלא סיפר לו דבר. הוא אהב את אחיו בכל ליבו, אבל ידע שאם יספר, הקטור יעצור בעדו וישכנע אותו להישאר. הלוואי שיכול היה להיפרד ממשפחתו, לחבק ולנשק אותם בפעם האחרונה. המחשבות התרוצצו בראשו. איך יגיבו? ייתכן שלא יסכימו לדבר איתו לעולם. האם יראה אותם שוב? הוא לא יכול לחשוב על זה כעת. אם ימשיך עם המחשבות הללו, לא יצליח לצאת מהבית.
בשקט הוריד פליקס מהמדף העליון של הארון את המזוודה השחורה. מבעוד מועד ארז שלוש מערכות בגדים, סידור וטלית שקיבל בבר המצווה וגם תמונה של שלושתם שצולמה לפני שבוע, כשחגגו לאשר שנה. אותה תמונה ששמה גם אימו במזנון בסלון ביתה. בתוך המזוודה קופלה גם שמלת בית של אימו, שלקח בערב הקודם מחבל הכביסה מחוץ לבית הוריו.
הוא לא השאיר מכתב. הם יבינו לאן הלך. בתוכו ידע שלעולם לא יבואו אחריו, אבל בכל זאת קיווה לראותם שוב. הדבר היחיד שהותיר אחריו הייתה קופסה שכתב עליה: "לבני היקר אשר", ובתוכה שרשרת בר המצווה שלו. שרשרת עם תליון של מגן דוד.
עיניו היו רטובות כשהפנה את ראשו וסגר אחריו בזהירות את הדלת. הוא הרגיש לחץ בבטנו והקיא את נשמתו בשיחים שליד הבית. ההתרגשות והעצב התערבבו בתוכו, מתחרים ידו של מי תהיה על העליונה. הוא הדחיק את מחשבותיו, עצם את עיניו ונשם עמוקות. אז החל ללכת בחשכה המוחלטת אל נקודת המפגש בקצה הרחוב, רחוק מבתי התושבים.

שבועיים חלפו מאז נפרד מביתו ומארצו, ובקרוב יעזוב גם את צרפת ויפליג ליבשת חדשה. הוא לא תיאר לעצמו שההפלגה מתוניסיה למרסיי תהיה קשה כל כך. כעת, כעבור שמונה ימי מסע, השיל ממשקלו מספר קילוגרמים לא מבוטל ונראה צנום מתמיד.
העייפות והרעב האפילו על השמחה ועל ההתלהבות שחש בתחילת ההפלגה. הימים והלילות על האונייה התארכו יותר ויותר, ונדמה היה שהם יישארו לנצח באמצע שום מקום, מוקפים מים ושמיים, נעים בסיבובים בתחושה שהם בכלל לא מתקרבים ליעד. בלילה השני להפלגה חשב פליקס שהמסע שלו נגמר עוד לפני שהחל. העננים האפורים והנמוכים נעלמו בשעת הלילה בתוך שמיים שחורים, ובבת אחת הוצף הסיפון בגשם עז, וגלים גבוהים איימו להטביע את האונייה. קולו של הקפטן, שהמטיר הוראות על עובדיו, נבלע בקולות הרעמים והרוחות, ופליקס חשש לכל מי שנותר למעלה על הסיפון בניסיון לייצב את האונייה.
הוא נדחס עם שאר הנוסעים בדרגשים הצפופים. בעת שעמד לעלות אל דרגשו, שכדי להגיע אליו נדרש לטפס על שתי קומות דרגשים, נעצר פליקס מול הדרגש התחתון, שעליו ישב לבדו איש זקן, מבוגר אף מאביו. הוא חייך ופליקס חשב לעצמו שהוא ודאי היחיד שמחייך כעת.
"אל תדאג, ילד. אנחנו נגיע לארץ ישראל," אמר לו בביטחון. "ילד" קרא לו, ופליקס לא תיקן אותו. ספר תפילה קטן היה מונח בין ידיו, וזקנו האפור הגיע עד אליו. "אני אליהו, כמו אליהו הנביא," אמר לו בעיניים אפורות אף הן, עייפות אבל מחייכות.
אליהו חזר לקרוא דברי תפילה, ופליקס עלה לדרגש העליון שחלק עם משה ועם ג'ורג'. את משה פגש לראשונה כשעלה על האונייה, וג'ורג היה אחיו הקטן של חברו הטוב שעלה לארץ ישראל בעליית הנוער לאחר שחגגו שניהם בר מצווה. ג'ורג' היה צעיר מהם בשלוש שנים ונהג להיגרר אחרי אחיו הגדול וחבריו. משה היה צעיר אף יותר. רק בן חמש־עשרה. פליקס קינא בהם על נערותם ועל הקלילות שחוו בה את המסע. הוא עצמו נשא סלע עצום על כתפיו, ומתכת כבדה השתלשלה ממרכז גופו. קולות הרעמים וצעקות הגברים על הסיפון הגבירו את תחושת הפחד, ואפילו משה וג'ורג', שקשקשנותם כבר נודעה בקרב הנוסעים, ישבו על הדרגש בדממה. המשפחות סביבם ישבו חבוקות, הילדים בזרועותיהם של ההורים, עיניהם עצומות מפני הלא נודע ושפתותיהם ממלמלות "שמע ישראל".
אף שנדמה היה כי עברו ימים שלמים, למעשה חלפו רק שעות ספורות עד שהתבהרו השמיים והים שב לשלוותו. פליקס עלה באיטיות אחרי הטור שהשתרך במדרגות לסיפון. לעיניו, שהורגלו לחושך ששרר בחלק התחתון של האונייה, נדרש זמן להתרגל לאור הבוהק. הוא הרגיש כאילו מישהו כיוון פנס לתוך עיניו.
כשצעד על סיפון האונייה והתקדם לכיוון הירכתיים, לא האמין שיצליחו להשלים את המסע. הסיפון התמלא חורים וקורות עץ שבורות, וחבלים שנתלו מתורן האונייה לא היו מחוברים לדבר בקצה האחר. קופסאות אוכל וציוד רפואי היו מפוזרים לכל עבר. סביב האונייה צפו ארגזים. לקראת שעות הערב ובזכות הים השקט ש"גם הוא חייב לנוח", כפי שאמר להם הקפטן, סודר הסיפון מחדש ותוקנו נזקי הסערה. באותו לילה הכריעה העייפות גם את פליקס, והוא נרדם לצידם של משה ושל ג'ורג'.
המראות מאותם עשרת ימי הפלגה ילוו את פליקס חודשים רבים לאחר מכן. בין בליל הקולות וריחות הצפיפות היו זריחות שלעולם לא יראה יפות מהן. השמש עלתה אט אט, כיסתה את השמיים בגוונים שלא ידע להגדירם וסנוורה את עיניו. הדקות זחלו באיטיות, יום ולילה נכרכו זה בזה כמו גם חיים ומוות.
בטקס הלוויה לאליהו, הזקן החביב שפגש סמוך לדרגשו, בכה פליקס לראשונה מאז יצא מביתו. לאחר עשרים וארבע שעות של חום גבוה, נדם ליבו של אליהו והוא סיים את המסע לפני שזכה לדרוך על האדמה שכה רצה להגיע אליה. מסעוד, אחד הבחורים שתפס פיקוד מרגע שעלו לאונייה, ניהל את טקס הלוויה. חבורת הנוסעים שעמדה על הסיפון כדי לחלוק לאליהו כבוד אחרון, הזכירה לפליקס את המראות ברחובות תוניסיה לאחר המלחמה: קמטוטי העייפות על פני המבוגרים, שערם הפרוע של הילדים ובגדיהם המרופטים של הנוסעים כולם. האפשרות שמשהו יקרה לו בדרך והוא לא יזכה להגיע לארץ ישראל, המחשבה שעזב את ביתו ואת בנו לחינם, הביאו את פליקס לכדי דמעות. קודם יציאתו מביתו לא עברו במוחו מחשבות כאלה. חבריו לא הזכירו במכתביהם את הסכנות בדרך, והוא לא הקשיב לאזהרות של הוריו.
לאחר הלוויה של אליהו, חבר פליקס למסעוד, שהתגלה כבעל ידע רחב על ארץ ישראל, ופליקס היה צמא לשמוע את סיפוריו. ביום האחרון של ההפלגה הים היה שקט והאונייה התעטפה בענן של אופטימיות לאחר שנוסע נוסף הצטרף למסע. אליהו הקטן נולד בדיוק יומיים לאחר מותו של אליהו, וכולם קיוו לברית על אדמת ארץ ישראל, אולם האדמה שראו מרחוק הייתה אדמת אירופה, והמסע לארץ ישראל עדיין לא הסתיים. על אף גופו הרפה, חיזקו את פליקס האדרנלין וההתרגשות לקראת הרגע שבו תדרוך כף רגלו בארץ הקודש.
את ההמתנה במחנה המעבר במרסיי ניצל פליקס לשיפור הצרפתית שבפיו. הימים חלפו בציפייה, וההפלגה לארץ ישראל התעכבה כל פעם מחדש. בשבוע שחלף מאז הגיעו לצרפת התעורר כל בוקר לתקווה חדשה שיהיה זה היום שיפליג בו לארץ ישראל. הזמן חלף בעצלתיים והמחשבות על מי שהותיר מאחור הטרידו אותו. הוא התקשה להירדם בלילה והתקשה עוד יותר לפקוח עיניו בבוקר, לאחר ששמע כל הלילה את קולו של אביו ואת קולה של אימו קוראים לו, את בכייה של אידה אחותו הקטנה ואת לחישותיו המרגיעות של הקטור, שהוא תכף יגיע. לקראת הבוקר שמע בכי תינוק, וריחו החלבי של אשר עלה באפו. כמעט החליט לשוב ולהיפרד מהם בפעם האחרונה, אבל ידע שאם יחזור לעולם לא יגשים את חלומו. לא יוכל שוב לסרב להפצרותיו של אביו להישאר, ולא יעז להפנות עורף לבכייה של אימו. קולות עלו מבחוץ כשניער מעליו את שכבות השינה האחרונות. משה וג'ורג' קראו לו להגיע במהירות.
"יש כמה מקומות באונייה שיוצאת עכשיו מהרציף! בוא מהר!" קרא ג'ורג' לעברו, משך את הציוד שלו ורץ לכיוון הנמל.
משה נכנס מייד אחרי ג'ורג' ואסף אף הוא את ציודו. "יאללה יאללה, אם לא עכשיו, ניתקע פה עד שבוע הבא," הפציר בו גם הוא להזדרז.
פליקס קפץ מהמיטה וארז את דבריו לתוך המזוודה. הוא ישן בבגדיו, כך שכל מה שהיה עליו לעשות הוא ללבוש את מעילו. הוא לא הספיק אפילו לשטוף את פניו ומיהר לרוץ אחריהם, גורר את המזוודה. הם היו מהירים ממנו, ורגעים לאחר מכן נעלמו מעיניו. הוא הכניס את ידו לכיס האחורי של מכנסיו, וידא שהתמונה שם ונדחק לכיוון האונייה שהמתינה בנמל העמוס. הוא תהה אם המבט על פניו דומה לזה שניבט מן הפרצופים המבוהלים שראה סביבו, אלה שנעצו עיניים פעורות באלה שהותירו מאחור, או שמא יש בו הניצוץ של אלה שנצמדו לקצה האחר של הסיפון וחלמו על האדמה החדשה שיגיעו אליה בסוף המסע.
הוא עמד על הסיפון ולא זיהה איש מהעומדים לצידו. המזוודה השחורה שארז בסתר בערב שקדם למסעו הייתה מונחת בין רגליו, והוא עקב אחר האנשים שעלו לספינה, מחפש את משה ואת ג'ורג', שאבדו בתוך ההמון. תינוקות שנתלו על כתפי הוריהם וזוגות שישבו מחובקים על מדרגות הנמל הגבירו את הגעגוע למשפחתו. ואף שלא התגעגע לקלודין, חשב שוודאי היה לו קל יותר בחברת אשתו ובנו. האם הוא כבר מרגיש בחסרונו?
בעודו מהרהר בבנו, לכדו עיניו בחורה צנומה וגבוהה, שעלתה על הסיפון בצעדים איטיים, כאילו לא הייתה ההמולה סביבה. ידה האחת אחזה בשק, ועל כתפה נשאה תיק קש. השמלה הפרחונית שלבשה כיסתה את ברכיה. הוא לא ראה את פניה, אבל משהו בהליכתה ההססנית ריתק אותו אליה. כשהתקרבה הביטה בו בעיניים שחורות, כמעט מלוכסנות, ולרגע נעו שפתיה הדקיקות, אך מייד פסקו מתנועתן והיא המשיכה בדרכה. הסיפון הלך והתמלא אנשים, והוא ליווה במבטו את צמתה השחורה והעבה עד שנעלמה ביניהם.
פליקס כבר הכיר את הבחילה ואת ההקאות, ועל כן נשאר על הסיפון עד השעות המאוחרות למרות הקור. בתא העמוס למטה החליאו אותו ריחות הקיא והצפיפות, והוא ניסה להקיא לאחד הדליים שהיו מפוזרים על הסיפון, אבל גם כשפניו האדימו מרוב שיעול, הדלי נותר ריק. מאז ומעולם התקשה להקיא. אימא שלו אמרה שהוא מחזיק הכול בפנים במקום להוציא, לנקות את הבפנים, להיפטר ממה שיושב עליו. איך יוכל לנקות את עצמו מהמעשה שעשה? איך יוכל להצדיק את העזיבה שלו? הוא נטש את בנו. אשר יגדל בלי אבא. הוא הביט לאופק וניסה להרחיק את המחשבות על הבית שעזב. בחשכה ובשקט של הלילה ניסה לפרק את מגדל המחשבות בראשו ולארגן אותן מחדש. הוא בדרך לארץ הקודש, להגשים חלום. ארצו זקוקה לו, לא פחות מאשר בנו. אשר נשאר בידיים טובות. קלודין והוריו יוודאו שלא יחסר לו דבר, אבל מה יקרה לו עצמו? מה צפוי לו שם, בארץ שאינו מכיר?
הבטן כאבה לו מרעב. בשל הבחילות ויתר גם על מעט המזון שחילקו להם באונייה. החלל בבטנו התמלא פחד, התרגשות ועצב. אף פעם לא חווה רעב. אפילו בעת המלחמה ולמרות המחסור, דאגו הוריו, בסיועה של משפחת ח'אלד, שיהיה בביתם די מזון. הגלים הכו באונייה בחוזקה אף שהרוח שסערה אחר הצוהריים שככה. הוא עצם את עיניו והתרכז בקולות הגלים, הם הרגיעו אותו. הוא המשיך לעמוד על הסיפון עד שהקור הכריע אותו והוא ירד למטה, לתאים. משה וג'ורג', שנתקל בהם מייד לאחר שהפליגו, ישנו בדרגש שחלקו זה עם זה, ושוב הוא קינא בהם על יכולתם להירדם בכל מצב. בכי של תינוקות התערבב בקולות צחוק של גברים ובפטפוטי נשים, וחרף עייפותו לא הצליח להירדם. ספק חלחל לליבו, והוא תהה לראשונה אם עשה את הצעד הנכון. דמעות של אי ודאות הרטיבו את פניו.

זעקותיה הרעידו את קירות הבית ולא היה מי שינחמה. רחל סטרה לעצמה ופניה סמקו. רגליה כשלו והיא התיישבה על הרצפה ומשכה את שערותיה. הקטור ניסה להרגיעה ולמנוע ממנה לפגוע בעצמה, אבל היא הדפה אותו בכוח שלא הבין מאין גייסה.
"די די, את תפחידי את הילדה. אידה צריכה לבוא," ניסה יוסף להרגיעה גם הוא, אבל היא לא שמעה איש, אפילו לא את היללות שבקעו מגרונה. רק כשקלודין נכנסה עם אשר בידיה והוא רץ לקראת סבתו והושיט אליה את ידיו, פסקו זעקותיה. היא הצמידה אותו אליה ובכתה לתוך עורפו בכי חרישי, חונקת את דמעותיה מול מבטו המחייך, שהתחלף במבט שואל. הוא לא יכיר אותו לעולם, את פליקס שלה. את הילד הראשון שלה שהכניס אושר לחייה. עשרים ושניים נוסעים טבעו ולא חזרו למרסיי באונייה, ששבה על עקבותיה. פליקס היה ברשימת הנוסעים שעלו על האונייה שיצאה מתוניסיה, אבל לא נכלל ברשימות העולים שהגיעו לישראל.
הם שמעו סיפורים על הדוחק, על המחלות ועל הכאוס שהיו בהפלגות לארץ ישראל. במשך שבועות ארוכים ניסו לדלות פרטים. הקטור פנה לנציגי תנועות הנוער ולנציגי העלייה, והם הבטיחו לו שיחפשו את פליקס ברשימות הפצועים שהובהלו לבתי החולים ובין הגופות שהורדו מהאונייה, אבל פליקס נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.
כשקלודין הגיעה אליהם נסערת באותו בוקר, עטופה בחלוק בית ואשר ישן בזרועותיה, ואמרה להם שפליקס עזב, הם לא האמינו. יוסף עדיין לא יצא לעבודה, ורחל עמדה במטבח והרתיחה מים לקפה.
"מה קרה, בִּנְתִי?" שאלה רחל בבהלה.
"הוא נעלם. פליקס... נעלם."
יוסף שמע את הצעקות ונכנס למטבח.
"מה זה 'נעלם'? אולי יצא לחנות?" שאלה רחל.
"בשעה כזאת? הוא התנהג מוזר בימים האחרונים. המזוודה שהייתה לנו מעל הארון נעלמה. הוא ברח, המשוגע! הבן שלכם משוגע!" צעקה אך השפילה את מבטה כשפגשה את מבטו של חמיה, שהיה גם דודה.
"הקטור!" קרא יוסף לעבר הקומה השנייה. הקטור ירד בבהלה. "לך תחפש את אח שלך, הוא נעלם. תשאל אם מישהו ראה אותו. אני מחליף בגדים ובא."
"הוא לא יעשה דבר כזה. בואי, הירגעי. אני אכין קפה."
קלודין התייפחה ועיניה הירוקות הפכו מייד אדומות. רחל לקחה את אשר מזרועותיה והתהלכה מצד לצד. הם ידעו עד כמה הוא רוצה לעלות לארץ ישראל, אבל לא דמיינו שיעשה מעשה כזה, ייטוש את הוריו, את אחיו, את אחותו הקטנה, את אשתו ואת בנו וילך לבדו בעקבות חלומו. במהירות התמלאה החצר בשכנים והקטור חזר. הוריה של קלודין הגיעו אף הם לביתם.
איש לא ראה אותו, עדכן הקטור, אבל השכנים סיפרו שבימים הקרובים יוצאת אונייה למרסיי ומשם לארץ ישראל, וכי משה וג'ורג', בני השכונה, עזבו אף הם בלילה, לאחר שנפרדו ממשפחותיהם.
"תחזירו אותו!" צעקה עליהם אימה של קלודין, "הוא לא יכול להשאיר ככה אישה ובן. מי עושה דבר כזה?"
היא התקרבה לרחל ולקחה ממנה את אשר, נועצת בה את עיניה הירוקות, שהתעטפו בקור שלא היה אופייני להן. עם אשר בידיה ניגשה לקלודין וחיבקה אותה, רועדת בין זרועותיה. אביה של קלודין ניסה להרגיע את הרוחות ולדבר על ליבו של אחיו: "אתם חייבים לתת להקטור ללכת להחזיר אותו."
"אני אלך, אימא," הקטור כבר היה מוכן לארוז מזוודה. "אני אחזיר אותו."
הוריו שתקו. בושה מילאה את קמטי פניהם. הקטור, שלא יכול היה לשאת את כאבם, יצא החוצה. הוא רצה לצרוח, אך במקום זאת לקח מעדר והרס את גינת הירק שפליקס טיפח במשך שנים. הוא הפך את האדמה וטמן בה את המעדר שוב ושוב, עד שנוצרו בורות רבים ושרירי ידיו כאבו. הוא הליט פניו בידיו ומירר בבכי. כשראה את אידה עולה בשביל, ניגב את עיניו והסדיר את נשימתו.
רק בערב, אחרי שכולם הלכו, אמרה לו אימו שלא תיתן לו ללכת. היא חיבקה אותו חזק ובכתה על כל ילדיה שלא תראה עוד. היא רצתה שהקטור יחזיר את פליקס, אבל חששה לאבד גם אותו. הם קיוו שפליקס ייצור קשר והם יצליחו לשכנעו לחזור. מדי יום ביומו בדקה רחל אם הגיעו מכתב או ידיעה מהסוכנות, אבל פליקס נעלם. וכאילו לא די היה בצערם, הוריה של קלודין התנגדו שאשר יבלה זמן בביתם.
"מה שהוא עשה, אסור היה לו לעשות. הוא יחזור. אני יודעת שהוא יחזור," אמרה רחל לאימה של קלודין כשניסתה לדבר על ליבה לבל תמנע את ביקוריו של אשר בביתם.
"את כמו אחות בשבילי, אבל לא. אשר לא יהיה אצלכם בבית. אתם מוזמנים לראות אותו פה," ענתה לה, כיוון שקלודין ואשר עברו להתגורר בביתם. "את יודעת, מישהו אחר היה מסתובב ולא מדבר איתכם עוד. זה בלתי נסלח מה שהוא עשה."
"את יודעת כמה אנחנו אוהבים את אשר," רחל לא יכלה לעצור את פרץ הדמעות. "הוא החיים שלנו," קולה רעד.
עתה, משגילו כי פליקס איננו ולעולם לא יחזור אליהם, משפחתה של קלודין לא יכלה לשאת את מראה צערם של הוריו, ואשר חזר לבקר בביתם. הקטור, שהתייסר על שהקשיב לאימו ולא הלך בעקבותיו של פליקס, התחנן בפניה: "אני חייב לנסוע. אני אמצא אותו. אולי הוא לא..." הוא בלע את הרוק ולא הצליח להוציא את המילים מפיו. "אני אחזיר אותו אלייך."
"הוא איננו, אִבְּנִי. אימא לא תעמוד בזה אם נאבד גם אותך," אמר לו אביו.
הקטור ידע שאביו מייחס לאימו גם את תחושותיו שלו. מי יישאר איתם? מי יעזור להם בחנות? הוא לא יכול להשאיר אותם לבד. אותם ואת אידה.
"הלך לי הילד... הלך לי הילד," הרימה אימו את ידיה לשמיים וקיללה.
"ששש, אסור לדבר ככה. האל נתן והאל לקח," אמר יוסף בפנים רטובות מדמעות.
"אבל כמה הוא יכול לקחת ממני? שייקח אותי. למה אותו? למה? מה עשיתי שזה מגיע לי?" רחל קיללה את פליקס שעזב, את עצמה, שלא יכלה לעצור אותו ואת אלוהים שאספו אליו.
פליקס לא הגיע לארץ ישראל. הוא לא יחזור. זה היה הרגע שבו הקטור ידע שחייו השתנו לנצח. הוא חשש שאת המכה הזאת הוריו לא ישרדו. הם איבדו יותר מכפי שאפשר לשאת, וכעת ישבו שבעה על בן נוסף. הפעם לא היה להם אפילו קבר שיוכלו לבכות עליו, רק מצבה שהועמדה לצד המצבות של שני ילדיהם שאבדו להם עוד לפני שהספיקו לחבקם, וליד קברו של דוד, שאיבדו לפני שנים. במהלך השבעה התבונן הקטור באימו ומבטה היה חלול. אלמלא אשר, שכלל לא היה מודע למה שקרה סביבו, אבל הצליח לפזר במעט את ענני האבל, היו הוריו מתים בו במקום ומתאחדים עם ילדיהם המתים, שעלו כעת במספרם על ילדיהם החיים.

המכתב מפליקס הגיע לידיהם רק אחרי שקמו מהשבעה שקיימו אף שלא נמצאה גופה. הקטור חשש שהפעם תישאר אימו בבגדיה השחורים עד מותה. החותמת על המעטפה המקומטת העידה שהמכתב נשלח ממרסיי, כשבוע לאחר שעזב פליקס את תוניסיה. הקטור זיהה את כתב ידו של אחיו. הוא פתח את המכתב והקריאו להוריו, שלא ידעו קרוא וכתוב.
"אני יודע שאתם כועסים. אני יודע שאתם לא מבינים למה עשיתי את מה שעשיתי, ואני לא חושב שאוכל להסביר את עצמי בפניכם. שנים שהחלום לעלות לארץ ישראל מתפשט במוחי ובליבי. כמה הייתי רוצה שתהיו כאן לצידי. אימא ואבא, הקטור ואידה - אני יודע שאין לי זכות, אבל אני מבקש שתסלחו לי. הסבירו בבקשה לאידה, אני אוהב אותה. אני אוהב אתכם. אתם כל הזמן במחשבותיי, והגעגועים איומים. מדי פעם אני מרגיש שהלב שלי מותקף, ואני מפעיל את כל הכוחות שיש לי להדוף את המתקפות ולרפאו. בבקשה, סלחו לי.
"אני משחרר את קלודין מכל התחייבויותיה אליי ומקווה שבעזרת מכתב זה, רב הקהילה ידאג לגט והיא תוכל להמשיך בחייה. אהבה מעולם לא הייתה בינינו, ולמרות זאת אני יודע עד כמה המעשה שאני עושה משפיע על חייה. אני מקווה שביום מן הימים היא תסלח לי ואולי אפילו תמצא אהבה.
"רק בקשה אחת לי אליכם, אף שאני יודע שאין לי זכות לבקש דבר. אהבו את הבן שלי אהבה שתפצה על אהבת האב שהוא לא יכיר. גם את הזכות לבקש ממנו סליחה אין לי. אבל הוא חייב לדעת שהעזיבה שלי אינה קשורה אליו, ושהוא הסיבה לכך שלא עזבתי קודם. ספרו לו שאהבתי אותו. אני יודע שהשארתי אותו בידיים טובות.
"זה יקרה בימים הקרובים. אני אעלה על האונייה לארץ ישראל. מי יודע, אולי יום אחד תבואו בעקבותיי ונתאחד שוב. אני חולם על הרגע הזה גם בלילות וגם כשאני ער. בבקשה, סלחו לי."
רחל שמרה את המכתב באדיקות בכיס שמלתה ופתחה אותו בכל פעם מחדש, מלטפת את המילים שלא ידעה לקרוא בעצמה ומבקשת מהקטור להקריא לה את המכתב שוב ושוב. היא ידעה. היא ידעה כמה הוא רוצה לעזוב, אבל מעולם לא תיארה לעצמה עד כמה רחוק יהיה מוכן ללכת כדי להגשים את חלומו. הכאב והגעגוע עמעמו את תחושת הכעס על המעשה שעשה. מה לא היו נותנים כדי להחזירו לחיים. העצב פקד את ביתם שוב, והפעם נדמה היה שיהיה קשה מאוד לגרשו.
גם אידה התקשתה להכיל את מה שאירע. הקטור ניסה לפצות אותה על חסרונו של פליקס. "לא ככה!" צעקה עליו בתסכול. "פליקס היה מעיף אותי גבוה גבוה. אתה לא יודע!" בכתה והכתה באגרופיה בבטנו כששיחק איתה בחצר ביתם.
הקטור חיבק אותה אליו. כה דומה הייתה לפליקס במבטה החולמני, שנשקף מעיניה הגדולות שבלטו בפניה הרזות. כמו פליקס, נראתה צעירה מכפי מניין שנותיה.
"אני רוצה את פליקס," שבה ואמרה בקול ילדותי.
הקטור ניסה לתמוך בכולם, לשוחח עם אחותו, לעזור לאימו ולעבוד בחנות התכשיטים לצד אביו, אך בעצמו הרגיש מחנק. הוא רצה להתרחק, אבל ידע שאסור לו. הוא היחיד שנשאר ועליו להחזיק אותם יחד, לשמור על המשפחה שנותרה לו.
"אני יודע, אני יודע," אמר לאידה ונשא אותה גבוה ככל שיכול היה. אף שכבר הייתה נערה, היה משקלה קל.
"אבל למה? למה הוא עזב אותנו? אני רוצה לעלות לישראל. אני רוצה ללכת לפליקס --"
"פליקס לא בישראל, אידה. פליקס מת. את יודעת את זה."

שנת האבל על מותו של פליקס עדיין לא הסתיימה כשהודיעה להם קלודין ערב אחד: "אני מתחתנת."
הקטור העביר מבטו מקלודין להוריו, בוחן את תגובתם. רחל קמה עם אשר בזרועותיה, בירכה את קלודין וחיבקה אותה, אבל הקטור ראה שהיא נושכת את שפתיה.
"מַבְּרוּק, מַבְּרוּק," אמר יוסף, אסף את אשר מזרועותיה של אשתו ולקח אותו החוצה.
שניהם שמחו בשבילה ובשביל אשר. שום דבר טוב לא יֵצא מכך שקלודין תישאר אלמנה, ללא גבר בבית. הם שמחו שלאשר תהיה דמות אב, אך לא היה להם מושג אשר לאופיו הקשה של יעקב. הוא היה מבוגר מקלודין בעשר שנים, אלמן ללא ילדים, והוא הסכים להכיר באשר כבנו לכל דבר.
חתונתם הייתה צנועה והחגיגות לא נמשכו שבוע שלם כפי שהיה בחתונתה עם פליקס. במהלך כל טקס החופה כרכר אשר מסביב לקלודין, עד שרחל לקחה אותו לביתה והשכיבה אותו לישון. בשונה מאשר, שבעט ברגליו והתנגד להתרחק מההמולה, היא עצמה שמחה ללכת משם. המראה של קלודין בשמלת כלה הציפהּ בזיכרונות מחתונתם של קלודין ושל פליקס, זיכרונות שהותירו צלקות חדשות בליבה. אשר היה האור של חייה. בשבילו שאבה את שארית כוחותיה, פקחה עיניים וקמה מהמיטה, כשכל מה שביקשה היה לעצום את עיניה לתמיד. עיניו היו עיני הדבש של פליקס, ולולא עורו הבהיר שירש מאימו, לא אפשר היה להבדיל בינו ובין פליקס בילדותו.
מאז מות אביו בילה אשר יותר ויותר עם סבו ועם סבתו. הוא היה יושב על ברכיה של רחל, שהייתה מאכילה אותו, ומרים אליה את מבטו בכל פעם שסיים ללעוס. מגיל צעיר אהב את האוכל המבושל וביקש בעיניו היפות לטעום כל דבר.
עתה נרדם במהירות. רחל הניחה אותו במיטתה, ניגבה את פניו הרטובות מדמעות ונשכבה לצידו. היא לא רצתה לחשוב מה היה קורה אם היו מונעים אותו ממנה כפי שקרה לאחר נטישתו של פליקס.
כשיעקב וקלודין נסעו לירח דבש, יעקב התעקש להשאיר את אשר אצל הוריה, אף שקלודין התקשתה להיפרד ממנו לשבוע שלם. אך יומיים לפני נסיעתם חלתה אימה, וכך בילה אשר שבוע שלם בבית הוריו של פליקס. הבית התמלא קולות שמחה כשאידה רדפה אחר הפעוט השמח והשובב ועודדה את תיפופיו על הסירים במטבח, כאילו היה תזמורת של איש אחד. תלתליו צמחו והסתירו את עיני הדבש שלו, וכששרבב את לשונו לאידה וברח להתחבא, הזכיר לסבתו את פליקס הילד והציף את ליבה געגוע. היא התמלאה אושר גם עבור אידה, שאהבה את אשר כאילו היה אחיה הקטן, שיחקה איתו, דאגה לו וסוף סוף חזרה להיות הילדה החייכנית שהייתה. היה זה השבוע המאושר ביותר בחייהם מאז עזב פליקס, והתקווה שוב שלחה את קרניה לתוך חייהם.

חמש שנים היה אשר האור של חייהם. הוא היה נכנס אל ביתם כאלומת אור. סבתו הושיבה אותו על כרית עגולה גדולה והאכילה אותו מידיה. בכל הזדמנות סיפרה רחל כמה הוא אוהב את האוכל שלה, את הקוסקוס ואת המַחְשִׁי, והיללה אותו על חוכמתו ועל שהוא מדבר בשטף בגיל כה צעיר.
במשך שנים היה הנכד היחיד גם להוריה של קלודין. חודשים ארוכים חלפו מאז החתונה וקלודין לא הצליחה להרות. אף שיעקב לא אמר זאת מפורשות, חששו כולם שסבלנותו תפקע והוא יעזוב אותה לטובת אישה שתביא לו את הילד שכה רצה. אשר לא יכול לאבד שוב את אביו. כל שישי הדליקו שתי האימהות נרות וייחלו להריונה של קלודין ולאח קטן לאשר.
יום אחד הפתיעה קלודין את הקטור וסיפרה לו על התוכניות של יעקב ושלה לעלות לארץ ישראל. הקטור הזדעזע וניסה להניא אותה מכך. אשר מילא את החלל שהותיר פליקס, הוא לא יכול היה לשאת את המחשבה שכעת יצטרכו להיפרד גם ממנו. זה ישבור את ליבם של הוריו, ידע ולא רצה לדמיין את תגובתה של אידה. איך תתמודד עם הפרידה מאשר, שהיה כמו אח קטן עבורה? אך קלודין לא הייתה מוכנה לשמוע.
"אם היית נוסעת עם פליקס, זה לא היה קורה. הייתם חיים יחד בישראל, ואשר היה גדל עם אבא שלו," אמר לה הקטור.
"אח שלך היה חלש. עובדה שהוא לא שרד את הנסיעה לבד! היינו מתים איתו באונייה הארורה."
"את מדברת על אחי. אחי הגדול."
היא השפילה את מבטה, אבל לא התנצלה.
"אבל למה עכשיו? למה לעזוב לארץ ישראל?" הקטור לחץ את כפות ידיו זו אל זו, כדי להרגיע את כעסו.
"יעקב נדר שאם אכנס להיריון נעבור לגור בארץ ישראל, ואני בהיריון."
דממה השתררה ביניהם.
"יעקב רוצה שנעלה לארץ לפני שאהיה בהיריון מתקדם," הוסיפה חרש. "הוא רוצה שהילד הראשון שלנו ייוולד בארץ ישראל."
"מזל טוב, קלודין. אני שמח בשבילך, באמת." הקטור הביט בעיניה הגדולות ותהה איך פליקס יכול היה לעזוב אותה. "אבל תחשבי על אידה," הוסיף כי ידע כמה היא אוהבת את אחותו הקטנה.
"הייתי לוקחת אותה איתי אם יכולתי. היא כמו בת בשבילי, כמו אחות לאשר. אתה יודע כמה אני אוהבת אותה, אבל אני חייבת לחשוב על עצמי ועל אשר." היא מחתה את דמעותיה בשרוול שמלתה.
הוא רצה לשנוא אותה ואת יעקב, אבל כעסו הופנה לאחיו. הם היו הורים טובים לאשר, גם אם חשב שיעקב מתנהג לעיתים בקשיחות כלפי אחיינו הקטן. הוא לא רצה לאבד את הקשר היחיד שנותר לו לאחיו.
ביום הפרידה מאשר היו השמיים שחורים והגשם ירד ללא הפוגה. כשעמדו בפתח הדלת, מיאנו להיפרד.
"מה אתם עושים לי? הלב שלי לא יעמוד בזה. יותר מדי פרידות היו לי בחיי, ועדיף שלא הייתי נשארת בחיים בשביל להיפרד שוב," קראה הסבתא האומללה לעבר קלודין.
אשר נבהל מזעקותיה, ורק מבטו המבוהל ובכיו גרמו לה להפסיק לזעוק ולנסות להרגיעו. יעקב נאלץ לקרוע את אשר מזרועותיה של רחל, שלא הייתה מוכנה להיפרד ממנו, בעוד יוסף מחבק אותה, מוחה את דמעותיה ומרטיב אותה בדמעותיו שלו.
היא נקרעה בין הרצון לעזוב הכול וללכת אחרי נכדה האהוב, לבין ילדיה, שלא יכלה להותירם לבדם. מי ידליק נר לזכרם? מי יבקר אותם וישקיט את נשמתם? למרות הקושי שלה להשאיר הכול מאחור ולעזוב, הדבר היחיד שהצליח לחזקה היה המחשבה שיום אחד הם יעלו לארץ. למען אשר הייתה מוכנה לעשות את מה שסירבה לעשות למען פליקס בנה.
מאז הודיעו על עזיבתם, אידה לא דיברה עם קלודין ולא הלכה לבקר את אשר, שחיפש אותה ולא הבין לאן נעלמה. הקטור ניסה לשכנע אותה להיפרד, אבל אידה העקשנית נשארה בחדרה. הוא ידע שבכתה בחדרה, אבל לא עלה לנחמה. הוא נותר לעמוד במקומו, חושש להותיר את הוריו לבד. על אף הקור והגשם הם עמדו בכניסה לביתם דקות ארוכות אחרי שיעקב, קלודין ואשר נכנסו למכונית ונעלמו. הקטור תהה אם יזכו לראות שוב את אשר.
אחרי לכתו של אשר שרר בבית שקט בלתי נסבל. רחל הלכה והצטמקה והפכה כפופה יותר ויותר. אפילו לטפח את שערה, שתמיד התהדרה בו, לא רצתה. היא גזרה את צמתה האפורה בטענה שהשיער מכביד עליה, ונותרה בשיער קצוץ ובמטפחת לראשה. היא מיעטה לבשל ומיאנה לאכול. אידה התבגרה בבת אחת ונשאה בעול מטלות הבית. יוסף הסתגר בחנות התכשיטים והתמכר לבקבוק הערק שלו. הוא שב הביתה רק בשעות המאוחרות של הערב, שערו הלבין וזקנו צמח פרא. כשהגיע הביתה שיכור, הוציא את עצביו ואת תסכולו על אשתו וגער בה על שאינה מבשלת לו ואינה מתפקדת כאישה.
באחד הימים מצא הקטור את אימו יושבת בחצר האחורית של הבית, בוכה וסימן כחול על פניה. הקטור התפרץ אל הבית, עיניו הירוקות יוקדות מכעס, ואימו רצה אחריו.
"לא, הקטור, לא!"
הקטור ניער את אביו ממשכבו בסלון. "אתה לא תעשה את זה! אני לא ארשה לך לעשות את זה!"
יוסף המבוהל לא הגיב. הקטור לא ידע אם מבושה או מפחד. הוא היה גבוה ורחב כתפיים, ואביו, שרזה בחודשים האחרונים אף יותר, נראה חלש כשהקטור אחז בחולצתו, גהר מעליו וניער אותו. לראשונה בחייו הרים את קולו על אביו, אבל הייתה זו הפעם האחרונה שאביו הרים יד על אימו.

הקטור התקשה לשאת את העצב שליווה אותו. שנה חלפה מהיום שבו עזבה קלודין עם אשר לארץ ישראל. השנה הקשה בחייו. וכאילו לא די בפרידה מאחיינו האהוב, הוא נאלץ לראות את הוריו הולכים ודועכים מול עיניו. במשך שלושה שבועות סעדה אימו את אביו, שחלה בשחפת, עד שחלתה אף היא. הקטור ואידה סעדו את שניהם עד שבשבוע אחד נפרדו זה אחר זה מהעולם. הם נטמנו בעיירה גבסה לצד ילדיהם בהפרש של יומיים. המשפחה היחידה שנותרה להקטור הייתה אידה, אך דודתו התעקשה לפרוש עליה את חסותה. "צריך למצוא לה בעל," אמרה לו. קשה היה לו לחשוב על אחותו הקטנה כאישה נשואה. הדודה הציעה להקטור לגור איתם, אבל הוא לא היה מוכן לעזוב את הבית. עדיין לא.
הוא היה חייב לדבוק בשגרה ולקום בכל בוקר מהמיטה בשעה שבה התעורר עם אביו, לשתות את הקפה של הבוקר ולצאת לחנות, אבל הוא התקשה לעבוד. שעות הבוקר היו קשות במיוחד. התמונה של אביו הרוכן על שולחן העבודה, מעבד ומדייק את התכשיט, נותרה לנגד עיניו, וכמו ילד ישב על כיסאו של אביו ובכה.
בשעות הערב התגברה התנועה בחנות והוא היה עסוק יותר, אבל בסוף היום שב לבית הגדול והריק. בחודשים הראשונים לא יכול היה להעלות על דעתו את המחשבה לעזוב. כשהוריו נפטרו, הוא שלח מכתב לקלודין, והיא הזמינה אותו לעלות לארץ ישראל והבטיחה שיעזרו לו להתאקלם. מאז ומתמיד היו קלודין והוא קרובים והוא ידע שהזמנתה כנה, אבל הוא דחה אותה בנימוס. הוא התגעגע לאשר ורצה לקחת חלק בחייו, אבל חשש להפקיר את הבית, את החנות, את משפחתו שאיננה עוד, ואת אידה, שאהבה את החיים אצל דודתו. שבועות ארוכים חלפו עד שחזרה להיות ילדה שמחה והחלה להתגבר על האובדן שחוותה. ככל שחלף הזמן, גברה בדידותו ומחשבותיו נדדו אל אשר. האם יוכל לעזוב את תוניסיה?
"היא נשארת כאן," אמרה לו דודתו כשהעלה בפניה את מחשבותיו באחד מביקוריו.
הוא לא רצה לעקור את אידה מבית דודתו, שהיה מלא אהבה ושמחה, אבל בליבו ידע שלא יוכל להישאר עוד בבדידותו ובצערו.
"אני לא יכול עוד," אמר לדודתו.
"אני מבינה, ואם אתה חייב לעזוב לאשר, תעזוב, אבל אידה נשארת איתי. היא עברה מספיק. אתה לא רואה כמה טוב לה פה?"
גם לאחר שהחליט, חלפו חודשים ארוכים עד שעשה את המעשה, מכר את ביתם ואת חנות התכשיטים של אביו וקנה כרטיס לכיוון אחד לארץ ישראל. כשנפרד מאידה בכו שניהם.
"אני אבוא לבקר, אולי אפילו עם אשר," אמר לה.
"אל תבטיח סתם," אמרה בדרכה הישירה.
איך ידעה היא את מה שהוא עצמו לא ידע? כאילו הייתה לה תחושה שגם את האח היחיד שנותר לה לא תראה שוב.