את עוד תתחרטי על זה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
את עוד תתחרטי על זה
מכר
אלפי
עותקים
את עוד תתחרטי על זה
מכר
אלפי
עותקים

את עוד תתחרטי על זה

4.5 כוכבים (283 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

נועה שלו

נועה שלו, בת 41, מתגוררת בשוהם.

ניתן לרכישה גם ב -

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

"אז מה, פישמן?" וייס פונה אליי. אנחנו יושבים ברכב ומתצפתים על תחנת האוטובוס. "השמנת קצת, אה?" אני משפילה את עיניי אל עבר בטני ומרימה אותן שוב במהירות, אבל וייס כבר קלט אותי. "את לא נעלבת, נכון? אל תהיי כזאתי רגישה, אני אומר את זה מדאגה. שלא תהיי מהנשים האלה שמתחתנות ומפסיקות להשקיע בעצמן. את יודעת מה קורה להן, נכון?" הוא לא מחכה לתגובה וממשיך, "הן מתעוררות יום אחד במיטה ריקה. ככה זה כשאוהבים פחמימות יותר מאשר את הבעל." זה לא מפחמימות זה מההורמונים, אני רוצה להגיד לו, אבל שותקת. גם ככה הוא חושב שרק באג במערכת גרם לאישה להתחרות איתו על הקידום. אם הוא יגלה שאני בטיפולי פוריות זה יהיה מבחינתו אישור שהתפקיד בכיס שלו, והוא יהפוך עוד יותר זחוח מהרגיל, אם זה בכלל אפשרי.

אבישג פישמן היא לוחמת מוסד מוערכת, שמשתדלת לאזן בין קריירה תובענית לטיפולי פוריות. הג'גלינג נעשה כמעט בלתי אפשרי, כשהיא מקבלת הזדמנות קידום לתפקיד שהיא חושקת בו. גל וייס, שמתמודד מולה, משוכנע שהתפקיד צריך להיות שלו, הרי הוא יודע לשבות בקסמו את מי שצריך, להפעיל קולגות, סוכנים וסתם זרים שעשויים להביא תועלת. רק בדיקת הפוליגרף התקופתית שהוא מתקשה לעבור, עומדת בינו ובין הקידום.
כשפישמן וּוייס נשלחים כזוג למשימת ריגול ברומא, הכול מתחיל לבעבע בתוכם וסביבם: טיפולי הפוריות של אבישג, שלא מצליחה להחליט מה חשוב לה יותר, האימהוּת או הקידום; הסוד של וייס שמאיים להרוס את הקריירה שלו; המתח ששורר בין שניהם, ומעל הכול - הפצצה המתקתקת שעליהם לנטרל. 
 
"את עוד תתחרטי על זה" הוא רומן אלגנטי ואינטליגנטי, מענג וביקורתי. הוא מהיר ועצבני כמו אבישג, קשוח ומלא הפתעות כמו וייס, והוא כתוב נפלא: הדמויות שלו נכנסות אל הלב, העלילה דינמית ומפתיעה, ויש בו עצב וצחוק, יופי ותנועה. 
 

נועה שלו היא פסיכולוגית תעסוקתית. בעברהּ עבדה בשירות הביטחון הכללי. זהו ספרה הראשון. 

פרק ראשון

1

"פישמן, כמה זמן את שם? יש לנו דיון, מה, את מחרבנת?" וייס הולם באגרוף על דלת השירותים. הוו החלוד הנועל את התא מזדעזע מכל מכה שמוטחת בדלת.

זה תא השירותים היחיד בקומה. הקרמיקות שבורות, הניאגרה דולפת, וכשמורידים את המים, הזרם החלש לא תמיד מצליח להתמודד עם התוצרים שהשארת שם. טוב שאני לא מחרבנת.

"לא!" אני קוראת אל מעבר לדלת, "קיבלתי מחזור! אתה רוצה עדכונים על חוזק הדימום, או שאתה מוכן להשאיר אותי לבד לדקה?"

"אויש, יא דוחה! למה את חייבת להיות כזאת וולגרית?" הוא זועק, ואז מכחכח בגרונו ואומר, "אהלן, פינטו."

"מה הצעקות פה?" אני שומעת את קולו הרגוע, הצרוד מעט של פינטו.

"אה, זה, אני רוצה להתלונן על סביבת עבודה עוינת," אומר וייס.

"מה קרה עכשיו?"

"פישמן התחילה לדבר איתי פתאום על המחזור שלה, כמעט צמחו לי שדיים רק מלשמוע את זה."

החזה של וייס יותר גדול משלי, וגם יותר מוצק. בכל רגע פנוי הוא נעלם אל חדר הכושר כדי "לדחוק קצת", כהגדרתו. האימונים שלו לוקחים שעתיים בממוצע ומחולקים לשלושים דקות של אירובי, שלושים דקות הרמת משקולות, חמש־עשרה דקות תרגילי בטן וארבעים וחמש דקות של מבטים מצועפים במראה. יש לו בת זוג כבר שלוש שנים, אבל היא כנראה ליברלית ומאפשרת את הזוגיות האינטנסיבית שהוא מטפח עם עצמו. אחרי כל אימון הוא אוכל שתי קופסאות טונה ישר מקופסת השימורים וגומע בלגימות קולניות משקה חלבון שמבשם כל חדר שאליו הוא נכנס בריח בננה.

"אם אתה מרגיש מוטרד, אז אל תעמוד מחוץ לשירותים כשהיא שם. בוא, גם ככה רציתי לדבר איתך על משהו לפני הדיון." פינטו מציל אותי כמו שהוא תמיד עושה, ומרחיק את וייס מהדלת.

הד קולם מתרחק במסדרון, ואני נושמת נשימה עמוקה ומנגבת את האיפור שנמרח לי מתחת לעיניים עם הנייר המחוספס לייבוש ידיים. הדבר האחרון שחסר לי הוא שווייס יתפוס אותי בוכה. גם ככה בכל פעם שאני מתעצבנת עליו, וזה קורה פעם בחצי שעה בערך, הוא קורא לי הורמונלית. אני לא הורמונלית, הוא פשוט בלתי נסבל. טוב, אולי אני גם קצת הורמונלית.

כשאני מגיעה לחדר הישיבות, כולם כבר ישובים סביב מגשי הבורקס, ופינטו עומד בדגמ"ח ובטישרט קצרה, למרות שירד הבוקר גשם של אחרי החגים, ומדבר בלהט. זה לא משנה על מה הוא מדבר, פינטו תמיד מדבר בלהט. הוא היה יכול להיות מטיף דת ממש טוב. בשטף דיבורו הקולח הוא יורה באוויר נתונים, שמות ותאריכים, בטון של מ"פ המתדרך את הצוות שלו לפני יציאה למארב. הוא עומד בגבו אל הקיר הלבן, והמקרן מקרין על פניו מצגת עמוסת טבלאות, נתונים ודיאגרמות פאי, וכשהוא זז, מתחלפים מספרים ושמות על מצחו. כמות הנתונים בטבלאות עשויה לעורר רתיעה, אבל פינטו לא מתייחס אליהם ולא טורח להעביר שקפים במצגת.

אחד הקריטריונים שבהם נמדדים רע"נים במשרד הוא אורך המצגות שלהם. מובן שלא רק אורכן נמדד. גם לשאלה אם שולבו במצגת סרטונים הומוריסטיים בעלי קשר רופף לנושא הדיון יש משקל לא מבוטל. גרוס, רע"ן הלוגיסטיקה, קיבל פעם הערה מהרמ"ח שלו בגלל סוג הפונט שבו הוא השתמש. אבל פינטו הוא לא רע"ן רגיל. לא הביאו אותו מהשייטת כדי למלא טפסים ולכתוב זכ"דים, וזה מזל, כי הוא דיסלקט. את המצגת המקורית, שמהווה בסיס לכל המצגות של פינטו, הוא קיבל לפני שלוש שנים מקודמו בתפקיד. הוא לא שינה בה דבר מלבד הרקע הפרחוני, שאותו הוא החליף לאפור, ולפני כל דיון הוא מבקש מגידי, הרל"ש שלו, לשנות את התאריך, את נושא הדיון ולהוסיף שקף אשר מתמצת את עיקרי הדברים שיציג בדיון הקרוב.

"טוב שהצטרפת אלינו," הוא מחייך אליי בחום ומסב את תשומת לב כל הנוכחים לאיחור שלי וליחס הסלחני שלו כלפיי. אנשים לא נוטים לאחר לפינטו, אבל כשהם כבר מעיזים, הוא נוזף בהם בטון מאופק וקר שמעורר בהם חשש שההערכה שלו כלפיהם ירדה. אף אחד לא רוצה שההערכה של פינטו אליו תרד, אבל אני הייתי מעדיפה לספוג נזיפות ולחשוש מפגיעה במעמדי, ולא להיענש בחשד תמידי לנפוטיזם.

פינטו ואחי היו החברים הכי טובים בשייטת. כששחר נהרג הייתי בת שלוש־עשרה ופינטו היה בן עשרים. הוא ישב אצלנו כל השבעה, מבוקר עד ערב, כמו שאר חברי הצוות של שחר, והמשיך לבוא אלינו גם אחרי השבעה ותמיד היה נחמד אליי, גם כשלא אמר כמעט דבר. בסופ"שים שבהם היה יוצא מהבסיס, היה עולה על רכבת מעתלית לתל אביב, משם היה תופס אוטובוס לגבעתיים ודופק בדלת עם פרחים ובייגלה עם שומשום שקנה בתחנה המרכזית החדשה כי ידע שאני אוהבת. רק בסיום הביקור אצלנו היה נוסע להורים שלו ביבנה. הוא שיחק איתי ספיד ודמקה וניסה ללמד אותי גם שחמט, אבל אף פעם לא קלטתי את החוקים. הוא הכיר לי את ״הנסיכה הקסומה״ והיינו ממלמלים ביחד, "as you wish" לפני שווסלי היה מתגלגל במורד ההר, ואני הייתי מתחבאת מתחת לזרועו כשהמכרסמים הענקיים תקפו את באטרקאפ, והוא היה לוקח אותי בערב החוצה בחושך ומצביע לי על הדובה הגדולה ועל כוכב הצפון. הוא היה מתקשר בימי ההולדת של הוריי גם שנים אחרי ששחר נהרג, ובימי ההולדת שלי היה מגיע במיוחד ומביא לי מתנות ענקיות. כשכל החברות שלי היו מאוהבות בג'סטין טימברלייק, אני הייתי מאוהבת בפינטו. פינטו, לעומת ג'סטין טימברלייק, היה אמיתי וידעתי שאפשר לסמוך עליו שלא ייעלם. הוא היה פיסה קטנה של יבשה בתקופה שבה כל האוניות שלי טבעו. כשהיה בא לבקר אותנו, הבית היה נמלא חיים והייתי מרגישה שהאוויר, שהיה סמיך מעצב ומעשן הסיגריות של אמא שלי, היה מזדכך קצת, ולרגע אפשר היה לנשום לרווחה. אחרי שהגעתי לעבוד כאן, פינטו אירגן את הדברים כך שאעבוד איתו ולקח אותי תחת חסותו, כך שבמקום לחיות רק בצלו של שחר, עכשיו אני חוסה גם בצלו של פינטו.

"טוב, אז אני מסכם," קולו של פינטו מחזיר אותי למציאות, "האובייקטים שלנו, עלי מנסור ומוסטפא עזיז, הם שני פעילי חיזבאללה בכוח שבע. יירטנו אימייל שהם שלחו לשני פעילים מוכרים ברומא, ונראה שהם בכיוון של פעולה בזמן הקרוב."

וייס קוטע אותו, "כמה קרוב?"

"הם כבר קנו כרטיסים לשבוע הבא."

"מי יחכה להם בשדה?" אני שואלת.

"אתם," פינטו מסתכל עליי בעיניים מחייכות.

"למה צריך לחכות בשדה?" וייס שואל.

"אני משערת שאין לנו פרטים לגבי המלון שהם הולכים לגור בו," אני אומרת, "נצטרך לדוג אותם כשהם ירדו מהטיסה."

"נכון מאוד," פינטו אומר, וחלק מהנוכחים מחייכים אליי, וייס לא. הוא מלכסן אליי מבט ונושך שפה עליונה. זה לא מחמיא לו, וכשווייס עושה פרצוף שלא מחמיא לו זה אומר שהוא ממש לא מרוצה. אני כבר לא יכולה להחניק את החיוך, אבל וייס לא מוותר בקלות ואומר, "זה מתקשר להערכות המודיעיניות מבריסל שחיזבאללה ינסה להוציא בחודשים הקרובים פיגוע באיטליה."

"בול," פינטו מרוצה ואני פחות. "בקיצור," הוא ממשיך, "וייס ופישמן יצאו בעוד שבוע פחות יום, בלילה שבין שבת לראשון, לרומא. אתם תצטרפו לחוליות שכבר נמצאות בשטח בעיקוב אחרי שני הפעילים המוכרים לנו — איברהים שקיר ורושדי אל־סעדי, שנמצאים שם כבר תקופה בכיסוי עמוק של סטודנטים ואוספים מל"מ. נוסף על המידע שכבר יש לכם, גידי יעביר לכם את החומר המרוכז בסוף הדיון." גידי מהנהן בלי להרים את ראשו מרישום זיכרון הדברים של הפגישה, ופינטו ממשיך לאמת נתונים עם הנוכחים בחדר ואז מסכם, "טוב, ילדים, סיימנו. וייס ופישמן, תישארו איתי לסגירת פינות, כל השאר משוחררים."

יש לי שתי דקות עד שהחדר מתרוקן כדי לעכל את הנאמר. מצד אחד, יש פה מבצע עם פוטנציאל גבוה להתבלט, וזו הזדמנות להראות מה אני שווה ולהשתיק קולות של ביקורת, ומצד שני, עם כל הלחץ והמתח שגם ככה ממלאים את חיי בתקופה הנוכחית, אני מרגישה שנסיעה עם וייס לא תיטיב איתי. אני מסוגלת לשדר עסקים כרגיל בעבודה ולתקתק כל מבצע כמו מקצוענית, אבל על שהות אינטנסיבית במחיצתו של וייס אני תמיד משלמת מחיר נפשי, ובמצבי הנוכחי המחירים הנפשיים גבוהים מהרגיל.

"אמממ, פינטו," אני אומרת, אחרי שאחרון המשתתפים בדיון מגניב אל פיו עוד בורקס וחוזר אל משרדו. פינטו מרים אליי עיניים כהות וריסים ארוכים ומחכה שאדבר. הוא עומד עכשיו קרוב אליי, ואני יכולה להריח את הקפה השחור ששתה, וכמו תמיד לידו אני הופכת מודעת מדי לעצמי. "תגיד," אני מתחילה, והוא גוחן לעברי. אני קצת מתבלבלת ומתמהמהת עם המשך המשפט. וייס מושך כיסא ומתיישב לצדנו.

"שתדעו לכם שזה מאוד מרגיע אותי שהאנשים הכי טובים שלי על המבצע הזה," אומר פינטו שהתרחק ממני בינתיים. "לא ככה, וייס?" הוא פונה אל וייס שמחטט בנחת עם קיסם בין שיניו.

"בטח ככה," וייס מחייך עם הקיסם בפה, "פישמן הכי כוסית פה, זה יכול להיות קריטי להצלחת המשימה." הוא עוצר כדי להוציא את שאריות הבורקס שנתקעו בין שיניו בקולות צקצוק, ואז מוסיף, "לא שהתחרות כזו גדולה."

"אתה מבין עם מה אני צריכה להתמודד כל יום?" אני אומרת לפינטו, "הדיבור הזה מטריף אותי."

"אוי, חמודה, אני יודע שאני מטריף אותך, אבל את חייבת להתחיל לשלוט בעצמך, את אישה נשואה," וייס מצמצם אליי עיניים.

"תגיד, אתה בטוח שווייס הכרחי למבצע הזה?" אני פונה לפינטו.

"את בטוחה שאת הכרחית בענף הזה?" וייס מיד יורה חזרה.

"טוב, די," פינטו מהסה את שנינו, "פישמן, אני בטוח שאת יכולה להתמודד עם כמה בדיחות לא מצחיקות."

"זה הרבה יותר מכמה בדיחות לא מצחיקות," אני אומרת בקול שמנסה להיות רגוע, "זה פוגע בסביבת העבודה שלי, וגם פוגע בי באופן אישי."

"טוב, זה בגלל המחזור, היא הורמונלית, הכול פוגע בה באופן אישי כרגע," וייס קורץ אל פינטו.

"אמרתי חלאס גנון, וייס," פינטו קם ממקומו, וגידי שנכנס לחדר מושיט לכל אחד מאיתנו חוברת כרוכה. "טוב, חברים," פינטו עובר לטון הענייני שלו. "תקראו את זה טוב־טוב," הוא מחווה על החוברות, "ואל תשכחו להחזיר לגידי את כל החומרים כשתסיימו." הוא טופח לי בעדינות על הכתף ומכה בחוזקה חברית על גבו הרחב של וייס. "בגדול סיימנו פה," פינטו מסכם. "אבל רציתי לספר לכם לפני שאתם הולכים," שנינו מרימים אליו עיניים כשהוא מאט לפתע את דיבורו, "שזאת המשימה האחרונה שלנו יחד."

"אז וייס הבין סוף־סוף שהוא לא מתאים לכאן?" אני מחייכת אל וייס במתיקות.

"היית מתה," הוא מחזיר לי חיוך.

"וייס נשאר. אני עוזב את התפקיד," פינטו אומר בנינוחות כאילו אמר שהוא יוצא לעשן נרגילה.

אני יודעת כבר תקופה שפינטו אמור לפנות את התפקיד בעתיד הנראה לעין, ואני אפילו רואה את עצמי כמועמדת מובילה להחליף אותו, דבר שמלבה עוד יותר את המתיחות ביני ובין וייס, שרואה את עצמו גם הוא כמחליף הטבעי של פינטו, ובכל זאת, ההודעה הנונשלנטית הזאת הופכת לי את הבטן. אני לא מכירה את המשרד בלי פינטו לידי. אמנם אני מאוד בטוחה במקצועיות שלי, זה אולי הגורם היחיד בחיי שאני מרגישה בטוחה בו, ולא מטרידה את עצמי בשאלות ובספקות, אבל דווקא בגלל זה לא בא לי לגלות שכל הביטחון שלי נבנה על רשת שפינטו פרש תחתיי מהיום הראשון שלי בעבודה, שווייס צודק ושבלי פינטו לא הייתי מגיעה לאן שהגעתי.

"לאן?" אני שואלת ומשתדלת להסתיר את הרעד בקולי.

"למעלה," פינטו מחייך, "אני מתמודד במטריצת רמ"חים הקרובה על התפקיד של שבתאי. רציתי ששניכם תדעו ראשונים."

אני מסתכלת על וייס והוא מסתכל עליי במבט מרוצה. הוא בטח חושב שהתפקיד בכיס שלו. שיחשוב.

אנחנו אוספים את חפצינו, יוצאים מהחדר ומוציאים את הטלפונים הניידים מהתאים שבהם איפסנו אותם לפני הדיון. הטלפון של וייס מצלצל ועל הצג מופיעות המילים, "לא לענות". וייס מגלגל את עיניו, "יש אנשים שלא מבינים רמזים," הוא משתיק את הצלצול.

פינטו ואני מחליפים מבטים, וּוייס מתחיל לדבר על המשחק האחרון של ארסנל וברצלונה. אני מוצאת את עצמי הולכת קצת מאחור ומרגישה שהעיניים שלי שוב צורבות. אני עצובה שפינטו עוזב, ומתרגשת מאפשרות הקידום וגם מפחדת ממנה, ועצבנית על וייס ולחוצה וחוששת להגיע הביתה, וכל הרגשות האלה מתערבלים לי בבטן ומתגבשים לכדי גוש שעולה במעלה הגרון שלי ומאלץ אותי להודות שווייס צודק, אני באמת הורמונלית יותר מהרגיל. אבל לא בגלל המחזור, אלא בגלל ההורמונים שאני לוקחת. ואני באמת רגישה במיוחד, אבל לא בגלל פינטו, אלא כי המחזור שקיבלתי מבהיר לי שגם החודש לא נכנסתי להיריון.

נועה שלו

נועה שלו, בת 41, מתגוררת בשוהם.

סקירות וביקורות

"את עוד תתחרטי על זה" אפרים ב"ק סרוגים 25/01/2023 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם ב -

סקירות וביקורות

"את עוד תתחרטי על זה" אפרים ב"ק סרוגים 25/01/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
את עוד תתחרטי על זה נועה שלו

1

"פישמן, כמה זמן את שם? יש לנו דיון, מה, את מחרבנת?" וייס הולם באגרוף על דלת השירותים. הוו החלוד הנועל את התא מזדעזע מכל מכה שמוטחת בדלת.

זה תא השירותים היחיד בקומה. הקרמיקות שבורות, הניאגרה דולפת, וכשמורידים את המים, הזרם החלש לא תמיד מצליח להתמודד עם התוצרים שהשארת שם. טוב שאני לא מחרבנת.

"לא!" אני קוראת אל מעבר לדלת, "קיבלתי מחזור! אתה רוצה עדכונים על חוזק הדימום, או שאתה מוכן להשאיר אותי לבד לדקה?"

"אויש, יא דוחה! למה את חייבת להיות כזאת וולגרית?" הוא זועק, ואז מכחכח בגרונו ואומר, "אהלן, פינטו."

"מה הצעקות פה?" אני שומעת את קולו הרגוע, הצרוד מעט של פינטו.

"אה, זה, אני רוצה להתלונן על סביבת עבודה עוינת," אומר וייס.

"מה קרה עכשיו?"

"פישמן התחילה לדבר איתי פתאום על המחזור שלה, כמעט צמחו לי שדיים רק מלשמוע את זה."

החזה של וייס יותר גדול משלי, וגם יותר מוצק. בכל רגע פנוי הוא נעלם אל חדר הכושר כדי "לדחוק קצת", כהגדרתו. האימונים שלו לוקחים שעתיים בממוצע ומחולקים לשלושים דקות של אירובי, שלושים דקות הרמת משקולות, חמש־עשרה דקות תרגילי בטן וארבעים וחמש דקות של מבטים מצועפים במראה. יש לו בת זוג כבר שלוש שנים, אבל היא כנראה ליברלית ומאפשרת את הזוגיות האינטנסיבית שהוא מטפח עם עצמו. אחרי כל אימון הוא אוכל שתי קופסאות טונה ישר מקופסת השימורים וגומע בלגימות קולניות משקה חלבון שמבשם כל חדר שאליו הוא נכנס בריח בננה.

"אם אתה מרגיש מוטרד, אז אל תעמוד מחוץ לשירותים כשהיא שם. בוא, גם ככה רציתי לדבר איתך על משהו לפני הדיון." פינטו מציל אותי כמו שהוא תמיד עושה, ומרחיק את וייס מהדלת.

הד קולם מתרחק במסדרון, ואני נושמת נשימה עמוקה ומנגבת את האיפור שנמרח לי מתחת לעיניים עם הנייר המחוספס לייבוש ידיים. הדבר האחרון שחסר לי הוא שווייס יתפוס אותי בוכה. גם ככה בכל פעם שאני מתעצבנת עליו, וזה קורה פעם בחצי שעה בערך, הוא קורא לי הורמונלית. אני לא הורמונלית, הוא פשוט בלתי נסבל. טוב, אולי אני גם קצת הורמונלית.

כשאני מגיעה לחדר הישיבות, כולם כבר ישובים סביב מגשי הבורקס, ופינטו עומד בדגמ"ח ובטישרט קצרה, למרות שירד הבוקר גשם של אחרי החגים, ומדבר בלהט. זה לא משנה על מה הוא מדבר, פינטו תמיד מדבר בלהט. הוא היה יכול להיות מטיף דת ממש טוב. בשטף דיבורו הקולח הוא יורה באוויר נתונים, שמות ותאריכים, בטון של מ"פ המתדרך את הצוות שלו לפני יציאה למארב. הוא עומד בגבו אל הקיר הלבן, והמקרן מקרין על פניו מצגת עמוסת טבלאות, נתונים ודיאגרמות פאי, וכשהוא זז, מתחלפים מספרים ושמות על מצחו. כמות הנתונים בטבלאות עשויה לעורר רתיעה, אבל פינטו לא מתייחס אליהם ולא טורח להעביר שקפים במצגת.

אחד הקריטריונים שבהם נמדדים רע"נים במשרד הוא אורך המצגות שלהם. מובן שלא רק אורכן נמדד. גם לשאלה אם שולבו במצגת סרטונים הומוריסטיים בעלי קשר רופף לנושא הדיון יש משקל לא מבוטל. גרוס, רע"ן הלוגיסטיקה, קיבל פעם הערה מהרמ"ח שלו בגלל סוג הפונט שבו הוא השתמש. אבל פינטו הוא לא רע"ן רגיל. לא הביאו אותו מהשייטת כדי למלא טפסים ולכתוב זכ"דים, וזה מזל, כי הוא דיסלקט. את המצגת המקורית, שמהווה בסיס לכל המצגות של פינטו, הוא קיבל לפני שלוש שנים מקודמו בתפקיד. הוא לא שינה בה דבר מלבד הרקע הפרחוני, שאותו הוא החליף לאפור, ולפני כל דיון הוא מבקש מגידי, הרל"ש שלו, לשנות את התאריך, את נושא הדיון ולהוסיף שקף אשר מתמצת את עיקרי הדברים שיציג בדיון הקרוב.

"טוב שהצטרפת אלינו," הוא מחייך אליי בחום ומסב את תשומת לב כל הנוכחים לאיחור שלי וליחס הסלחני שלו כלפיי. אנשים לא נוטים לאחר לפינטו, אבל כשהם כבר מעיזים, הוא נוזף בהם בטון מאופק וקר שמעורר בהם חשש שההערכה שלו כלפיהם ירדה. אף אחד לא רוצה שההערכה של פינטו אליו תרד, אבל אני הייתי מעדיפה לספוג נזיפות ולחשוש מפגיעה במעמדי, ולא להיענש בחשד תמידי לנפוטיזם.

פינטו ואחי היו החברים הכי טובים בשייטת. כששחר נהרג הייתי בת שלוש־עשרה ופינטו היה בן עשרים. הוא ישב אצלנו כל השבעה, מבוקר עד ערב, כמו שאר חברי הצוות של שחר, והמשיך לבוא אלינו גם אחרי השבעה ותמיד היה נחמד אליי, גם כשלא אמר כמעט דבר. בסופ"שים שבהם היה יוצא מהבסיס, היה עולה על רכבת מעתלית לתל אביב, משם היה תופס אוטובוס לגבעתיים ודופק בדלת עם פרחים ובייגלה עם שומשום שקנה בתחנה המרכזית החדשה כי ידע שאני אוהבת. רק בסיום הביקור אצלנו היה נוסע להורים שלו ביבנה. הוא שיחק איתי ספיד ודמקה וניסה ללמד אותי גם שחמט, אבל אף פעם לא קלטתי את החוקים. הוא הכיר לי את ״הנסיכה הקסומה״ והיינו ממלמלים ביחד, "as you wish" לפני שווסלי היה מתגלגל במורד ההר, ואני הייתי מתחבאת מתחת לזרועו כשהמכרסמים הענקיים תקפו את באטרקאפ, והוא היה לוקח אותי בערב החוצה בחושך ומצביע לי על הדובה הגדולה ועל כוכב הצפון. הוא היה מתקשר בימי ההולדת של הוריי גם שנים אחרי ששחר נהרג, ובימי ההולדת שלי היה מגיע במיוחד ומביא לי מתנות ענקיות. כשכל החברות שלי היו מאוהבות בג'סטין טימברלייק, אני הייתי מאוהבת בפינטו. פינטו, לעומת ג'סטין טימברלייק, היה אמיתי וידעתי שאפשר לסמוך עליו שלא ייעלם. הוא היה פיסה קטנה של יבשה בתקופה שבה כל האוניות שלי טבעו. כשהיה בא לבקר אותנו, הבית היה נמלא חיים והייתי מרגישה שהאוויר, שהיה סמיך מעצב ומעשן הסיגריות של אמא שלי, היה מזדכך קצת, ולרגע אפשר היה לנשום לרווחה. אחרי שהגעתי לעבוד כאן, פינטו אירגן את הדברים כך שאעבוד איתו ולקח אותי תחת חסותו, כך שבמקום לחיות רק בצלו של שחר, עכשיו אני חוסה גם בצלו של פינטו.

"טוב, אז אני מסכם," קולו של פינטו מחזיר אותי למציאות, "האובייקטים שלנו, עלי מנסור ומוסטפא עזיז, הם שני פעילי חיזבאללה בכוח שבע. יירטנו אימייל שהם שלחו לשני פעילים מוכרים ברומא, ונראה שהם בכיוון של פעולה בזמן הקרוב."

וייס קוטע אותו, "כמה קרוב?"

"הם כבר קנו כרטיסים לשבוע הבא."

"מי יחכה להם בשדה?" אני שואלת.

"אתם," פינטו מסתכל עליי בעיניים מחייכות.

"למה צריך לחכות בשדה?" וייס שואל.

"אני משערת שאין לנו פרטים לגבי המלון שהם הולכים לגור בו," אני אומרת, "נצטרך לדוג אותם כשהם ירדו מהטיסה."

"נכון מאוד," פינטו אומר, וחלק מהנוכחים מחייכים אליי, וייס לא. הוא מלכסן אליי מבט ונושך שפה עליונה. זה לא מחמיא לו, וכשווייס עושה פרצוף שלא מחמיא לו זה אומר שהוא ממש לא מרוצה. אני כבר לא יכולה להחניק את החיוך, אבל וייס לא מוותר בקלות ואומר, "זה מתקשר להערכות המודיעיניות מבריסל שחיזבאללה ינסה להוציא בחודשים הקרובים פיגוע באיטליה."

"בול," פינטו מרוצה ואני פחות. "בקיצור," הוא ממשיך, "וייס ופישמן יצאו בעוד שבוע פחות יום, בלילה שבין שבת לראשון, לרומא. אתם תצטרפו לחוליות שכבר נמצאות בשטח בעיקוב אחרי שני הפעילים המוכרים לנו — איברהים שקיר ורושדי אל־סעדי, שנמצאים שם כבר תקופה בכיסוי עמוק של סטודנטים ואוספים מל"מ. נוסף על המידע שכבר יש לכם, גידי יעביר לכם את החומר המרוכז בסוף הדיון." גידי מהנהן בלי להרים את ראשו מרישום זיכרון הדברים של הפגישה, ופינטו ממשיך לאמת נתונים עם הנוכחים בחדר ואז מסכם, "טוב, ילדים, סיימנו. וייס ופישמן, תישארו איתי לסגירת פינות, כל השאר משוחררים."

יש לי שתי דקות עד שהחדר מתרוקן כדי לעכל את הנאמר. מצד אחד, יש פה מבצע עם פוטנציאל גבוה להתבלט, וזו הזדמנות להראות מה אני שווה ולהשתיק קולות של ביקורת, ומצד שני, עם כל הלחץ והמתח שגם ככה ממלאים את חיי בתקופה הנוכחית, אני מרגישה שנסיעה עם וייס לא תיטיב איתי. אני מסוגלת לשדר עסקים כרגיל בעבודה ולתקתק כל מבצע כמו מקצוענית, אבל על שהות אינטנסיבית במחיצתו של וייס אני תמיד משלמת מחיר נפשי, ובמצבי הנוכחי המחירים הנפשיים גבוהים מהרגיל.

"אמממ, פינטו," אני אומרת, אחרי שאחרון המשתתפים בדיון מגניב אל פיו עוד בורקס וחוזר אל משרדו. פינטו מרים אליי עיניים כהות וריסים ארוכים ומחכה שאדבר. הוא עומד עכשיו קרוב אליי, ואני יכולה להריח את הקפה השחור ששתה, וכמו תמיד לידו אני הופכת מודעת מדי לעצמי. "תגיד," אני מתחילה, והוא גוחן לעברי. אני קצת מתבלבלת ומתמהמהת עם המשך המשפט. וייס מושך כיסא ומתיישב לצדנו.

"שתדעו לכם שזה מאוד מרגיע אותי שהאנשים הכי טובים שלי על המבצע הזה," אומר פינטו שהתרחק ממני בינתיים. "לא ככה, וייס?" הוא פונה אל וייס שמחטט בנחת עם קיסם בין שיניו.

"בטח ככה," וייס מחייך עם הקיסם בפה, "פישמן הכי כוסית פה, זה יכול להיות קריטי להצלחת המשימה." הוא עוצר כדי להוציא את שאריות הבורקס שנתקעו בין שיניו בקולות צקצוק, ואז מוסיף, "לא שהתחרות כזו גדולה."

"אתה מבין עם מה אני צריכה להתמודד כל יום?" אני אומרת לפינטו, "הדיבור הזה מטריף אותי."

"אוי, חמודה, אני יודע שאני מטריף אותך, אבל את חייבת להתחיל לשלוט בעצמך, את אישה נשואה," וייס מצמצם אליי עיניים.

"תגיד, אתה בטוח שווייס הכרחי למבצע הזה?" אני פונה לפינטו.

"את בטוחה שאת הכרחית בענף הזה?" וייס מיד יורה חזרה.

"טוב, די," פינטו מהסה את שנינו, "פישמן, אני בטוח שאת יכולה להתמודד עם כמה בדיחות לא מצחיקות."

"זה הרבה יותר מכמה בדיחות לא מצחיקות," אני אומרת בקול שמנסה להיות רגוע, "זה פוגע בסביבת העבודה שלי, וגם פוגע בי באופן אישי."

"טוב, זה בגלל המחזור, היא הורמונלית, הכול פוגע בה באופן אישי כרגע," וייס קורץ אל פינטו.

"אמרתי חלאס גנון, וייס," פינטו קם ממקומו, וגידי שנכנס לחדר מושיט לכל אחד מאיתנו חוברת כרוכה. "טוב, חברים," פינטו עובר לטון הענייני שלו. "תקראו את זה טוב־טוב," הוא מחווה על החוברות, "ואל תשכחו להחזיר לגידי את כל החומרים כשתסיימו." הוא טופח לי בעדינות על הכתף ומכה בחוזקה חברית על גבו הרחב של וייס. "בגדול סיימנו פה," פינטו מסכם. "אבל רציתי לספר לכם לפני שאתם הולכים," שנינו מרימים אליו עיניים כשהוא מאט לפתע את דיבורו, "שזאת המשימה האחרונה שלנו יחד."

"אז וייס הבין סוף־סוף שהוא לא מתאים לכאן?" אני מחייכת אל וייס במתיקות.

"היית מתה," הוא מחזיר לי חיוך.

"וייס נשאר. אני עוזב את התפקיד," פינטו אומר בנינוחות כאילו אמר שהוא יוצא לעשן נרגילה.

אני יודעת כבר תקופה שפינטו אמור לפנות את התפקיד בעתיד הנראה לעין, ואני אפילו רואה את עצמי כמועמדת מובילה להחליף אותו, דבר שמלבה עוד יותר את המתיחות ביני ובין וייס, שרואה את עצמו גם הוא כמחליף הטבעי של פינטו, ובכל זאת, ההודעה הנונשלנטית הזאת הופכת לי את הבטן. אני לא מכירה את המשרד בלי פינטו לידי. אמנם אני מאוד בטוחה במקצועיות שלי, זה אולי הגורם היחיד בחיי שאני מרגישה בטוחה בו, ולא מטרידה את עצמי בשאלות ובספקות, אבל דווקא בגלל זה לא בא לי לגלות שכל הביטחון שלי נבנה על רשת שפינטו פרש תחתיי מהיום הראשון שלי בעבודה, שווייס צודק ושבלי פינטו לא הייתי מגיעה לאן שהגעתי.

"לאן?" אני שואלת ומשתדלת להסתיר את הרעד בקולי.

"למעלה," פינטו מחייך, "אני מתמודד במטריצת רמ"חים הקרובה על התפקיד של שבתאי. רציתי ששניכם תדעו ראשונים."

אני מסתכלת על וייס והוא מסתכל עליי במבט מרוצה. הוא בטח חושב שהתפקיד בכיס שלו. שיחשוב.

אנחנו אוספים את חפצינו, יוצאים מהחדר ומוציאים את הטלפונים הניידים מהתאים שבהם איפסנו אותם לפני הדיון. הטלפון של וייס מצלצל ועל הצג מופיעות המילים, "לא לענות". וייס מגלגל את עיניו, "יש אנשים שלא מבינים רמזים," הוא משתיק את הצלצול.

פינטו ואני מחליפים מבטים, וּוייס מתחיל לדבר על המשחק האחרון של ארסנל וברצלונה. אני מוצאת את עצמי הולכת קצת מאחור ומרגישה שהעיניים שלי שוב צורבות. אני עצובה שפינטו עוזב, ומתרגשת מאפשרות הקידום וגם מפחדת ממנה, ועצבנית על וייס ולחוצה וחוששת להגיע הביתה, וכל הרגשות האלה מתערבלים לי בבטן ומתגבשים לכדי גוש שעולה במעלה הגרון שלי ומאלץ אותי להודות שווייס צודק, אני באמת הורמונלית יותר מהרגיל. אבל לא בגלל המחזור, אלא בגלל ההורמונים שאני לוקחת. ואני באמת רגישה במיוחד, אבל לא בגלל פינטו, אלא כי המחזור שקיבלתי מבהיר לי שגם החודש לא נכנסתי להיריון.