אם וארץ

הקדמה

"את צריכה לכתוב ספר על החיים שלך," אמרה בוֹבי בהתפעלות.

זה קרה אחרי שסיפרתי לה איך בביקור אחד חוויתי רעידת אדמה, בריחה מפיגוע טרור וטיסה במסוק רעוע לחבלי ארץ נידחים ברחבי התת־יבשת ההודית הענקית. איך טאג' מאהל היה ריק מאדם כשסיירנו בו, כי פינו אותו לגמרי במיוחד עבורנו, איך נתקעתי במעלית עם נשיא המדינה כשכל הפחדים הישנים שלי ממקומות סגורים עולים מן האוב, איך כשחזרתי בשלוש לפנות בוקר הייתי היחידה מכל הצוות הענקי שבן הזוג שלה קיבל את פניה בנמל התעופה, ואיך אושפזתי לאחר מכן עם קדחת דנגי.

"אני? ספר?" תמהתי, "למה שמישהו יקרא ספר שאני אכתוב? ומי כותב ספר על החיים שלו בגיל ארבעים?" צחקתי.

"כן, ספר," חזרה בובי ברצינות. אותה זה לא הצחיק. "תכתבי את הסיפור שלך. לא רק כמה ואיך. לא רק איפה היית ומה עשית. אלא למה היית. מה בחרת בצמתים של קושי."

בדרכי הביתה מן הביקור אצלה שקעה השמש על הרי ירושלים שלצד הכביש המהיר. שקיעה מרהיבה בגוני סגול, ורוד וכתום, נשברת לאלף גוונים.

'למה הייתי ומה בחרתי,' הירהרתי לעצמי, מילותיה מהדהדות בי בהשראת הצבעים המרהיבים של הנוף סביבי.

'למה הייתי בהודו עשרה ימים בלי ילדיי, קרועה מגעגועים אליהם ואל איציק, בעלי?'

'למה בחרתי ללכת לישון עם בטן מקרקרת, אחרי שאכלתי מנה חמה בטעם תעשייתי מפוקפק, למרות שהוגשה לי ארוחת ערב של שש מנות גורמה באולם רב־פאר והדר במלון הכי יוקרתי בעיר?'

'למה בחרתי להמשיך הלאה, למרות שנשבעתי לעצמי שוב ושוב שזו הפעם האחרונה, ואני לא יכולה יותר? גם כשנתקלתי בכוחות איתנים שהיו בטוחים שיצליחו להכניע אותי על נקלה?'

כשהייתי בת תשע־עשרה וסיפרתי לאבי שאני מתחילה לעבוד בכנסת אצל אבא של בעלי, חששתי שזה לא ימצא חן בעיניו. הוא דיבר איתנו פעמים רבות נגד המדינה, כי לדעתו, מדינת ישראל גרמה ליהודים רבים לנטוש את הדת. ניסיתי להישמע קלילה כשאמרתי לו, "העוזר הפרלמנטרי של הרב רביץ התפטר. אני אחליף אותו." אך שמעתי את נשימתו של אבא נעצרת. "בכנסת?" הוא שאל לאיטו, "את בטוחה? זו סביבת עבודה שמתאימה לבת בית יעקב?"

"אני לא בטוחה," אמרתי כשמועקה מטפסת ועולה בגרוני. אבא נאנח והבנתי שהוא אכן לא אוהב את זה, אבל הוא התעשת וניסה לגרום לי לחוש שהוא סומך עליי. "שיהיו לך ברכה והצלחה!" אמר.

ועכשיו עליי להתחיל בעצם חיים חדשים. אני — שרק הרגע בקעתי מהביצה ועזבתי את החממה של סמינר בית יעקב למורות בגאולה, אעבוד מעתה בסביבה חילונית, בלי לוותר על עקרונותיי ועל החרדיות שלי.

כשהנסיבות אילצו אותי לחזור לעבודה שלושה שבועות אחרי לידתה של דסי, עמדתי שוב בצומת. מה יגבר? רצוני האימהי להישאר עוד קצת עם בתי התינוקת, הרכה והמנחמת? או הצורך המקצועי לחזור למשרד כדי לנהל מערכת בחירות מכריעה? עד היום אני לא בטוחה שאני גאה בבחירה שלי, ואני מקווה שאימהות אחרות לא תעמודנה בפני הצורך לבחור בין עבודה ובין הרצון להישאר עם התינוק החדש שלהן.

הצורך הקיומי לעבוד ולהתפרנס גורם לשיבוש בערכים. העבודה הופכת מאמצעי למטרה.

זה לא קל, והדבר היה לי למוקש לא פעם. אני בטוחה שנפלתי, אך מיד קמתי. אני עושה עבודה עם עצמי בעניין ומזכירה לעצמי בכל מיני דרכים שאם אני צריכה לבחור בין ילדים לעבודה, בין בית לעבודה, הבית והילדים הם בראש.

גם בהמשך הדרך היו צמתים ובחירות לא קלות.

גם רצוני לשמור שבת כהלכתה הציב בפניי דילמות: מה לעשות כשהמשלחת הממלכתית מתאכסנת בקומה שלושים ושמונה של המלון? "מה יקרה אם תעלי במעלית באופן חד־פעמי?" סנטו בי חבריי לצוות. כך מצאתי את עצמי עולה שלושים ושמונה קומות במלון סינגפורי אחרי ארוחת השבת עם תא המוסד המקומי, וכך גם מצאתי את עצמי יושבת חמש שעות ארוכות בלובי של מלון רוסי בלב מוסקבה, כשהבנתי שהמנעול החכם של הדלת מפעיל את התאורה בחדר כשאני נכנסת אליו.

ככל שהתקדמתי לתפקידים בכירים יותר, נקלעתי לסיטואציות שבהן המציאות המשיכה והתחככה בחוקי הדת.

הקונפליקט לפעמים קרע את נפשי.

ההלכה היהודית אינה מתירה לאישה לגעת בגבר זר. ככל שתפקידי הפך בכיר יותר, הוא זימן בפניי הזדמנויות מרתקות שבהן פגשתי מנהיגים בינלאומיים רמי מעלה. כללי הטקס דורשים לחיצת יד בתחילת מפגשים כאלו. בדרך כלל הצלחתי לחמוק באלגנטיות באמצעות קידה קלה והסבר מנומס על כך שאיני לוחצת ידי גברים מטעמי דת. אבל מה קרה כשההלכה לא איפשרה לי לקוד בנימוס, כי על חזהו של המנהיג רם המעלה היה ענוד צלב וליהודי אסור לקוד בפני סמל הנצרות?

פעמים רבות מספור הלכתי לישון במיטת ענק מפוארת בסוויטה רחבת ידיים מפוארת עוד יותר במלון המיועד לאירוח מלכים ונשיאים בלב ערי בירה ברחבי העולם כשאני רעבה, לאחר שלא יכולתי לאכול כי האוכל לא היה כשר או הוגש בניגוד לכללי ההלכה. שוב ושוב נשאלתי: מה יקרה אם פעם אחת תאכלי משהו שלא נמצא ברמת הכשרות שאת מקפידה עליה?

והיתה עוד שאלה שחזרה על עצמה שוב ושוב: רבקה, איך את עושה את זה?

אני חושבת ש"איך" היא לא השאלה המהותית. השאלה שאני שאלתי את עצמי היא: למה? למה המשכתי לעשות את זה?

כשהבטתי בעצמי במראה, ראיתי השתקפות של סבתא שלי, של בוֹבי. ידעתי שגם היא בבואה של סבתא שלה, שאורח חייה שיקף גם הוא במדויק את זה של סבתה שלה, כך דורי דורות אחורה.

אך בכל פעם שהיה לי קשה ורציתי להרים ידיים, הייתי לוחשת לעצמי, "אני כאן בתפקיד. אני ממשיכה את השרשרת של בוֹבי שלי, שהמשיכה גם היא את השרשרת של בוֹבי שלה." הפכתי מודל לנשים אחרות שהביטו בי ואמרו: הנה, אפשר להמשיך את שרשרת הדורות, להקפיד על המסורת ולהתנהג כמו אמותינו וסבותינו, ובכל אופן להצליח. אפשר לשמור על הערכים בלי לוותר על המקצועיות. אין סתירה בין השניים, אולי אפילו להפך.

לא פחות מכך מצאתי את עצמי לעתים כשגרירה של הציבור החרדי, בלי שקיבלתי מינוי רשמי לכך, רק מעצם עובדת היותי חלק ממנו. כשהייתי נוכחת בסביבה בעת שהתקיימו דיונים בנושאים משמעותיים, מצאתי את עצמי עוסקת בניפוץ מיתוסים ותפיסות עולם שגויים, הנובעים מדעות קדומות שליליות על המגזר. ראיתי לנגד עיניי כיצד אפשר גם אחרת, וכיצד ההיכרות יוצרת הוגנות.

אני אישה קטנה מכדי להילחם מלחמות גדולות, אבל רציתי שספרי זה ינכיח את התום של האוהל שבו גדלתי, יספר על השפה שדיברתי, על הילדות המאושרת שעברתי ועל הערכים והמסורת שאיש לא כפה עליי, ושבהם בחרתי ועודני בוחרת לחיות לאורם ולהצליח.

להצליח לא למרות, אלא בשל העובדה שאני בוחרת בדרכי זו בכל יום מחדש.

גם אם זה לא תמיד קל.

פרק 1

מיד כשחזרתי הביתה מהסמינר למורות, ראיתי שאמא לא מרגישה טוב. היא ישבה באפיסת כוחות על הכורסה הקטנה הדהויה שבסלון. ניגשתי למטבח להביא לה כוס מים.

"מה קרה, אמא?" שאלתי.

"יש לי סחרחורת חזקה ואורות מנצנצים לי מאחורי העיניים," השיבה. שפתיה היו יבשות מאוד.

"אולי תעלי לטובה?" הצעתי.

טובה שטראוס, השכנה מהקומה העליונה, היתה אחות בקופת החולים השכונתית, ותמיד היו לה בבית מכשיר למדידת לחץ דם וציוד עזרה ראשונה.

"אין לי כוח אפילו לעלות עד אליה. אבל זה דווקא רעיון טוב, אולי תבקשי ממנה לרדת לכאן?" הציעה אמא.

עליתי אל טובה. היא ידעה שאמא בחודש השמיני להריונה, וכששמעה את התיאורים לא היתה מרוצה. היא ירדה איתי מיד.

"מה קורה, דורית?" רעמה בקול, כדרכה, ברגע שנכנסה לסלון ביתנו.

אמא הפשילה את שרוולה, וטובה מדדה לה לחץ דם. היא כנראה היתה מאוד לא מרוצה מן התוצאה כי מיד הזמינה אמבולנס שייקח את אמא לשערי צדק. אמא סירבה להתפנות בתחילה. אבא היה בישיבה, בלי טלפון, ואמא רצתה לחכות לו שיחזור בערב.

טובה הסבירה לאמא שזה דחוף וכי עליה למהר ולהתפנות לבית החולים. לבסוף, בלי חשק ובלי רצון, אמא לקחה את התיק שהכינה ללידה והצטרפה לצוות האמבולנס: "רבק'לה," ביקשה לפני שיצאה, "מיד כשאבא מגיע תגידי לו שייקח מונית ויבוא אליי."

"אל תדאגי," הבטחתי לה, "אני אגיד לו. בינתיים אני אטפל כאן בקטנים, אכין להם ארוחת ערב. הכול יהיה בסדר בעזרת ה'." ראיתי פחד גדול בעיניה של אמא וריחמתי עליה.

לא שמעתי ממנה עד שש ורבע בערב, כאשר צילצל טלפון החוגה הכבד שבמסדרון הכניסה לבית.

"שלום, מדברים מחדרי הניתוח של שערי צדק. גד נמצא?"

"אבא עוד לא הגיע," השבתי, "מה למסור לו?"

"לדורית נולד בן בניתוח חירום קיסרי, ולפני שהורדמה היא ביקשה שנתקשר למסור לו."

הסתחררתי. התיישבתי לרגע על הכיסא הסמוך, מליטה את פניי בכפות ידיי. דמעות בהלה הרטיבו את אצבעותיי.

"אמא ילדה בניתוח חירום," חזרתי על מילותיה של האחות. מה זה אומר? מה איתה? מה עם התינוק? לבי עמד להתפקע מדאגה.

החלטתי שאני נוסעת לבית החולים, אין ברירה. לא יכולתי לשאת את חוסר הוודאות הזה.

השארתי את אחיי הקטנים עם אחותי קיילא, ורצתי לקו 39 שמגיע לשערי צדק. פחדתי לראות אותה ואת התינוק שנולד מוקדם כל כך.

כשהגעתי לבית החולים היא עדיין היתה בחדר התאוששות, מטושטשת מאוד מהניתוח ומההרדמה.

"מה נולד לי?" שאלה.

"נולד לך בן, אמא. והכול בסדר ברוך ה'. אל תדאגי."

"ראית אותו?" היא בקושי הצליחה לשחרר את המילים מבין שפתיה היבשות. הרטבתי לה את השפתיים עם הספוגית שהיתה מונחת בכוס המים לידה.

"אני הולכת עכשיו לראות אותו ומיד חוזרת," אמרתי לה.

ניגשתי לפגייה והצגתי את עצמי כאחות שלו. הן שמחו מאוד שמישהו בא לראות את התינוק, ולא הבינו איפה המשפחה היתה עד עכשיו. לבשתי חלוק סטרילי ונכנסתי פנימה.

זה היה מראה מזעזע עבור בת השמונה־עשרה שהייתי. אחי החדש היה קטן מאוד, בגודל של חבילת סוכר וחצי, רק עור ועצמות. הרבה מאוד מכשירים סביבו וצינורות מחוברים אליו.

האחות שליוותה אותי ראתה על פניי את החרדה והזעזוע. "אל תדאגי," היא אמרה, "הוא במצב טוב. קצת קטן אבל מושלם. יתחזק כמה שבועות אצלנו בפגייה ויוכל ללכת הביתה."

כשחזרתי אל אמא לחדר ההתאוששות, אבא כבר היה לידה. היא שכבה בעיניים עצומות. סיפרתי לאבא שראיתי את התינוק ושהאחות אמרה שהוא בסדר גמור. אבא היה חיוור מאוד, אני לא יודעת אם מדאגה או מהתרגשות. נפרדתי ממנו וחזרתי הביתה כדי להשכיב את הקטנים לישון.

למחרת, כשחזרתי מהסמינר, רעבה ועדיין עייפה מהטיפול בילדים ובבית, הנחתי בכבדות את התיק שלי בחדר. אבא נכנס אחריי, סגר את דלת החדר והתיישב על המיטה. בעיניו נצץ משהו מוזר, וחששתי שיש לו חדשות רעות על אמא, על התינוק החדש, אבל הוא רק אמר: "נפתלי התקשר אליי."

נפתלי הוא גיסה של חברתי הטובה ביותר אסתי. הוא נשוי לאחותה הגדולה ריישי, ואני מבלה הרבה בביתם, שומרת עם אסתי על האחיינים הקטנים שלה. אביה הוא ראש הישיבה של אבא, ויש קשרים חזקים בין המשפחות. "נפתלי רוצה להציע לך שידוך," המשיך אבא.

לא יודעת מה גרם לי להתפוצץ ככה מצחוק. "לי? אני רק בת שמונה־עשרה. רק בשבוע שעבר התחלתי את הלימודים בסמינר, במגמה שכל כך רציתי ושהיה כל כך קשה להתקבל אליה. אני חושבת שכדאי שתגיד לו שיתקשר בעוד שנתיים, כשאסיים," זה באמת נראה לי בלתי אפשרי.

"מה הבעיה?" אמר אבא. תמיד היה לו חלום שהבנות שלו יתחתנו בגיל צעיר, כמו אמא, שהתחתנה כשהיתה בת שבע־עשרה. "אמא ואני יצאנו במשך שנתיים לפני החתונה. לכי תיפגשי איתו. שום דבר לא דחוף, אפשר תמיד לדחות את האירוסים בשנה או בשנתיים. מה שהוא מציע נשמע לי הצעה שלא תחזור כמותה," הבנתי שאפילו לא התעניינתי בזהותו של החתן המיועד. הכול נראה לי לא הגיוני.

"את מי הוא מציע?" שאלתי בחשש.

"את אחיו הצעיר איציק. אחד הבחורים הטובים ביותר בישיבת חברון."

בניגוד לרצוני, התפעלתי. אח של נפתלי? הם היו אחת המשפחות הכי מכובדות בירושלים. אבא שלו היה חבר כנסת ופעיל חרדי ותיק, שבא ויוצא אצל כל הרבנים הגדולים ובן בית של הרב שך. ישיבת חברון היתה הישיבה הנחשבת, היוקרתית והטובה ביותר בירושלים, ובעצם בארץ כולה. איציק. ברק הכה בי. אני מכירה את איציק. הוא חבר טוב של דודי, האח הקטן של אמא.

בת 9, מחבואים

"אחת. שתיים. שלוש," דפקתי על הקיר, "אני יוצאת לחפש!" צעקתי.

שיחקנו מחבואים: דודי, הדוד הכי צעיר שלי, שהיה מבוגר ממני בשלוש שנים בלבד, אני וכמה חברים שלו. בילינו את השבת אצל בוּבי, סבתא שלי, וקמנו מוקדם. בוּבי הכינה לנו שוקו עם שוקולד אמיתי. העברנו קצת זמן בקריאה, מכורבלים במיטות, וכשהגיעו החברים של דודי מהחיידר, החלטנו לשחק.

הסתובבתי בבית הענקי והיפה של בוּבי וחיפשתי אותם. ראשון מצאתי את איציק, והוא יהיה ה"עומד" בתור הבא. הגיע תורי לחפש מחבוא טוב. רעיון מבריק עלה בראשי. נכנסתי לתוך הארון הפינתי בחדר של דודי וסגרתי את שתי הדלתות הפינתיות. אין סיכוי שימצאו אותי.

ובאמת כולם נמצאו, מלבדי. איציק קרא בשמותיהם ודפק על הקיר, על פי כללי המשחק, בכל פעם שמצא מישהו. אבל אותי הוא לא מצא. דודי נחלץ לעזרתו, ושמעתי אותם מתקרבים לארון הפינתי. היה צחקוק קצר, והייתי בטוחה שהם גילו אותי אבל אחרי דקה התרחקו שוב. ניסיתי לפתוח בשקט את הדלתות כדי לעקוף את איציק ולגרום לו להיות שוב העומד, אבל הן לא נפתחו. איך זה יכול להיות? דחפתי חזק יותר והדלתות עדיין לא זזו. הצצתי החוצה והצלחתי לראות שהדלתות נקשרו בחבל. אז זה מה שהם עשו כשהם עמדו ליד הדלתות וציחקקו! חמתי בערה בי. יכולתי לראות את שניהם עומדים מולי וצוחקים בפה מלא. הוצאתי יד קטנה ברווח שבין הדלתות, ובמאמץ רב התרתי את הקשרים. זינקתי מהארון בכעס וצעקתי עליהם. הם נבהלו והתחילו לברוח. רדפתי אחרי דודי, החטפתי לו כמה מכות וגם הוספתי בעיטה הגונה, ואז התקרבתי לאיציק כדי להרביץ גם לו, אבל הוא היה זריז ממני וחמק מהבית. רצתי אחריו במדרגות הבניין ובמורד הרחוב כדי לתת לו את המכות המגיעות לו, אבל הוא נעלם.

זו היתה פגישתי האחרונה עם איציק, לפני תשע שנים. מאז הוא הלך לישיבה קטנה וכנראה גם לישיבה גבוהה. לא ראיתי אותו מאז. אני זוכרת שהיתה לו גומת חן כובשת בלחיו ושהיה ילד חמוד ונאה, חכם מאוד ומצחיק. מעניין איך הוא היום... ועכשיו נפתלי מציע לי אותו כשידוך. העובדות חילחלו אט־אט למוחי.

אבא המשיך לשבת מולי והמתין לתשובתי. "אתקשר לשאול את דודי מה הוא חושב על זה," אמרתי לאבא. דודי ואני היינו תמיד קרובים והתייעצנו אחד עם השני בנוגע לדברים חשובים. גם הוא למד בישיבת חברון. הוא עצמו התחתן רק לפני חודש, עם שושי, חברה שלי מהשכונה, שהיתה מבוגרת ממני בשנה. כמו כל נשוי טרי, גם הוא ניסה להכיר לי לאחרונה כמה מהחברים שלו, אבל ניפנפתי אותו. "אני עדיין לא מעוניינת," אמרתי לו בכל פעם שהציע. "אני רוצה קודם לסיים ללמוד."

מעניין מה יאמר על ההצעה הזאת של נפתלי.