נדידה

1

ובעת ההיא חייתי בין העולמות — רואה, מרגישה ואך בקושי נראית. ציפורים ועלי כותרת ביום, צרצרים וירח בלילה היו נחמתי.

רחם לא נשאני, אם ואב לא הולידוני, שד לא הניקני. ובכל זאת איזו תחושת ערסול מעורפלת כמו שכנה בקפלי ההכרה, ומתק צוף הפרחים היה מעיר אותה ומעורר בי רמז של ריחוף משוח ערגה. ובכל זאת איזו יד נעלמה מלטפת ראש, חופנת לחי וסנטר, מוחה דמעה. ומעת לעת, כשסדק בזמן מאותת לי, או כאשר האדמה נעשית פריכה, או כאשר עולה בדעתי האי ההוא או הנהר ההוא או האישה ההיא שנגינת כינור בשערה, אני נושאת את עיניי אל האופק או כלפי מרכז החזה, ואליהם אני כמהה.

הַ־דָא־יָא־נָה, הגו את שמי ברכּוּת מפולות שלגים רגועות למראה ביום שבו הופעתי בעולם, לפני שנות יֵרח רבות, שחצו חלל ואש וארץ וים והיו לנהרות של מחשבה וזמן. אבל מפולות שלגים גלשו מאז לנהרות שוצפים, מפולות גלשו למרגלות ההרים, מפולות הניחו סלעים כבירים על גדות נהרות שהיו עד אז רגועים. ובין הסלעים ציפורי ענק מהלכות על שתיים וממלאות את האוויר בנוצות ובשירים, ובין שם לכאן משתרעים תהומות חסרות שחר, כוכבים ושמשות מלוא העין, פיתולים וקימוטים, שרכים שפלי קומה ביערות עד עצומים.

ובין אז לכאן הקיפו אותי אטמוספירות זרות ומילאו את ריאותיי. ויצורים שלא ידעתי ליחכו את ידיי, ומזונות משונים הזינו את גופי, והרגשות שלא שיערתי זלגו מתוכי וגדשו את חושיי. אני יודעת את הדבר שלו אתם קוראים ספק. אני יודעת את הדבר שלו אתם קוראים בושה. אני יודעת את הדבר שלו אתם קוראים חורבן. אני יודעת את הדבר שלו אתם קוראים אימה שנתלשה ממְקורה ושכחה את שמה.

עונות השנה באות וחולפות עליי, מותירות בי סימנים: בשכבת המעטה ובפְנים, במקומות הרכים ככותנה, המחודדים כקוץ והשטוחים כאדמה. נחילי אצבעות בחול, חריצי מים בסלע, אניצי סביון, שדרות עלי שלכת מתפוררים. אני פוסעת בשבילים בלתי נראים, חוצה את רקמות הקיום, רקמות הקיום חוצות אותי. אני פוסעת בשבילים בלתי נראים, ועלי שלכת מתפוררים ונפוצים ברוח מקצות הכרתי.

***

ויום אחד, עת ישבה כהרגלה בצל העץ, בשולי הנהר, וחשבה מחשבות על טיבה של ידידוּת ועל קשריה הדקים עם תנודות הצליל וגלי האור, התגנבה לאיבריה איזו אי־נוחות זרה. בתחילה זעה קלות במקומה (דבר שלא היה אופייני כלל וכלל לה ולבני מינה), ואז חדלה מן התנועה וממחשבותיה ופנתה להתמקד בתחושה העמומה כדי לבחון את מהותה. היה זה כאילו כוח נגד כלשהו הנץ בתוכה, וכעת הריחוף — ואף הזקיפות עצמה — נעשו כרוכים במאמץ. היה זה כאילו אורה העצמי הועם במקצת, ותחת מידת האור שנעלמה צצה מידת עלטה. היה זה כאילו הצבעים לא השתברו באותה חיוּת מבעד לנשימתה. "כבדות", כך הייתה מגדירה את התחושה החדשה הזו, אם הייתה לה בשבילה מילה. וככל שהתבוננה בה, וככל שחשה אותה, כך הלכה "כבדות" והתגברה.

מה זה היה לה? לראשונה בחייה נגע בה שמץ טלטלה. רגע אחד עוד אִווששו מעליה עלי העץ הרחבים והזהובים וגלי הזמן ליטפו את פניה ברכּוּת, והנה מין זרות שכזו; מתמיהה, מטרידה, מורחת קרום עכירות על מימי הנהר ובנפשה. נדמה היה לה שהיצורים המכונפים שעל הגדה האחרת מביטים בה מתוך השתתפות בצער; או שהיה זה דמיונה בלבד, והם לא הבחינו בה כלל והיו עסוקים בענייניהם הרגילים (מקישים אצבע באצבע, טובלים כנף, מכוונים מיתר). כך או כך, לא היה אפשר להתכחש לעובדה — אף על פי שהשכבה העצלה של נפשה ניסתה גם ניסתה — שהרגע הזה גורלי ומכריע, ושאין ממנו חזרה.

בשעות הבאות עוד התנהלה בעולמה השמֵימי כתמיד, אולם בד בבד הייתה ערה למציאות הפנימית שלה, שאחדותה נפגמה; שמשעה לשעה נעשתה מורכבת, שהזרמים בה החלו חוצים זה את זה ומייצרים תמהיל צבעוני של מוּכּר ולא נודע. עד אשר הניחה את עצמה על המצע הענוג ששימש אותה משחר היותה, וכעבור דקות ארוכות של נים ולא נים מהורהר, נרדמה (דבר שלא היה אופייני כלל וכלל לה ולבני מינה).

ובחלומה גידל הנהר קרקעית דשנה וחוּמה, ומימיו הצלולים נמלאו בשפע צמחייה ודגה. והיצורים המכונפים הצמיחו מקורים מחודדים וקשים וזנחו את כלי המיתר. וצבעו של העץ התחלף, גם עליו; ותחת החלקוּת והזוהר אחזו בו מוצקוּת וחספוס, וענפיו התנודדו וכרעו תחת משקלם של היצורים וכלפי משקל פירותיו. ומגע האוויר נעשה מורגש, ועורה עקצץ, התעבה ונמתח; ועם כל שאיפה חדר אליה כעת, עם האוויר, דבר מה נוסף ("ריח", הייתה קוראת לו, אם הייתה יודעת להצביע עליו); והייתה בו מתיקות מפוררת שלחלחה את נימיה וסללה רשת של מחילות התנדפות בין כל חלקי גופה, מקודקוד עד קצות הבהונות ומבטן ועד גב.

תחושת הכובד גברה והתעצמה, הרכינה אותה מטה, נלחמה בהתעלות שליוותה אותה עד אז. בפלג הגוף התחתון, בפלג הגוף האמצעי, בגפיים; וביתר שאת בראש, שכמו איים ליפול אם לא יימצא מי שיאחז בו כהלכה. היא חלמה עשרות חוטי זהב שקופים רוטטים, חזקים וקלים, שנצמדים לכל פינה בראשה ומרימים אותו בשבילה; ויצורים נאים שמחייכים אליה מלמעלה, אוספים את החוטים ומהדקים לפי הצורך, קורנים מנדיבות ומאהבה. היא נשענה לאחור, ובעיניים עצומות חייכה אליהם בחזרה; וצמרמורת עברה בה כאשר כמה קפלי זיכרון התעוררו בה לתחייה, והתמתחו; והחלו מפזרים אבקת זיכרון בכמה פינות נידחות, שאט אט התרבו והתרחבו, עד אשר כיסו את אם הדרך של הכרתה. ופעם נוספת הצטמררה כשהיה לה נדמה שהיא מרגישה מן העֵבֶר האחר גם אי־אילו בריות אטומות; ואיזו כהוּת מבשרת רע.

בסופו של דבר התעוררה. לא היה לה מושג כמה זמן ישנה, ולא היה לה ברור טיבו של המצב הזה שבו מצאה את עצמה. זמן החלימה היה כשעת הדמדומים של הנפש, השינה העמוקה — כחידלון בזעיר אנפין, כאובדן ההכרה. היא, שהייתה רגילה לנווט בין גלי הזמן והתודעה כאוות נפשה כמעט, בשליטה כמעט מלאה — הרגישה כעת שהכרתה לוטה בערפל האי־ידיעה, ושפרק הזמן האחרון שעבר עליה מצוי מעבר להשגתה. זכר אירועי האתמול המטרידים (אם היה זה אתמול, מי יודע; אולי חלף חודש, אולי חלפה שנה) הצטרף לבלבול ול"כבדות", שהפכה שתלטנית ומתישה. משטח קשה ומחוספס החליף את המצע הרך והמוכר. ראשה קדח, אצבעותיה עקצצו כמחושמלות, חזהּ תסס. "נפילה", הייתה קוראת לזה, לו הייתה מוכרת לה התופעה. "כאב", הייתה חושבת, לו היה בעולמה תקדים לכזאת מחשבה. "כאב הנפילה", הייתה מבינה, אם משהו בחייה היה מכין אותה לבואו, אם מישהו היה מסביר לה שלכל דבר יש סוף, גם למתק ההתמשכות של קיומה.

***

הַדָאיָאנָה הייתה ישות תבונית רב־חישתית עדינה. קומתה הייתה כקומת אישה, פניה בהירות ונטולות גבינים; פיה, אפה ואוזניה הסתמנו אך בקושי, כהצללות חמקמקות, כמשיכות מכחול של צבע בהיר על משטח הבהיר ממנו רק במעט. נקבוביות עורה השקוף והדק התרחבו כלפי חוץ, רבבות פִּיוֹנִיוֹת דמויות משפך, כעין פרח החֲבַלְבַּל. מרגע לרגע היו סופחות את אגלי העולם, נפתחות ונסגרות לעומתם, רוטטות וממלמלות בטון זעיר קמצוץ צליל מכוון היטב, ששלח לאטמוספירה אותות ויצר באמצעותן מעטפת תהודה ססגונית, גם אם כמעט שלא נשמע. רסיסי המציאות היו נספגים בה כך, ואז נוגעים ומניעים אי־אילו מבין אין־ספור השׂערות הזעירות שהתנועעו תדיר בנוזל פנים־גופי צלול כחלחל. תנועת הנוזל הייתה מעוררת הפרשות גופנפשיות: רגיעה ואקסטזה, התפעמות ורפיון, חקרנות מחודדת והרהור צף, התעלות ואהבה. וכפי שמיד עמדה לגלות, בתנאים המתאימים גם חרדה וצער, בלבול וקהות חושים, בדידות וערגה.

היא התיישבה במקומה (לא פשוט להזדקף לנוכח כוח הכבידה) ונשמה נשימה עמוקה. ניחוחות רעים וטובים נטמעו בה, עזים וקלושים, רקובים ורעננים, יבשים ורטובים, כולם זרים ומשונים ומעוררי מבוכה. היא החליטה להניח להם לעת עתה, וראשית כול לבדוק את שלמות גופה ואת כוח המחשבה שלה, כדי לשכך את דאגתה ההולכת וגואה וכדי להבין מה בכל זאת לא אבד ועדיין עומד לרשותה. היא עצמה את עיניה הכהות, הגדולות, שקווי המתאר שלהן היו עמומים ונראו כאילו התפוגגו אל מצחה ואל לחייה בהדרגה, ופחד עלה בה שמא שוב תיפול דרך הזמן ותשקע בתרדמה. "הכול דמיוני," אמרה לעצמה בקולה המתנגן, בניסיון להירגע. "הכול נמוג באופק. הכול עולה בעשן." היא דיברה כדרכה, בשפה שבה רכות ההגייה מנחה את צירופי ההברות והמילים, שבה לשון וחך ושפתיים מתעגלים זה כלפי זה בקלות נפלאה, שבה הברה נשפכת להברה בלי קטיעה; היא אמרה את הדברים, ובה בעת ידעה היטב שהם עצמם העשן, ושהמציאות שלפניה שונה: מציאות קשה, מציאות נוקשה, מציאות מוצקה, מציאות כבדה. דבר מוביל לדבר, זאת ידעה. אבל מהו הדבר שהוביל אותה לכאן? "אל תרשי לעצמך לחשוב על זה," ניסתה אסטרטגיה שנייה; אבל המילים התאדו מאליהן עוד בטרם התמקמו בשולי האפשר, והיא נדנדה בסלחנות את ראשה וכמעט שגיחכה: כי איך אחת שכמותה, שגדלה על גדות הנהר הגדול, יכולה לעכב את המחשבה? מוטב שתנער את עצמה ותתחיל לתור את העולם הזה, ויהי מה.

הדאיאנה קמה. הדאיאנה הסתחררה מעט והתנודדה על מקומה. הדאיאנה הידקה ופערה את עיניה, כרתה אוזניה ומתחה למרחק את טווח שמיעתה. במשך כמה רגעים צמיגיים, לא ברורים, ניצבה כך, והניחה לפּיוניות לגשש ולהסתנכרן, בהמתינה לחוש שוב את תנודותיה של מעטפת התהודה: שאמנם נהייתה קצת אחרת — כמו נוספה לה שכבה — אך בכל זאת הרעידה כראוי את גלי האור והקול, בכוונה מלאה.

הדאיאנה פסעה. תחת הריחוף המאוורר והמוחלק, כעת היא פסעה. רגל אחר רגל, ניתוק עקב מהאדמה, כרית ובהונות; התרוממות ירך וברך, התעגלות כל הגפה, הנחת עקב וכרית ובהונות בחזרה. רגל אחר רגל, מפרק ועוד מפרק, תנועה אחר תנועה. פעילות מקוטעת, רב־שלבית, לעומתית, חותרת דרך, על אפה ועל חמתה של כבדות, בגללה ובצילה. אבל זו הייתה שיטת ההתקדמות שהתבקשה.

הדאיאנה התהלכה והעולם שרה בכהות מעיקה (הייתה זו שעת לילה, ורחובות העיר היו ריקים למדי מאדם ומתנועה. מדי פעם אדם סתור שיער וטרוט עפעפיים חמק לפתח בית או לקרן סמטה. מדי פעם מכונית עברה. מדי פעם חתול או עטלף או לטאה או חולדה). ערב רב של חומרים וצורות, חלקם נראו לה מגובבים אקראית, חלקם נראו מאורגנים לפי איזו שיטה. משטחים, מרקמים, חפצים וחלל. משטחים למדרך, מרקמים למגע, חפצים לשימוש, חלל לשהייה. אוויר לנשימה. האם המשטח הזה ראוי למדרך? האם המרקם הזה ראוי למגע? מה יכניס אל תוכי האוויר כשאנשום אותו (מפני השטח של הדברים, מהמרווחים שביניהם, מתוככי האפלה)?

היצורים הבודדים — תמיד בודדים — היו מבוהלים או יגעים, דרוכים מדי או קהי חושים; ערומי זנבות, קרירי עיניים, מתרוצצים או נשרכים, לא מרוכזים. הם לא נראו לה כאדוני המרחב אלא כמוכי גזרת גורל, כשיירים נרדפים. השעות הזדחלו, חמקמקות וסרות חן כמו הגיבוב והצללים. היא ניסתה בכל מאודה להיאחז בצליל הכמעט בלתי נשמע של המעטפת, בזוהר העצמי שלה שהועם, בידיעה שאי שם, מעל ומעבר לכל זה, זורם לו הנהר הגדול ומשקה את נדיבות הלב ואת חדוות החקירה. היא ניסתה בכל מאודה לרומם את ישותה, אבל העכירות הכריעה ולא אפשרה.

גל הכרה עולה וגל הכרה נשבר, מתמוסס אל תוך עצמו ומושב לאחור מהול בשאר. מחשבה נדחקת — החיים האלה נשפכים מלידה עד מוות בתעלות ניקוז, ממש כמו זו שזורמת כאן — שועטת נואשות דרך נקיק צר, מתפרצת מעברו האחר אל האין. שיטפון חושי רב כיווני, גאות תחושתית בלתי מתקבלת על הדעת, מהבילה.

אבל אז הסתמנו דמדומי השחר. רמז של אור במזרח, ושירת ציפור יחידה. הדאיאנה זקפה צווארה, ערנית. בכל מקום הייתה מזהה את הצליל הזה! פִּיוניותיה נפרשו לקראתו בן רגע וחַבקו אותו בחום, נכונות לקלוט אותו עד טיפת מציאותו האחרונה (בתגובה הניעו בה השערות המיקרוסקופיות הפנימיות נוזלים של שמחה ותקומה). את מה שצבע החושך בשחור משחה כעת השמש העולה בסגול. את הדממה האפלה והסמיכה פילסה כעת שירה עדינה. והיא הסתכלה אל השמים הצבועים שבינות לבניינים, ולפתע הרגישה כאילו כל חלקי העצמיות שלה מתפזרים לכל העברים, כמו היו עלי עץ שנשרו ויבשו והתפוררו, ובמעין מלאכת מחשבת ארעית יפהפייה נותרו רק רישומי נימיהם, וכעת הם זוהרים. והיא התמתחה כלפי התחושה הזו, שבקעה והצטיירה בה כְּפס זריחה ורדרד־כחלחל מעל קווי המתאר של רכס הרים.

הדאיאנה פסעה. הדאיאנה עמדה והביטה על סביבותיה ונשמה אותן, על היפה והכעור שבהן, אל קרבה. היא התאמצה להשהות את אותו חלק בה שראה בסביבה צורמת איוּם על עצם קיומה — אזור נפשי שהיה רדום לחלוטין משך כל עידן היותה האחרון, משום שלא היה בו צורך, בהיעדר צרימה; אבל כעת התעורר, וקם לתחייה כמו חיה סומאת ממעמקי העפר, ופקח עיניים צהובות ונסערות ומתח גפיים שהסתיימו בציפורניים, והתייצב כל גובהו ונראה עתיק כמו העולם. היא ניסתה לשדלו במילים טובות ובלטיפה, שירפה קצת מקפיצוּתו ויניח; ובעזרתם של הצליל והתחושה והשחר המשיכה לנוע ברחובות העיר, והשתדלה להקרין רוך ורחמים על שוליה הכמעט שקופים, שלא ייכווּ ויאבדו מחיוניותם.