הרעיון שהוא אתה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הרעיון שהוא אתה
מכר
אלפי
עותקים
הרעיון שהוא אתה
מכר
אלפי
עותקים

הרעיון שהוא אתה

4.2 כוכבים (104 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • תרגום: תם פררו
  • הוצאה: הספרנית
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2022
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 397 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 37 דק'
  • קריינות: ענת בר נוי
  • זמן האזנה: 13 שעות ו 44 דק'

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

מאז גירושיה, סולן מרשנד, בעלת גלריה בת שלושים ותשע מלוס אנג'לס, מנסה להתקרב אל איזבל בתה יותר מאי פעם.
כחלק מההתקרבות היא לוקחת את בתה לפגוש את להקת הבנים האהובה על איזבל.
הדבר האחרון שסולן ציפתה לו הוא חיבור בינה לבין אחד מחברי להקת אוגוסט מון הבינלאומית. אבל הייז קמפבל הוא נבון, כובש, בטוח בעצמו, ומיוחס, והמשיכה ביניהם מידית. העובדה שהוא בסך הכול בן עשרים רק מסבכת את המצב עוד יותר. 
מה שמתחיל כסדרה של מפגשי אוהבים סודיים, מהר מאוד מתפתח למערכת יחסים אמיתית ומלאת תשוקה. זהו מסע חוצה יבשות, כשסולן והייז מנסים לנווט זה בעולמו של זו: מהופעות באצטדיונים, לירידי אומנות בינלאומיים ועד למקומות מסתור מבודדים בפריז ובמיאמי. בשביל סולן, זהו גילוי מחודש של עצמה, של אושר, ושל אהבה. אך כשהקשר בין סולן והייז הופך ללהיט ויראלי, והיא ובתה הופכות למטרה למעריצות נלהבות ולתקשורת חודרנית, סולן נאלצת להתמודד עם האופן שבו חיי האהבה שלה משפיעים על חייהם של האנשים היקרים ביותר לליבה.  

רובין לי היא שחקנית, סופרת ומפיקה. בוגרת אוניברסיטת ייל ובית הספר למשפטים של אוניברסיטת קולומביה. 
היא נולדה בניו יורק ושם גם גדלה. היא שיחקה בסרט 'היצ'' וכן בשני סרטי ההמשך לטרילוגיית 'חמישים גוונים'.
רובין לי מתגוררת כעת בלוס אנג'לס עם בעלה ושתי בנותיה.

פרק ראשון

לאס וגאס

אני מניחה שאני יכולה לתלות את כל האשמה בדניאל.

יומיים לפני החופשה הקצרה שתכננתי באוחאי, הוא הופיע בבית בחליפת טוקסידו עם הבת שלנו, איזבל. הוא השאיר את המנוע דולק בחניה.

"אני לא יכול לנסוע לווגאס," הוא אמר ותחב מעטפת מנילה לתוך היד שלי. "אני עדיין עובד על העסקה עם רשת פוֹקְס והיא לא עומדת להיסגר בקרוב."

נראה שנעצתי בו מבט לא מאמין מפני שהוא הוסיף:

"אני מצטער. אני יודע שהבטחתי לבנות, אבל אני לא יכול. תיקחי אותן את. או שאני פשוט אוכל את הכרטיסים... שיהיה."

חבילה סגורה של מכחולי דה וינצ'י משיער טבעי נחה על השולחן שליד דלת הכניסה, לצד סט של שלושים ושישה גווני צבעי מים של חברת הולביין. הוצאתי הון בחנות על חומרים לקראת סדנת האומנים שלי. הם היו, ממש כמו הטיול לאוחאי, מתנה שהענקתי לעצמי. ארבעים ושמונה שעות של אומנות ושינה ויין. ועכשיו בעלי לשעבר עומד בסלון שלי בחליפת טוקסידו ומספר לי שיש שינוי בתוכניות.

"היא יודעת?" שאלתי. איזבל, שפרשה לחדרה ברגע שהגיעו — כדי לדבר בטלפון, ללא ספק — פספסה את כל השיחה.

הוא נענע את ראשו. "לא היה לי זמן לספר לה. חשבתי שאחכה קודם ואראה אם את יכולה לקחת אותן."

"כמה נוח לך."

"אל תתחילי, אוקיי?" הוא נפנה לעבר הדלת. "אם את לא יכולה לעשות את זה, תגידי לה להתקשר אליי ואני אפצה אותה בפעם הבאה שהלהקה תהיה בעיר."

כל כך מתאים לו למצוא פלסטר לכל דבר. לברוח מכל מחויבות ללא שמץ של רגשות אשם. הלוואי שהיה לי הגֶן הזה.

איזבל ושתי החברות שלה כבר ספרו את הימים עד שיוכלו לראות את להקת אוֹגוֹסְט מוּן בהופעה; רביעיית נערים טובי־מראה מבריטניה ששרו שירי פופ חביבים והטריפו נערות על גבול גיל העשרה. דניאל "זכה" בכרטיסים במכירה פומבית שקטה בבית הספר. הוא שילם סכום מכובד כלשהו בשביל טיסה לארבעה ללאס וגאס, שהות באתר הנופש מנדלי־ביי, והופעה שכללה מפגש היכרות עם הלהקה. ביטול לא יתקבל בהבנה.

"יש לי תוכניות," אמרתי ויצאתי לשביל הגישה בעקבותיו.

הוא ניגש אל תא המטען של מכונית הב.מ.וו והוציא תיק מגושם למראה. ציוד הסַיִף של איזבל. "הנחתי שיש לך. אני מצטער, סול."

הוא השתתק לרגע, גומע אותי במבטו: נעלי ספורט, מכנסי טייטס, שיער לח מריצה בת שמונה קילומטרים. ואז: "הסתפרת."

הנהנתי, והרמתי את ידי לצווארי במבוכה. הוא בקושי הגיע לכתפיים שלי. זה היה המרד שלי. "התחשק לי שינוי."

הוא חייך ברפיון. "את אף פעם לא יכולה להיות לא־יפהפייה, הא?"

באותו רגע, החלון הכהה בצד הנוסע נפתח וסוג של יעלת חן רכנה מתוכו ונופפה לי. אווה. המחליפה שלי.

היא לבשה שמלת ערב בגוון ירוק־אזמרגד. שיערה הארוך בצבע הדבש נאסף בתסרוקת שיניון. יהלומים נתלו מאוזניה. לא היה די בכך שהיא הייתה די צעירה, מהממת, חצי הולנדית, חצי סינית, כוכבת עולה ושותפה במשרד, עכשיו היא גם ישבה בב.מ.וו סדרה 7 של דניאל בחניה שלי, ונראתה כמו נסיכה, בזמן שאני נטפתי זיעה — וזה כאב.

"בסדר. אני אקח אותן."

"תודה," הוא אמר ומסר לי את התיק. "אין כמוך."

"זה מה שכל הבנים אומרים."

הוא השתתק למשמע המילים, עיקם את אפו האצילי. ציפיתי לתגובה, אבל הוא לא אמר דבר. במקום זאת, הוא חייך בנימוס, התכופף אליי לטובת נשיקת־לחי נבוכה של זוג גרוש. הוא התבשם, הוא לא התבשם במשך כל השנים שהיה איתי.

צפיתי בו ניגש לדלת הנהג. "לאן אתם הולכים? לבושים יפה כל כך..."

"אירוע התרמה," הוא אמר כשנכנס למכונית. "של ג'פרי קצנברג." ובמילים אלה הוא נסע. והשאיר אותי עם המטעָן.

לא אהבתי את וגאס במיוחד: רועשת, מדושנת, מלוכלכת. הבטן הרכה של אמריקה שהתאספה לה בכתם צעקני שנמרח לו באמצע המדבר. ביקרתי שם פעם, לפני שנים, לרגל מסיבת רווקות שאני עדיין מנסה לשכוח. ריח של מועדוני חשפנות ובושם זול וקיא. אלה דברים שקשה לשכוח. אבל זאת לא הייתה ההרפתקה שלי. הפעם, הייתי לא יותר ממלווה. כפי שאיזבל וחברותיה הבהירו לי.

הן רצו במעגלים סביב אתר הנופש כל אותו אחר צוהריים בחיפוש אחר האלילים שלהן, ואני מילאתי את חובתי ובאתי בעקבותיהן. הייתי מוכרחה להתרגל לזה: לבתי חדורת־התשוקה המנסה כל דבר אפשרי, מפלסת את דרכה בעולם בנחישות. איזבל, עם הלך הרוח האמריקאי שלה, שמאמין שהכול אפשרי. בית הספר ללוליינות טרפז וההחלקה האומנותית על הקרח, חוג למחזות זמר, סיף... היא הייתה חסרת מורא, ואהבתי את התכונה הזאת שלה, אפילו קינאתי בה. אהבתי את העובדה שהיא הסתכנה, ושהיא לא חיכתה שייתנו לה רשות, שהיא הלכה בעקבות הלב שלה. לאיזבל לא הייתה בעיה לחצות גבולות.

קיוויתי שאצליח לשכנע את הבנות לבקר במרכז לאומנות מודרנית. יהיה נחמד אילו אצליח לדחוף קצת תרבות אמיתית לסוף השבוע. להשאיר חותם בעל ערך על נפשותיהן הרכות. בילדותי, ביליתי אינספור שעות עם אימי במוזיאון לאומנות יפה בבוסטון. צעדתי בעקבות נקישות נעלי העקב היוקרתיות שלה, וניחוח הבושם שנרקח בהתאם לדרישותיה בכל קיץ בעיר גאס שבריוויירה הצרפתית. כמה בקיאה היא נראתה לי אז, כמה נשית. הכרתי את מסדרונות המוזיאון ההוא כפי שהכרתי את הכיתה שבה למדתי בגיל שמונה. אבל איזבל וחבורתה הזדעזעו מעצם המחשבה.

"אמא, את יודעת שבכל זמן אחר הייתי מסכימה. אבל הטיול הזה שונה. בבקשה?" התחננה.

הן הגיעו לווגאס מסיבה אחת ויחידה, ודבר לא ישבש את משימתן. "החיים שלנו מתחילים הלילה," הצהירה בטיסה ג'ורג'יה, נערה בעלת עור חום משְיִי. רוז האדמונית הסכימה איתה, והשלוש מייד אימצו את המשפט כמעין מנטרה. אף ציפייה לא הייתה מוגזמת. כל החיים עוד היו לפניהן. הן היו בנות שתים־עשרה.

מפגש המעריצים נקבע לשעה שש. אני לא יודעת לְמה בדיוק ציפיתי, לאירוע קצת אלגנטי יותר, מתורבת, אבל לא. דחסו אותנו לתוך חדר שטוף אורות ניאון עמוק בבטן האצטדיון. כחמישים ממעריצות הלהקה בשלבי התבגרות שונים: בנות עם גשר בשיניים, בנות בכיסאות גלגלים, בנות מיוחמות. פעורות־עיניים ומוקסמות ועל סף פיצוץ. זה היה יפהפה ונואש בעת ובעונה אחת. וכאב לי כשהבנתי שעכשיו גם איזבל חברה באותו השבט; אספסוף שקיווה למצוא אושר בחמישה נערים מבריטניה שהן לא הכירו, לעולם לא יוכלו להכיר, ולעולם לא ישיבו להן באותה הערצה.

מספר הורים היו מפוזרים ביניהן. חתך נבחר של מעמד הביניים של אמריקה: ג'ינס, חולצות טריקו, נעליים נוחות. פניהם ורודות בשל היכרות אכזרית עם השמש של וגאס. לפתע התחוור לי שאני אהיה מזוהה עם קבוצת האנשים האלה. "אוֹגִים", כפי שהתקשורת כינתה את קהילת המעריצים של הלהקה. או, עוד יותר גרוע, "אמא אוֹגִית".

הבנות התחילו לזוז בהתרגשות כשדלת צדדית נפתחה וגבר קירח וגדול ממדים נכנס לחדר, מצווארו נתלתה ערמה של אישורי כניסה מנוילנים. "אז, מי כאן מוכנה לפגוש את הלהקה?"

צווחות שיסעו את חלל האוויר, ולפתע נזכרתי ששכחתי את אטמי האוזניים שלי בחדר המלון. לוליט, השותפה שלי לעסק ואשת־סודי בכל הנוגע לסודות האיכותיים ביותר שלי, הזכירה את זה אתמול בגלריה, ואמרה לי שאני מטורפת אם אני נכנסת לאצטדיון מלא אוגים בלי זוג אטמים. ככל הנראה היא הייתה פעם בהופעה עם האחיינית שלה. "הבנים מתוקים, אבל אלוהים אדירים, המעריצות עושות מלא רעש."

לצידי, איזבל התחילה לרעוד בכל גופה.

"מתרגשת?" לחצתי את כתפיה.

"קר לי," ענתה בביטול. מרוחקת כהרגלה.

"הבחורים יגיעו בעוד חמש דקות בערך," המשיך הענק. "הם יישארו עשרים דקות בערך. אני מבקש שכולן יעמדו פה משמאל בטור. כל אחת תקבל את התור שלה ותוכל להגיד שלום זריז ולהצטלם עם הלהקה. בלי תמונות סלפי. הצלם שלנו יצלם את התמונות ואתן תוכלו להוריד אותן מהאינטרנט מאוחר יותר. נשלח לכן את הקישור. הכול ברור?"

הכול נראה כל כך לא אישי. בטח היו לדניאל דברים טובים יותר להוציא עליהם את הכסף שלו. בזמן שסידרו אותנו בטור, חשבתי לעצמי עד כמה מהודר הלבוש שלי, כמה לא נראיתי שייכת בסנדלי המעצבים שלי. עד כמה מלוטשת ומעודנת התלבושת שלי, ושלטוב או לרע, שוב התבלטתי בשטח. זאת הייתה זכותי מלידה, כפי שהסבירו לי אבי ואימי כמה וכמה פעמים: "את צרפתייה, במהות שלך. אִיל נֶה פוֹ פַּה ל'אוּבְּלִיֶיה." ובאמת לא יכולתי לשכוח: את הצרפתיוּת שלי. ועל כן סירבתי להיכלל באותה הקטגוריה עם הנשים האלה, ובו בזמן הייתי מודעת היטב לחוסר האנוכיות שלהן, לסבלנות שלהן. מה שאנחנו מוכנות לעשות למען הילדים שלנו. איזו אמא אהיה אם אנטור לאיזבל טינה על הרגע הזה?

ואז הם נכנסו. חמישתם. רעד קולקטיבי עבר בקהל ואנחות התפעלות נשמעו מכל עבר, ורוז פלטה צווחה קטנה, כמו כלבלב שדרכו לו על הזנב. ג'ורג'יה זרקה לה מבט שכמו אמר, תתאפסי על עצמך, אחותי, וזה בדיוק מה שרוז עשתה.

הם היו צעירים — זאת הייתה המחשבה הראשונה שלי. עורם היה רענן וזוהר, כאילו גדלו בחווה אורגנית. הם היו גבוהים משציפיתי, רזים ושריריים. כמו נבחרת השחייה באוניברסיטת בראון. רק יפים יותר.

"אז, מי מהם זה מי?" שאלתי, ואיזבל השתיקה אותי. אוקיי.

נדדנו לעבר המקום שבו הבנים התמקמו, מול כרזה שנשאה את הלוגו של אוגוסט מון: אותיות גדולות וצהובות על רקע אפור. הם נראו שמחים, אפילו נרגשים, מהמפגש עם המעריצות שלהם. סיפור אהבה הדדי. הדרך שבה הם הגבירו את העוצמות לכבוד המצלמה והרגיעו את המתבגרות הנבוכות, הדרך שבה הם פלרטטו עם המעריצות הבוגרות יותר — בתחכום, אבל בלי לחצות את הגבול — הדרך שבה הם תקשרו עם הנערות והקסימו את האימהות. זאת הייתה אומנות. והם קלעו בול.

אנחנו היינו הבאות בתור, ואיזבל רכנה לעברי. "משמאל לימין: רורי, אוליבר, סיימון, ליאם והייז."

"הבנתי."

"אל תגידי שום דבר מביך, אוקיי?"

הבטחתי לה שלא אעשה את זה.

ואז הגיע תורנו.

"הי, עלמות החן!" שאג סיימון, עיניו היו פעורות, זרועותיו נפרשו לצדדים. הייתה לו מוטת כנפיים מרשימה. כשהיינו במטוס, איזבל ציינה שהוא היה בנבחרת החתירה בפנימייה. "תתקרבו, בלי להתבייש!"

הבנות לא נזקקו לעידוד נוסף. ג'ורג'יה זינקה אל בין זרועותיו של סיימון ורוז התקרבה בחשש אל ליאם, הצעיר שבחבורה, ירוק־העיניים והמנומש. רק איזבל היססה, עיניה עברו מזה לזה. אן, דן, דינו... כמו ילדה בחנות ממתקים.

"קשה לך לבחור?" אמר הגבוה, שעמד בצד. "בואי, בואי תעמדי לידי. אני לא נושך, מבטיח. רורי, לעומת זאת, רורי יכול לנשוך, ואוֹלִי לא צפוי, אז..." הוא שלח לה חיוך קורן. פה רחב, שפתיים מלאות, שיניים מושלמות, גומות. הייז.

איזבל חייכה וניגשה אליו.

"הא! זכיתי! זכיתי ב... איך קוראים לך, מתוקה?"

"איזבל."

"זכיתי באיזבל!" הוא השליך את זרועו על כתפיה הצרות, כמגונן עליה, ואז הביט בי. "ואת בטח האחות הגדולה?"

איזבל צחקה וכיסתה את פיה. תווי פניה היו עדינים כשל ציפור קטנה. "זאת אמא שלי."

"אמא שלך?" הייז הרים גבה בלי לנתק קשר עין. "באמת? אין בעיה. אמא של איזבל. רוצה להצטרף אלינו לתמונה?"

"לא, אני בסדר. תודה."

"בטוחה? אני מבטיח לדאוג שזה ישתלם לך."

צחקתי בתגובה. "אני אשמח לראות אותך מיישם."

"אני אשמח להראות לך." הוא חייך, כמה נועז מצידו. "קדימה. את תרצי מזכרת מהלילה הפרוע שלנו בווגאס."

"טוב, אחרי שגרמת לזה להישמע כל כך מפתה..."

בתמונה הראשונה שלי עם הייז מופיעים כל התשעה במרתף של אתר הנופש מנדלי־ביי. אחת מזרועותיו מונחת על כתפי, והשנייה סביב איזבל. הזמנתי שני עותקים. בחלוף הזמן, איזבל תהרוס את העותק שלה.

"מרשים שטסתן עד לפה רק בשבילנו." הבחורים היו בעיצומה של שיחה עם הכנופיה שלי, ניצלו את תשעים השניות שלנו עד תום. ליאם שאל את רוז על הגיחה שלנו לעיר החטאים, וסיימון נגע בשיער של ג'ורג'יה.

"אני מת על התלתלים האלה."

"באמת?" ג'ורג'יה לא נשארה חייבת. העובדה שהייתה לה אחות גדולה בהחלט תרמה לה. היה לה היתרון שבלהיות האחות הגדולה.

"זה ממש פינוק, לטוס לפה רק ליום." הייז שוחח עם איזבל, נשען על כתפה כמו אח גדול. כאילו הוא מכיר אותה מאז ומעולם. ידעתי שעמוק בפנים, היא ודאי מתה מאושר.

"יומיים," היא הבהירה.

"זאת הייתה מתנה מאבא שלה," הוספתי.

"'מאבא שלה'?" הוא הביט בי. שוב אותה הרמת גבה. "לא מבעלך?"

"הוא היה בעלי. עכשיו הוא רק אבא שלה."

"טוב..." הוא השתתק. "זה מבטיח, לא?"

צחקתי. "מה זאת אומרת?"

"אני לא יודע. תגידי לי את."

היה בו משהו באותו רגע. הנינוחות שלו. המבטא שלו. החיוך מלא הביטחון שלו. הם היו כובשי לב.

"הבא בתור!" נגמר הזמן.

הוא כיבד אותנו שוב בנוכחותו בסוף מפגש המעריצים. אחרי שכולם הצטלמו כנדרש, כשחברי הלהקה חילקו חתימות, ניגשנו אליו מבעד לים של גופים נעים. כמו דגים במעלה הזרם. מסביבנו נשמעו צווחות נרגשות ואנחות ו"הייז, אני יכולה לגעת בשיער שלך?" אבל הקבוצה שלי לקחה את עצמה בידיים. אולי היה זה החספוס האופייני לתושבי לוס אנג'לס: הן היו רגילות לראות אנשים כמו הבנים של דייוויד בקהאם בפארק המקומי, או את "ספיידר־מן" כשהורידו אותן ליד בית הספר. נדרש קצת יותר מזה לערער את שלוות נפשן. למרות הסקירה המדוקדקת שהן ערכו ברחבי אתר הנופש באותו אחר צוהריים, הן היו קרות־רוח להפליא.

"אני ממש נהנית מתשוקות קטנוניות. האלבום הזה עמוק בכל כך הרבה רמות," השתפכה ג'ורג'יה.

"כן," הצטרפה רוז. "המילים ממש מתוחכמות. אני אוהבת את 'שבע דקות'."

"את אוהבת אותו, הא?" הוא הרים את מבטו מחולצת הטריקו שחתם עליה.

"זה כאילו ש... ממש התחברתם לדור שלנו. אתם מדברים בשם כולנו." איזבל העיפה את שיערה אל מעבר לכתפה בניסיון לפלרטט, אבל חיוכה הנבוך וקפוץ־השפתיים ניסה להסוות את נעוריה. את הגשר שלה. הו, ילדתי המתוקה, יש לך עוד זמן...

היו לה הפנים שלי. עיני שקד גדולות, שפתיים צרפתיות מלאות, עור בהיר שנטה להשתזף. שיערה היה עבה, חום, כמעט שחור.

צפיתי בהייז כשהוא בחן את הבנות. עיניו עברו מאחת לשנייה בשעשוע. הנחתי שהוא כבר רגיל לזה. לבסוף, מבטו נפל עליי.

"איפה המקומות שלכן, בנות?"

הן מייד מסרו לו את מספרי הכיסאות שלנו.

"תבקרו מאחורי הקלעים אחרי ההופעה. אני אדאג לשלוח מישהו שילווה אתכן מהאולם. אל תלכו." הוא הביט בי באותו רגע. עיניים כחולות־ירוקות חודרות וערימת תלתלים כהים. הוא לא יכול היה להיות בן יותר מתשע־עשרה. "בסדר?"

הנהנתי. "בסדר."

היה משהו סוריאליסטי בעובדה שהגחנו משיחה אינטימית עם חבר בלהקת הבנים הגדולה ביותר בעשור האחרון, היישר לתוך אצטדיון מלא בשתים־עשרה אלף ממעריצותיהם הצווחות. האיזון הופר, משהו נסדק. לרגע לא ידעתי איפה אני, איך הגעתי לכאן, מה אמור להיות תפקידי. הבנות רצו בהתרגשות אל המקומות שלנו ליד הבמה, ומצבי הלך והידרדר. לא הייתי מוכנה למתקפה: השאגות, הצווחות הצורמניות, רמות האנרגיה של נערות מתבגרות כה רבות בשיא עוררותן המינית. העובדה שזה, שכל זה יועד לבנים שזה עתה השארנו במרתף הייתה בלתי נתפסת בעיניי. הם היו מקסימים, כן, אבל בכל זאת אנשים בשר ודם.

מקהלת הצרחות התחילה עוד לפני שחברי הלהקה עלו על הבמה, והמשיכה ללא הרף במשך השעתיים וחצי הבאות. לוליט צדקה, רמת הדציבלים הייתה כמעט בלתי אפשרית. במיוחד לאישה שמתקרבת לארבעים.

כשהייתי בת שש־עשרה, ראיתי הופעה של להקת 'הניו קידס און דה בלוק' באצטדיון פוקסבורו כחלק מסיבוב ההופעות השני שלהם. כמה מאיתנו הלכנו לשם לכבוד יום ההולדת של אליסון אסרקוף. אבא שלה איכשהו סידר לנו מקומות ליד הבמה ואישורי מעבר למאחורי הקלעים. זאת הייתה חוויה רועשת ומסורבלת ולא בדיוק הקטע שלי. להקות בנים לא היו חלק מהעולם התרבותי בתיכון הפרטי שבו למדתי. אנחנו גדלנו על הרולינג סטונס, U2, בוב מארלי. מוזיקה נצחית. אז חמישה נערים ממעמד הפועלים מדורצ'סטר במדינת מסצ'וסטס לא אמורים היו למשוך אותי במיוחד, באופן תיאורטי.

אבל בכל זאת היה שם משהו. ההתרגשות, ההורמונים, החום שקרן מהבמה. המחשבה שכל כך הרבה בנות השתוקקו אליהם ורצו אותם העצים את גורם המשיכה שלהם באופן ניכר. ולשבריר שנייה חשבתי שאוכל להתיר רסן בתוך כל הטירוף הזה. אבל אז התחוור לי כמה גס זה ייראה, כמה לא הולם. ונזכרתי מי אני אמורה להיות, במהותי. ועצרתי את פרץ ההערצה המופקר שעמד לגאות בי עוד לפני שהכה שורש. זמן רב לפני ההדרן בהופעה של הניו־קידס.

כעבור כמעט רבע מאה, אותו אירוע עמד לחזור על עצמו.

אף על פי הרעש וגל ההורמונים ששטפו את מנדלי־ביי, הלהקה נתנה הופעה מצוינת — אם כי לא היה ברור לי איך קבוצת בנים שלא מנגנים בכלים מוזיקליים יכולה לקרוא לעצמה להקה. רורי פרט על גיטרה בקומץ שירים, ואוליבר התיישב ליד פסנתר פעם או פעמיים, אבל חוץ מאלה הנגינה היחידה הגיעה מלהקת הליווי שלהם. הבנים בעיקר שרו וקיפצו על הבמה כמו מקלות פוֹגוֹ צעירים ונמרצים. הם השתוללו והשתטו, ולא ממש עקבו אחר כוריאוגרפיה כלשהי, אבל דומה שזה לא הפריע למעריצות.

"אני אוהבת אותם! אני אוהבת אותם! אני אוהבת אותם!" הצהירה ג'ורג'יה אחרי ביצוע משלהב של "חיוך תוסס", שיר מהאלבום הראשון של הלהקה שיצא תחת אותו שם. דמעות זלגו במורד פניה הבובתיות, ותלתליה החלו להתקרזל באוויר הלח. "הם נוגעים בנשמה שלי."

רוז ללא ספק הסכימה איתה, וצווחה בכל פעם שליאם צעד אל סוף הבימה המוארכת, שהביאה אותו למרחק של מטרים אחדים מאיתנו. איזבל הייתה שקועה בטראנס משלה, שרה והתנועעה בדרמטיות עם המוזיקה. הן היו חבורה שמחה. ובאותו רגע סלחתי לדניאל על כך שהתחמק מהמחויבות הזאת כהרגלו, מפני שהמעידה שלו זיכתה אותי בהזדמנות לחזות בשכרון החושים של הבנות. וזה היה יקר ערך.

כמו שעון, גבר שחור וחסון עם תג שהעיד על זהותו הגיע לאזור שלנו אחרי ההדרן האחרון, בדיוק כשהלהקה ירדה מהבמה. הייז עמד בהבטחתו.

"לאחת מכן קוראים איזבל?"

בקושי הבנתי מה הוא אמר מבעד להמהום הבלתי פוסק שהדהד באוזניי, הרגשתי כאילו אני מנהלת שיחה מתחת למים. אבל עקבנו אחריו לעבר השער, שם הוא נתן לכל אחת מאיתנו צמיד ואישורי מעבר על שרשראות שרוכים.

אף מילה לא נאמרה בצעדה הארוכה אל מאחורי הקלעים. חשדתי שהבנות פשוט לא רוצות להרוס את הרגע, להתעורר מהחלום. הבעות פניהן היו מלאות ציפייה, רציניות. הן בקושי הצליחו להביט זו בזו מרוב התרגשות. החיים שלנו מתחילים הלילה.

קיבלתי את הרושם שאיש האבטחה היה רגיל לזה, לקטוף בנות צעירות מהקהל ולמסור אותן לידי הלהקה במו ידיו. לרגע חששתי מפני המצב שאליו היינו עלולות להיקלע. לאיפה בדיוק הוא לקח אותנו? ובאיזו נקודה אואשם בסיכון ילדים? מפני שלא היה לי ספק שלמסור שלישיית בנות שתים־עשרה לטובת 'השתמשות' מהווה עבירה כלשהי, אם לא פשע. לא, אני לא אניח להן לצאת מטווח ראייתי. אנחנו בווגאס, ככלות הכול.

אבל כשהגענו לאפטר פארטי, היה ברור לי שלא הייתה סיבה לדאגה. ראיתי שם מעט מאוד נערות ל'השתמשות': כמה דוגמניות לא מזוהות, הדנית מגליון בגדי הים של מגזין ספורטס אילוסטרייטד, כוכבת ריאליטי, ושחקנית מהסדרה החדשה של נטפליקס. מלבדן, נראה שהיו שם בעיקר בני משפחה וחברים קרובים: חבורת בריטים וטיפוסים מתעשיית הבידור, וחופן מעריצות מחונכות ובנות מזל. התחושה הייתה בטוחה, ללא ספק.

בסופו של דבר, הלהקה הגיעה. הם היו אחרי מקלחת, שיערם לח ונקי מתכשירי שיער. מחיאות כפיים ושריקות נשמעו, ופקקים חולצו מבקבוקי שמפניה. נאלצתי לתהות אם זה מה שקורה בכל לילה. מעין חגיגה־עצמית שכזאת. איזבל וחברותיה לא בזבזו זמן, ומייד נהרו אל סיימון וליאם, שעמדו בלב המסיבה. קור רוחן שב אליהן, והן שוב היו חדורות מטרה. לא הייתי בטוחה לגמרי מה בדיוק הייתה המטרה: "לגרום לחבר אוגוסט מון להתאהב בי" נשמע לי הגיוני, אבל הן ודאי ידעו שלא היה סביר שזה יקרה. על כל פנים, רורי התחיל עם דוגמנית בגדי הים בפינת החדר. כובע הצמר שחבש ישב נמוך על מצחו, ידיו היו תחובות עמוק בכיסיו ודחפו את מותני הג'ינס השחור שלו נמוך עוד יותר מקו הרוחב המגוחך ממילא שלהם. ראשו המורכן ושפת הגוף שלו אמרו הכול: היא הייתה שלו.

אוליבר היה שקוע בשיחה עם מישהו שנראה כמו אמרגן מוזיקלי — גבר בחליפה אפורה ומבריקה שכנראה התחיל איתו. הוא היה הבחור האלגנטי ביותר בלהקה. דקיק ומהורהר עם עיניים חומות בהירות ושיער זהוב. מהסוג שהייתי מתאהבת בו בקולג', ומגלה מאוחר יותר שהוא גיי. או אינטלקטואלי מכדי שיהיה מעוניין בסטודנטית לתולדות האומנות. בכל אופן, הוא היה שובר לי את הלב.

וגם הייז היה שם. במרכז העניינים כמו סיימון וליאם, אלא שהתנהגותו נראתה מכוונת יותר, אינטנסיבית יותר. מהמקום שממנו השקפתי עליהם, בצד השני של החדר — שם עיתונאי ממגזין וניטי פייר ניסה להתחיל איתי — ראיתי את סיימון משתטה ואת ליאם מפגין את נעוריו, ושניהם הקסימו את המעריצות שלהם. אבל היה לי קשה יותר לקרוא את הייז. תשומת ליבו נראתה כנה. אפילו ממרחק, השיחה שהוא ניהל עם כל מי שבא להתחנף אליו נראתה רצינית.

רק כעבור כחצי שעה, אחרי שכמעט חיסלתי כוס של פרייה ז'ואה וחילצתי את עצמי מהעיתונאי, הייז ניגש אליי בפינת החדר.

"שלום לך, אמא של איזבל..."

"קוראים לי סוֹלֶן."

"סו־לן..." הוא חשב על השם לרגע. "מה, כמו סולן של להקה?"

צחקתי. "כמעט."

"סו־לן," הוא חזר על השם. "זה מוצא חן בעיניי. זה שם צרפתי? את צרפתייה?"

"ההורים שלי צרפתים. מאוד."

"סו־לֶן." הוא הנהן. "אני הייז."

"אני יודעת מי אתה."

"כן. מי היה מאמין." הוא חייך בחצי פה, הפינה השמאלית התרוממה וגומות החן המתוקות שלו נגלו. הפה שלו היה גדול מדי יחסית לפנים — רחב ובלתי מתנצל. אבל היו לו גומות והבעה שעשויה הייתה להתפרש כיהירה, אך במקום זאת נראתה מעוררת חיבה. "את נהנית?"

"כן, תודה."

"יופי." הוא עמד שם, חיוכו גדול, זרועותיו משולבות על החזה הרחב שלו. הוא עשה מה שבחורים גבוהים עושים לפעמים, ופישק את רגליו כדי לרדת לגובה העיניים שלי. "אהבת את ההופעה?"

"היא הייתה... מבדרת."

החיוך שלו התרחב. "לא אהבת אותה."

"היא הייתה רועשת באופן מפתיע," צחקתי.

"אף אחד לא הזהיר אותך? אני מצטער, סולן."

היה משהו יוצא דופן באופן שבו אמר את שמי: הקול הצרוד, קשר העין, האופן שבו לשונו נעה בפיו. הוא נשמע... אינטימי.

"הזהירו אותי, אבל לא מספיק, מן הסתם. המעריצות שלכם —"

"נוטות להתרגש."

"אני מניחה שגם זה נכון."

הוא צחק, זרק את ראשו לאחור. קו הלסת שלו היה יפהפה. "הן פרועות. בפעם הבאה נדאג לך לאוזניות."

"בפעם הבאה?"

"תמיד יש את הפעם הבאה," אמר ברצינות, אבל היה בפניו משהו שגרם לי לחשוב.

"בן כמה אתה, הייז?"

"עשרים."

"עשרים," חזרתי, וגמעתי את מה שנשאר מהשמפניה שלי. בלגימה אחת. טוב, לפחות זה עדיף על תשע־עשרה.

"עשרים." הוא נשך את שפתו התחתונה וחייך.

היה עליי להיפרד לשלום באותו רגע. לאסוף את הבנות ולסיים את הלילה. אבל יכולתי לראות את ההבעות על פניהן מצידו השני של החדר. סיימון שוב ליטף את ראשה של ג'ורג'יה, ליאם השוויץ ביכולות הברייקדאנס שלו, והאופוריה הייתה מוחשית. היינו שם פחות משעה. זה יהיה אכזרי לקחת אותן עכשיו.

"את שוקלת ללכת, נכון?" קולו של הייז החזיר אותי למציאות. "בבקשה, אל תלכו. אני אביא לך עוד משקה."

"לא, תודה, אני בסדר."

"שטויות. זאת וגאס." הוא קרץ אליי ואז לקח את כוס השמפניה הריקה מידי ועשה את דרכו אל הבר המאולתר.

לא היו לי הרבה מאז דניאל: כמה דייטים עם אחד האבות מנבחרת הסיף של איזבל ורומן בן חודשיים עם תסריטאי משיעור הספינינג שלי. אף אחד מהם לא התממש במלואו מבחינה פיזית. ברגע שהם איימו להתקדם מעבר לפלרטוטים מזדמנים, נאטמתי. נסגרתי. ואף על פי ששלוש שנים של פרישות לא מכוונת היו לעיתים אומללות, לא הייתה לי כל כוונה לזנק למיטה עם כוכב רוק שבקושי מגיע לחצי מהגיל שלי רק מפני שהוא קרץ אליי במסיבה. לא הייתה לי כוונה להתנהג כמו קלישאה.

לפני שהצלחתי לתכנן את היציאה שלי, הייז חזר עם עוד כוס מבעבעת ובקבוק מים לעצמו. שיערו התייבש לכדי ערמה מעוררת קנאה של תלתלי משי. בלוגים שלמים הוקדשו לשיער של הייז — כפי שאגלה מאוחר יותר — אבל שם, במעמקי מנדלי־ביי, התנגדתי לדחף לגעת בו.

"אז, סולן, מה את עושה כשאת לא מגיעה להופעות של אוגוסט מון?"

"אתה משעשע, הייז קמפבל."

"הא. את יודעת את שם המשפחה שלי..."

"כן, כי אני חיה עם ילדה בת שתים־עשרה."

"אבל לא עם בעלך לשעבר?"

"לא עם בעלי לשעבר, לא," צחקתי. "אני יכולה להיות אמא שלך, אתה יודע."

"אבל את לא."

"אבל אני יכולה."

"אבל את לא." הוא הביט בעיניי, חייך את חצי החיוך שלו.

ואז הרגשתי את זה, משהו עמוק בי דילג וגילה לי שמה שזה לא יהיה שבן העשרים הזה עושה, הוא מצליח.

"אתה מתכוון לתת לי את הכוס? או שתכננת להביא אותה לכאן כדי להתגרות בי?"

"להתגרות בך," צחק, ולגם מהשמפניה שלי לפני שהחזיר לי אותה. "לחיים."

עמדתי שם, הסתכלתי עליו, ולא שתיתי. רק נהניתי מהרגע. "אתה רע..."

"לפעמים..."

"זה מצליח לך?"

הוא צחק בתגובה. "בדרך כלל. זה לא מצליח עכשיו?"

חייכתי ונענעתי את ראשי. "לא כמו שנראה לך."

"אאוץ', זה כאב." הוא הפנה את מבטו לעבר החדר, חיפש משהו. "אוליבר!"

אוליבר הרים את מבטו לעברנו. הוא עדיין נדחק לפינה בידי האיש בחליפה המבריקה ונראה נואש להיחלץ משם. ראיתי אותו מתנצל ועושה את דרכו אלינו.

"אול, זאת סולן."

"הי, סולן." הוא חייך חיוך מקסים.

שניהם עמדו שם ובחנו אותי, גבוהים במידה שווה, בטוחים בעצמם במידה שווה. ולרגע הצטערתי שנעלתי נעליים שטוחות, מפני שאפילו עם מטר השבעים שלי, הבנים האלה גרמו לי להרגיש נמוכה.

"תגיד לי, אול, סולן יכולה להיות אמא שלי?"

אוליבר הרים גבה, ואז העביר עליי את מבטו לרגע ארוך. "בהחלט לא." הוא פנה אל הייז. "ואמא שלך אישה יפה מאוד..."

"אמא שלי באמת אישה יפה."

"אבל היא לא נראית ככה."

"לא, היא לא." הייז חייך.

עיניו של אוליבר היו מרתקות. "מה גרם לך לרדת אל העם ולבוא לווגאס?"

לגמתי מהשמפניה. גם אני יכולה לשחק במשחק הזה. "שידלו אותי לבוא להופעה של אוגוסט מון. ואתה?"

שניהם שתקו לשנייה. הייז צחק ראשון. "והיא גם שנונה, בנוסף על הכול. אול, אתה יכול ללכת."

"הרגע הזמנת אותי למסיבה, אחי."

"ועכשיו אני מבטל את ההזמנה."

"הייז קמפבל. לא משחק יפה עם אחרים," אמר אוליבר ברצינות תהומית.

"הצלתי אותך מהשמוק בחליפה המכוערת. אתה חייב לי."

אוליבר נענע את ראשו והושיט לי יד חיננית. "סולן, היה לי לעונג, קצר ככל שיהיה."

קצר ככל שיהיה? מאיפה הבחורים האלה נפלו? החמישייה חסרת המעצורים הזאת. נראה שאיזבל ומיליוני בנות אחרות מסביב לעולם עלו על משהו.

"לא משחק יפה?" שאלתי ברגע שאוליבר התרחק.

"אני משחק יפה מאוד. אני פשוט לא חולק."

חייכתי אליו, מוקסמת. פניו, יצירת אומנות. פיו, מסיח דעת. ולא כל המחשבות שעלו בראשי היו טהורות.

"אז," הוא אמר, "ספרי לי עלייך."

"מה אתה רוצה לדעת?"

"מה את מוכנה לספר לי?"

צחקתי בתגובה. הייז קמפבל, בן עשרים, גורם לי להזיע. "מעט ככל האפשר."

הוא חייך את חצי החיוך שלו. "אני מקשיב..."

"אני רואה." לגמתי מהכוס שלי. "מאיפה כדאי להתחיל... אני גרה בלוס אנג'לס."

"גדלת שם?"

"לא. בחוף המזרחי. בבוסטון. אבל אני גרה שם כבר זמן רב, אז... זה הבית, אני מניחה. אני בעלים של גלריה לאומנות, עם החברה שלי, לוליט."

"חברה?" הוא הרים גבה.

"לא חברה מהסוג הזה."

הוא חייך ומשך בכתפיו. "לא שאני שופט..."

"רק מפנטז?"

הוא צחק, חזק. "נפגשנו לפני רגע, לא?"

"אתה רוצה לדעת עוד או לא?"

"אני רוצה לדעת הכול."

"יש לנו גלריה לאומנות. בקולבר סיטי. אנחנו מוכרות אומנות עכשווית."

הוא חשב על זה לשנייה, ואז: "זה שונה מאומנות מודרנית?"

"'אומנות מודרנית' זה מונח רחב שמכסה בערך מאה שנה וכולל הרבה תנועות שונות. אומנות עכשווית היא... עכשווית."

"אז אני מבין שכל האומנים שלכן עוד חיים?"

חייכתי. "רוב הזמן, כן. אז..." כבר ראיתי שאצטרך עוד שמפניה. "מה אתה עושה כשאתה לא הולך להופעות של אוגוסט מון?"

הוא צחק בתגובה ושילב את זרועותיו. "אני לא בטוח אם אני זוכר. זה פחות או יותר השתלט על השנים האחרונות בחיים שלי. סיבובי הופעות, הלחנה, הקלטות, יחצנות..."

"אתם כותבים את המוזיקה בעצמכם?"

"את הרוב."

"זה מרשים. אתה מנגן בפסנתר?"

הוא הנהן. "ובגיטרה. בס. קצת סקסופון."

חייכתי. די ברור שהמעטתי בערכם של חברי להקות בנים. "אי פעם קורה שאתה הולך הביתה ולא עושה כלום?"

"לא לעיתים קרובות. ואת?"

"לא כמו שהייתי רוצה."

הוא הנהן באיטיות, לגם מהמים שלו, ואז: "איך הוא נראה? הבית שלך?"

"מודרני. קווים נקיים. הרבה רהיטים מאמצע המאה. הוא במערב העיר, על הגבעות, משקיף על הים. יש בו קירות מזכוכית, אז האור תמיד זז. החדרים משתנים, בזריחה, בשקיעה. זה כמו לחיות בציור בצבעי מים. אני אוהבת את זה." השתתקתי.

הוא עמד שם והביט בי באופן שכנראה לא היה כדאי לו להביט בי. הוא היה צעיר באופן מגוחך. ואני הייתי אמא של מישהי. ואין מציאות שבה זה היה יכול להיגמר טוב.

"וואו," הוא אמר, בשקט. "נשמע כמו חיים די מושלמים."

"כן. חוץ מ —"

"חוץ מהבעל לשעבר," הוא השלים את המחשבה.

"כן. וכל מה שמשתמע מזה."

בדיוק באותו הרגע איזבל דילגה לעברנו, פעורת־עיניים ומאושרת. "אמא, זאת המסיבה הכי טובה אי פעם! דיברנו על זה והיא אפילו טובה יותר מהבר־מצווה של הארי ווסרמן."

"לא! יותר מבר המצווה של הארי ווסרמן?" הייז הגיח מהמקום שאליו נשאו אותו מחשבותיו, ושוב היה התגלמות אליל הנוער.

היא הסמיקה וכיסתה את פיה בידה. "הייי, הייז."

"הייי, איזבל."

"אתה זוכר את השם שלי?"

"ניחוש מוצלח." הוא משך בכתפיו. "מה ליאם עושה שם? הוא מראה לך איך הוא עושה את התולעת? את יודעת שאני לימדתי אותו את כל צעדי הריקוד שהוא מכיר, נכון? נראה לי שהגיע הזמן לתחרות. ליאם!" הייז קרא לעבר צידו השני של החדר. "תחרות תולעת! עכשיו!"

הרגשתי איך איזבל כמעט מתפקעת מרוב אושר כשהייז כרך את זרועותיו סביב כתפיה והתחיל להוביל אותה לשם. "תסלחי לנו, סולן. יש לנו תחרות להגיע אליה."

המחזה של השניים, של בתי הנבוכה וכוכב הרוק הנאה, חוצים את החדר יחדיו היה כה מוזר ואירוני עד שהייתי חייבת לצחוק.

הייז היה כמו דג במים. בתוך רגע הוא כבר היה במרכז תשומת הלב, שכב על בטנו על הרצפה, עודד את עצמו לקראת התחרות. חבריו ללהקה ומעריצותיו התקהלו סביבו. ואם כי גופו הדקיק והשרירי של ליאם ותנועותיו התזזיתיות עשויות היו להעניק לו את היתרון, בתור הרקדן הטבעי מבין השניים, הייז היה מעניין הרבה יותר. היה לו חן כשהוא גלש על הרצפה במכנסי הג'ינס ובמגפיו השחורים. רגליו עפו גבוה באוויר, הרימו את מותניו מהקרקע לפרקים. שרירי הזרוע שלו התאמצו עם כל תנועה. פיסה מבטנו התחתונה הציצה מתחת לחולצת הטריקו הדקה שלו. הוא היה כה גברי עד שכמעט הרגשתי מלוכלכת כשצפיתי בו.

קריאות עידוד ושריקות נשמעו מסביב, וכשהייז סוף סוף קם מהרצפה, סיימון לפת אותו בחיבוק חברי. "הבחור הזה!" שאג, עיניו הכחולות פעורות ושיערו הבלונדיני סומר. "יש משהו שהוא לא יכול לעשות?!"

הייז זרק את ראשו לאחור וצחק, שיערו היה פרוע, גומותיו הבזיקו במלוא הדרן. "שום דבר," קרן. אבל באותו הרגע מבטו לכד את שלי והחשמל שעבר בינינו היה כה חזק, עד שנאצלתי להסיט את מבטי.

עזבנו זמן קצר אחרי "תחרות התולעת". כשברונטית גמישה, שחוקיוּת הגיל שלה הייתה מוטלת בספק, התמקמה בחיקו של ליאם, ושפתיו של רורי היו על צווארה של דוגמנית בגדי הים בפינת החדר, ולפחות חצי תריסר מאנשי הצוות חמקו מהחדר וחזרו כשעיניהם מזוגגות, הבנתי שזה כנראה היה זמן טוב להוציא מכאן את הבנות. העיתונאי מווניטי פייר עזב מזמן.

"מאוד נהנינו. תודה שהזמנת אותנו."

התאספנו ליד הדלת, רוז קמלה, איזבל פיהקה ושיערה של ג'ורג'יה התנפח לממדים מרשימים.

"אני לא יכול לשכנע אתכן להישאר עוד קצת?"

"כבר מאוחר ואנחנו טסות בבוקר."

"את יכולה לשנות את מועד הטיסה."

הרגשתי את עיניי מצטמצמות, מין עווית לא רצונית שכנראה ירשתי מאימי.

"כן, אוקיי, זה לא יהיה רעיון טוב," הוא חזר בו.

"נראה שלא. לא."

"זה היה הלילה הכי טוב אי פעם," "מעולה," "אדיר," אמרו הבנות בו זמנית.

"אני שמח שנהניתן. נעשה את שוב בהזדמנות, אוקיי?"

הפמליה שלי הסכימה פה אחד.

"אז, אמ..." הוא זה שהתמהמה, עיניו חיפשו, אצבעותיו עברו בשיערו הנפוח. "איך אמרת שקוראים לגלריה שלך? את יודעת, אם אי פעם יצא לי להגיע לקליפורניה וארצה קצת אומנות עכשווית..."

"מרשנד ראפל." חייכתי.

"מרשנד ראפל," הוא חזר. "ואת —"

"היא מרשנד," נידבה ג'ורג'יה.

"סולן מרשנד." חיוכו התרחב. שיניו בהחלט לא היו 'בריטיות'. הן היו גדולות, ישרות, לבנות. מישהו הוציא הרבה כסף על השיניים האלה. "אז, נתראה בהזדמנות?"

הנהנתי, אבל המחשבה כבר התנחלה בראשי. אילו הבנות לא היו איתי...

ואז, כשאני מודעת לחלוטין למשמעות דבריי, ותוך היסוס קל, הפתעתי את עצמי והנחתי את הפיתיון: "תמיד יש עוד הזדמנות."

עוד על הספר

  • תרגום: תם פררו
  • הוצאה: הספרנית
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2022
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 397 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 37 דק'
  • קריינות: ענת בר נוי
  • זמן האזנה: 13 שעות ו 44 דק'
הרעיון שהוא אתה רובין לי

לאס וגאס

אני מניחה שאני יכולה לתלות את כל האשמה בדניאל.

יומיים לפני החופשה הקצרה שתכננתי באוחאי, הוא הופיע בבית בחליפת טוקסידו עם הבת שלנו, איזבל. הוא השאיר את המנוע דולק בחניה.

"אני לא יכול לנסוע לווגאס," הוא אמר ותחב מעטפת מנילה לתוך היד שלי. "אני עדיין עובד על העסקה עם רשת פוֹקְס והיא לא עומדת להיסגר בקרוב."

נראה שנעצתי בו מבט לא מאמין מפני שהוא הוסיף:

"אני מצטער. אני יודע שהבטחתי לבנות, אבל אני לא יכול. תיקחי אותן את. או שאני פשוט אוכל את הכרטיסים... שיהיה."

חבילה סגורה של מכחולי דה וינצ'י משיער טבעי נחה על השולחן שליד דלת הכניסה, לצד סט של שלושים ושישה גווני צבעי מים של חברת הולביין. הוצאתי הון בחנות על חומרים לקראת סדנת האומנים שלי. הם היו, ממש כמו הטיול לאוחאי, מתנה שהענקתי לעצמי. ארבעים ושמונה שעות של אומנות ושינה ויין. ועכשיו בעלי לשעבר עומד בסלון שלי בחליפת טוקסידו ומספר לי שיש שינוי בתוכניות.

"היא יודעת?" שאלתי. איזבל, שפרשה לחדרה ברגע שהגיעו — כדי לדבר בטלפון, ללא ספק — פספסה את כל השיחה.

הוא נענע את ראשו. "לא היה לי זמן לספר לה. חשבתי שאחכה קודם ואראה אם את יכולה לקחת אותן."

"כמה נוח לך."

"אל תתחילי, אוקיי?" הוא נפנה לעבר הדלת. "אם את לא יכולה לעשות את זה, תגידי לה להתקשר אליי ואני אפצה אותה בפעם הבאה שהלהקה תהיה בעיר."

כל כך מתאים לו למצוא פלסטר לכל דבר. לברוח מכל מחויבות ללא שמץ של רגשות אשם. הלוואי שהיה לי הגֶן הזה.

איזבל ושתי החברות שלה כבר ספרו את הימים עד שיוכלו לראות את להקת אוֹגוֹסְט מוּן בהופעה; רביעיית נערים טובי־מראה מבריטניה ששרו שירי פופ חביבים והטריפו נערות על גבול גיל העשרה. דניאל "זכה" בכרטיסים במכירה פומבית שקטה בבית הספר. הוא שילם סכום מכובד כלשהו בשביל טיסה לארבעה ללאס וגאס, שהות באתר הנופש מנדלי־ביי, והופעה שכללה מפגש היכרות עם הלהקה. ביטול לא יתקבל בהבנה.

"יש לי תוכניות," אמרתי ויצאתי לשביל הגישה בעקבותיו.

הוא ניגש אל תא המטען של מכונית הב.מ.וו והוציא תיק מגושם למראה. ציוד הסַיִף של איזבל. "הנחתי שיש לך. אני מצטער, סול."

הוא השתתק לרגע, גומע אותי במבטו: נעלי ספורט, מכנסי טייטס, שיער לח מריצה בת שמונה קילומטרים. ואז: "הסתפרת."

הנהנתי, והרמתי את ידי לצווארי במבוכה. הוא בקושי הגיע לכתפיים שלי. זה היה המרד שלי. "התחשק לי שינוי."

הוא חייך ברפיון. "את אף פעם לא יכולה להיות לא־יפהפייה, הא?"

באותו רגע, החלון הכהה בצד הנוסע נפתח וסוג של יעלת חן רכנה מתוכו ונופפה לי. אווה. המחליפה שלי.

היא לבשה שמלת ערב בגוון ירוק־אזמרגד. שיערה הארוך בצבע הדבש נאסף בתסרוקת שיניון. יהלומים נתלו מאוזניה. לא היה די בכך שהיא הייתה די צעירה, מהממת, חצי הולנדית, חצי סינית, כוכבת עולה ושותפה במשרד, עכשיו היא גם ישבה בב.מ.וו סדרה 7 של דניאל בחניה שלי, ונראתה כמו נסיכה, בזמן שאני נטפתי זיעה — וזה כאב.

"בסדר. אני אקח אותן."

"תודה," הוא אמר ומסר לי את התיק. "אין כמוך."

"זה מה שכל הבנים אומרים."

הוא השתתק למשמע המילים, עיקם את אפו האצילי. ציפיתי לתגובה, אבל הוא לא אמר דבר. במקום זאת, הוא חייך בנימוס, התכופף אליי לטובת נשיקת־לחי נבוכה של זוג גרוש. הוא התבשם, הוא לא התבשם במשך כל השנים שהיה איתי.

צפיתי בו ניגש לדלת הנהג. "לאן אתם הולכים? לבושים יפה כל כך..."

"אירוע התרמה," הוא אמר כשנכנס למכונית. "של ג'פרי קצנברג." ובמילים אלה הוא נסע. והשאיר אותי עם המטעָן.

לא אהבתי את וגאס במיוחד: רועשת, מדושנת, מלוכלכת. הבטן הרכה של אמריקה שהתאספה לה בכתם צעקני שנמרח לו באמצע המדבר. ביקרתי שם פעם, לפני שנים, לרגל מסיבת רווקות שאני עדיין מנסה לשכוח. ריח של מועדוני חשפנות ובושם זול וקיא. אלה דברים שקשה לשכוח. אבל זאת לא הייתה ההרפתקה שלי. הפעם, הייתי לא יותר ממלווה. כפי שאיזבל וחברותיה הבהירו לי.

הן רצו במעגלים סביב אתר הנופש כל אותו אחר צוהריים בחיפוש אחר האלילים שלהן, ואני מילאתי את חובתי ובאתי בעקבותיהן. הייתי מוכרחה להתרגל לזה: לבתי חדורת־התשוקה המנסה כל דבר אפשרי, מפלסת את דרכה בעולם בנחישות. איזבל, עם הלך הרוח האמריקאי שלה, שמאמין שהכול אפשרי. בית הספר ללוליינות טרפז וההחלקה האומנותית על הקרח, חוג למחזות זמר, סיף... היא הייתה חסרת מורא, ואהבתי את התכונה הזאת שלה, אפילו קינאתי בה. אהבתי את העובדה שהיא הסתכנה, ושהיא לא חיכתה שייתנו לה רשות, שהיא הלכה בעקבות הלב שלה. לאיזבל לא הייתה בעיה לחצות גבולות.

קיוויתי שאצליח לשכנע את הבנות לבקר במרכז לאומנות מודרנית. יהיה נחמד אילו אצליח לדחוף קצת תרבות אמיתית לסוף השבוע. להשאיר חותם בעל ערך על נפשותיהן הרכות. בילדותי, ביליתי אינספור שעות עם אימי במוזיאון לאומנות יפה בבוסטון. צעדתי בעקבות נקישות נעלי העקב היוקרתיות שלה, וניחוח הבושם שנרקח בהתאם לדרישותיה בכל קיץ בעיר גאס שבריוויירה הצרפתית. כמה בקיאה היא נראתה לי אז, כמה נשית. הכרתי את מסדרונות המוזיאון ההוא כפי שהכרתי את הכיתה שבה למדתי בגיל שמונה. אבל איזבל וחבורתה הזדעזעו מעצם המחשבה.

"אמא, את יודעת שבכל זמן אחר הייתי מסכימה. אבל הטיול הזה שונה. בבקשה?" התחננה.

הן הגיעו לווגאס מסיבה אחת ויחידה, ודבר לא ישבש את משימתן. "החיים שלנו מתחילים הלילה," הצהירה בטיסה ג'ורג'יה, נערה בעלת עור חום משְיִי. רוז האדמונית הסכימה איתה, והשלוש מייד אימצו את המשפט כמעין מנטרה. אף ציפייה לא הייתה מוגזמת. כל החיים עוד היו לפניהן. הן היו בנות שתים־עשרה.

מפגש המעריצים נקבע לשעה שש. אני לא יודעת לְמה בדיוק ציפיתי, לאירוע קצת אלגנטי יותר, מתורבת, אבל לא. דחסו אותנו לתוך חדר שטוף אורות ניאון עמוק בבטן האצטדיון. כחמישים ממעריצות הלהקה בשלבי התבגרות שונים: בנות עם גשר בשיניים, בנות בכיסאות גלגלים, בנות מיוחמות. פעורות־עיניים ומוקסמות ועל סף פיצוץ. זה היה יפהפה ונואש בעת ובעונה אחת. וכאב לי כשהבנתי שעכשיו גם איזבל חברה באותו השבט; אספסוף שקיווה למצוא אושר בחמישה נערים מבריטניה שהן לא הכירו, לעולם לא יוכלו להכיר, ולעולם לא ישיבו להן באותה הערצה.

מספר הורים היו מפוזרים ביניהן. חתך נבחר של מעמד הביניים של אמריקה: ג'ינס, חולצות טריקו, נעליים נוחות. פניהם ורודות בשל היכרות אכזרית עם השמש של וגאס. לפתע התחוור לי שאני אהיה מזוהה עם קבוצת האנשים האלה. "אוֹגִים", כפי שהתקשורת כינתה את קהילת המעריצים של הלהקה. או, עוד יותר גרוע, "אמא אוֹגִית".

הבנות התחילו לזוז בהתרגשות כשדלת צדדית נפתחה וגבר קירח וגדול ממדים נכנס לחדר, מצווארו נתלתה ערמה של אישורי כניסה מנוילנים. "אז, מי כאן מוכנה לפגוש את הלהקה?"

צווחות שיסעו את חלל האוויר, ולפתע נזכרתי ששכחתי את אטמי האוזניים שלי בחדר המלון. לוליט, השותפה שלי לעסק ואשת־סודי בכל הנוגע לסודות האיכותיים ביותר שלי, הזכירה את זה אתמול בגלריה, ואמרה לי שאני מטורפת אם אני נכנסת לאצטדיון מלא אוגים בלי זוג אטמים. ככל הנראה היא הייתה פעם בהופעה עם האחיינית שלה. "הבנים מתוקים, אבל אלוהים אדירים, המעריצות עושות מלא רעש."

לצידי, איזבל התחילה לרעוד בכל גופה.

"מתרגשת?" לחצתי את כתפיה.

"קר לי," ענתה בביטול. מרוחקת כהרגלה.

"הבחורים יגיעו בעוד חמש דקות בערך," המשיך הענק. "הם יישארו עשרים דקות בערך. אני מבקש שכולן יעמדו פה משמאל בטור. כל אחת תקבל את התור שלה ותוכל להגיד שלום זריז ולהצטלם עם הלהקה. בלי תמונות סלפי. הצלם שלנו יצלם את התמונות ואתן תוכלו להוריד אותן מהאינטרנט מאוחר יותר. נשלח לכן את הקישור. הכול ברור?"

הכול נראה כל כך לא אישי. בטח היו לדניאל דברים טובים יותר להוציא עליהם את הכסף שלו. בזמן שסידרו אותנו בטור, חשבתי לעצמי עד כמה מהודר הלבוש שלי, כמה לא נראיתי שייכת בסנדלי המעצבים שלי. עד כמה מלוטשת ומעודנת התלבושת שלי, ושלטוב או לרע, שוב התבלטתי בשטח. זאת הייתה זכותי מלידה, כפי שהסבירו לי אבי ואימי כמה וכמה פעמים: "את צרפתייה, במהות שלך. אִיל נֶה פוֹ פַּה ל'אוּבְּלִיֶיה." ובאמת לא יכולתי לשכוח: את הצרפתיוּת שלי. ועל כן סירבתי להיכלל באותה הקטגוריה עם הנשים האלה, ובו בזמן הייתי מודעת היטב לחוסר האנוכיות שלהן, לסבלנות שלהן. מה שאנחנו מוכנות לעשות למען הילדים שלנו. איזו אמא אהיה אם אנטור לאיזבל טינה על הרגע הזה?

ואז הם נכנסו. חמישתם. רעד קולקטיבי עבר בקהל ואנחות התפעלות נשמעו מכל עבר, ורוז פלטה צווחה קטנה, כמו כלבלב שדרכו לו על הזנב. ג'ורג'יה זרקה לה מבט שכמו אמר, תתאפסי על עצמך, אחותי, וזה בדיוק מה שרוז עשתה.

הם היו צעירים — זאת הייתה המחשבה הראשונה שלי. עורם היה רענן וזוהר, כאילו גדלו בחווה אורגנית. הם היו גבוהים משציפיתי, רזים ושריריים. כמו נבחרת השחייה באוניברסיטת בראון. רק יפים יותר.

"אז, מי מהם זה מי?" שאלתי, ואיזבל השתיקה אותי. אוקיי.

נדדנו לעבר המקום שבו הבנים התמקמו, מול כרזה שנשאה את הלוגו של אוגוסט מון: אותיות גדולות וצהובות על רקע אפור. הם נראו שמחים, אפילו נרגשים, מהמפגש עם המעריצות שלהם. סיפור אהבה הדדי. הדרך שבה הם הגבירו את העוצמות לכבוד המצלמה והרגיעו את המתבגרות הנבוכות, הדרך שבה הם פלרטטו עם המעריצות הבוגרות יותר — בתחכום, אבל בלי לחצות את הגבול — הדרך שבה הם תקשרו עם הנערות והקסימו את האימהות. זאת הייתה אומנות. והם קלעו בול.

אנחנו היינו הבאות בתור, ואיזבל רכנה לעברי. "משמאל לימין: רורי, אוליבר, סיימון, ליאם והייז."

"הבנתי."

"אל תגידי שום דבר מביך, אוקיי?"

הבטחתי לה שלא אעשה את זה.

ואז הגיע תורנו.

"הי, עלמות החן!" שאג סיימון, עיניו היו פעורות, זרועותיו נפרשו לצדדים. הייתה לו מוטת כנפיים מרשימה. כשהיינו במטוס, איזבל ציינה שהוא היה בנבחרת החתירה בפנימייה. "תתקרבו, בלי להתבייש!"

הבנות לא נזקקו לעידוד נוסף. ג'ורג'יה זינקה אל בין זרועותיו של סיימון ורוז התקרבה בחשש אל ליאם, הצעיר שבחבורה, ירוק־העיניים והמנומש. רק איזבל היססה, עיניה עברו מזה לזה. אן, דן, דינו... כמו ילדה בחנות ממתקים.

"קשה לך לבחור?" אמר הגבוה, שעמד בצד. "בואי, בואי תעמדי לידי. אני לא נושך, מבטיח. רורי, לעומת זאת, רורי יכול לנשוך, ואוֹלִי לא צפוי, אז..." הוא שלח לה חיוך קורן. פה רחב, שפתיים מלאות, שיניים מושלמות, גומות. הייז.

איזבל חייכה וניגשה אליו.

"הא! זכיתי! זכיתי ב... איך קוראים לך, מתוקה?"

"איזבל."

"זכיתי באיזבל!" הוא השליך את זרועו על כתפיה הצרות, כמגונן עליה, ואז הביט בי. "ואת בטח האחות הגדולה?"

איזבל צחקה וכיסתה את פיה. תווי פניה היו עדינים כשל ציפור קטנה. "זאת אמא שלי."

"אמא שלך?" הייז הרים גבה בלי לנתק קשר עין. "באמת? אין בעיה. אמא של איזבל. רוצה להצטרף אלינו לתמונה?"

"לא, אני בסדר. תודה."

"בטוחה? אני מבטיח לדאוג שזה ישתלם לך."

צחקתי בתגובה. "אני אשמח לראות אותך מיישם."

"אני אשמח להראות לך." הוא חייך, כמה נועז מצידו. "קדימה. את תרצי מזכרת מהלילה הפרוע שלנו בווגאס."

"טוב, אחרי שגרמת לזה להישמע כל כך מפתה..."

בתמונה הראשונה שלי עם הייז מופיעים כל התשעה במרתף של אתר הנופש מנדלי־ביי. אחת מזרועותיו מונחת על כתפי, והשנייה סביב איזבל. הזמנתי שני עותקים. בחלוף הזמן, איזבל תהרוס את העותק שלה.

"מרשים שטסתן עד לפה רק בשבילנו." הבחורים היו בעיצומה של שיחה עם הכנופיה שלי, ניצלו את תשעים השניות שלנו עד תום. ליאם שאל את רוז על הגיחה שלנו לעיר החטאים, וסיימון נגע בשיער של ג'ורג'יה.

"אני מת על התלתלים האלה."

"באמת?" ג'ורג'יה לא נשארה חייבת. העובדה שהייתה לה אחות גדולה בהחלט תרמה לה. היה לה היתרון שבלהיות האחות הגדולה.

"זה ממש פינוק, לטוס לפה רק ליום." הייז שוחח עם איזבל, נשען על כתפה כמו אח גדול. כאילו הוא מכיר אותה מאז ומעולם. ידעתי שעמוק בפנים, היא ודאי מתה מאושר.

"יומיים," היא הבהירה.

"זאת הייתה מתנה מאבא שלה," הוספתי.

"'מאבא שלה'?" הוא הביט בי. שוב אותה הרמת גבה. "לא מבעלך?"

"הוא היה בעלי. עכשיו הוא רק אבא שלה."

"טוב..." הוא השתתק. "זה מבטיח, לא?"

צחקתי. "מה זאת אומרת?"

"אני לא יודע. תגידי לי את."

היה בו משהו באותו רגע. הנינוחות שלו. המבטא שלו. החיוך מלא הביטחון שלו. הם היו כובשי לב.

"הבא בתור!" נגמר הזמן.

הוא כיבד אותנו שוב בנוכחותו בסוף מפגש המעריצים. אחרי שכולם הצטלמו כנדרש, כשחברי הלהקה חילקו חתימות, ניגשנו אליו מבעד לים של גופים נעים. כמו דגים במעלה הזרם. מסביבנו נשמעו צווחות נרגשות ואנחות ו"הייז, אני יכולה לגעת בשיער שלך?" אבל הקבוצה שלי לקחה את עצמה בידיים. אולי היה זה החספוס האופייני לתושבי לוס אנג'לס: הן היו רגילות לראות אנשים כמו הבנים של דייוויד בקהאם בפארק המקומי, או את "ספיידר־מן" כשהורידו אותן ליד בית הספר. נדרש קצת יותר מזה לערער את שלוות נפשן. למרות הסקירה המדוקדקת שהן ערכו ברחבי אתר הנופש באותו אחר צוהריים, הן היו קרות־רוח להפליא.

"אני ממש נהנית מתשוקות קטנוניות. האלבום הזה עמוק בכל כך הרבה רמות," השתפכה ג'ורג'יה.

"כן," הצטרפה רוז. "המילים ממש מתוחכמות. אני אוהבת את 'שבע דקות'."

"את אוהבת אותו, הא?" הוא הרים את מבטו מחולצת הטריקו שחתם עליה.

"זה כאילו ש... ממש התחברתם לדור שלנו. אתם מדברים בשם כולנו." איזבל העיפה את שיערה אל מעבר לכתפה בניסיון לפלרטט, אבל חיוכה הנבוך וקפוץ־השפתיים ניסה להסוות את נעוריה. את הגשר שלה. הו, ילדתי המתוקה, יש לך עוד זמן...

היו לה הפנים שלי. עיני שקד גדולות, שפתיים צרפתיות מלאות, עור בהיר שנטה להשתזף. שיערה היה עבה, חום, כמעט שחור.

צפיתי בהייז כשהוא בחן את הבנות. עיניו עברו מאחת לשנייה בשעשוע. הנחתי שהוא כבר רגיל לזה. לבסוף, מבטו נפל עליי.

"איפה המקומות שלכן, בנות?"

הן מייד מסרו לו את מספרי הכיסאות שלנו.

"תבקרו מאחורי הקלעים אחרי ההופעה. אני אדאג לשלוח מישהו שילווה אתכן מהאולם. אל תלכו." הוא הביט בי באותו רגע. עיניים כחולות־ירוקות חודרות וערימת תלתלים כהים. הוא לא יכול היה להיות בן יותר מתשע־עשרה. "בסדר?"

הנהנתי. "בסדר."

היה משהו סוריאליסטי בעובדה שהגחנו משיחה אינטימית עם חבר בלהקת הבנים הגדולה ביותר בעשור האחרון, היישר לתוך אצטדיון מלא בשתים־עשרה אלף ממעריצותיהם הצווחות. האיזון הופר, משהו נסדק. לרגע לא ידעתי איפה אני, איך הגעתי לכאן, מה אמור להיות תפקידי. הבנות רצו בהתרגשות אל המקומות שלנו ליד הבמה, ומצבי הלך והידרדר. לא הייתי מוכנה למתקפה: השאגות, הצווחות הצורמניות, רמות האנרגיה של נערות מתבגרות כה רבות בשיא עוררותן המינית. העובדה שזה, שכל זה יועד לבנים שזה עתה השארנו במרתף הייתה בלתי נתפסת בעיניי. הם היו מקסימים, כן, אבל בכל זאת אנשים בשר ודם.

מקהלת הצרחות התחילה עוד לפני שחברי הלהקה עלו על הבמה, והמשיכה ללא הרף במשך השעתיים וחצי הבאות. לוליט צדקה, רמת הדציבלים הייתה כמעט בלתי אפשרית. במיוחד לאישה שמתקרבת לארבעים.

כשהייתי בת שש־עשרה, ראיתי הופעה של להקת 'הניו קידס און דה בלוק' באצטדיון פוקסבורו כחלק מסיבוב ההופעות השני שלהם. כמה מאיתנו הלכנו לשם לכבוד יום ההולדת של אליסון אסרקוף. אבא שלה איכשהו סידר לנו מקומות ליד הבמה ואישורי מעבר למאחורי הקלעים. זאת הייתה חוויה רועשת ומסורבלת ולא בדיוק הקטע שלי. להקות בנים לא היו חלק מהעולם התרבותי בתיכון הפרטי שבו למדתי. אנחנו גדלנו על הרולינג סטונס, U2, בוב מארלי. מוזיקה נצחית. אז חמישה נערים ממעמד הפועלים מדורצ'סטר במדינת מסצ'וסטס לא אמורים היו למשוך אותי במיוחד, באופן תיאורטי.

אבל בכל זאת היה שם משהו. ההתרגשות, ההורמונים, החום שקרן מהבמה. המחשבה שכל כך הרבה בנות השתוקקו אליהם ורצו אותם העצים את גורם המשיכה שלהם באופן ניכר. ולשבריר שנייה חשבתי שאוכל להתיר רסן בתוך כל הטירוף הזה. אבל אז התחוור לי כמה גס זה ייראה, כמה לא הולם. ונזכרתי מי אני אמורה להיות, במהותי. ועצרתי את פרץ ההערצה המופקר שעמד לגאות בי עוד לפני שהכה שורש. זמן רב לפני ההדרן בהופעה של הניו־קידס.

כעבור כמעט רבע מאה, אותו אירוע עמד לחזור על עצמו.

אף על פי הרעש וגל ההורמונים ששטפו את מנדלי־ביי, הלהקה נתנה הופעה מצוינת — אם כי לא היה ברור לי איך קבוצת בנים שלא מנגנים בכלים מוזיקליים יכולה לקרוא לעצמה להקה. רורי פרט על גיטרה בקומץ שירים, ואוליבר התיישב ליד פסנתר פעם או פעמיים, אבל חוץ מאלה הנגינה היחידה הגיעה מלהקת הליווי שלהם. הבנים בעיקר שרו וקיפצו על הבמה כמו מקלות פוֹגוֹ צעירים ונמרצים. הם השתוללו והשתטו, ולא ממש עקבו אחר כוריאוגרפיה כלשהי, אבל דומה שזה לא הפריע למעריצות.

"אני אוהבת אותם! אני אוהבת אותם! אני אוהבת אותם!" הצהירה ג'ורג'יה אחרי ביצוע משלהב של "חיוך תוסס", שיר מהאלבום הראשון של הלהקה שיצא תחת אותו שם. דמעות זלגו במורד פניה הבובתיות, ותלתליה החלו להתקרזל באוויר הלח. "הם נוגעים בנשמה שלי."

רוז ללא ספק הסכימה איתה, וצווחה בכל פעם שליאם צעד אל סוף הבימה המוארכת, שהביאה אותו למרחק של מטרים אחדים מאיתנו. איזבל הייתה שקועה בטראנס משלה, שרה והתנועעה בדרמטיות עם המוזיקה. הן היו חבורה שמחה. ובאותו רגע סלחתי לדניאל על כך שהתחמק מהמחויבות הזאת כהרגלו, מפני שהמעידה שלו זיכתה אותי בהזדמנות לחזות בשכרון החושים של הבנות. וזה היה יקר ערך.

כמו שעון, גבר שחור וחסון עם תג שהעיד על זהותו הגיע לאזור שלנו אחרי ההדרן האחרון, בדיוק כשהלהקה ירדה מהבמה. הייז עמד בהבטחתו.

"לאחת מכן קוראים איזבל?"

בקושי הבנתי מה הוא אמר מבעד להמהום הבלתי פוסק שהדהד באוזניי, הרגשתי כאילו אני מנהלת שיחה מתחת למים. אבל עקבנו אחריו לעבר השער, שם הוא נתן לכל אחת מאיתנו צמיד ואישורי מעבר על שרשראות שרוכים.

אף מילה לא נאמרה בצעדה הארוכה אל מאחורי הקלעים. חשדתי שהבנות פשוט לא רוצות להרוס את הרגע, להתעורר מהחלום. הבעות פניהן היו מלאות ציפייה, רציניות. הן בקושי הצליחו להביט זו בזו מרוב התרגשות. החיים שלנו מתחילים הלילה.

קיבלתי את הרושם שאיש האבטחה היה רגיל לזה, לקטוף בנות צעירות מהקהל ולמסור אותן לידי הלהקה במו ידיו. לרגע חששתי מפני המצב שאליו היינו עלולות להיקלע. לאיפה בדיוק הוא לקח אותנו? ובאיזו נקודה אואשם בסיכון ילדים? מפני שלא היה לי ספק שלמסור שלישיית בנות שתים־עשרה לטובת 'השתמשות' מהווה עבירה כלשהי, אם לא פשע. לא, אני לא אניח להן לצאת מטווח ראייתי. אנחנו בווגאס, ככלות הכול.

אבל כשהגענו לאפטר פארטי, היה ברור לי שלא הייתה סיבה לדאגה. ראיתי שם מעט מאוד נערות ל'השתמשות': כמה דוגמניות לא מזוהות, הדנית מגליון בגדי הים של מגזין ספורטס אילוסטרייטד, כוכבת ריאליטי, ושחקנית מהסדרה החדשה של נטפליקס. מלבדן, נראה שהיו שם בעיקר בני משפחה וחברים קרובים: חבורת בריטים וטיפוסים מתעשיית הבידור, וחופן מעריצות מחונכות ובנות מזל. התחושה הייתה בטוחה, ללא ספק.

בסופו של דבר, הלהקה הגיעה. הם היו אחרי מקלחת, שיערם לח ונקי מתכשירי שיער. מחיאות כפיים ושריקות נשמעו, ופקקים חולצו מבקבוקי שמפניה. נאלצתי לתהות אם זה מה שקורה בכל לילה. מעין חגיגה־עצמית שכזאת. איזבל וחברותיה לא בזבזו זמן, ומייד נהרו אל סיימון וליאם, שעמדו בלב המסיבה. קור רוחן שב אליהן, והן שוב היו חדורות מטרה. לא הייתי בטוחה לגמרי מה בדיוק הייתה המטרה: "לגרום לחבר אוגוסט מון להתאהב בי" נשמע לי הגיוני, אבל הן ודאי ידעו שלא היה סביר שזה יקרה. על כל פנים, רורי התחיל עם דוגמנית בגדי הים בפינת החדר. כובע הצמר שחבש ישב נמוך על מצחו, ידיו היו תחובות עמוק בכיסיו ודחפו את מותני הג'ינס השחור שלו נמוך עוד יותר מקו הרוחב המגוחך ממילא שלהם. ראשו המורכן ושפת הגוף שלו אמרו הכול: היא הייתה שלו.

אוליבר היה שקוע בשיחה עם מישהו שנראה כמו אמרגן מוזיקלי — גבר בחליפה אפורה ומבריקה שכנראה התחיל איתו. הוא היה הבחור האלגנטי ביותר בלהקה. דקיק ומהורהר עם עיניים חומות בהירות ושיער זהוב. מהסוג שהייתי מתאהבת בו בקולג', ומגלה מאוחר יותר שהוא גיי. או אינטלקטואלי מכדי שיהיה מעוניין בסטודנטית לתולדות האומנות. בכל אופן, הוא היה שובר לי את הלב.

וגם הייז היה שם. במרכז העניינים כמו סיימון וליאם, אלא שהתנהגותו נראתה מכוונת יותר, אינטנסיבית יותר. מהמקום שממנו השקפתי עליהם, בצד השני של החדר — שם עיתונאי ממגזין וניטי פייר ניסה להתחיל איתי — ראיתי את סיימון משתטה ואת ליאם מפגין את נעוריו, ושניהם הקסימו את המעריצות שלהם. אבל היה לי קשה יותר לקרוא את הייז. תשומת ליבו נראתה כנה. אפילו ממרחק, השיחה שהוא ניהל עם כל מי שבא להתחנף אליו נראתה רצינית.

רק כעבור כחצי שעה, אחרי שכמעט חיסלתי כוס של פרייה ז'ואה וחילצתי את עצמי מהעיתונאי, הייז ניגש אליי בפינת החדר.

"שלום לך, אמא של איזבל..."

"קוראים לי סוֹלֶן."

"סו־לן..." הוא חשב על השם לרגע. "מה, כמו סולן של להקה?"

צחקתי. "כמעט."

"סו־לן," הוא חזר על השם. "זה מוצא חן בעיניי. זה שם צרפתי? את צרפתייה?"

"ההורים שלי צרפתים. מאוד."

"סו־לֶן." הוא הנהן. "אני הייז."

"אני יודעת מי אתה."

"כן. מי היה מאמין." הוא חייך בחצי פה, הפינה השמאלית התרוממה וגומות החן המתוקות שלו נגלו. הפה שלו היה גדול מדי יחסית לפנים — רחב ובלתי מתנצל. אבל היו לו גומות והבעה שעשויה הייתה להתפרש כיהירה, אך במקום זאת נראתה מעוררת חיבה. "את נהנית?"

"כן, תודה."

"יופי." הוא עמד שם, חיוכו גדול, זרועותיו משולבות על החזה הרחב שלו. הוא עשה מה שבחורים גבוהים עושים לפעמים, ופישק את רגליו כדי לרדת לגובה העיניים שלי. "אהבת את ההופעה?"

"היא הייתה... מבדרת."

החיוך שלו התרחב. "לא אהבת אותה."

"היא הייתה רועשת באופן מפתיע," צחקתי.

"אף אחד לא הזהיר אותך? אני מצטער, סולן."

היה משהו יוצא דופן באופן שבו אמר את שמי: הקול הצרוד, קשר העין, האופן שבו לשונו נעה בפיו. הוא נשמע... אינטימי.

"הזהירו אותי, אבל לא מספיק, מן הסתם. המעריצות שלכם —"

"נוטות להתרגש."

"אני מניחה שגם זה נכון."

הוא צחק, זרק את ראשו לאחור. קו הלסת שלו היה יפהפה. "הן פרועות. בפעם הבאה נדאג לך לאוזניות."

"בפעם הבאה?"

"תמיד יש את הפעם הבאה," אמר ברצינות, אבל היה בפניו משהו שגרם לי לחשוב.

"בן כמה אתה, הייז?"

"עשרים."

"עשרים," חזרתי, וגמעתי את מה שנשאר מהשמפניה שלי. בלגימה אחת. טוב, לפחות זה עדיף על תשע־עשרה.

"עשרים." הוא נשך את שפתו התחתונה וחייך.

היה עליי להיפרד לשלום באותו רגע. לאסוף את הבנות ולסיים את הלילה. אבל יכולתי לראות את ההבעות על פניהן מצידו השני של החדר. סיימון שוב ליטף את ראשה של ג'ורג'יה, ליאם השוויץ ביכולות הברייקדאנס שלו, והאופוריה הייתה מוחשית. היינו שם פחות משעה. זה יהיה אכזרי לקחת אותן עכשיו.

"את שוקלת ללכת, נכון?" קולו של הייז החזיר אותי למציאות. "בבקשה, אל תלכו. אני אביא לך עוד משקה."

"לא, תודה, אני בסדר."

"שטויות. זאת וגאס." הוא קרץ אליי ואז לקח את כוס השמפניה הריקה מידי ועשה את דרכו אל הבר המאולתר.

לא היו לי הרבה מאז דניאל: כמה דייטים עם אחד האבות מנבחרת הסיף של איזבל ורומן בן חודשיים עם תסריטאי משיעור הספינינג שלי. אף אחד מהם לא התממש במלואו מבחינה פיזית. ברגע שהם איימו להתקדם מעבר לפלרטוטים מזדמנים, נאטמתי. נסגרתי. ואף על פי ששלוש שנים של פרישות לא מכוונת היו לעיתים אומללות, לא הייתה לי כל כוונה לזנק למיטה עם כוכב רוק שבקושי מגיע לחצי מהגיל שלי רק מפני שהוא קרץ אליי במסיבה. לא הייתה לי כוונה להתנהג כמו קלישאה.

לפני שהצלחתי לתכנן את היציאה שלי, הייז חזר עם עוד כוס מבעבעת ובקבוק מים לעצמו. שיערו התייבש לכדי ערמה מעוררת קנאה של תלתלי משי. בלוגים שלמים הוקדשו לשיער של הייז — כפי שאגלה מאוחר יותר — אבל שם, במעמקי מנדלי־ביי, התנגדתי לדחף לגעת בו.

"אז, סולן, מה את עושה כשאת לא מגיעה להופעות של אוגוסט מון?"

"אתה משעשע, הייז קמפבל."

"הא. את יודעת את שם המשפחה שלי..."

"כן, כי אני חיה עם ילדה בת שתים־עשרה."

"אבל לא עם בעלך לשעבר?"

"לא עם בעלי לשעבר, לא," צחקתי. "אני יכולה להיות אמא שלך, אתה יודע."

"אבל את לא."

"אבל אני יכולה."

"אבל את לא." הוא הביט בעיניי, חייך את חצי החיוך שלו.

ואז הרגשתי את זה, משהו עמוק בי דילג וגילה לי שמה שזה לא יהיה שבן העשרים הזה עושה, הוא מצליח.

"אתה מתכוון לתת לי את הכוס? או שתכננת להביא אותה לכאן כדי להתגרות בי?"

"להתגרות בך," צחק, ולגם מהשמפניה שלי לפני שהחזיר לי אותה. "לחיים."

עמדתי שם, הסתכלתי עליו, ולא שתיתי. רק נהניתי מהרגע. "אתה רע..."

"לפעמים..."

"זה מצליח לך?"

הוא צחק בתגובה. "בדרך כלל. זה לא מצליח עכשיו?"

חייכתי ונענעתי את ראשי. "לא כמו שנראה לך."

"אאוץ', זה כאב." הוא הפנה את מבטו לעבר החדר, חיפש משהו. "אוליבר!"

אוליבר הרים את מבטו לעברנו. הוא עדיין נדחק לפינה בידי האיש בחליפה המבריקה ונראה נואש להיחלץ משם. ראיתי אותו מתנצל ועושה את דרכו אלינו.

"אול, זאת סולן."

"הי, סולן." הוא חייך חיוך מקסים.

שניהם עמדו שם ובחנו אותי, גבוהים במידה שווה, בטוחים בעצמם במידה שווה. ולרגע הצטערתי שנעלתי נעליים שטוחות, מפני שאפילו עם מטר השבעים שלי, הבנים האלה גרמו לי להרגיש נמוכה.

"תגיד לי, אול, סולן יכולה להיות אמא שלי?"

אוליבר הרים גבה, ואז העביר עליי את מבטו לרגע ארוך. "בהחלט לא." הוא פנה אל הייז. "ואמא שלך אישה יפה מאוד..."

"אמא שלי באמת אישה יפה."

"אבל היא לא נראית ככה."

"לא, היא לא." הייז חייך.

עיניו של אוליבר היו מרתקות. "מה גרם לך לרדת אל העם ולבוא לווגאס?"

לגמתי מהשמפניה. גם אני יכולה לשחק במשחק הזה. "שידלו אותי לבוא להופעה של אוגוסט מון. ואתה?"

שניהם שתקו לשנייה. הייז צחק ראשון. "והיא גם שנונה, בנוסף על הכול. אול, אתה יכול ללכת."

"הרגע הזמנת אותי למסיבה, אחי."

"ועכשיו אני מבטל את ההזמנה."

"הייז קמפבל. לא משחק יפה עם אחרים," אמר אוליבר ברצינות תהומית.

"הצלתי אותך מהשמוק בחליפה המכוערת. אתה חייב לי."

אוליבר נענע את ראשו והושיט לי יד חיננית. "סולן, היה לי לעונג, קצר ככל שיהיה."

קצר ככל שיהיה? מאיפה הבחורים האלה נפלו? החמישייה חסרת המעצורים הזאת. נראה שאיזבל ומיליוני בנות אחרות מסביב לעולם עלו על משהו.

"לא משחק יפה?" שאלתי ברגע שאוליבר התרחק.

"אני משחק יפה מאוד. אני פשוט לא חולק."

חייכתי אליו, מוקסמת. פניו, יצירת אומנות. פיו, מסיח דעת. ולא כל המחשבות שעלו בראשי היו טהורות.

"אז," הוא אמר, "ספרי לי עלייך."

"מה אתה רוצה לדעת?"

"מה את מוכנה לספר לי?"

צחקתי בתגובה. הייז קמפבל, בן עשרים, גורם לי להזיע. "מעט ככל האפשר."

הוא חייך את חצי החיוך שלו. "אני מקשיב..."

"אני רואה." לגמתי מהכוס שלי. "מאיפה כדאי להתחיל... אני גרה בלוס אנג'לס."

"גדלת שם?"

"לא. בחוף המזרחי. בבוסטון. אבל אני גרה שם כבר זמן רב, אז... זה הבית, אני מניחה. אני בעלים של גלריה לאומנות, עם החברה שלי, לוליט."

"חברה?" הוא הרים גבה.

"לא חברה מהסוג הזה."

הוא חייך ומשך בכתפיו. "לא שאני שופט..."

"רק מפנטז?"

הוא צחק, חזק. "נפגשנו לפני רגע, לא?"

"אתה רוצה לדעת עוד או לא?"

"אני רוצה לדעת הכול."

"יש לנו גלריה לאומנות. בקולבר סיטי. אנחנו מוכרות אומנות עכשווית."

הוא חשב על זה לשנייה, ואז: "זה שונה מאומנות מודרנית?"

"'אומנות מודרנית' זה מונח רחב שמכסה בערך מאה שנה וכולל הרבה תנועות שונות. אומנות עכשווית היא... עכשווית."

"אז אני מבין שכל האומנים שלכן עוד חיים?"

חייכתי. "רוב הזמן, כן. אז..." כבר ראיתי שאצטרך עוד שמפניה. "מה אתה עושה כשאתה לא הולך להופעות של אוגוסט מון?"

הוא צחק בתגובה ושילב את זרועותיו. "אני לא בטוח אם אני זוכר. זה פחות או יותר השתלט על השנים האחרונות בחיים שלי. סיבובי הופעות, הלחנה, הקלטות, יחצנות..."

"אתם כותבים את המוזיקה בעצמכם?"

"את הרוב."

"זה מרשים. אתה מנגן בפסנתר?"

הוא הנהן. "ובגיטרה. בס. קצת סקסופון."

חייכתי. די ברור שהמעטתי בערכם של חברי להקות בנים. "אי פעם קורה שאתה הולך הביתה ולא עושה כלום?"

"לא לעיתים קרובות. ואת?"

"לא כמו שהייתי רוצה."

הוא הנהן באיטיות, לגם מהמים שלו, ואז: "איך הוא נראה? הבית שלך?"

"מודרני. קווים נקיים. הרבה רהיטים מאמצע המאה. הוא במערב העיר, על הגבעות, משקיף על הים. יש בו קירות מזכוכית, אז האור תמיד זז. החדרים משתנים, בזריחה, בשקיעה. זה כמו לחיות בציור בצבעי מים. אני אוהבת את זה." השתתקתי.

הוא עמד שם והביט בי באופן שכנראה לא היה כדאי לו להביט בי. הוא היה צעיר באופן מגוחך. ואני הייתי אמא של מישהי. ואין מציאות שבה זה היה יכול להיגמר טוב.

"וואו," הוא אמר, בשקט. "נשמע כמו חיים די מושלמים."

"כן. חוץ מ —"

"חוץ מהבעל לשעבר," הוא השלים את המחשבה.

"כן. וכל מה שמשתמע מזה."

בדיוק באותו הרגע איזבל דילגה לעברנו, פעורת־עיניים ומאושרת. "אמא, זאת המסיבה הכי טובה אי פעם! דיברנו על זה והיא אפילו טובה יותר מהבר־מצווה של הארי ווסרמן."

"לא! יותר מבר המצווה של הארי ווסרמן?" הייז הגיח מהמקום שאליו נשאו אותו מחשבותיו, ושוב היה התגלמות אליל הנוער.

היא הסמיקה וכיסתה את פיה בידה. "הייי, הייז."

"הייי, איזבל."

"אתה זוכר את השם שלי?"

"ניחוש מוצלח." הוא משך בכתפיו. "מה ליאם עושה שם? הוא מראה לך איך הוא עושה את התולעת? את יודעת שאני לימדתי אותו את כל צעדי הריקוד שהוא מכיר, נכון? נראה לי שהגיע הזמן לתחרות. ליאם!" הייז קרא לעבר צידו השני של החדר. "תחרות תולעת! עכשיו!"

הרגשתי איך איזבל כמעט מתפקעת מרוב אושר כשהייז כרך את זרועותיו סביב כתפיה והתחיל להוביל אותה לשם. "תסלחי לנו, סולן. יש לנו תחרות להגיע אליה."

המחזה של השניים, של בתי הנבוכה וכוכב הרוק הנאה, חוצים את החדר יחדיו היה כה מוזר ואירוני עד שהייתי חייבת לצחוק.

הייז היה כמו דג במים. בתוך רגע הוא כבר היה במרכז תשומת הלב, שכב על בטנו על הרצפה, עודד את עצמו לקראת התחרות. חבריו ללהקה ומעריצותיו התקהלו סביבו. ואם כי גופו הדקיק והשרירי של ליאם ותנועותיו התזזיתיות עשויות היו להעניק לו את היתרון, בתור הרקדן הטבעי מבין השניים, הייז היה מעניין הרבה יותר. היה לו חן כשהוא גלש על הרצפה במכנסי הג'ינס ובמגפיו השחורים. רגליו עפו גבוה באוויר, הרימו את מותניו מהקרקע לפרקים. שרירי הזרוע שלו התאמצו עם כל תנועה. פיסה מבטנו התחתונה הציצה מתחת לחולצת הטריקו הדקה שלו. הוא היה כה גברי עד שכמעט הרגשתי מלוכלכת כשצפיתי בו.

קריאות עידוד ושריקות נשמעו מסביב, וכשהייז סוף סוף קם מהרצפה, סיימון לפת אותו בחיבוק חברי. "הבחור הזה!" שאג, עיניו הכחולות פעורות ושיערו הבלונדיני סומר. "יש משהו שהוא לא יכול לעשות?!"

הייז זרק את ראשו לאחור וצחק, שיערו היה פרוע, גומותיו הבזיקו במלוא הדרן. "שום דבר," קרן. אבל באותו הרגע מבטו לכד את שלי והחשמל שעבר בינינו היה כה חזק, עד שנאצלתי להסיט את מבטי.

עזבנו זמן קצר אחרי "תחרות התולעת". כשברונטית גמישה, שחוקיוּת הגיל שלה הייתה מוטלת בספק, התמקמה בחיקו של ליאם, ושפתיו של רורי היו על צווארה של דוגמנית בגדי הים בפינת החדר, ולפחות חצי תריסר מאנשי הצוות חמקו מהחדר וחזרו כשעיניהם מזוגגות, הבנתי שזה כנראה היה זמן טוב להוציא מכאן את הבנות. העיתונאי מווניטי פייר עזב מזמן.

"מאוד נהנינו. תודה שהזמנת אותנו."

התאספנו ליד הדלת, רוז קמלה, איזבל פיהקה ושיערה של ג'ורג'יה התנפח לממדים מרשימים.

"אני לא יכול לשכנע אתכן להישאר עוד קצת?"

"כבר מאוחר ואנחנו טסות בבוקר."

"את יכולה לשנות את מועד הטיסה."

הרגשתי את עיניי מצטמצמות, מין עווית לא רצונית שכנראה ירשתי מאימי.

"כן, אוקיי, זה לא יהיה רעיון טוב," הוא חזר בו.

"נראה שלא. לא."

"זה היה הלילה הכי טוב אי פעם," "מעולה," "אדיר," אמרו הבנות בו זמנית.

"אני שמח שנהניתן. נעשה את שוב בהזדמנות, אוקיי?"

הפמליה שלי הסכימה פה אחד.

"אז, אמ..." הוא זה שהתמהמה, עיניו חיפשו, אצבעותיו עברו בשיערו הנפוח. "איך אמרת שקוראים לגלריה שלך? את יודעת, אם אי פעם יצא לי להגיע לקליפורניה וארצה קצת אומנות עכשווית..."

"מרשנד ראפל." חייכתי.

"מרשנד ראפל," הוא חזר. "ואת —"

"היא מרשנד," נידבה ג'ורג'יה.

"סולן מרשנד." חיוכו התרחב. שיניו בהחלט לא היו 'בריטיות'. הן היו גדולות, ישרות, לבנות. מישהו הוציא הרבה כסף על השיניים האלה. "אז, נתראה בהזדמנות?"

הנהנתי, אבל המחשבה כבר התנחלה בראשי. אילו הבנות לא היו איתי...

ואז, כשאני מודעת לחלוטין למשמעות דבריי, ותוך היסוס קל, הפתעתי את עצמי והנחתי את הפיתיון: "תמיד יש עוד הזדמנות."