הגשר

17 באפריל, 15:54

אני יכול לקבל את הרגע הזה לעצמי, בבקשה?

המחשבה הזאת צורבת בנפשו של ארון בורוף כשנערה מתייפחת חולפת על פניו. היא מפרה את הבידוד שלו כשהוא מביט בנהר ההדסון הגלי מצדו הדרומי של גשר ג'ורג' וושינגטון.

הוא חש בנוכחותה באותה עוצמה שחש את מדרכת הבטון נרעדת מתחתיו. הוא מעיף מבט ימינה וצופה בה הולכת בראש מורכן לכיוון ניו ג'רזי. ואז, במרחק של כמאה מטרים ממנו, היא עוצרת, מתקרבת למעקה ועומדת שם, מביטה בחלל הריק שמתחתיה, בדיוק כמוהו.

הוא מסתובב ובוחן אותה. קשה לראות פרטים מהמרחק הזה. היא נמוכה, עם שיער שחור ארוך. שבורה, בלי ספק. האם היא כאן מאותה סיבה? כנראה.

הוא תוהה: מצבו של מי מהם גרוע יותר? בטנו מתהפכת. מצבה, כמובן. אני כזה פחדן עלוב שאני אפילו לא מסוגל לגמור עם החיים שלי. ישכחו אותי כי המחשבה עלי מביכה מדי. אני כישלון מכל בחינה ובטח גם לא אצליח להתאבד כמו שצריך.

עם זאת, הוא לא מסוגל להתמודד אפילו עוד רגע אחד עם החור שיש לו בחזה. זה יותר מדי. כך הרגיש כשהיה בן שמונה ורצה את אמא שלו — ואז נזכר שהיא כבר לא גרה איתם. המחשבה הזאת גורמת לו להתייפח בקול, ולמרות שרעש המכוניות והרוח והגשר העמוס יוצרים המולה רבה יותר מכל מה שהרעים אי־פעם באוזניות שלו, הנערה מסובבת את ראשה לעבר קול הבכי, לעבר ארון.

למעשה, הם רחוקים מדי לקשר עין. הם חולקים רק רעיון בסיסי של קשר עין. וארון חש בזה עבור שניהם. מבוכה.

למה היא לא עצרה קצת יותר רחוק ממנו?

x

זה הרגע של טילי סטנלי, והנה ההפרעה הזאת, האסופי הזה, ששערו מתפרע ברוח החזקה. גבוה, רזה, מכונס בתוך עצמו כמו ענף שעומד להישבר. והיא חושבת, הוא מוכרח להיות כאן? ואז היא חושבת, את יודעת מה? שילך להזדיין. נמאס לי שאחרים מכתיבים לי מה לעשות.

היא מסיטה את מבטה ותופסת את מעקה המתכת הדומם בידה ומרימה את רגלה לצד השני, כך שהיא יושבת עליו בפישוק. אם הוא ינסה להתקרב אליה, היא תשחרר את האחיזה ותגמור עם זה. עד כדי כך היא רצינית. גרונה ניחר. החזה שלה ריק. ראשה מסתחרר בפראות.

ואז גם הנער מתיישב בפישוק על המעקה, וטילי חושבת, נו, באמת. לפתע הם מביטים זה בזה כאילו הם משחקים באתגר קטלני.

x

ארון רוצה לצעוק לה — תעזבי אותי! הרגע הזה שלי. זה כל מה שנשאר לי.

x

מוחה של טילי מלא כתמים של מחשבות סותרות שאינה מצליחה לפענח — היא רק יודעת שהן מפריעות לה. תתאפסי, היא גוערת בעצמה. תרימי את הרגל השמנה שלך ותתרחקי מספיק כדי שהוא לא יראה אותך. אבל היא תקועה שם. היא הרחיקה לכת, הרבה יותר מדי בשביל להמשיך לסבול בחיים האלה אפילו רגע אחד נוסף. לא. התשובה היחידה היא אבדון. מה שיבוא אחר כך — כלום או הרבה ממשהו בלתי־ידוע — לא יכול להיות גרוע מזה. הגיע הזמן לשים לזה סוף. לגמור.

x

הם נשארים כך במשך שניות ספורות. אחר כך עוד כמה שניות. קשר עין בלי לראות זה לזה את העיניים.

ואז, ב-15:57 —

 

פרק 1א: 17 באפריל, 15:57

ארון צופה כשהנערה חסרת השם מעבירה את רגלה השנייה מעבר למעקה וקופצת. לנגד עיניו היא צוללת, צונחת. לצדדים, הפוך. נופלת.

זה לא נראה כפי שארון ציפה שזה ייראה. זה לא יפה ולא אצילי ולא הגיוני למראה. זאת קפיצת בנג'י בלי חבל, אחר כך הטחה בגלים, חור במים, והיא מתכלה.

אף צליל לא בוקע מפיו. הוא אינו יכול לנשום. הנערה היתה שם. ועכשיו איננה.

הוא אפילו לא מסוגל לשקול לעשות מה שהיא עשתה זה עתה.

בבהלה, הוא מושך את רגלו בחזרה לצד הבטוח של המעקה, גופו רועד. רעש מנועי המכוניות תוקף את המציאות שלו ומונע ממנו לעכל את מה שקרה. זה מחוץ לתחום הבנתו. הוא היה אמור למות אבל הוא לא, ומישהי זרה כן מתה.

האם עליו להזמין אמבולנס? ומה הוא יגיד? איך זה יעזור לה?

אבל המשפחה שלה! הם לא יֵדעו אם לא —

אלוהים אדירים. אלוהים אדירים אלוהים אדירים אלוהים אדירים.

הוא מוציא את הטלפון מכיסו ומחייג.

"שירותי הצלה. מה מקרה החירום?"

הוא צריך לצעוק כדי להישמע וגרונו ניחר מדי, יבש מדי. "אני פשוט — נערה. היא קפצה."

"היכן אתה נמצא, אדוני?"

הוא צועק את זה כמו שאלה. "גשר ג'ורג' וושינגטון?"

"הישאר במקום. איפה בדיוק? בצד הדרומי או בצד הצפוני?"

הוא תוהה אם זה קורה כל הזמן. כנראה.

"בחלק העליון —"

"לא שומעים. אתה צריך להגביר את הקול."

הוא צועק. "בחלק העליון! אממ. בצד הדרומי. אני —"

"האם אתה מסוכן לעצמך?" שואלת האישה והוא חושב, שאלה טובה.

הוא צועק, "אני לא יודע! אולי?"

"אל תזוז משם. אני אשאר איתך על הקו. תישאר. במקום. אתה שומע אותי?"

דבר לא מפחיד אותו יותר מהמילים האלה בנימה הזאת. כאילו נשקפת לו סכנה.

אוי אלוהים. אוי אלוהים אוי אלוהים אוי אלוהים.

הוא קולט:

הוא כמעט קפץ אל מותו.

כל כך קרוב.

הוא היה ממש קרוב לקפוץ.

והיא הגיעה קרוב יותר.

הוא מתחיל לבכות. "בסדר," הוא משתנק, עוצם עיניים ומרגיש את הרוח מקררת את הדמעות שזולגות על לחייו. הוא רוצה שוקו חם. שוקו חם ושמיכה, ושאבא שלו ישים תקליט ישן. וחלון. חלון שיפריד אותו בבטחה מכל זה.

הוא נשאר איתה על הקו, והיא מדובבת אותו לדבר, שואלת אותו שאלות. הוא מבין שהיא עושה את זה רק מפני שזאת העבודה שלה, אבל זה נעים באותה מידה, והתשובות הקצרות שלו לא מפריעות לה, ועד מהרה הוא מתחיל ליהנות מהנשימות שלה ומלעיסות המסטיק — בטעם תפוז, הוא מדמיין. הוא חושב לשאול אותה לשמה. אולי הוא ידבר עם הבוס שלה וישבח אותה או משהו? הוא שומע סירנות מייללות במרחק וחושב על ההודעה שאביו יקבל. איך זה ישבור אותו. לא.

"שיט."

"מה, מותק?"

"אני לא יכול... אני בסדר. אני פשוט. האמבולנס. הוא לא בשבילי, נכון?"

"תישאר איתי על הקו," היא אומרת בקול רגוע.

הוא מנתק ורץ. בחזרה למנהטן, במורד גרם מדרגות המתכת המפותל. הוא רץ כי אם הוא לא שם, אז כל זה לא קרה. הוא יכול לנסות להיות נורמלי ולהפוך את זה ליום רביעי רגיל.

הוא רואה אותה נופלת. הוא לא יכול להפסיק לראות אותה נופלת. הוא רוצה לעצור את זה. הוא רוצה שזה ייפסק. הוא רוצה לעצור הכול — חוץ מאשר את החיים שלו.

כשהוא מגיע לפארק ברחוב 178, הוא הולך בערפול חושים מזרחה, אל הרכבת התחתית. הוא משחזר את עורפה העצוב בדרכה אל נקודת הקפיצה. את בכייה. את עיניה שלא ראה אז בבירור — ועכשיו הוא רואה אותן בבירור.

הוא מתחיל לשאול את עצמו:

איזה מין טיפוס קופץ —

ואז הוא חושב:

אה. כן.

הוא מחזיר את האוזניות שלו, משתהה ללטף את האוזן באצבעו. התחושה כמעט רוחנית. העור, האיברים האלה. חיים, לא חיים. הקו הדק בין השניים. זה היה יכול לקרות בקלות רבה. הוא יודע. אם היא לא היתה מופיעה ולוקחת את מקומו, האוזן החיה הזאת לא היתה מלוטפת על ידי אצבעות אנושיות. היא לא היתה שומעת מוזיקה יותר, לא היתה שומעת כלום.

הוא חש את זה, את התנועה שנגמרת בהתזת מים ובאבדון.

הוא לא צריך להיות כאן יותר.

הוא לוכד כל פרט בהתרחשות הזאת, חוקק בזיכרונו כל דבר קטן שהוא עדיין יכול לחוש כאדם חי. הכול מרגיש מהוסס, הגבול בין החיים למוות, והוא מתרכז במשב הרוח המלטף את שערו בעדינות כאן, מתחת לגשר.

הוא מתחיל לצחוק־לבכות־להתנשף. הוא מתכופף ומנסה לסלק את האנרגיה המטורפת הכלואה בכל מקום מחבוא בגופו.

מאחורי עיניו.

מתחת לציפורניים שלו.

בכל נקבוביות עורו.

x

בצדה השני של מנהטן, באפר איסט סייד, בריט מתאמנת בסלון על הריקוד ל־"I Like It" של קארדי בי. היא תוהה מתי טילי תחזור. היא מתה להראות לאחותה הגדולה את התנועות החדשות שלה. יש לה קטע שהיא מסובבת את הגוף כאילו היא מתביישת, ואז היא קופצת עם הפנים קדימה ומתנועעת מצד לצד. טילי ממש תאהב את זה! כשטילי צופה בה רוקדת, היא תמיד מעמידה פנים שהיא סוכנת שמחפשת כישרונות ומנסה להחליט אם להחתים את בריט. זה כיף. ובריט, שהיא בכיתה ה', שמעה בדיחה חדשה בשיעור אמנות והיא תצחיק את טילי, ולהצחיק את טילי זה הכי טוב כי כשבריט רואה את הגומות שלה, היא לגמרי מאושרת. אחותה היא היחידה שגורמת לה להרגיש ככה, והיא משתדלת מאוד לגרום לטילי להרגיש אותו דבר.

טוב, בריט חושבת. להמשיך להתאמן.

היא רוצה שהריקוד יהיה מושלם כשטילי תגיע הביתה.

x

הרחק משם, מולי טובין שוכבת בעצלתיים במיטתה הנוחה, בביתה הנוח, משועממת ומעוצבנת. היא נתקעה בבית כמעט כל היום, כי זה מה שקורה כשמושעים מהלימודים.

לתיכון ספנס יש מדיניות של אפס סובלנות כלפי בריונות. אבל מה מולי עשתה? הכוונה לא היתה בריונית. אם היא צחקה בסרטון זה היה בסגנון של זה ממש לא בסדר, לא בסגנון של בואו נמרר לנערה הזאת את החיים.

היא פשוט ניסתה... טוב, שיהיה. היא היתה שם, גרטשן ואיזבלה היו שם, והלחץ החברתי פעל. זה מה שקרה עם הנאצים, היא חושבת, והיא שונאת להיות מושפעת בקלות כזאת, אבל יותר מזה קשה לה להתגבר על האי־צדק. סרטון חתולת המין של גרטשן לא דלף, והוא ממש מוגזם. הרבה יותר גרוע ממה שמולי עשתה כמה דקות לאחר מכן.

אלוהים. זה פשוט היה קל מדי. איזו נערה שיש לה אפילו בעיית משקל קטנה, שלא לדבר על בעיה גדולה, עושה שיר ספוקן וורד שבו היא משווה את עצמה לפרה? ועכשיו מולי מושעה, והיא יכולה לשכוח מלימודים בבראון ובמישיגן (כנראה).

אילו חזרה אחורה בזמן, היא היתה נוהגת אחרת כמובן.

אבל זה לא שיש לה אפשרות כזאת.

x

בחדרו באפר איסט סייד, אמיר רחימי בוהה בכתם בקיר.

מחר הוא יעשה את זה. לא את זה את זה. הוא לעולם לא יוכל לעשות את זה. זה יהרוג את אמא שלו. אבל הוא יכול לסמס הודעת טקסט לטילי. זה המינימום שמגיע לה, ואולי כך הוא פחות יתבייש בעצמו, כי התחושה הזאת מכבידה מדי.

הוא יכול לסמוך עליה עם האמת, נכון?

היא ממש מגניבה. הנערה הכי מגניבה שהוא מכיר.

x

"איך היה היום שלך?" אביו של ארון שואל כשהוא חוזר מהעבודה ב-20:45.

"טוב," ארון אומר. הוא אוכל קורנפלקס מצלוחית.

"אכלת?"

ארון מצביע על הצלוחית ואביו מגלגל עיניים.

"אכלת משהו מזין?"

ארון מניד את ראשו לשלילה.

"עשיתי טעות כשפיטרתי את מגדה?"

מגדה היתה האחרונה בשרשרת הבוגרות של אוניברסיטת קולומביה שאביו של ארון נתן להן מקום לינה ואוכל בתמורה לכך שישגיחו על ארון. מגדה באה מישראל, הדיפה ריח של מלון מתוק ופעם קטעה את הכנת שיעורי הבית של ארון כדי לומר, "אני יוצאת עם הסוודר שלי. נתראה בעוד כמה שעות." עכשיו, לפעמים כשהם יוצאים, הם שולחים זה לזה הודעה, אני יוצא עם הסוודר שלי.

"לא," ארון אומר, ממוקד בניסיון לדוג את פתית הקורנפלקס האחרון מתוך החלב. הוא נרעד מהמחשבה על הנערה ללא שם שנמצאת איפשהו בנהר ההדסון. האם היא שקעה לקרקעית? האם כבר הוציאו את הגופה שלה? האם ייתכן שהיא נשארה בחיים? האם ייתכן שהוא הציל אותה עם שיחת הטלפון ההיא?

אל תהיה טיפש, הוא גוער בעצמו. היא מתה. לא הצלת אותה. נכשלת. עדיין לא ברור אם לא נכשלת גם בלעזור לעצמך.

הוא לוקח את הטלפון שלו ומקליד שוב במנוע החיפוש: נערה קפצה מגשר ג'ורג' וושינגטון וניצלה. עדיין כלום מהיום. אולי לא מדווחים בחדשות על כל ניסיון התאבדות? אולי יש יותר מדי? ומה זה אומר על כמה שהעולם הזה מחורבן?

אביו נאנח, מניח את תיק העבודה שלו על שולחן המטבח ואומר, "בדיקה כללית?"

ארון מהנהן. אביו מתעקש על בדיקות כלליות מאז שלפני שנתיים יצא לסוף שבוע של אחים רוחניים. הוא חזר מלא להט לחיים וחרטה על הפעמים שבהן העדיף את העבודה שלו על פני האבהות. הוא התפטר מיד מעבודתו בבנק וחזר ללימודים כדי להיות עובד סוציאלי. עכשיו ארון ואביו עניים מבחינת כסף ועשירים מבחינת הדירה, והם עושים בדיקה כללית כל ערב.

ארון כמובן לא מספר לו שום דבר. לפחות לא את הדברים שמובילים לגשר.

"אתה מתחיל?" אביו שואל.

ארון מניד את ראשו לשלילה ואביו מתחיל.

"גופנית: מת מעייפות. מי ידע שהתמחות מזורגגת תהיה מתישה יותר מבנקאות השקעות? אני אגיד לך מה: אני לא יכול לחכות שתהיה לי קליניקה משלי ולא אצטרך לעשות תורנויות אינסופיות במונטיפיורי. רגשית: שמח וכועס. בעיקר שמח, אבל האידיוט הזה בב־מ־וו עבר באור אדום למרות שאיזה מאה כמוני חיכו במעבר החציה, וממש עמדנו לחצות, וטוב, אתה יודע איך נהגים טיפשים ואנוכיים כאלה עושים לי חשק לרצוח מישהו. רוחנית: די מחובר. עשיתי מדיטציה בהפסקה השנייה שלי, אבל זה לא תמיד מחזיק מעמד בתוך מבול של בני נוער בולימיים. מחשבתית: חד למדי לשעה תשע בערב, אני מוכרח להגיד. מה איתך, חבר?"

ארון מניח את הכף שלו ובוהה במצח של אביו. זה הכי קרוב שנוח לו להגיע אל עיניו, אבל הוא מקפיד ליצור קשר עין לסירוגין, אחרת אביו יתחיל לשאול שאלות. היום ארון לא יכול לענות על שאלות.

"גופנית: בסדר. הרגליים שלי מגרדות. בטח בגלל האלרגיה לדשא כי הלכתי אחרי הלימודים לפארק ריברסייד. סתם להסתובב ולכתוב קצת."

אביו מחייך את חיוכו המיוחד, החיוך שבו גומת החן הימנית שלו מתרוממת משהו כמו שני מילימטרים מהגומה השמאלית למרות שעינו הימנית נשארת במקום — שארית משיתוק שנקרא בל שממנו סבל בשנות העשרים לחייו.

"רגשית: בסדר. טוב. שמח וקצת עצוב, נראה לי."

"קצת?" אביו שואל.

"טוב, עצוב," ארון אומר ומגלגל עיניים.

הנימה שלו משועשעת. הוא מחרטט לגמרי, וזה מחליא אותו.

עצוב?

עצוב זה לשמוע בחדשות על מתאבדת.

עצוב זה לא לראות אותה מתאבדת לנגד עיניך.

עצוב זה לא לדעת שאתה היית אמור להתאבד.

"תמשיך," אביו משיב בחיוך שובבי.

"רוחנית: כמו אתמול. לא יודע במה להאמין. מחשבתית: חד כמו נעץ. גמרתי. פיניטו."

הפיניטו נתקע בגרונו היבש. הוא מגיע עם סדרת תמונות של הנערה הנופלת והמכה העדינה כשהיא פוגעת במים, מכה שבמציאות ממש לא היתה עדינה. אביו מביט בו. ארון מסיט את עיניו.

אביו ניגש אליו ומנשק את ראשו. "רדאר האבא מאותת לי משהו ואני לא יודע מה. זאת השלכה? אתה בטוח שאתה בסדר?"

ארון מושך בכתפיו. "עדיין לא ביררתי על 'אבניו קיו'. חשבתי שאעשה את זה היום אבל לא. ואני בכל מקרה לא בטוח..."

אביו מסתכל עליו, מחכה שיסיים. ארון שותק. הוא לא יכול. זה קרוב מדי לאמת. הסיבה המטופשת שבגללה הגיע לגשר.

זה לא בגלל דבר אחד, כמובן. ותודה לאל על כך, כי להתאבד מפני שמישהו לא התלהב ממך בהצגה זה ריכוז עצמי מופרז מדי, אפילו עבורו. אבל זה היה הקש ששבר את גב הגמל. ברכבת התחתית בדרך הביתה, כששרה פלמר אמרה שהיא ראתה את ההפקה הבית ספרית שלהם של "רנט", בטיפשותו — הוא היה טיפש להחריד — הוא שאל אם היא מצאה חן בעיניה.

"היה... בסדר," היא אמרה. הרכבת חצתה את נהר ברונקס לתוך מנהטן.

"זהו?" שאל.

היא העבירה את אצבעותיה בשערה החום הארוך. "חשבתי שקלי ג'יימסון ממש טובה."

קלי ג'יימסון היתה מימי של רוג'ר, שהוא עצמו גילם. קלי היתה במסלול המהיר לאיי־אם־די־איי, האקדמיה האמריקאית למוזיקה ודרמה, וכולם ידעו שהיא נפלאה. ההצהרה המתחמקת של שרה היתה צריכה לגרום לכל נער נורמלי להפסיק לחטט. אבל ארון לא היה נורמלי והוא התקשה בהבנת רמזים, והוא בעיקר לא רצה להסתובב כל הלילה אומלל כי היא פשוט שוכחת להחמיא לו. והרי הם חברים טובים. וכולם אמרו שהוא שיחק את רוג'ר ממש טוב. מריסה ג'ונס אמרה שהדואט שלו ושל קלי ל־"Without You" היה כמעט טוב יותר מהגרסה המוקלטת של המחזה בברודווי. אז הוא התעקש.

"ואני?"

שרה חשקה שפתיים.

זה היה צריך להספיק, אבל לא. אף פעם לא הספיק לו כלום, והוא שנא את עצמו על כך.

"מה? הייתי כזה גרוע?" התעקש. "זה בסדר, את יכולה להגיד לי."

שרה נשמה עמוק ונקשה באצבעותיה על החלון.

"לדעתי לא היית ממש טוב," היא אמרה. "הקול שלך סביר. חשבתי שאתה יודע את זה. מצטערת. אני פשוט אומרת את האמת."

הוא צחק. הוא תמיד צחק כשנפגע. גם כי זה הוסיף שמן למדורה, ואולי היא לא ידעה, אבל ככה זה היה, והוא חשב, גדול. אדיר. תודה, שרה. אני לא יכול לשאת אפילו עוד דבר אחד. תודה רבה.

אבל במקום זה הוא אמר, "כן, אני יודע. הייתי גרוע."

נראה שרווח לשרה. "רק שתדע, חשבתי שכמעט כולם היו ממש גרועים."

זה לא ממש חשוב, אבל כשהוא קם לרדת בתחנה של גשר ג'ורג' וושינגטון, הוא ציפה שמישהו ישאל למה הוא יורד שם כי הוא גר מאה רחובות דרומה, אבל אף אחד לא שאל. כשהוא עלה במדרגות לרחוב, הוא חשב: אסור שידעו אף פעם שזה היה הקש ששבר את גב הגמל. שהתאבדתי כי לא מצאתי חן בעיני שרה פלמר ב"רנט". זה פתטי מדי, אפילו בשבילי.

אבל זה לא היה רק זה. היו הרבה סיבות.

כי נמאס לו שהוא נגעל מעצמו ומהמוח הטיפשי שלו.

כי נמאס לו שהוא תמיד מפשל.

כי הוא לא חושב שזה ישתנה אי־פעם.

כי העולם התעלם ממנו כל כך, שהוא לא חושב שזה משנה אם יום אחד הוא לא יהיה חלק ממנו.

כי הוא גרוע גם במה שהוא חשב שהוא טוב בו.

למשל הסרטון העלוב שהוא פרסם אתמול בערב ביוטיוב. חסר חשיבות, אבל סמלי בחוסר חשיבותו. הוא קרא לשיר "ללכת לבד", וכשהוא הקליט אותו, היתה לו תחושה שעכשיו הכול מתחבר. המילים היו אמיתיות והוא הרגיש אותן עמוק בתוכו. אולי זה היה קצת רטרו... אבל כולם אוהבים רטרו, נכון? זה היה אמור להיות שיר פורץ דרך בספוטיפיי, להגיע ל-50 הוויראליים. הוא חש את זה בעצמותיו.

הוא כתב את המילים בפרץ השראה.

 

לבלות לבד לרוב

זה מה שנותר

ללכת עם עצמי ברחוב

כי איתך אי־אפשר

 

לפעמים המילים שכתב נתנו לו אגרוף בבטן. הוא למד להכיר את התחושה הזאת, כשכתב משהו שמוכרח להישמע באוזני אחרים. הוא למד להבין שהרגעים האלה אמיתיים, ולכן מתוך כמאתיים שירים שכתב, הלחין רק שנים־עשר.

זה היה אחד מהם.

הוא פתח את האפליקציה של גראז' בנד ובתוך שעה הלחין את השיר. הוא הלם על קלידי הפסנתר החשמלי נעימת הספד עצובה ואטית, ואז הוא האט לקצב רטרו ממאה ועשרים פעימות בדקה לשבעים וחמש, והתוצאה הסופית היתה מהפנטת. הוא הוסיף בס שחזר על עצמו, ואז את השירה. אנשים אמרו שהוא שר כמו בוב דילן (הוא ידע שהכוונה היא שהוא לא שר יפה, אבל חספוס עובד לזמרים רבים, אז זה מספיק טוב גם בשבילו). הכמיהה בקולו ריגשה אותו כי אנשים ישמעו אותה ופשוט יבינו. הם יבינו אותו. הם יתפעלו ממנו.

זה היה אחד הערבים שאביו עבד עד מאוחר במונטיפיורי, לכן לא היתה צפויה לו שיחה ארוכה בחדרו והשיר הזה הצריך השמעה מיידית. הוא נכנס לערוץ היוטיוב שלו והעלה אותו, ואז עלה בדעתו רעיון גאוני להקליט הרמוניה ולשיר את המילים חי. זה מה שהוא העלה, ואחר כך הוא שלח לכל מי שהוא מכיר מייל שבו סיפר שהקליט את השיר הכי טוב שלו.

זאת השיטה. ככה מגיעים לרשימת 50 הוויראליים. מקליטים שיר טוב, מפתים אנשים לדבר עליו ביוטיוב, משלמים כדי לשלוח אותו לספוטיפיי, לוכדים את תשומת לבו של יוצר פלייליסטים משפיע ובום! הופכים לאד שירן.

ואז הוא חיכה. שעות. שבעים וחמישה אנשים נמצאים ברשימת התפוצה שלו. מספר השמעות? שש. ארבע מתוכן היו שלו, הוא היה די בטוח בזה.

מתוך שבעים וחמישה אנשים אולי אחד או שניים לחצו על הפעל. ואף אחד לא כתב תגובה ולא עשה לייק.

הוא כזה גרוע? מה כולם יודעים עליו שהוא לא יודע? היעדר התגובות והלייקים חתך אותו מבפנים, ניקב את איבריו ורוקן את תוכו עד שהיה חלול לגמרי.

הוא זוכר איך שכב אמש בחדרו, מצא נקודה בקיר ובהה בה, הקיר בצבע קרם, כל כך סתמי, כל כך זועק לשינוי שאף פעם לא קורה. הוא בהה ובהה וחשב, זה לא נורמלי. כי הוא מעולם לא בהה קודם לכן במשך שעות בקיר, ואילו היה יכול לזוז, היה מתחבר לאינטרנט ומחפש בהייה בקיר במשך שעות, אבל הוא לא היה מסוגל לזוז. כשאביו הגיע הביתה ועצר בפתח חדרו, ארון עצם עיניים והעמיד פנים שהוא ישן עם האור דולק, ואז, כשאבא שלו כיבה את האור, הוא פקח שוב את עיניו ובהה שוב באותה נקודה שכבר לא ראה ותהה אם הוא יחסר למישהו אם ייעלם מהעולם.

"אר —?" אביו אומר עכשיו.

"מה — כן."

"איפה אתה, ארון בורוף?"

הוא מאלץ את עצמו לחייך. חיוך שאפילו הוא מאמין בו. הוא שחקן כזה טוב.

"ברמודה," הוא אומר. "סליחה, אני חושב על משהו מצחיק."

אביו מחייך. "טוב. אתה בטוח שהכול בסדר?"

ארון זוקף את ראשו ומביט באביו מזווית עינו. אביו צוחק. "טוב. רק וידאתי. לילה טוב?"

"פשפשים, מוטב שלא תעקצו, אחרת תשלמו על זה ביוקר," ארון אומר.

אבא שלו צוחק שוב, מחבק אותו, מנשק אותו במצח והולך לחדרו.

ארון נשאר לבד ותוהה איך היה אביו מגיב לו הוא היה זה שקפץ.