מקשה אחת

1

היא דיברה אל כף ידה. מן הצד אפשר היה להבחין בקושי בצמיד הדקיק. אלינור דקלמה הוראות פשוטות והקפידה לדבר לאט וברור אף שלא היה בכך צורך. לא משנה כמה פעמים אמרו לה שהנח־יד קולט את קולה גם ממרחק ואף מזהה את הטון המסוים שבו היא דורשת את הפעולות, הקפידה לקרב את פרק כף ידה אל שפתיה, ״הגף תריסים... קצת פחות״, ״הפעל מדיח״, ״כבה אורות״, ״השאר אור בכניסה, עמעם, עוד, עוד, מספיק.״ ובעודה מתקרבת בהליכתה המהירה והחרישית אל חדר השינה, החליטה שעוד באותו היום תספר ליורם. היא תדע איך להתמודד עם כעסו, הרגיעה את עצמה. בתחילה תהיה התנגדות מוחלטת, ואחר כך לאט הדברים יטפטפו, יתעכלו, עד שישלים אִתם, זה יקרה. לבסוף יבין שכך עדיף. כשרק נולדו בנותיהם הגדולות חשבה שהיא הקשה מבין שניהם והוא הרך; כך עם הבנות, כך עם הבן. היכן שכעסה, היה הוא הסלחן, היכן שתבעה מהם, אִפשר הוא לילדיהם חופש. אבל השנים שעברו שינו את המאזן הזה ביניהם, שהתהפך עם לידתה של לונא, נכדתם. התינוקת ריככה אותה. בשנים האחרונות, כשהתבוננה בו מן הצד, יורם נראה לה יותר ויותר כמו סלע שנחצב מאחד הצוקים מול ביתם. השנים הקשיחו בו, גם תוכו התקשה, עקשנות בלתי פוסקת להשאיר את הדברים כמות שהם. גופו נותר כתמיד, חסון ודק, צעיר מכפי גילו, נערי עדיין. אבל הנה, הגיע הערב האחרון לפני שגלי מגיע הביתה; הוא יישאר כמה זמן, כך אמר לה, לפחות לתקופה הקרובה, אולי עד בכלל? היא לא ידעה. הוא מגיע כדי ליישם כמה החלטות של התנועה החדשה, והם יהיו חייבים להחליט בעניין האדמה סוף־סוף. גם לבנות לא סיפרה; כמו תמיד, כל אחד מהם הסתיר משהו. בשעונה השעה הייתה עוד מוקדמת, אבל היא ידעה שאצל יורם השעה כבר מאוחרת, עוד מעט יתעורר כדי לצאת אל האבטיחים שלו. היא התקרבה בצעדיה הזריזים אל חדרם, והייתה נחושה עוד יותר לומר לו את שעל לבה. היא קיוותה שעדיין לא נרדם. היא סגרה אחריה את הדלת, שמבעדה אפשר היה לשמוע בקושי את לחישותיהם. לחישות שהתרגלו בהן כל כך, שגם אחרי שאחרון ילדיהם עזב את הבית ונשארו בו לבדם, התמידו ללחוש זה לזה עת היו במיטתם, אולי לא רצו להפריע לתנומתם של הרהיטים, או של הקירות. ובין אם היו אלה מילות אהבה או מילות חולין, בין אם היו אלה שיחות הרות גורל ומכאיבות או עניין רכילותי על דבר־מה שקרה במושב, התמידו בהרגלם. בלילה עמדה דממה בבית, ומלבד נשימותיהם הקצובות של אלינור ויורם, לא נשמע עוד רחש. בסוף השבוע יגיעו כולם, וכמו תמיד בסוף השבוע של אלונה, לצד תחושת קִרבה, משהו בבית יוצא מאיזון, בתזוזות קטנות לא טקטוניות, המתרחשות מתחת לפני הדברים, חותרות מתחת לגלוי.

2

מקשות האבטיחים היו מלאות להתפקע, ובשעה המוקדמת הזו זהר טל הלילה על קליפתם כמו מנת השקיה הגונה. יורם היה בדרכו לעשות את אותו הסיבוב כמו בכל בוקר, בשעה שהשמש הנצה. בסיבובו הקפיד לעבור שורה שורה, וחיפש אחר אבטיח בקוע, מתולע, אכול מזיקים. וגם אחרי שהמשק כולו רושת במערכות הבקרה וההשקיה המשוכללות ביותר, עקשנותו להתמיד בסיבובי הבוקר שלו גברה. רק כשעבר במבטו מעל שורת האבטיחים האחרונה הבחין בבנו. לעזאזל אתך, סינן לעברו בשקט וכבר התחרט על שלא הביע את התנגדותו הנחרצת לכל זה. זו לא הייתה הסכמה, אבל גם אי־התנגדות היא סוג של הסכמה, ועכשיו כבר לא תהיה דרך חזרה. היום כולם יהיו אצלם בבית, והעתיד עוד רגע יסגור עליו גם הוא. זהו, אין לו סיכוי לשכנע אותם לא לוותר, אולי רק עם נוגה יש לו סיכוי. ראשונה הייתה אלונה, שאחרי הסתלקותה החריפה נוכחותה, וכל זמן שידיו לא היו עסוקות בדבר־מה שבו ועלו מולו פניה, לעתים פני התינוקת שהייתה, בפעמים אחרות פני הנערה היפות, ובשנים האחרונות אף עלו פניה כפי שדמיין אותה בעיני רוחו כאישה בוגרת, ואף שלא זכה להכירם כך, ידע בוודאות מה מראהָ. ועכשיו גלי, שנסחף אחרי הרעיונות החדשים. מדוע אי אפשר להניח לדברים כמו שהם.

כל אחד בנפרד וכולם יחדיו ינטרלו אותו מכל הכיוונים. מאותו הרגע הכול יברח לו מבין הידיים; לא מספיק אלינור, שמנהלת ביד רמה את משטר התרופות והבדיקות הרפואיות שלו, עכשיו גם גלי, חולשתו הגדולה מכולן. ובכל זאת התעשת, הניף את ידו לקראת בנו וסימן לו להתקרב, וככל שהלך והתקרב אליו גברה המועקה, וכשהיה במרחק כמה צעדים ממנו כבר לא יכול היה לשאת אותה. ״בשביל מה כל זה,״ אמר לו כשעמד מול בן הזקונים שלו, מחייך. כבר בן ארבעים וחמש, חשב, ועדיין אותו החיוך הילדי, העקום מעט. ״בשביל מה כל זה?״ רטן שוב, וקולו רעם לרגע, כבעבר.

כשהיה גלי נער, היו החממות מקום המפלט של שניהם. בחופשות, כשהיה חוזר למושב מהפנימייה, נרתם תמיד לעזור לו. וגם אחר כך, כשחייבו את כל המשקים להטמיע מערכות שליטה ובקרה שעובדות על בינה מלאכותית ומחוברות לבִּינָם, שהיו בהן כל מיני מדידות מתקדמות ותחזיות לתפוקות עתידיות. כשמערכות ההשקיה הטובות והמתקדמות שהיו לו כבר לא היו תקפות בשביל תו האיכות שקיבל מדי שנה לתוצרת של המשק, היה זה גלי שהגיע וטיפל בכול. היה זה גלי שלימד אותו איך לקרוא את הנתונים, איך לתכנן תקופות פחות מניבות, אבל הוא לא רצה להקל על עצמו, הוא לא הרגיש שקשה לו, הוא הכיר את האדמה טוב מכל מערכת. ועכשיו הבן שלו חזר כדי לסתום את הגולל על המשק, לעשות סוף למורשתו.

כשהגיעה שעת הצהריים שמע אותם מתכנסים במטבח. הם בטח יושבים עכשיו אל שולחן האוכל, חשב. הוא שמע את קולה של אלינור, ״כולם יחד, סוף־סוף,״ אמרה ואז תיקנה, ״כמעט כולם יחד.״ אלונה בטח הייתה אומרת שיש מי שתקועה כאן לנצח, חשב וחייך לעצמו, ואף על פי שלשונה המושחזת והעוקצנית של בתו האמצעית כוונה לא אחת אל גלי וגם אל שניהם, אלינור והוא, שמח על שהיה בה את החספוס הזה. כשהייתה ילדה קיווה שחוכמת הלשון שלה תגן עליה מפני טיפשות העולם, מפני הקשקושים שלימדו בבית הספר, ומפני רשעותם של הילדים במושב. סקרנותה וחוש הביקורת המפותח שהיה לה מאז ומתמיד, לא לקחת דבר כמובן מאליו, שמרו עליה כילדה, אפשרו לה לברוא עולמות מופלאים משל עצמה; הציור, הקריאה. אבל זה לא הספיק, עכשיו המחשבה הזו נראתה לו כל כך מטומטמת, ולפתע התכעס ודמעות עמדו בעיניו. הוא הטה אוזן ושמע בליל דיבורים שלא הצליח להבין. בינו לבינו ידע שנוגה לא חיכתה הרבה והחלה עוקצת את גלי, וגלי ודאי עושה עצמו לא שומע או בולע את כבודו, כפי שעשה תמיד. הברית בין שתי בנותיו עברה מעל הראש של בנו הצעיר, ברית ששרדה אפילו את האסון, ועכשיו נותרה רק נוגה לקיים אותה. כשגלי היה ילד, אחרי שהמתיקות התינוקית שלו פגה, הייתה נוגה עוקצת אותו בחריפות מרושעת ללא הרף ובכל הזדמנות שנקרתה בדרכה. אבל גלי היה מחייך אליה וממשיך בענייניו. ״הילד סוף־סוף פיתח שריון,״ אמר פעם לאלינור. ואלינור אמרה שלפעמים נראה לה שהוא שמח על ההתנהגויות האלה של נוגה, כאילו הוא מקווה שהילד יתחשל באופן הזה, שיש איזו מכסת כאב שהוא צריך לספוג בבית שלהם, גם כשאין בכך הכרח. היא הטיחה ביורם שהוא מעודד את ההתנהגות הזו של נוגה, כמו שהיה עם אלונה; תמיד עודד את העוקצנות שלה גם ברגעים שהייתה זו חוצפה לשמה. הוא אמר לה שהוא מעדיף ילדים חצופים על ילדים שלא פוצים פה, ואז שניהם הביטו זה בזה וצחקו, אבל אחרי כמה רגעים צחוקם הפך לבכי, כל כך בכו באותו הערב, בכי נורא אל תוך הלילה.

ועכשיו גלי חזר עם אג'נדות, עם תוכניות, הוא חזר לעשות לו בלגן, יורם זעם. כשגלי הצטרף לתנועת המחאה הגדולה לא היה מופתע ממנו, שהרי בנו מעולם לא ניחן בכישורי מנהיגות, וגם לא היה פטפטן גדול. אבל עבר זמן ולא רק שהתמיד בפעילות שלו בתנועת המחאה, הוא גם נשאר בה אחרי שהפכה לתנועה החדשה, ואחר כך לתנועת השלטון שהובילה את השינויים המהפכניים באזור. הוא התמנה לתפקיד משמעותי, והיה במעגל הקרוב לאגם אברג'יל — מנהיגת התנועה. למושב הגיע מעט מאוד, והפעם הגיע בשליחות מקצועית, שהביאה אותו לאזור כולו. הוא בא לעשות לי מהפכה על הראש, חשב יורם. הוא התקומם והתכעס, אבל עמוק בלבו ידע שגם אם ינסה לא יצליח לעצור את המהלך הזה, שהיה בלתי נמנע.

יורם התמהמה על הכורסה בסלון; הוא התעכב עוד ועוד, משך זמן. ממקום מושבו שמע את חריקת הכיסאות, וידע שהם עדיין יושבים ומחכים לו. אבל לא היה לו כוח לקום, הוא לא רצה לשבת שם. בין כה לא היה רעב בשעה הזו. את ארוחותיו אכל מוקדם, בדרך כלל לבדו ובשעות קבועות: ארוחה ראשונה בשלוש וחצי בבוקר, פרוסת לחם אחת עם מה שיש, לפעמים קצת גבינה, ואחר כך חימם לו תבשיל באחת־עשרה. זהו, זה הספיק לו, והחזיק אותו עד ארוחת הערב המוקדמת שלו ושל אלינור. הוא העדיף לאכול בשקט ולא בהמולה, ולהתכנסויות המשפחתיות הללו, שרוממו את רוחה של אלינור ולעתים גם את שלו, היה תמיד הדהוד מכאיב של מי שחסרה.

הוא יגיד לה שכואב לו הראש, שלא שם לב לשעה, שהתעכב בחוץ בשמש העזה של הצהריים, או שיאמר לה שהוא חייב לשים את הראש, לשכב קצת לנוח. לא, הוא לא יגיד לה כלום, פשוט ילך לישון, יחמוק אל חדר השינה בלי שישימו לב, אף אחד לא ישאל מדוע. בגילו, חש שמצפים ממנו לנוח יותר, לעבוד מעט אם בכלל, בטח בתקופה הזו, שבה עבודה הפכה עניין מגונה. לפעמים נראָה לו שהם רואים משהו שהוא עדיין לא מבין, או לא רוצה להבין. כנראה היה זה תחילתו של הסוף, אולי אפילו קיוו לו, גם אם לא בזדון.

רגע לפני שנרדם נזכר שביום המחרת תגיע לונא. הנה, חשב, נחמה אחת קטנה עומדת לזכותה של אלינור, התושייה שלה לשכנע את נכדתם להגיע לביקור, למרות העניינים בינה לבין נוגה. עניינים שמעולם לא הבין את פשרם. בסופו של דבר הספיקה ההודעה שאלינור כתבה לנכדתה: תבואי אלינו בשבוע הבא? זה סוף השבוע של אלונה, אנחנו מאוד מתגעגעים אלייך.