לצבי ולגאון

פתח דבר 

שבתי צבי, שבשנת תכ“ה-תכ“ו (1666-1665) התקבל כמשיח בקרב כלל ישראל, לא עמד במצופה ממנו ולא הביא גאולה לעמו אלא המיר דתו והלך לעולמו, ואז, כצפוי, אך מעטים בלבד עוד שמרו לו אמונים והאמינו במשיחיותו באמונה שלמה. עם זאת גם אצל הפורשים מאמונה זו לא עברה היא בלי להשאיר רושם, אף שרושם זה בדרך כלל נשמר בסוד ואינו מתגלה אלא ברמזים הקוראים לפיענוח.  

אכן, לדעתי יש לראות בהתפרצות המשיחית השבתאית מאורע מכונן שמני־אז ניכרים אותותיו ביהדות על כל הופעותיה, לעתים קרובות כצלקת וכטראומה שיש לפעול לביטולה ורפואתה או להעמיד מולה תמונת ראי הפוכה, אך לעתים גם בקרב המסתייגים מן השבתאות נחשבה היא בסתר ככישלון זמני בלבד שיש לתקנו או אף כשלב ראשוני, גם אם בוסרי, בדרכה של הגאולה. 

ולא רק אצל חוקרי יהדות הזמן החדש צריכה השבתאות לעורר עניין. גם אל העבר שולחת פרשה זו את קרניה ומוציאה אל האור יסודות שהיו חבויים בכוח בכבשוני מחשבת ישראל בהופעותיה הקלאסיות, למשל בזוהר ובקבלת האר“י ודומה שאפילו במקרא, בחז“ל, בפילון ובפילוסופיה של ימי הביניים, וכך מסייעת היא להבנת חידת נשמת היהדות. 

מתוך הכרה כזו, בכל יובל השנים שעוסק אני במחקר מחשבת ישראל הקדשתי מחקרים גם לשבתאות. בשנת תשנ“ה פרסמתי בהוצאת מוסד ביאליק בירושלים ספר בשם "סוד האמונה השבתאית" אשר כלל את מחקרי השבתאות שלי עד אותה שנה. אז סברתי שעניינה של פרשה זו כבר מוצה בעיקרו, אך בשנים הבאות נוכחתי שלא כן הדבר, והוספתי עוד לחקור גם בכך. הספר שלפנינו הוא אפוא קובץ של מחקרי שבתאות שנוספו לי משנת תשנ“ה, שחלקם נדפסו כבר באכסניות שונות, וחלקם היו הרצאות בעל פה, שנדפסות כאן בפעם הראשונה (אם לא נביא בחשבון את אתר האינטרנט שלי, שבו אפשר לקרוא עוד הרבה ממחקריי). 

חטיבת המאמרים המרכזית בספר שלפנינו עניינה בזיקה העמוקה שבין הגאון ר‘ אליהו מווילנא וחוגו לבין העולם השבתאי, זיקה שקודם לכן אף לא עלתה על הדעת. אפילו גרשם שלום, ראש המדברים בקבלה ובשבתאות בדור הקודם, מי שהואשם תכופות שהוא מפריז על המידה ומייחס לשבתאות השפעה מעבר לממדיה האמתיים, גם הוא לא כלל בכך את זרם ‘המתנגדים‘, תנועתו של הגאון.  

לכך הגעתי כשמצאתי במקרה שכתבי התלמיד הקרוב ביותר לגאון מווילנא בשנותיו האחרונות, ר‘ מנחם מנדל משקלוב (מייסד היישוב האשכנזי בירושלים במאה התשע־עשרה), כתבים קשים להבנה שנדפסו ברובם רק בדור האחרון, רצופים אזכורים שבתאיים נסתרים, ובהם גימטריות רבות על שמו של שבתי צבי הידועות מכתבי השבתאים. אזכורים כאלה מצויים לרוב גם בכתבי ר‘ יצחק אייזיק חבר, תלמידו המובהק של ר‘ מנחם מנדל, ודרך שימושם אצל שני אלה מגלה יחס אמביוולנטי מצדם כלפי השבתאות. האזכורים השבתאיים הגיעו אל שני המקובלים, כפי שעלה בידי לגלות בשלב נוסף של המחקר, דרך הכתבים (הגנוזים עדיין בכתבי יד) של הנביא והמקובל השבתאי ר‘ העשיל צורף, שרוב ימיו פעל בווילנא, עירו של הגאון. 

גילויים אלה הניעוני לנסות ולהבין את יחסו של הגאון מווילנא עצמו אל השבתאות, ומתוך מחקר בכתביו הגעתי למסקנה שכאן מצוי מפתח חיוני להבנת תודעתו העצמית של הגאון והתפקיד שהועיד לעצמו בתהליך הגאולה. אמנם לא שבתאים היו הגאון ותלמידיו ויחסם אל שבתי צבי היה ביקורתי, אך בכל זאת מילאה השבתאות מקום חשוב, גם אם נסתר, בעולמם הרוחני. 

כנספח לעניין תודעתו העצמית של הגאון ר‘ אליהו מווילנא ודרכו המיסטית הוספתי כאן גם מאמר שאינו נוגע לשבתאות אלא מעלה את ההשערה שהחיבור 'מסכת אצילות', שנחשב בעבר לאחד מכתבי היסוד של ראשית הקבלה בימי הביניים, אינו אלא חיבור של הגאון, שכתב בנעוריו באופן פסידו־אפיגרפי בשמו של אליהו הנביא. 

נוסף לחטיבת הגאון הקובץ שלפנינו כולל גם עניינים אחרים. הוא פותח במאמרים כלליים העוסקים בשאלה התיאורטית בדבר מקום השבתאות ביהדות, ומכיל גם מאמרים שעניינם פרטי, כגון היחס לשבתאות מצדו של ר‘ נפתלי כ“ץ. זו סוגיה שכבר התעוררה בימי חייו של ר‘ נפתלי, ובעבר נדונה במחקר מכתבי התנצלות שכתב ר‘ נפתלי בעקבות האשמתו בשבתאות. לעומת זאת המחקר שלפנינו עניינו ברמזים שבתאיים המצויים לפי דעתי בספרי הדרוש של ר‘ נפתלי, ואלה עשויים לגלות את מסתריו באופן אמין יותר.  

עוד מתפרסמים כאן דברי ביקורת שנכתבו על ספרים בענייני שבתאות שהתפרסמו לאחרונה, בהם דן אנוכי בשאלת הפראנקיזם כערב־רב בעקבות ספרו של פאבל מצ‘ייקו, ובשאלת דתו של אברהם קרדוזו בעקבות ספרו של ניסים יושע.  

מקום לעצמו קובע המאמר על הסיפור 'זכות אבות' מאת ש“י עגנון. סיפור קצר זה נוגע לענייננו באשר הוא מציג מעין תחרות רוחנית בין המקובל ר‘ נתן בן שלמה שפירא בעל ספר 'מגלה עמוקות' לבין שבתי צבי. דומני שלמאמר זה, המתחקה על מקורות הסיפור (ר‘ נתן שפירא נחשב לדמות משיחית בחוגים שונים ומגוונים), יש חשיבות לחקר עגנון בכלל, באשר הוא מראה בעליל שכאן דווקא מופחתת ומוחלשת במודע דמותו של ר‘ נתן הן ביחס למסופר עליו בסיפורים ששימשו כמקור לעגנון והן לעומת מעמדו של ר‘ נתן וחשיבותו למעשה בספרות הקבלה. אינני יודע מה ראה עגנון לנהוג כך במה שבמבט ראשון נראה דווקא כסיפור שבח, אך דומני שאי־אפשר לבטל את הממצא הזה, הקורא להתעמקות נוספת בדרכו של עגנון, גדול המספרים בספרותנו החדשה, ואולי אף ביחסו לשבתאות. 

הפעם, שלא כמו בעת שפורסם הקובץ הקודם 'סוד האמונה השבתאית', סבור אני ששאלת השבתאות רחוקה עדיין ממיצוי ואני מקווה שהספר שלפנינו יוסיף ויעודד את המשך מחקרה של חידה זו, המעניינת מאין כמוה. תודתי נתונה להוצאת אִדְּרָא ולאבי אלקיים על היזמה להוצאה לאור של קובץ זה ועל הוצאתה אל הפועל.  

ניסן תשע“ז

יהודה ליבס 

מחקרי השבתאות הם בעיניי פסגת פועלו של גרשם שלום. כאן עלה בידי החוקר הגדול להאיר את הדת היהודית באופן בהיר ומעניין במיוחד, כשהוא מפנה אליה את הזרקור מתוך נקודת הגבול שלה, מן הנקודה שבה הדת כמעט פוצצה את עצמה מתוך מלאותה שלה, מתוך המסורת המיסטית שבה שמיצתה את עצמה, ואף מרוב אמונה. שלום אף שילב כאן, יותר משבכל פרק אחר של תורת המסתורין היהודית, בין נשמת הדברים לבין גופם, בין חדירה לכבשוני סוד האמונה השבתאית לבין תיאור היסטורי מרתק, שבו גלל את התגלותה של אמונה זו, התפתחותה והפיכתה לפרק בתולדות עם ישראל. 

שלום פתח את המחקר ולא סגרו. לזכותו של שלום אפשר גם לזקוף את מחקר השבתאות המסועף בימינו, שהכרך הנוכחי יעיד עליו עדות נאמנה. אני בטוח שלו היה שלום בחיים היה מתברך במחקר החדש, גם כשהוא כולל ויכוחים עם מייסדו; כי בשנים האחרונות התפרסמו כמה מחקרים על השבתאות ועל רקעה במיסטיקה היהודית שמחדשים ומעמיקים באופן משמעותי את הבנת נושאים אלו. פרק זה מתבסס אכן לא רק על מחקרי שלום, אלא גם על מחקרים מצוינים של חבריי, שיש לי הזכות לעבוד עמהם בשיתוף פעולה. 

שבתי של ר‘ יוסף אשכנזי והמשיח של הרמב“ם 

נקודת המוצא של המאמר תהיה טקסט קבלי מסוף המאה השלוש־עשרה, קטע מ‘פירוש ספר יצירה‘ לר‘ יוסף בן שלום אשכנזי הארוך, הוא הפירוש שנדפס ברוב דפוסי ‘ספר יצירה‘ תחת שמו של הראב“ד, מאחר שיוחס לו בטעות.¹ על אודות קטע זה התפרסמו בעת האחרונה מחקריהם של שני חוקרים מעולים בתחום בדור שאחרי שלום — משה אידל וחביבה פדיה. אידל עסק בו במאמרו ‘שבתי הכוכב ושבתי צבי: גישה חדשה לשבתאות‘,² והראה עד כמה מכרעת הייתה השפעתו של הקטע הזה על עיצוב תודעתו העצמית של שבתי צבי, נוסף למה שהיה ידוע כבר קודם לכן, שהשבתאים הרבו להסתמך על קטע זה וששבתי צבי הכיר אותו, אם לא ממקורו אז מהעתקתו ב‘ספר הפליאה‘, שבעיני השבתאים הייתה היא המקור לראב“ד.³ דבריו של אידל מכוונים בעיקר כלפי היסוד האסטרולוגי שבקטע,⁴ והוא מראה שיסוד זה, הסטורניניות, מילא תפקיד חשוב בעיצוב תודעתם העצמית של אנשי רוח מרכזיים בדורותיו של שבתי צבי ביהדות ומחוצה לה. פדיה עסקה בקטע זה במאמרה ‘שבת שבתי ומיעוט הירח — החיבור הקדוש: אות ותמונה‘.⁵ היא עסקה בו כשהוא לעצמו, בלי זיקה לשימוש בו בתקופה השבתאית, וניתחה את אופיו הדתי ואת המיתוס המשיחי העולה ממנו. בפרק זה אתבסס על שני אלה, ואבקש לצעוד צעד נוסף שבמסגרתו אשאל את שאלתו של שלום בדבר החיבור שבין ההיסטורי לבין המיסטי. ברצוני לברר מה קורה למיתוס המשיחי המובע בקטע זה כאשר הוא משמש בפועל יסוד בתודעתו של משיח היסטורי כשבתי צבי, ובאיזו מידה גם אז עדיין יכול להתקיים מיתוס כזה בתוך גבולות הדת הנורמטיבית. 

וכך כותב ר‘ יוסף: 

המליך אות בי“ת בחיים וקשר לו כתר וצר בו שבתי בעולם ויום ראשון בשנה ועין ימין בנפש [עד כאן לשון הטקסט המתפרש].⁶ ר“ל [= רוצה לומר] שהעלה את הבי“ת להיות ראש בכח כ“ע [= כתר עליון], ושם בו כח החכמה וצר בו כוכב שבתי אשר מתחת לשם אבגית“ץ,⁷ והוא הוא אשר מסר חכמה לשבתי. אע“פ ששבתי הוא כוכב [צריך אולי להוסיף: הממונה] על חרבן בסוד השמטות, יש בו כח החכמה. וטעם להיותו ממונה על חרבן לפי שאינו חפץ בענין מענייני הגוף לפיכך מחריבן ואינו משגיח בהן ולא בקישוטן אלא על השכלים הפשוטים ועל השגת השם ית‘ ועל השגת השבעות,⁸ וממנו כח המגיע⁹ לשדים המבטלים אברי האדם, כמו הנכפים ובעלי הפלוג¹⁰ הקטן והגדול¹¹ וחסרי הדעת. וא“ת [= ואם תאמר]: אם הוא¹² ממונה על החכמה אם כן איך יצאו ממנו חסרי הדעת? ביאור: חסרי הדעת בעניני העולם הזה, אומנם נוסף בהם כח נבואיי, כמו שארז“ל [= שאמרו רבותינו זכרם לברכה]: ‘מיום שחרב בית המקדש ניתנה נבואה לשוטים ולתינוק ולתינוקת‘, ועיין במסכת בבא בתרא.¹³ וזהו סוד היותו ממונה על החלאים והמות ובית הסוהר והדלות והקלון והחרפה מזה העולם, ועל כל עיכוב. ולהיות בו החכמה הוא ממונה¹⁴ על הדינים ועל הבניינים בהצטרפו עם שם הוי“ה המורה על חידוש השמטות. ולהיותו נסתר מורה על כל דבר נסתר כמו הקרקעות והמטמונות. ולהיותו בשביעי אחרית כל הכוכבים מורה על אחרית כל דבר ועל הזקנים. ולהיותו ממונה על החכמות והדעות ממונה על היהודים ולפיכך הם בצרה בזה העולם, וממונה על העבדים¹⁵ בארצות הכושים. ולהיותו בשמטה מבטל כל העסקים ומלאכות.¹⁶ ולהיותו מסולק מן זה העולם מורה על הדאגה ועל טינופי בני אדם במעשיהם ובבגדיהם ובדבורם, ויגיד על דבר שחור וירידה ממעלת הכבוד והגדולה, ולו¹⁷ הם המוכסים והפקידים. ויורה על ספנים והמיית הים ואבידה. ויורה על חטה ושעורה ועל אבני דומם. ויורה על עצות רעות ועל חשד, ויורה על עומק המחשבות ועל אצילות¹⁸ ועל חשך ועל שוחות וקברות מתים. ויורה על מחנות גדולות ועל מחנות אויבים ועל השלוחים ועל הספינות ועל תנורים וריחים ואשפות, ועל הרדופים במלחמה ועל האסירים ועל הגנבים¹⁹ ועל סותרי בתים ועל חכמת הכשפים, ולדעת העתידות, ועל השפלות והזול²⁰ בסחורה, ועל החרטה ועל שהוא מאמין בפיו ואינו מאמין בלבו, ועל חנף והרמאות, וחרבן, מדבר, יערים והרים, ופרידה ורעב ועינוי, ומבקשי פת לחם, ועל מיתת החולים והעבדים והשמועות הרעות והיאוש, ועל פיסחים ועל עיורים²¹ וכופרים, ועל תוחלת ממושכה ועל תנאים ועל המשכון. 

אמנם היותו ממונה על המות הוא בסוד השמיטות. וידוע כי החלאים הוא השתנות המזגים, לפיכך בסודו סוד החלאים, כי הוא משנה ומחליף בדין בני חלוף²² כל העניינים הנמצאים ומחסרן, לפי שחסרון הממון וחסרון הכבוד ברשותו. ולהיות תנועתו באיחור מורה על כל עיכוב. ולהיותו עליון לז‘ כוכבים מורה על הדינים. ובהצטרפו בשם ההוי“ה מורה על²³ התחדשות ההויות והבניינים. ולאיחור תנועתו²⁴ מורה על כל דבר כבד בלתי מתנועע כמו הקרקעות וכל דבר שנסתר ועל כל מטמון וחפירות ובורות ושיחין ומערות וקברות. ולהיותו אחרית הז‘ כוכבים מורה על כל דבר אחרית וסוף כל דבר וזקנה. וידוע כי הבינה היא ז‘ ממטה ולמעלה ומקבלת מן החכמה וכ“ע [= וכתר עליון] ולפיכך הוא ממונה על החכמה ועל ישראל והבינה, יהב חכמתא לחכימין ומנדעא לידעי בינה והוא גלא עמיקתא ומסתרתא ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרא, והוא מהעדה מלכין ומהקם מלכין.²⁵ ולהיותו מסתכל בידיעת²⁶ העליון לא ירגיש בבזיונות ובגנות ובטינופים במעשים ובדיבור. ולהיותו מורה על כובד מורה על הבדל [אולי צ“ל: הבדיל] ועל כל דבר שחור ועל מרה שחורה ועל אבני דומם וחושך ואפלה ועלטה, ועל חותרי בתים ועל גנבים ושפלות וחרטה, ועל מי שסר לאחור מדברו ואינו מקיים,²⁷ וחרבן ומדבר ושממה ויערים והרים ופרידה ושמועות רעות. וכל זה לפי שאינו משים השגחתו רק לשכלים שלמעלה ממנו, ולפיכך הוא מורה על עמקי המחשבות והחכמות. זה הכלל: כל מלאכה שתשוב לפעמים לאחור כמו הספינות, פעם תלך ופעם תעמוד ופעם תשוב לאחור, וכן התנורים פעם יחם ופעם ישוב לאחור ויקר,²⁸ וכיוצא באלה, הוא ממונה עליהם. ולפי שהוא ממונה על ההתמדה, לפיכך כשיגיע עלייתו לא ירד עולמית, שנאמר [ישעיה יא, ב] ‘ונחה עליו רוח ה‘ רוח חכמה ובינה‘, והוא סוד משיח ה‘. ולהיות הבינה משותפת מכל שכל ואצילות ושש²⁹ קצוות לפיכך יש בו שני מיני פעולות: בעת שמתדבק בעליונים הנה חורבן למטה, ובעת שמתדבק בשש קצוות מתחדש כל טוב שבעניינים.³⁰ לפיכך כל עלייתם שלישראל³¹ אינו רק [כלומר: אלא] במצוות בהמשיך אליהם כח הבינה. ולפיכך נצחונם בלי חרב ובלי חנית ובלי כלי מלחמה, כי לא בחרב ולא בחנית יושיע ה‘ (בינה).³² ובזמן שמסתלקים מן המצות מסתלק מהם הבינה וירדו עד תכלית הירידה. וזה סוד [ויקרא כו, ג] ‘אם בחוקותי תלכו‘, וסוד כל התוכחות.³³ 

חביבה פדיה מסכמת זאת במילים אלה: 

ההסתכלות בידיעת העליון קשורה ראשית לכל בקישור עם הטבע היהודי — קישור המוכר לנו עוד למן העולם העתיק אם שהוא נדרש לשבח או לגנאי — בתכונתו המהותית של המשיח ושל הנביא. יחד עם זאת תנועתו של אדם כזה היא באיחור, בכובד, הוא נסתר ונעלם, תנועתו קשורה בחורבן ובמות. תנועות אלה קשורות באמת באופן מהותי בטבע המשיחי.  

הטבע המשיחי הוא טבע מתמהמה, הטבע המשיחי הוא טבע עוברי במהותו. המשיח הוא בעל אופי מתעבר, הוא בתוך העולם, אך מתוך מצב מסוים של נסיגה ופניה גוברת יותר ויותר אלי מעלה. קשר חזק, דוגמת קשר חבל הטבור, הוא קשר הנביא והמשיח על ידי רוח הקודש אל מקורו העליון. זהו קשר של יניקה ממש המכתיב את אופי הצפייה בעולם הזה ואת הסירוב להיות מעורב בו. מהות המעוברת באלהי, מהות הנסוגה מן החומרי — זוהי מעלת הטבע המשיחי הנבואי, וזוהי אף מהות האופי ה‘שבתי‘.³⁴ 

טבעו המתמהמה של המשיח מתואר גם במקורות אחרים. פדיה מבטיחה הרחבה יתרה של הדיון³⁵ ובינתיים אסתפק ברמז. כך באמת מצאנו כבר אצל חז“ל: ‘אם יתמהמה‘ שבדברי הנביא (‘אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר‘, חבקוק ב, ג) פורש לעתים לא כתנאי אלא כקביעה. המשיח אכן עתיד להתמהמה, ואפילו התמהמהות בלא סוף וגבול, בסתירה גמורה לסוף הפסוק ‘בא יבוא לא יאחר‘.³⁶ 

טבעו זה של המשיח קשור גם בתיאורו כדמות סובלת. ראשיתו של תיאור זה יימצא אולי כבר במקרא, אם נפרש על המשיח את דברי הנביא על ‘עבד ה‘‘,³⁷ ובוודאי במקורות בתר־מקראיים, ששם פירוש כזה מצוי ומפותח. כך כידוע בתיאורי סבלו של ישו בברית החדשה, ואף בתלמוד,³⁸ במדרשי הגאולה,³⁹ בספרות ימי הביניים^,40 ובשבתאות.⁴¹ 

עם זאת, אבקש להוסיף הסתייגות: טבע כזה אינו מיוחס למשיח בכל הספרות היהודית. הוא אינו נמצא אף במקום הסמכותי ביותר, בהלכות המשיח שקבע הרמב“ם בחתימת ספר משנה תורה: 

המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה הממשלה⁴² הראשונה, ובונה מקדש, ומקבץ נדחי ישראל. וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם. מקריבין קרבנות, ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה. [...] ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו כפי תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה‘, הרי זה בחזקת שהוא משיח. אם עשה והצליח ונצח כל האומות שסביביו, ובנה מקדש במקומו, וקבץ נדחי ישראל, הרי זה משיח בודאי. ואם לא הצליח עד כה, או נהרג, בידוע שאינו זה שהבטיחה תורה עליו, והרי הוא ככל מלכי בית דוד השלמים והכשרים שמתו.⁴³  

כאן איננו מוצאים מאומה מן הטבע העוברי, המתמהמה או המתייסר. המשיח כאן רחוק מכובד, מחרטה, מחורבן ומסירוב להיות מעורב בעולם הזה. ההפך הוא הנכון: המשיח הרמב“מי הוא רב עיסוקים ופעלים, ויומרתו המשיחית מוכחת במונחים של הצלחה בעולם, הצלחה מדינית ודתית. 

לפיכך מציע אני לחלק את המחשבה היהודית המשיחית לשני סוגים: מחד משיחיות פונקציונלית, ומאידך משיחיות כתכלית לעצמה. יש מקורות שעניינם בתוצאות הארציות של ביאת המשיח, ואחרים מתעניינים בעיקר בדמותו של המשיח כשהוא לעצמו. אצלם ה‘משיחיות‘ פירושה ‘כריסטולוגיה‘ — לא ידיעת ביצועי המשיח ותהליך הגאולה אלא הבנת מהותו של המשיח ודמותו ומה שיקרה לו עצמו בעת ביאתו (זה אכן עניינם של טקסטים מרכזיים).⁴⁴ אני מציע חלוקה זו נוסף על חלוקתו המפורסמת של גרשם שלום, שחילק בין משיחיות נסית ואפוקליפטית לבין משיחיות טבעית ושכלתנית, ובדברי הרמב“ם דלעיל (בצירוף הקטעים שלא צוטטו כאן, שלפיהם המשיח אינו עתיד לחולל נסים) מצא נציג מובהק לזו האחרונה.⁴⁵ 

אך אשר לדברי ר‘ יוסף, בכל זאת קשה להימנע מן השאלה, איך ייתכן משיח שממונה דווקא על חורבן ושבגללו היהודים מצויים דווקא ‘בצרה בזה העולם‘? האם לכך אנו מתכוונים בציפייתנו הכל כך ארוכה לביאת המשיח?! אמנם בשורות האחרונות של הקטע ריכך ר‘ יוסף את דבריו, ואִפשר גם ‘עלייה‘ ו‘ניצחון‘ באמצעות משיח זה, ניצחון שאמנם יושג לא באמצעים פוליטיים וצבאיים (‘בלי כלי מלחמה‘), אלא רק בדבקות בבינה על ידי קיום המצוות. אבל בתיאור ימי ההצלחה חוסך הוא במילים ומסתפק בהפניה לפסוקים של פרשת ‘בחוקותי‘. בחיוניות רבה הרבה יותר מתאר ר‘ יוסף דווקא את השפעתו השלילית של המשיח על מצב ישראל בעולם, חיוניות שנראית כאילו היא שופעת ומגיעה אל מילותיו מן המקורות הראשוניים שזיווגו את ישראל עם הכוכב שבתי, קישור שכידוע רווח בספרות הפגנית של שלהי העת העתיקה, ששם הוא מתואר בלהט אנטישמי.⁴⁶ 

אגב, מקובל מפורסם בן המאה השש־עשרה, ר‘ שלמה אלקבץ, מצא דרך מעניינת לרכך את הרעיון הקשה. זה לדעתו ההסבר לכך שבאילן היוחסים של המשיח נתערבו גם נשים נכריות, כתמר אשת יהודה ורות המואבייה: אלמלא הן היה כל מוצאו של המשיח טבוע בגורלו האומלל של מזל שבתי, מזלו של זרע אברהם אבינו.⁴⁷ 

אך ר‘ יוסף עצמו אינו מעניק הנחה שכזאת. אצלו אולי תיפתר הקושיה באופן חלקי אם נכיר בכך שהמשיח שהוא מתאר אינו בעיקרו דמות אחת מסוימת, שיש לצפות לה בשלב מוגדר של ההיסטוריה, אלא סמל של מהות העם היהודי, הקיים באופן מיתי בכוכב שבתי ובספירות חכמה ובינה, ומתגשם בעם שוב ושוב בצורות שונות, שכן, בלשונה של פדיה, ‘המיתוס הוא לא אחר מאשר סיפור המבקש לשוב ולהתהוות‘.⁴⁸ המשיח של ר‘ יוסף יותר משהוא משיח של זמן ההצלחה הארצית, הוא משיח של התקופה המוכרת יותר למחבר הקטע, תקופת הגלות. האידאל שמסמל משיח זה הפוך הוא ממה שמקובל לייחס למשיחיות היהודית. כאן מדובר בעליונות רוחנית המתבטאת דווקא בשפלות ארצית. מסתמא בזמן הגלות אפשר למצוא נחמה וגאווה דווקא במשיחיות שכזאת. 

הערות:

1 ראה גרשם שלום, ‘המחבר האמתי של פירוש ספר יצירה המיוחס לראב“ד וספריו‘, קרית ספר ד (תרפ“ז–תרפ“ח), עמ‘ 286–302.

2 מדעי היהדות 37 (תשנ“ז), עמ‘ 161–184.

3 ראה שם, עמ‘ 176–177. וראה להלן הערות 70–71.

4 אפשר שאידל אף מפריז קצת על המידה בהדגשת יסוד זה. כך בפירושו לדברי נתן העזתי באיגרתו המפורסמת לר‘ רפאל יוסף, ראש יהודי מצרים, מימי ראשית התנועה. אידל סובר שם (עמ‘ 178) שדברי נתן על ‘שבתאי המלך‘ — ‘ובשנה השביעית שבת שהוא שבתאי המלך‘ — מכוונים לא לשבתי צבי אלא לכוכב. אך אינני מקבל זאת. אידל מסתמך על כך שבמשפט הבא נרמז שבתי צבי בלשון ‘הרב הנזכר‘, אך לדעתי אין מכאן ראיה שאין הכוונה אליו גם בלשון ‘שבתאי המלך‘. לשון זו מתבקשת כאשר דורשים את שמו מלשון שבת. לדעתי אי־אפשר לקרוא לכוכב שבתי סתם ‘שבתאי המלך‘, אף שבהקשר אסטרונומי מובהק כוכבי הלכת מתוארים לעתים כמלכים. באיגרת שלפנינו, שבשום מקום אחר אינה נוגעת בעניינים אסטרונומיים, ושבפסקה הקודמת לזו מתואר בה שבתי צבי כמי ששולט על כל המלכים, לא היה יכול הכותב לחשוב שהקורא לא יזהה את ‘שבתאי המלך‘ עם שבתי צבי. ר‘ יעקב ששפורטש, שפרסם איגרת זו עם הערותיו העוינות, אמנם מזהה את ‘שבתאי המלך‘ עם הכוכב, אך לדעתי אין הצדק עמו, מה גם שזיהוי זה מתאים למטרתו העוינת. לעומתו, בנוסח אחר של האיגרת במקום ‘שבתי המלך‘ מדובר על ‘שמו של הגואל שבתי‘, כלומר שבתי צבי. ראה יעקב ששפורטש, ספר ציצת נובל צבי (מהדורת ישעיה תשבי, ירושלים תשי“ד, עמ‘ 11).

5 בתוך חביבה פדיה (עורכת), המיתוס ביהדות (אשל באר שבע, ד), באר שבע תשנ“ו, עמ‘ 143–191, ובעיקר עמ‘ 150–156.

6 ספר יצירה, ירושלים תשכ“ה, פרק ד, משנה ה. ‘עולם‘ הוא המרחב, ‘שנה‘ היא הזמן, ו‘נפש‘ היא גוף האדם.

7 זה הראשון מבין שבעת הצירופים של שם הקודש בן מ“ב אותיות (על יסוד שם זה נתייסדו כמה פיוטים, שהמפורסם בהם הוא ‘אנא בכח‘, שמ“ב אותיות השם רמוזות בו בראשי התיבות). כל אחד מצירופים אלו ממונה על אחד מכוכבי הלכת.

8 כך לפי כתב יד קדום שנכתב באיטליה במאה הארבע־עשרה: כ“י מוסקווה גינצבורג, 521 (ס‘ 18338 במכון לתצלומי כתבי יד בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים) ובנדפס: ‘השביעיות‘. אמנם פרק זה של ‘ספר יצירה‘ עוסק כולו ב‘שביעיות‘ (אם כי בלי הזכרת המילה ‘שביעיות‘), ונוסח זה מתאים גם ל‘סוד השמטות‘, שקודם קשר בו את שבתי. אבל בהקשר המידי, המדבר על השגת השם ועל השדים, ‘השבעות‘ מתאים יותר.

9 כך בכתב היד, שם. ובנדפס: ‘המניע‘.

10 כך בכתב היד. ובנדפס: ‘הפליגה‘. פירוש המילה היא שיתוק, ומקורה כנראה בפסחים קיא ע“ב: ‘רוח פלגא‘. ופירש רש“י ‘פלשדין בלע“ז‘. רש“י כיוון כנראה למילה הצרפתית העתיקה palaisin, שמשמעה שיתוק (ומקורה ביוונית: paralysis). השערה זו לגבי כוונתו של רש“י צוינה בשולי דף הגמרא במהדורת שטיינזלץ. ואולי מקור המילה שבטקסט במילה היוונית (שנשאלה גם ללטינית) plegia; ואולי המילה שבטקסט נגזרה מן הערבית, שבה ‘פאלג‘ פירושו שיתוק של חצי הגוף (hemiplegia). מקור המילה הערבית אולי במילה היוונית plegia, ואולי בשורש השמי פל“ג, שמשמעו ‘חצה‘, אך ראה להלן בהערה 11. אגב, ביידיש ‘פ‘אליגע‘ היא מחלת הנכפים (אפילפסייה, מחלת הנפילה), שנמנתה קודם לכן בטקסט שלפנינו.

11 אולי הקטן הוא שיתוק בחצי הגוף, והגדול הוא שיתוק בגוף כולו. ראה לעיל בהערה הקודמת.

12 בכתב היד: ‘ואיך‘, במקום ‘וא“ת אם הוא‘.

13 בבא בתרא, יב ע“ב. בשינויים.

14 בכתב היד: ‘הממונה‘, במקום ‘הוא ממונה‘.

15 בימי הסטורנליה, חגו של האל סטורנוס שכוכבו שבתאי, נהגו ברומי שהאדונים משרתים את עבדיהם.

16 בכתב היד: ‘ומלכות‘.

17 בכתב היד: ‘שבו‘.

18 כך בכתב היד. ובנדפס: ‘עצלות‘. וקשה להכריע איזו גרסה טובה יותר.

19 בכתב היד: ‘ועל אסורים ועל גנבים‘.

20 כך בכתב היד. ובנדפס: ‘וזול‘.

21 בנדפס ובכתב היד: ‘פסחים ועל עורים‘.

22 כינוי זה (מקורו במשלי לא, ח) רגיל בקבלת ר‘ יוסף לגלגולים ולשינויים החלים על כל הנבראים.

23 מילה זו חסרה בנדפס ומצויה בכתב היד.

24 כלומר, בגלל אטיות סיבובו של הכוכב שבתי.

25 דניאל ב, כא–כב (בשינוי סדר).

26 כך לפי כתב היד. ובנדפס: ‘בידיעות‘.

27 בכתב היד: ‘מדבר ואינו מתקיים‘.

28 כך בכתב היד, ובנדפס: ‘ויקרר‘.

29 בכתב היד: ‘ו‘‘.

30 בכתב היד: ‘הנה בעניינים נתחדש‘ במקום ‘מתחדש כל טוב שבעניינים‘. ‘העניינים‘ הם ‘ענייני הגוף‘ שנזכרו בתחילת הקטע. אך אולי צריך להיות: ‘בתחתונים‘.

31 כך בכתב היד. ובנדפס: ‘של ישראל‘.

32 לפי שמואל א יז, מז. שם הספירה בסוגריים מצוי במקור, כרגיל בחיבור זה.

33 ספר יצירה (לעיל, הערה 6), נא ע“ב — נב ע“א, נא ע“ב — נב ע“א. תיקנתי את הנוסח במקומות מסוימים (אלה צוינו בהערות, למעט שינויי כתיב זעירים) ובמקומות אחרים הערתי על שינויי גרסה, לפי כתב יד קדום שנכתב באיטליה במאה הארבע־עשרה: כ“י מוסקווה גינצבורג (לעיל, הערה 8), 41–42. כמו כן הוספתי כמה סימני פיסוק.

34 פדיה, ‘שבת שבתי‘ (לעיל, הערה 5), עמ‘ 153–154. ‘שבתי‘ מלשון ‘שבת‘. פדיה מקשרת בין ‘שבתי‘ של ר‘ יוסף לבין יום השבת כפי שהוא מתואר בעיקר ב‘ספר התמונה‘. אכן בדרך כלל האסטרולוגיה קושרת בין יום השבת לבין כוכב שבתי, וקשר זה הוא גם מקור שמו של הכוכב, וגם מקור שמו של יום השבת בלשונות אירופה (כגון באנגלית: Saturday, שנגזר מ־Saturnus, שהוא האל שזוהה עם כוכב שבתי), אך ר‘ יוסף, בראשית הקטע המצוטט, ייחס את שבתי דווקא ליום ראשון. זאת בשל הגרסה של ‘ספר יצירה‘ שהייתה לפניו. אמנם בגרסאות אחרות גם ‘ספר יצירה‘ מקשר בין שבתי לבין שבת. וראה שם, עמ‘ 150.

35 שם, הערה 24. שם המאמר הוא ‘מנגד ועברים‘.

36 סנהדרין צז ע“ב. על כך הרחבתי במאמרי ‘De Natura Dei — על המיתוס היהודי וגלגולו‘, בספרי עלילות אלהים, ירושלים תשס"ט, עמ' 90, ליד הערה 93, ובאתר שלי. על עניין זה במחשבת הרמב“ם עמדתי שם בנספח, עמ‘ 295–297.

37 ישעיה נב, יג — נג, יב.

38 סנהדרין צח ע“ב.

39 כגון ב‘ספר זרובבל‘. בתוך מדרשי גאולה בעריכת יהודה אבן שמואל, ירושלים תשי“ד, עמ‘ 72–73.

40 כגון בפירוש הרמב“ן לפרשת ‘הנה ישכיל עבדי‘, חיים דוב שעוועל (עורך), כתבי רבינו משה בן נחמן, ח“א, ירושלים תשכ“ג, עמ‘ שכא–שכו.

41 בכך עסק אברהם אלקיים בהרצאתו בכנס לציון מאה שנה להולדתו של גרשם שלום. ראה Avi Elqayam, ‛The Horizon of Reason: The Divine Madness of Sabbatai Sevi’, Kabbalah: Journal for the Study of Jewish Mystical Texts 9 (2003), pp. 7–61.

42 נוסח רוב הדפוסים: ‘לממשלה‘.

43 משה בן מימון, משנה תורה, ספר שופטים, ‘הלכות מלכים ומלחמות‘, פרק יא. לפי נוסח מהדורת יוסף קאפח על פי כתבי יד תימן, כג, קרית אונו תשנ“ו, עמ‘ שנ–שנג.

44 בין השאר, זה עיקר עניינו של המאמר המשיחי המובהק ביותר שבספר הזוהר, המכונה ‘מאמר קן ציפור‘ (זוהר ח“ב, ז ע“א — י ע“א), ובוודאי בקבלת האר“י, שהפכה מאמר זוהר זה למעין ביוגרפיה רוחנית של ר‘ יצחק לוריא. על כך ראה במאמרי ‘“תרין אורזילין דאיילתא“: דרשתו הסודית של האר“י לפני מיתתו‘, רחל אליאור ויהודה ליבס (עורכים), קבלת האר“י (מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, י), ירושלים תשנ“ב, עמ‘ 123–124, וכן באתר שלי.

45 גרשם שלום, ‘להבנת הרעיון המשיחי בישראל‘, דברים בגו, תל אביב תשל“ו, עמ‘ 155–190.

46 כך למשל בדבריו המפורסמים של טקיטוס: Tacitus, Historiae, V. הדברים פורסמו עם תרגום אנגלי ודיון מפורט בתוך Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, II, Jerusalem 1980, pp. 17–63. תרגום עברי ודיון בחלק העיקרי של טקסט זה יימצאו אצל יוחנן לוי, עולמות נפגשים, ירושלים תש“ך, עמ‘ 115–196. וראה פדיה, ‘שבת שבתי‘ (לעיל, הערה 5), עמ‘ 153 הערה 23; אידל, ‘שבתי הכוכב‘ (לעיל, הערה 2), עמ‘ 165.

47 ר‘ שלמה אלקבץ, שרש ישי, ירושלים תשנ“ב, ד, יט, עמ‘ רסה. דברים אלו לא נדפסו במהדורות קודמות של הספר, אך נמצאו כתובים בכתב ידו של המחבר (לפי זיהוי המהדיר של מהדורת ירושלים תשנ“ב) בשולי אחד העותקים של הדפוס הראשון של הספר (קונסטנטינה שכ“א), הנמצא בספריית שכטר בניו יורק. פרופ‘ ברכה זק היא שהסבה את תשומת לבי לקטע זה.

48 פדיה, ‘שבת שבתי‘ (לעיל, הערה 5), עמ‘ 161.

*המך הפרק בספר המלא*