בית יוסף

פרק ראשון
העולה מבגדד

לידה, חידה ואדמה שרעדה
ג'עפר אל־מנצור כנראה כבר לא יֵדע זאת, אך המסע בעקבות הרב עובדיה יוסף מתחיל בעיר שלו. בשנת 762 ייסד אל־מנצור, הח'ליף השני של בית עבאס, עיר גדולה שנבנתה על שני עברי נהר החידקל. שמה של העיר הוא "דבר הנברא על ידי הא־ל". או בתרגום לאיראנית עתיקה: בגדד.

מאז היווסדה הייתה בגדד, בירת עיראק דהיום ובבל דאז, לאבן שואבת לרבים. השטח המישורי והפורה סייע לעובדי האדמה, שאף נהנו מן האקלים הבגדדי הנחשב לנוח יחסית. הנהר ששימש נתיב מסחרי בטוח ושלו הזמין אליו את ספינות הסוחר. בגדד הוקמה על נקודה מרכזית במיוחד, על חיבור בין יבשות, ונוחה הייתה כדי להזרים אליה כוחות צבא בכל אימת שהיה נצרך, ואף לוודא כי יעמדו לרשות כוחות אלו מים ומזון בהיקף נרחב.

במשך ארבע שנים עמלו כמאה אלף בעלי מלאכה על הקמת העיר, שהייתה לבירת האימפריה המוסלמית, על חשבונה של האחות ממערב, דמשק הסורית. מתוך ארמונותיה של העיר המפורסמת ניהלו הח'ליפים את האימפריה שהשתרעה מפרס ועד אפריקה. בגדד הייתה למפוארת והעשירה בערים, למרכז הסחר העולמי, למקום מושבם של המלומדים ושל חכמי המזרח כולם.

וכמובן, כמו בערים מרכזיות אחרות על פני הגלובוס, התיישבו בבגדד גם יהודים רבים החל מגלות בבל. כבר במאה ה-12 מנתה הקהילה היהודית למעלה מארבעים אלף איש. כצפוי, תמורותיה של בגדד, ותמרות העשן שהעלתה העיר אחת לתקופה, השפיעו גם עליהם. בחורבנה התפזרה קהילתם, ובימי שגשוגה שבו גם יהודיה. אף שלא תמיד קיבלו אותם שכניהם בחיבה, עשו בה יהודי בגדד חיל וצברו ממון ורכוש רב, ונהיו לחלק של ממש בדברי ימיה של העיר. כל זאת עד אותו חג שבועות מר, בשנת 1941. באותו היום התחולל הפוגרום הגדול שנודע בשם "הפרהוד", ובו נטבחו 179 יהודים ועוד אלפים נפצעו. היה זה אחד הגורמים שהובילו לימים לעליית שמונים אלף יהודי עיראק לישראל, במבצע עזרא ונחמיה. נקודת אל־חזור אחרי מאות שנים של דו־קיום יחסי.

אך קודם לכן, יהדות בגדד הייתה לאחד היהלומים בכתר התורה, ודאי בשטחים שתחת שלטון האסלאם. רק בדורות האחרונים פעלו וגדלו בעיר זו הרב יעקב חיים סופר שחיבר פירוש על השולחן ערוך, הרב יצחק ניסים, הרב כדורי ועוד. ומעל כולם דרך כוכבו של הרב יוסף חיים, הידוע בכינוי הבן איש חי, דמות נערצת בקרב יהודי עיראק. ככל הנראה, הבן איש חי היה נשאר הדמות הנערצת ביותר, אלמלא אירוע משמח שהתרחש בשנת 1920.

בי"ב בתשרי תרפ"א נולד בשעה טובה ובמזל טוב בנם הבכור של יעקב בן עובדיה וגורג'יה. ההורים המרוגשים בחרו לתת לבנם שני שמות: הראשון, עבדאללה, "עובדיה" בעברית, על שם סבו שנרצח בידי פורעים ערבים, והשני, יוסף, על שם הרב יוסף חיים - הבן איש חי. שמות משפחה לא היו אז באופנה. את הברית חגגה המשפחה בחול המועד סוכות, ביום שבו האושפיזין היה, כמובן, יוסף. האגדה המשפחתית מספרת שכאשר היה בן שנה בדיוק, הגיעו כמה בני משפחה ושכנים לחגוג בבית ההורים. הם ביקשו להניח את הפעוט במעין ערסל שהוכן לכבודו. דא עקא, כאשר הגיעו לפינה שבה הונחה המתנה, גילו שמישהו הקדים אותם - על הערסל כרוך היה נחש, שכאילו שמר על המקום. ברגע שראה הנחש את עבדאללה יוסף התינוק הוא התקרב לעברו, אך ברגע האחרון, חבטה בו אחת האורחות, שכנה ערבייה, והוא זחל במהירות החוצה מן הבית.

לימים, עבדאללה יוסף בן יעקב שינה קצת את שמו. את השם הפרטי הראשון הפך לעובדיה, ואת השם הפרטי השני הסב לשם משפחתו. מעתה אִמרו - עובדיה יוסף.

כארבע שנים לאחר הלידה עזבה המשפחה את בגדד, עלתה לארץ ישראל והתיישבה בירושלים. המצב הכלכלי בארץ היה בכי רע, ומשפחת העולים הצעירה לא חרגה ממנו. דירת חדר הייתה למשכן מגוריהם, ומשלחי היד הותאמו לצורכי השעה. יעקב, שבבגדד היה צורף ופייטן, החל לעבוד כחנווני. את בנו שלח ללמוד. אך רק באופן זמני. ייעודו היה ברור: יחכים עתה, וכשיגדל יחבור אל אביו ויסייע לו בפרנסת הבית.

בגיל שש כבר החל מי שיהיה לימים הרב עובדיה יוסף ללמוד גמרא. בהתחלה למד בתלמוד תורה 'בני ציון', מוסד ספרדי שנוהל דווקא על ידי רב אשכנזי בשם משה פרוש. מורו הראשון היה חכם נתן סאלם, אחד מרבני ישיבת פורת יוסף, שאף היה גיסו של הרב עזרא עטייה, דמות משמעותית אחרת בחייו של הרב עובדיה, שעוד נגיע אליה. בתלמוד התורה שייסד חכם סאלם בשכונת הבוכרים למדו דורות תלמידים, והיום נקראת על שמו ישיבת מאור התורה בירושלים. לאחריו, למד אצל חכם שלמה עבו. שם, כך העיד לימים הרב עובדיה עצמו, למד ארבעה פרקי גמרא בעל פה. לא דבר של מה בכך גם לאברכים מבוגרים.

בימים ההם, לאחר סיום הלימודים בישיבה, המשיך הרב עובדיה הצעיר וישב לחברותא או לימוד עצמאי בבתי הכנסת של ירושלים. רק לקראת הזריחה שב לביתו וישן שעות מועטות. באופן בלתי נמנע, אורח החיים הייחודי הזה נתן את אותותיו בערנותו, או בעיקר בעייפותו, של הרב עובדיה. נטייתו של התלמיד המבריק להילחם בעייפות ובעיניו הנעצמות, העלתה אולי חיוך של הבנה בקרב חבריו לספסל הלימודים, אך לא כך עבור כל המורים. בתקופה מסוימת הגיע רב מחליף לישיבה. לרב ההוא, שלא הכיר את לוח הזמנים הייחודי של הרב עובדיה הצעיר, היו שיטות חינוכיות משלו, שלא אושרו על ידי המועצה לשלום הילד. כל אימת שאחד התלמידים נמנם קמעא, העיר אותו המורה בצביטה הגונה בידו. תוך זמן קצר מאוד החליפה זרועו של התלמיד הנרדם לבית יוסף צבעים בין כחול לאדום. רק אחרי חקירה הגונה סיפר הילד להוריו הדואגים על מקור הגוונים הייחודיים המעטרים את זרועותיו. בבוקר לאחר מכן הצטרף יעקב אל בנו, נכנס אל חדרו של המורה והפך את שולחנו. אין הדברים אמורים כגוזמה, אלא השולחן נהפך כפשוטו. עכשיו היה זה תור המורה להחליף צבעים, בעיקר לגוני אדום בוהק. הוא שאג על האב שייקח את בנו ויחד איתו יעזוב את הישיבה, ושלא יטרח לשוב לעולם. למזלם, בעודם יוצאים, פגש אותם הרב המקובל רבי אפרים כהן, שכבר הספיק לזהות את הכישרון החבוי בנער יוסף. כששמע מה אירע, רץ אל ראש הישיבה ואמר לו: "אותי אתה יכול לסלק מהישיבה?" ענה לו ראש הישיבה: "חלילה, ודאי שלא". "אם כך", המשיך הרב כהן, "גם את עובדיה יוסף אף אחד לא יגרש. הוא יעשה מה שברצונו, ואתם תגידו 'קדוש'".

עוד שלוש שנים לאחר מכן נשאר הרב עובדיה ללמוד אצל חכם עבו בתלמוד תורה בשכונת הבוכרים, פשוט כי לא הייתה כיתה גבוהה יותר. הוא המשיך ללמוד בעל פה כל ספר שנגע בו. הוא ציטט מסכתות שלמות של משניות, כאילו טלפרומטר תלוי מול עיניו. בילויי אחר הצהריים שלו כללו גם הם לימוד תורה, לרוב בבתי מדרש, כאשר אף בדרכו לשם, ברחובות ירושלים וסמטאותיה, היה ראשו שקוע בלימוד ושינון, תוך שמעת לעת, אם מחמת השמש, הגשם או תשישות מרוב הליכתו, עצר באחד מבתי הכנסת וישב בו שעה קלה, תוך שהוא ממשיך את לימודו. עד גיל שלושים לא היה לו שעון, כי הרי מה זה משנה, גם כך כל היום הוא לומד תורה. רק בזמן הארוחות הוא הסכים לשבת בלי ספר בידיו. לימים, המשיך להקפיד על מנהגו זה ואסר על בני ביתו, בכל תוקף, לקרוא בזמן הארוחות.

בכל אותם מסעות לאורכה ולרוחבה של ירושלים, התלווה אליו ספר תנ"ך קטן, הספר היחיד שהיה לאביו, שהביא אותו עמו עוד מבגדד. בבת עינם של בני המשפחה היה הכותר הזה, ולו מפני שמלבד העניין הסנטימנטלי, כסף לקנות תנ"ך אחר פשוט לא היה. המצב הכלכלי בבית היה כה קשה, עד שכל חפץ שנשבר או הושלך בלא משים גרר מיד תגובות כעס מצד האב יעקב, אך כל אלו היו כאין וכאפס אל מול הסכנה שייפגע התנ"ך.

ואז האדמה רעדה.

"אתמול בשעה שלוש ושבעה רגעים בדיוק הופתעו תושבי ירושלים השאננים ברעידת אדמה נוראה שכמוה לא הורגשה בירושלים זה הרבה שנים. אפילו הזקנים שבדור אינם זוכרים רעש קשה וחזק שנמשך שניות אחדות כמו בפעם הזאת".

במילים אלו נפתח התיאור של העיתון 'דאר היום' בבוקר שנים עשר ביולי 1927. יום קודם לכן, מעט לאחר השעה שלוש אחר הצהריים, פקדה רעידת אדמה קשה את ארץ ישראל, ובמוקד: צפון ים המלח. גם ירושלים, יריחו, טבריה ושכם הרגישו היטב את התזוזה. רק בירושלים לבדה גבתה הרעידה מאה ושלושים הרוגים, נוסף על למעלה מארבע מאות פצועים. הבתים קרסו בהמוניהם, לרבות משכנו של הנציב העליון. גם באוניברסיטה העברית בהר הצופים, בבית הכנסת החורבה ובהר הזיתים נהרסו מבנים רבים. מזרחה משם התמוטט גשר אלנבי, והירדן כולו נחסם למשך יממה.

ובאותו יום ובאותה שעה, ישב הנער עובדיה יוסף, רק בן שבע, בתוך בית הכנסת 'שושנים לדוד'. הוא ישב יחד עם ספר התנ"ך שלו, ושינן את פרקיו בשלווה. היה זה יום קיץ כמעט מפוהק. עד שהשמים נפלו. ואם לא השמים, לפחות תקרת בית הכנסת שצנחה על הלומדים באחת. חלק נפצעו באופן קשה, לרובם לא היה סיכוי. אך ילד בן שבע, שלא אוכל הרבה והולך בלי הרף, יכול לשרוד. תוך דקות ספורות הגיעו הדיירים מהבתים הסמוכים לראות מה עלה בגורלו של בית הכנסת ובגורלם של באי שעריו. ורגע לפני שאיבדו תקווה, אל מול התמונות הקשות, הם זיהו לפתע תזוזה. ילד קטן, בן שבע, הצליח לזחול בין ההריסות ולהוציא ראש ויד. שניות לאחר מכן כבר עמלו המחלצים במרץ והצליחו למשות אותו מבין הקורות והשברים.

כשהושב עובדיה לביתו, הוא נפל לזרועות הוריו הבוכים, שהודו לבורא עולם על הצלתו שנראתה כמעט חסרת סיכוי. אך לאחר דקות ארוכות של התרגשות, שם לב יעקב שמשהו חסר. התנ"ך נותר מאחור, בתוך ההריסות. התנ"ך היקר, היחידי, שעלה מבגדד. יש חפצים שאין להם תחליף. שתי הסטירות שניחתו על לחייו של הבן הצעיר שזה עתה ניצל, נתנו את אותותיהן. הוא מעולם לא איבד ספר שוב. ספריו נהיו חשובים לו יותר ממזון ורכוש, והעתיד עוד ילמד זאת...

הימים חלפו, וסערת התנ"ך שככה. בינתיים, כל מכריו של הרב עובדיה הצעיר כולם ניבאו לו גדולות. למעשה, כבר בגיל תשע הוא כתב מעין חיבור תורני - הערות על ספר 'ראשית חכמה', שקיבל באחת ההזדמנויות. בנוסף, הוא ישב והכין מעין כרטיסיות צבעוניות יפהפיות, ועליהן כתב את נוסח ברכת המזון. הוא חילק את הכרטיסיות בין חבריו, אבל רק לאלו שהבטיחו שגם ישתמשו בהן.

בשלב מסוים נסע יחד עם אביו חזרה לבגדד, גם לצורכי מסחר וגם לפגוש את המשפחה ולדאוג לעלייתה ארצה. האב נהג אז לקנות סידורים וכלי קדושה, ואותם מכר במכולת. כשהלך האב לעסקיו, פנה הבן לישיבת 'זילכא', מהגדולות בעיר, ופתח את אחד מכרכי התלמוד הבבלי. בני הישיבה חשבו שהם חולמים. בעיראק נהוג היה שבגילים צעירים לומדים התלמידים רק תנ"ך עם ביאורים. הגמרא, כך היה נהוג, מחכה שם לגיל חמש עשרה. ופתאום, מגיע לו נער צעיר, רק בן עשר, ומשנה סדרי עולם. מהר מאוד נקרא הנער עובדיה אל רבי סלמאן חוגי, שלאחר בחינה קצרה וחיוך רחב שלח אותו ללמוד בקבוצת הגיל של בני העשרים.

עם החזרה לארץ היה ברור שהגיעה העת לקפוץ מדרגה. ואז, בפעם הראשונה, נכנס הרב עובדיה בשעריה של ישיבת 'פורת יוסף'.

ישיבת 'פורת יוסף' לציבור הספרדי־חרדי נחשבת כמו ישיבות 'מרכז הרב', 'כרם ביבנה' או 'הר עציון' בציונות הדתית, 'חברון', 'מיר' ו'פונוביץ'' בציבור החרדי האשכנזי, ובמידה מסוימת גם פקולטות יוקרתיות באוניברסיטאות עבור הציבור הכללי. זה לא עוד מוסד, אלא ספינת דגל. כל הגדולים עברו שם. יוסף אברהם שלום מכלכותא שבהודו קם בבוקר בהיר אחד של שנת 1900 והחליט לבנות בית חולים יהודי בירושלים. מונטיפיורי של המזרח. אך לפני שהניח את תוכניות הבנייה, פנה להתייעץ עם מקורבו - הרב יוסף חיים, הבן איש חי. תוכן השיחה בין השניים לא ידוע, אך בסופה חל שינוי ייעוד די משמעותי - בית החולים יהיה לבית מדרש. הנגיד מכלכותא החליט ועשה. הוא הקציב סכום כסף גדול במטרה שישמש לרכישת קרקע סמוכה לכותל, ובה, כך הורה, ילמדו לפחות עשרה תלמידים קבלה ותורת הנסתר. המטרה הברורה הייתה החשת הליך הגאולה וביאת המשיח.

הרב בן ציון חזן, תלמיד של הבן איש חי, קיבל את המשימה לנהל את הרכישה. הוא נשלח אל ראש הוועד הפועל הערבי, ושכנע אותו למכור את האדמה המבוקשת. יש להניח ששלושים אלף לירות זהב עשו את מלאכת השכנוע לקצת יותר קלה. אך זה עדיין לא היה פשוט. ערבים מקומיים ניסו להתנכל לפרויקט, ולכן גנבו את חומרי הבנייה ואיימו על הפועלים. בתגובה, דאג הנגיד מהודו לאזרחות בריטית לרב חזן, ואכן היה בכך כדי להרתיע את המאיימים. גם מלחמת העולם הראשונה פגעה בבנייה, אך לבסוף, בשנת 1923, עמדה הישיבה על תילה. הנגיד עצמו נפטר כבר תריסר שנים קודם לכן, ולכן נקראה הישיבה על שמו - פורת יוסף. בתוך זמן קצר נקלעה הישיבה לקשיים כלכליים, ופנתה אל סוחר יהודי בשם סלימאן ששון. על מנת לסייע לישיבה החליט ששון למכור כמה מכתבי הרמב"ם שהיו ברשות המשפחה מדורי דורות, מעת שרכשו אותם בחלב, ולהעביר את הכסף לפורת יוסף. כמה יהודים ששמעו על דבר המכירה נחרדו, ודאגו לרכוש את הכתבים בעצמם, כדי שלא יעברו לידיים שאינן יהודיות. עד היום, אלו הכתבים המקוריים היחידים שנמצאים בחזקת הגופים הרשמיים של מדינת ישראל.

במלחמת השחרור נפל המבנה בידי הירדנים, והישיבה הוקמה ברחוב יוסף בן מתתיהו שבעיר הבירה, שם פעלה כסניף יחיד עד לאחר מלחמת ששת הימים, אשר לאחריה חודשה גם הישיבה ברובע היהודי. אלפי כתבי יד וספרים מיוחדים שמורים בה, ורבים מגדולי התורה הספרדים עשו בה את צעדיהם הראשונים. ב'פורת יוסף' קרה עוד משהו נדיר במיוחד. באחד החדרים הצדדים התכנסו התלמידים למשך כמה שעות ביום ולמדו יחד חשבון, דקדוק ועברית. אמנם, מטרת הלימוד לא הייתה תואר שני במתמטיקה בסורבון אלא אמצעי להבנה טובה יותר של מסכת עירובין, ובכל זאת מעניין לראות שלימודי ליב"ה כבר היו פעם בתוכנית הלימודים.

למעשה, פרק הלימוד הראשון של הרב עובדיה הצעיר בישיבה לא היה ממושך במיוחד. כבר לאחר שלושה חודשים הפסיק האב את לימודי בנו, כי הדרך לישיבה הייתה מסוכנת. אך אחרי מספר חודשים הבין יעקב שאין ברירה, רק 'פורת יוסף' מתאימה לבנו. הפעם, היה הרומן ארוך יותר.

בכל אותם הימים העוני לא פסק להציק. את הדרך מבית המשפחה לעיר העתיקה ניתן היה לעשות בעזרת נסיעה, שהפעילה חברת 'המקשר'. תג המחיר: חצי גרוש. אבל לרב עובדיה פשוט לא הייתה הפריווילגיה לשלם את הסכום הזה בכל יום. ולכן, מדי ערב ובוקר, בגשם ובשלג, בקור ובחום, הוא עשה את הדרך ברגל, תוך שהוא ממשיך ושונה את תלמודו. וכל חצי גרוש שחסך, הוא אסף ושמר - חלק חסך לחתונה ובחלק הוציא את הקונטרס הראשון שלו. במקרים רבים ארוחת הבוקר שלקח למסלול התבססה על לחם כמעט יבש. באמת לא היה משהו אחר.

בנוסף, המצב הכלכלי נתן את אותותיו גם בצורך לעבוד. בשלב מסוים המחסור היה כה חמור עד שנפלה ההכרעה - הלימודים יחכו, כעת צריך לעזור לאבא בחנות. אך המהלך הזה נתקל בשני מתנגדים. הרב עזרא עטייה והרב יעקב עדס, ראשי ישיבת 'פורת יוסף' ודמויות ייחודיות ומרשימות בעולם התורה הארץ־ישראלי, ובטח בנוף הספרדי הירושלמי, הופיעו בוקר אחד בחנותו של יעקב עובדיה הנדהם, שהרגיש כמו אברהם אבינו בעת ששלושת המלאכים הגיעו לבקרו באוהלו. "הבנתי כי אתה צריך עובד", אמר הרב עטייה, בעוד השניים לובשים את סינרי העבודה, לאב שעוד לא הבין מהיכן ולמה הגיעו אלה. "אם כך, אנא שכור אותנו לעבוד אצלך, כי לא ניתן לבנך להפסיק מלימודו. אנו את שלנו כבר עשינו בעולם הזה. והוא, הוא יהיה גדול הדור הבא, וזמנו חשוב משלנו". אחרי הביקור הדרמטי הושג הסכם פשרה. הרב עובדיה ילמד ביום ויעבוד בלילה. האמת היא, שלעבוד זה כנראה מונח יחסי. במקום לבצע ספירות מלאי ניצל הרב עובדיה את הזמן בחנות ללימוד וכתיבה. קצת חידושים על התורה, קצת חיבור פיוטים. להגנתו, יש להודות שגם כך התנועה בחנות לא הייתה המונית, אז ברוב הזמן יכול היה התלמיד החרוץ לשבת בשקט וללמוד. אחת למספר דקות לא מועט, הפריע אותו לקוח מזדמן שביקש מוצר אחד או שניים וקיבל עם השירות מבט מעט נרגן. לעיתים, היה צריך הלקוח להקיש כמה פעמים על הדלפק כדי שהמוכר ירים רגע את עיניו מהדפים וייקח את התשלום. תוך זמן קצר הבינו ילדי השכונה שבשעות מסוימות המכולת באה לקראתם, והמוכר מאפשר הקמת עסק שלם של הברחת סוכריות מתחת לאפו, בלי שהוא מטיל מגבלות או איומים כלשהם. הבהלה לסוכריות הלכה וגברה, עד שליעקב נמאס. מילא שבנו לא מסייע להגדלת הרווחים, עם זה הוא כבר השלים, רק שכעת הוא כבר יותר מזיק לכלכלת הבית מאשר תורם לה. עם זאת, הרעיון של ביקורי פתע רבניים נוספים במפתן דלתו פחות נעמה לו, ולכן החליט להשאיר את בנו בעבודה רק לשעות מועטות וגם משתנות. אם ילדי האזור מקבלים סוכריות חינם, לפחות ישקיעו קצת בשביל זה. המרוצה המרכזי מהסידור החדש היה הרב עובדיה עצמו, ששוב התפנו לו עוד כמה וכמה שעות ללימוד בשקט בישיבה. היו כמובן מי שפחות התחברו לפטור הגורף שקיבל הרב עובדיה הצעיר. למשל, אחיו נעים, שהיה צריך למלא את מקומו, והתלונן בקול כי כנראה מלאכים הם שבאו לגנוב מהחנות, משום שבכל השעות שבהן הוא היה המוכר, לא הגיע גנב אחד לרפואה, גם כאשר התכופף מתחת לדלפק וחיכה לראות אם איזה גנב יואיל להיכנס.

בקשר בין הרב עובדיה לישיבת 'פורת יוסף' נכונו עוד לא מעט תמורות. במשך שנים רבות עוד יצטלבו דרכיו עם הישיבה שעיצבה אותו, שבה גדל, וממנה גם יצאה לווייתו. לעת עתה, הייתה היא לבית גידול מוצלח מאוד, מגונן, שסייע לרב עובדיה להתחיל ולהיות הרב עובדיה. בתקופה ההיא היו אז בישיבה הספרדית שבעים תלמידים. הרב עובדיה לא היה העשיר או המיוחס שבהם. אך דווקא מבן העניים עתידה הייתה לצאת תורה.

התנגשות חזיתית ולילה ליד משאית
ארבע שנים אחרי אותו ביקור אגדי של הרב עדס והרב עטייה במכולת של אביו, התחיל הרב עובדיה יוסף לפרוע שטרות. במהלך שנות הלימוד כבר כתב כמה חיבורים. כילד צעיר חיבר מחברת אחת של חידות, אחת של סיפורים מהתלמוד ועוד. הילדים בכיתה, כך סיפר בעצמו, היו צוחקים עליו. איזו ישועה כבר תצמח מהילד הכותב בשולי הספרים. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים. הוא כתב יותר מחמישים ספרים. הם לא פרסמו אפילו אחד.

ואכן, כבר בשנת 1936, כשהוא בן חמש עשרה בלבד, הוציא הרב עובדיה חיבור מתחת ידו שהעיד על העתיד לבוא. סנונית ראשונה. לקובץ החדש הוא קרא: 'יביע אומר', חידושי תורה על ברכות ועל חומש. המילה "יביע", ראוי לציין, נלקחה מתוך הפסוק "יום ליום יביע אומר", והיא ראשי התיבות של שמו, בסדר הפוך: עובדיה יוסף בן יעקב. זו היא רק הגרסה המקדימה של החיבור הענק, שלימים יזכה את הרב עובדיה בפרס ישראל לספרות תורנית.

עד שיגיע הטקס העתידי ההוא, הלך כוכבו של הרב עובדיה ודרך במהירות מסחררת. בשנת 1937 הוא נשלח על ידי הרב עטייה והרב יעקב דואק להעביר שיעור יומי בהלכה בבית כנסת 'אוהל רחל' של עולי פרס. לכאורה, שיעור קצר, הלכתי, כמעט טכני. פותחים את ספרי ה'בן איש חי', קוראים הלכה ומסבירים אותה. רק שאצל הרב עובדיה, ולא בפעם האחרונה בחייו, דברים לא הולכים בדיוק כך. המאזינים הקבועים שמו לב שלמגיד השיעור החדש יש דעה משל עצמו, והוא לא מתבייש להגיד אותה. אם עד כה הועברו ההלכות של הפוסק הבבלי הדגול כמות שהן, לפתע התלוו אליהן הערות. רוח הדברים הייתה תמיד דומה: ה'בן איש חי' מעדיף את פסיקת האר"י על פני פסיקת ה'שולחן ערוך', ומחמיר לחינם, שכן אין פוסקים לפי הקבלה.

השיעורים הללו לא היו לאפיזודה חולפת. הם עיצבו אצל הרב עובדיה שתי תפיסות - אחת הלכתית ואחת של אורחות חיים. מהפן ההלכתי, היו השיעורים הללו לראשונים שבהם ביטא הרב עובדיה דעה נחרצת נגד פסיקותיו של ה'בן איש חי'. הוא עורר בכך תרעומת, רבנים רבים יצאו נגדו, ובמיוחד הרב יצחק ניסים, שהקשר בינו לבין הרב עובדיה עוד יֵדע מורדות ומורדות. אך ראש הישיבה, הרב עטייה, תמך בתלמידו והורה לו לפסוק על פי הבנתו. הלקח השני היה עקרוני הרבה יותר. כבר בגיל שבע עשרה, הרב עובדיה יוסף הפסיק לשתוק. הוא אמר את דעותיו ההלכתיות, הציג אותן ועמד עליהן, תוך התבססות על אדני הפוסקים, גם כאשר היו לאמירות הללו מחיר. לשמחתו, ראש ישיבתו התמיד לגבות אותו ולעמוד לימינו.

השיעורים הפומביים נתנו את אותותיהם. הביטחון העצמי של הרב עובדיה, כמו גם הידע שרכש בתור מעביר שיעור ויכולת הנגשת המידע, הובילו אותו לכתוב את חיבור השאלות והתשובות הראשון שלו, 'יביע אומר' על מסכת הוריות.

מסכת הוריות היא אחת המסכתות הקצרות בתלמוד הבבלי, וחותמת את סדר נזיקין. עיקר עיסוקה הוא מה קורה כשאיש ציבור בכיר חוטא. מלך, כוהן גדול, הסנהדרין כולה. ועל שלושה עשר דפיה של מסכת זו כתב הרב עובדיה את ה'קונטרס' הראשון, ספר שעיקרו היה הסברים והלכות. את הספר הזה מימן מהכסף שחסך מדי יום בהליכה רגלית לישיבה במקום בתחבורה הציבורית. לימים, הצטרפו אליו ספרי שאלות ותשובות. חשוב להבין - ספרי שאלות ותשובות, המהווים את עיקר העשייה ההלכתית במאות השנים האחרונות, אינם חיבורים שנכתבים בדרך כלל על ידי רבנים צעירים. למעשה, בתפיסה אז, זו כמעט תעוזה בלתי נתפסת. האמת היא שגם הרב עובדיה עצמו הרגיש זאת, ולכן עסק הרבה מאוד בעצם הרעיון של הוראת הלכה של אדם צעיר והאם מדובר במעשה לגיטימי. מסקנתו הסופית די ברורה. לימים, סדרת ספרי 'יביע אומר' זכתה להסכמות מכל קצוות הקשת הרבנית בארץ ישראל. הרב הרצוג והרב עטייה, הרב צבי פסח פרנק והרב טולדנו. על החלקים המאוחרים יותר כתבו הסכמות גם הרב אלישיב והרב אויערבך ואפילו הרב ניסים. נכון, מוסד ההסכמות הוא מורכב. המכתב לא מהווה תמיד הוכחה כי המסכים קרא כל תג ותו בספר. מאידך, הוא מעניק מעין גושפנקא כללית: האיש ראוי, ולדבריו יש מקום בארון הספרים היהודי. קבלת מצבור רב שכזה של הסכמות, ומדמויות מכל מגזר ומוצא, מעידה לא מעט על מעמדו של הרב עובדיה כבר לפני עשרות שנים.

אך הדרך לשם לא הייתה קלה. כי לפני שהגיע תור הזהב של 'יביע אומר' המוערך והנפוץ, זכה הקונטרס ההוא לא רק לתגובות חמות ונלהבות של חלק מרבניו של הנער יוסף, אלא גם לקיתונות כעס. וכל זה למה? כי את חלק מהדברים שאמר הרב עובדיה בעל פה בבית הכנסת של העדה הפרסית, הוא העלה עכשיו על הכתב. ללא כל מורא חלק התלמיד הצעיר על דברי ה'בן איש חי'. האמת היא שלאורך כל חייו העריץ הרב עובדיה את הפוסק הכביר הזה, שבעתיד הלא רחוק אפילו הגיע פעם אחת לבקר אותו בחלומו. את החוברת הוא פתח במילים המתכתבות עם תפילת יום הכיפורים: "הנני העני ממעש שאיני חת מפני איש". למרות זאת, לשאר הציבור, על פני השטח, זה היה נראה אחרת. משום כך, היה צריך המחבר להתמודד עם רבים מקרב מכריו שחשבו שמישהו כאן התבלבל מאוד. אמנם מותר לגלות עצמאות, אמרו, אבל לדבר ולכתוב בצורה כה נחרצת נגד הגדול שבגדולים? זה ממש לא.

בשנת 1966 עלה חבר צעיר בתנועת 'חירות' על דוכן הנאומים בכנס המפלגה, והיכה בהלם את הנוכחים. במשך דקות ארוכות הוא הטיח במייסד 'חירות', מפקד האצ"ל לשעבר, דמות מופת נערצת, שעליו להתפטר. אחרי דקות אחדות התפכחו באי הוועידה והחלו בקריאות רמות כנגד הצעיר המתחצף. נכון, ראש המפלגה באמת הפסיד שש מערכות בחירות, ועדיין דמותו כמעט לא נסדקה. וגם אם יש ביקורת, אין שום סיכוי שאדם שרק חצה את גיל עשרים יהיה זה שיעביר אותה כך לעיני כול. אבל מנחם בגין ישב והאזין ברוב קשב לדבריו של אהוד אולמרט, הרגיע את המתלהמים, ובסיום הדברים אף מחא כפיים. למרבה הצער, בשנת 1937, לא היה בקרב יוצאי בבל בירושלים אף מנחם בגין שכזה. לימים, ובמקביל להתייצבות חזיתית עוד יותר של הרב עובדיה מול ה'בן איש חי', החוסר בדמות מרגיעה כזאת יגיע לפסגות חמורות אחרות כשיצא הספר הראשון של 'יביע אומר' כשאלות ותשובות.

והיה איש אחד כמעט חסר אונים. יעקב קרא לבנו על שם ה'בן איש חי'. כמו כל קהילתו, הוא העריך והעריץ את הפוסק הנודע. האמת היא, שמעולם הוא לא השלים עם הרעיון שבנו משקיע את כל זמנו בלימוד. העזרה שהוא קיבל לעסקיו הייתה דלה מאוד, והצורך היה רב. אולם את הכול הוא קיבל. הוא התגאה בבנו, בהישגיו, בכבוד שהוענק להם. ובכל זאת, כל שיעור שהעביר בנו, כל שיעור שבו חלק על ה'בן איש חי', כל שיעור ממנו קיבל ריקושטים נזעמים, היה מכה לא קלה בכנף. והקונטרס הזה כבר היה קצת יותר מדי. רק היה צריך גפרור קטן כדי להדליק את חבית הנפץ הזאת.

ערב פסח, יום שהוא תמיד מתוח ולחוץ בבתי ישראל, היה הטיימינג האידיאלי.

ליל בדיקת חמץ, זמן עמוס במיוחד הוא ברחובות ירושלים. כבר לפנות ערב יוצאים דיירי השכונות למשימות אין ספור. אפיית המצות והבישולים, ניקיונות החריצים והחרכים וכמובן תפירת הבגדים. אלו הולכים להטביל כליהם ואלו מכינים כבר את מקום שריפת החמץ לבוקר המחרת. יוצרים שוחות בין חולות ואבנים. גבאי הקמחא דפסחא מתדפקים על דלתות הבתים, שכנים משאילים אחד לרעהו כוס סוכר וכף תבלין. ובביתם של יעקב וגורג'יה המצב לא שונה. למעשה, שם הבלאגן גדול עוד יותר. כי יעקב הביא עמו הביתה מספר שקי סחורה שלא הספיק לחלק. הדקות נוקפות, בעלי הבתים שמחכים למוצריהם ודאי לא מאושרים מהעיכוב, אך הבן הגדול לא שב מתלמודו. סוף סוף, לאחר רדת החשכה, שב הבן לביתו. מיד רץ אליו אביו, ובפיו הנחיות לביצוע. שק זה לאדון ההוא, שק זה אל הגברת ההיא. חכם זה ממתין ומרת זו כבר כעוסה ובקרוב השכונה כולה תשמע את אשר חושבת היא.

בפסח ישנו מנהג נוסף. בלילה ההוא, לפני אלפי שנים במצרים, נדדה שנתם של רוב תושבי גדות הנילוס. מכת בכורות היכתה אז במלוא עוזה, וכל בכורי מצרים הומתו ביום אחד. בניגוד אליהם, לבכורי ישראל לא קרה דבר. על מנת להודות על כך נקבע כי ביום י"ד בניסן, בבוקרו של חג הפסח, צמים כל בכורי קהל ישראל. אמנם, ההלכה הוסיפה כי לו ילמדו הבכורים מסכת אחת של גמרא, יוכלו לערוך אירוע "סיום מסכת" ולאחריו לקבוע סעודה מיוחדת, סעודת מצווה, ולשוב ולאכול.

כמו כולנו, הרב עובדיה לא כל כך אהב לצום. ולכן, עם שובו הביתה הסביר לאביו כי בשמחה יעשה את דבריו ויעמיד עצמו לטובת שירותי המשלוחים. רק שקודם הוא חייב לשבת וללמוד ולסיים מסכת אחת, כדי שיוכל להימנע מלצום למחרת. אולם שעם כל הכבוד לסוגיות האכילה של מחר, הערב לא היה ליעקב פנאי למשא ומתן. השקים חייבים להגיע לרוכשים, ואם המשמעות היא שבנו יצום - כך יהיה. מילא שהבן לא עוזר לפרנסת ביתו, אך לא ייתכן שגם יפגע בה ממש. האמא גורג'יה ניסתה להתערב, היא לחשה לבעלה שיוותר לבנם. הוא הרי הבטיח שייקח את השקים, אז עוד שעה או שעתיים כבר לא ישנו הרבה. אולם בשלב הזה, השקים היו רק חלק קטן בעניין. המטען הקשה שרבץ על יעקב, סיפורי הלקוחות על תעוזת בנו כנגד ה'בן איש חי' והכעס על אי הנשיאה בעול הפרנסה, הצטברו לנקודה אחת קריטית.

יעקב לקח את השקים בעצמו, ובמשך שעה ארוכה חילק אותם בין כל בתי השכונה. הוא עשה זאת בפנים חתומות, בזעם כבוש ובצעד מהיר מאוד. או אז, חזר לביתו, קרא את בנו אל מעבר למפתן הדלת והודיע לו כי הלילה - הבית סגור בפניו. את אותו לילה ירושלמי קר העביר הרב עובדיה בצמוד לגלגל של משאית, בסמטאות ירושלים.

זו הייתה כנראה הפעם הראשונה, ובהחלט לא האחרונה, שבה שילם הרב עובדיה מחיר על דעותיו הבלתי מתפשרות. זה היה רגע מכונן, שעיצב את דמותו, את התפיסה החינוכית שלו, את מסירותו לתורה, ובעיקר את הנכונות להישאר נאמן לערכיו, ולא משנה המחיר. במקביל, היא לימדה אותו כיצד להתגמש עם ילדיו, ולדעת לנווט נכון את המשברים בגידולם.

מכל מקום, המסר הועבר, והרב עובדיה חיפש דרכים לשפר מעט את מצבו הכלכלי. הפתרון נמצא די מהר. כיוון שנכח באין ספור בתי כנסת, התבקש מפעם לפעם לעבור לפני התיבה. לא בלי הפתעה גילו המתפללים הירושלמים שלמגיד השיעורים הצעיר יש גם כישרון פיוט יוצא מגדר הרגיל. שליטתו בניגונים הייתה מופלאה, והוא ידע להתאים לכל בית כנסת את המוזיקה הנכונה, את הצלילים שייגעו בקהל מאזיניו. תוך זמן קצר התחיל הרב עובדיה לעבור בין בתי הכנסת של ירושלים, באחד קרא בתורה, בשני התפלל, בשלישי הוזמן לשאת דרשה קצרה. זקני העיר מספרים שהם לא זוכרים פעם אחת שטעה בקריאתו. ואפשר לסמוך עליהם שלו הייתה כזו, הם היו מעירים עליה בקול גדול ולא שוכחים כל כך מהר. החיבה והזיקה לעולם המוזיקה נותרו עמו עד אחרון ימיו ועברו גם לחלק מילדיו. לא מעט פעמים הוא זמזם מנגינות ישראליות מוכרות כמו 'לו הייתי רוטשילד' או 'ירושלים של זהב'. לעיתים, שנים אחר כך, התחביב הזה אפילו יצר תקרית די משעשעת.

זה קרה באחד מימי שישי, אחר הצהריים. רבקה, בתו של הרב, ישבה בחדרה, האזינה לרדיו, וזמזמה את 'רוזה, רוזה' יחד עם יהורם גאון. כמה מאחיה שמעו את האחות המזמרת את שיר האהבה של גאון, ורצו אחוזי חלחלה אל אביהם, כדי שהלה יורה לאחות לכבות מיד את הזוועה הזאת. הרב עובדיה, שחשב שמשהו באמת רע קרה, קם מהר אחר ילדיו הנסערים, והגיע אל חדרה של בתו. הוא עצר על המפתן, ושמע את אחרוני צליליו של הזמר הירושלמי. לאחר מכן, הרים את מבטו והעבירו בין בתו, בניו והרדיו. "דווקא מנגינה נחמדה", אמר, והלך.

מספר שעות לאחר מכן, השבת כבר ירדה, הבנים היו בבית הכנסת והבנות ערכו את שולחן השבת. לפתע נפתחה דלת הבית ברעש גדול ואל הבית פנימה נכנסו בזעם בניו של הרב והתבייתו מיד על אחותם הקטנה. "זה בגללך! את אשמה! את ביזית אותנו", הטיח בה אחד מאחיה. "אני?" התגוננה אחותו, "אני הייתי פה בבית כל הזמן, איך אני יכולה להיות אשמה במשהו?" או אז אמרו לה האחים בחמת זעם בלתי כבושה: "את יודעת מה קרה היום בבית הכנסת? לא? אז אנחנו נגיד לך. היום, אל מול מאות האנשים בקהל, אבא עלה להיות חזן בבית הכנסת. ובסוף, את הקדיש האחרון, הוא שר במנגינה של... רוזה רוזה!"

שואה, תקומה וטרגדיה איומה
השנים הבאות עברו על הרב עובדיה יוסף בצל אירועים מדיניים גדולים. הראשון, היה כמובן שואת יהודי אירופה. בישיבת 'פורת יוסף' שבה למד הרב, ניסו לחפש הסברים לאירוע שאי אפשר למצוא לו הסבר. המסקנה בישיבה הייתה אחת: יש צורך בתשובה. עוונות הם שהביאו את הצרה האיומה הזו. אחד מאלו ששמעו והפנימו את הדרשות ב'פורת יוסף' בימים ההם, היה התלמיד הרב עובדיה יוסף. ולכן, כשנראה בעתיד התבטאות של הרב עובדיה בנושא השואה, צריך לזכור את הרקע הזה שעליו חונך וגדל, ואת הלוך הרוח בחברה החרדית בירושלים באותם ימים, בזמן אמת.

מכל מקום, לאחר שהסתיימה השואה, שב היישוב היהודי והתמקד בקרב מול הבריטים, במאבק על עצמאות הארץ. גם במשפחתו של הרב עובדיה סערו הרוחות.

בינתיים, נולדו ליעקב וגורג'יה עוד שבעה ילדים. נעים ושושנה, אברהם ואליהו, אהרון, מרגלית ואסתר. בעוד הבן הבכור פנה ונכנס לעולמה של תורה בלבד, ובגיל 20 כבר קיבל סמיכה לרבנות ודיינות על ידי הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג והרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, אחיו בחרו לצעוד בדרך אחרת. נעים ואליהו הצטרפו לשורות האצ"ל ולקחו חלק מרכזי מאוד בפעולותיו. אליהו, שהיה לימים סגן אלוף בחטיבת הצנחנים, ואף אב למפקד טייסת בחיל האוויר, סיפר תמיד בגאווה על תחביב ייחודי שפיתחו האחים, שניתן להגדירו כמגמה להפריע לעוצר שהנהיגו הבריטים בירושלים. פעם, בדיוק בבוקר חתונת אחיו הגדול, אף הגדיל נעים הצעיר לעשות וזרק רימון יד לתוך משאית עמוסת חיילים. בהזדמנות אחרת הטמין פצצה קטנה בתוך ערימת חצץ בצומת מרכזי של שכונת רוממה, לידה עמדו חיילים בריטים רבים וכן הלאה. בנוסף, הוא היה פעיל מאוד במהלך פיצוץ מלון המלך דוד. בשלב מסוים הציעו הבריטים סכום כסף גבוה למי שיסגיר את נעים עובדיה לשלטונות המנדט. בלית ברירה התחפש נעים לעורך דין, גידל שפם, וברח לפתח תקווה, שם המראה החדש סייע לו, וייתכן שהיה מסייע גם היום, להיטמע בקהל.

אז אמנם אחיהם הגדול לא לקח חלק משמעותי במאמצי המחתרת, אך האחים מצאו דרך להיעזר גם בו. כיוון שהיה לו מראה תמים להפליא, של בן ישיבה הטרוד במחשבותיו, ושתמיד נמצא ספר בידו, הפכו האחים את אחיהם הגדול לסוג משוכלל של יונת דואר. בכל פעם שהיה צורך להעביר מסר מוצפן, הם החביאו אותו בין דפיו של אחד הספרים, וביקשו מאחיהם לקחת את הספר איתו ולהעביר את הפתק לגורם הנדרש. לימים, לאחר שהתחתן ורעייתו הייתה בהריון, ניצלו האחים גם את המצב הזה כשרצו לברוח מתחת לעיני הבריטים. הם ביקשו ממרגלית ללכת לידם, ולצעוק שכואב לה, שיש לה צירים ושהנה עוד רגע היא יולדת. או אז, הגיח בעלה המדומה, וליווה אותה בבהילות אל בית החולים. ברגע שהגיעו אל הכניסה, נעלם הבעל המסור, ולאחיות הסתבר ששוב מרגלית מדמיינת כאבים. בסוף אחת מהפעמים הללו, כאשר נעים שוב הערים על הכלניות שרדפו אחריו, מרגלית גם באמת ילדה. כך יצא שנעים, ולא אחיו שהעביר אז שיעור, לקח את היולדת אל בית החולים, ורק אז רץ להזעיק את בעלה.

בתקופת השיא, לקראת צאת הבריטים את הארץ, הצטרפו גם האחיות לכוחות האצ"ל. אחות אחת שלא הספיקה כי הייתה צעירה מדי, התגייסה לצבא ההגנה לישראל. אחיה מאוד לא אהב את הרעיון, ואף נזף בה על החלטתה, אך היא לא שבה בה מהחלטתה ללבוש ירוק.

האמת היא, שלרב עובדיה היה כעס לא מבוטל כלפי האצ"ל והימין במשך שנים רבות. לטענתו, הייתה זו המחתרת שהרחיקה את אחיו ואחיותיו מעולמה של תורה.

אמנם, לימים שבו בני המשפחה, כל אחד ברמתו שלו, והתקרבו שוב אל קיום התורה והמצוות. אחת האחיות הזמינה את בניו של הרב עובדיה להכשיר את המטבח שלה, ונאלצה להיפרד מכלי הפורצלן היפים והנדירים שהביאה מדרום אפריקה, ומצאו עצמם מנופצים וחסרי ערך.

גם לפני כן הקפיד הרב עובדיה לבקרם תדיר, יחד עם ילדיו, ובמיוחד בתקופות החגים. אמנם הכיבוד בתקופה הזאת הסתכם בעיקר במים ובפירות, אך פעם אחת, בביקור אצל אחת האחיות, היא הגישה לשולחן מלון שחתכה בסכין חד־פעמית. הישג ראוי לציון. למרות הפערים, האחים גם הרבו לטייל יחד, במיוחד בחגים ובחול המועד. אחרי מלחמת ששת הימים הגיע האח אליהו עם קומנדקר צבאי ולקח את אחיו והילדים לטיולים לשטחים החדשים. פעם אחת לרמת הגולן ולנחל הבניאס, פעם אחרת לחברון - לקרית ארבע ולמערת המכפלה. תמיד ישבו שני האחים ונשותיהם לפנים ודיברו, וכל הילדים הסתדרו יפה מאחור, בלעו את הנוף החדש, תוך שהם לועסים סנדוויצ'ים ונהנים ממבטי ההשתאות של הנהגים בדרך.

אחרי שנים, התקרב אליהו מאוד אל הדת, ונהיה גבאי של בית הכנסת במושבו. אחד האירועים שייתכן מאוד שגרמו לכך היה רגע טראומתי במיוחד בדברי ימיה של מדינת ישראל.

ב-16 באוקטובר 1986 יצא מטוס פנטום ישראלי לגיחה באזור צידון, במסגרת מבצע שכונה 'בית אבא'. התקיפה, שכוונה נגד מטרות מחבלים בתוך לבנון, כשלה. השלכת החימוש השגויה הובילה לפיצוץ תחמושת בקרבת המטוס, והצוות נאלץ לנטוש.

שמו של הנווט ששובץ למשימה היה יעקב עובדיה, בנו של האח אליהו. באותו זמן היה יעקב מפקד טייסת, שהגיע אל בסיס רמת דוד כדי להשתתף באזכרה של זאב יוגב, נווט פנטום שהיה מדריך ומנטור שלו, ונפל במהלך משימה חשאית. מרמת דוד יצא יעקב לשלוש גיחות, ונותרה רק עוד אחת. הזמן נקף, והגיעה שעת האזכרה. בשלב הזה לא היה עם מי לדבר - יעקב הודיע שהוא יוצא לאזכרה, ואם לא מוצאים נווט חלופי, אז שיֵצא כלי טיס אחד פחות. בעוד יעקב הולך לאזכרה, יצא בבהילות רכב לעבר בסיס חצור, ושלף נווט אחר, שהיה בכלל באמצע יום ספורט. לנווט שעלה על הרכב ההוא קראו רון ארד.

לאחר האירוע האיום הגיע יעקב בוכה אל דודו, הרב עובדיה. "אני הייתי צריך להיות שם", אמר. "אני אשם". "איננו מבינים חשבונות שמים", ענה לו הדוד, דומע גם הוא. "יש דברים שאינם בהבנתנו". בראיונות מאוחרים יותר כבר הצהיר האחיין שרגשות האשם התעמעמו. יש הרבה החלפות צוותים, ובסוף זה גורלנו. הכאב, הוא הודה, נשאר.

נחזור עתה אל הרב עובדיה הצעיר. בגיל עשרים וארבע הלחץ בבית הלך וגבר. בשלה העת להתחתן. האמת היא ששנה קודם לכן כבר התקיימו אירוסין, אך לאחר זמן קצר התגלו פערים בין בני הזוג, והרב החליט לבטל את החתונה.

אחת מעילות הביטול הייתה קשורה לעולם הקולנוע. באחד הימים ביקשה הכלה המיועדת מהרב עובדיה לצאת יחדיו לסרט. סרט, לאדם תורני כמו הרב עובדיה יוסף, בתוככי ירושלים, הוא לא הבילוי התדיר ביותר בימים ההם, והרב עובדיה אכן היסס וביקש למנוע את המעשה. אולם לאור הרצון הברור של מי שנראתה אז ככלתו לעתיד, הרב עובדיה הסכים ואמר - תרצי סרט, יהיה סרט. ניפגש בבית הקולנוע ביום שלישי.

ואכן, ביום שלישי הגיעה אותה אישה, בשעה היעודה, אל קולנוע 'אוריון'. הדקות נקפו, עד שלפתע שמעה מרחוק מישהי צועקת בשמה. הסתבר, שהרב עובדיה עצמו לא הגיע, ובמקומו הוא שלח את אחותו ובפיה ההסבר הבא: "אחי נקרא בדחיפות להעביר שיעור תורה גדול. אך הוא לא רצה שאת תתאכזבי, ולכן ביקש שאני אחליף אותו".

הכלה הבינה כי אין כאן מקרה, ולכן היא פנתה אל הרב עובדיה הצעיר ושאלה אותו אם לא יראה איתה סרטים בשום מקרה. כאשר הבינה כי התשובה של חתנה המיועד שלילית, הסכימו השניים, מתוך צער אך גם הבנה כנה, על כך שככל הנראה הם אינם מתאימים, והשידוך בוטל.

נחת זה לא הוסיף, מתח דווקא כן, וגם נטל כלכלי בשל החוב שהוטל עליו לשלם למשפחת הכלה הדחויה. כיוון שהכלה לשעבר לא קיבלה את הדברים בקלות, היא פנתה אל בית הדין ותבעה על עוגמת נפש. בית הדין שמע את טיעוני הצדדים ופסק כנגדה, אולם הנחה את הרב עובדיה המדוכדך לשלם לה עשר לירות לפנים משורת הדין. משום שלרב עובדיה לא היו פרוטות מיותרות בארנקו ולמעשה כלל לא היה לו ארנק, הוא ביקש רשות לשלם בתשלומים - לירה אחת בכל חודש שאותה הרוויח מכריכת ספרים.

כעת הסכימו כולם שבשלה העת למצוא כלה לרב. ואז, ערב אחד, נכנס הרב עובדיה לחנות רהיטים.