תספרי על אנחנו

בטיול

בטיול ראינו איש יורד מאופניו ורוכן אל תעלת נוי שזרמו בה מים ונתקעו במעבר הצר, מתחת למדרכה שכיסתה על התעלה כמו מין גשר. הוא חיפש מקל ארוך ומצא, והתחיל לדחוף ולשחרר את המים ממעצור העלים הרבים שנאספו שם; מראשי דולב, אלון, אגוז מלך, ועוד עצים שאני לא יודעת את שמותיהם. המון עלים.

הילדים עצרו מהליכתם, בלעו אותו במבטים מרחוק. ילדה אחת שאלה "מה". כך. בלי סימן שאלה. רק תביעה לדעת מה קורה.

הוא מוציא את העלים כדי שהמים יוכלו לזרום, עניתי. ואז, במקהלה, נשמעו קולות קטנים ודרוכים: "למה."

כי הרבה עלים נשרו מהעצים ושקעו בתעלה וסתמו את המעבר.

"למה."

כי מעל המים יש הרבה ענפים של עצים, וכשהרוח נושבת העלים היבשים נושרים למטה, ישר אל המים.

"למה."

וכך הלאה, ושום הסבר לא משביע, לא מרווה את ה־למה הענק שנפער בם.

רוצים שנראה אותו מקרוב?

חשבנו שלעולם לא תשאלי, אמר הזינוק של גופיהם הקטנים לעבר התרחשות המקל האופניים הגדולים והאיש. עמדנו קרוב והסתכלנו וראינו איך הוא מכניס את המקל הארוך ומנקה עלים ומוציא אותם בכף ידו כדי שהמים יוכלו לעבור.

אתה יודע, אמרתי לאיש, גם אנחנו הוצאנו קודם משהו עם מקל ארוך.

הילדים הסתכלו בי וזיהו מייד על מה אני מדברת, והשתתפו בסיפור בשקט ובדריכות. כמה הרבה עובר באי־אמירה של כלום.

באמת? מה הוצאתם? שיתף האיש פעולה, למזלנו.

הכדור התגלגל לנו מתחת לכוננית בגן, והיה צריך משהו ארוך כדי לגלגל אותו החוצה, סיפרתי לו.

הילדים נדרכו עוד יותר, בציפייה שאספר מה קרה אחר כך.

ואז, הוספתי, חברה אחת לקחה את המקל וניסתה להוציא, והיא לא ראתה שעומדת חברה אחרת מאחור, והקצה של המקל פגע לה במצח. והיא בכתה. וזה כאב לה.

רווחה ניכרה על פניהם. סיפרתי הכול, וגם האיש הקשיב ברוב עניין והגיש הזדהויותיו כיאה וכנדרש.

כשהתרחקנו משם, נשמע קול מהראשים הקטנים המתנועעים על השביל: "לספר!".

"אז העלים נשרו מהעצים, ישר אל תוך המים…" התחלתי, ונשמע שוב הקול:

"לא, תספרי על אנחנו".

הבקבוק

כשנכנסנו מהחצר, מנערים כפות רגליים יחפות מהחול שדבק בהן ומטופפים אל תוך האפלולית הקרירה שבגן, ניגשו הילדים בחפץ לב אל ערבוביית הצעצועים שנותרה על השטיח לפני שיצאנו. הם היו נכונים להמשיך מהמקום בו הפסיקו, כשהפרעתי להם עם ההזמנה לבוא לשתות. ילדה אחת ניגשה אל הבקבוקים שעל השיש, לקחה בקבוק לא שלה, והסתובבה לאחוריה, להגישו, ישר אל תוך צווחה איומה: "לאאאאא! זה הבקבוק שלי!!!!"

הילדה הניחה מיד את הבקבוק חזרה על השיש, ובעלת הבקבוק לקחה אותו בזעף הנגזלים, שתתה, וחזרה אל השטיח. הכול התנהל כשורה, ולא הייתי מבחינה בכלום, אלמלא השקט והדריכות שלפתע הקפיאו את כולם במבט אל הפינה שליד השיש. הסתכלתי מיד לראות מה, ולא ראיתי כלום. רק הילדה שהייתה שם קודם עמדה בגבה אלינו, מסתכלת החוצה דרך דלת הזכוכית. הסתכלתי שוב על הילדים, הם עדיין היו דרוכים ושקטים והביטו בגבה. ניגשתי קרוב יותר לראות את הפנים שלה, ו־אהה, הפנים היו מוצפות בכי שקט ללא קול.

איך הם ידעו? ואיך זה הדאיג אותם! ואיך הם סיפרו לי על זה ללא אומר. וכמה היה להם אכפת! ואיך עצרו הכול והיו איתה ממרחק. כאילו, חשו בחוש הישרדותי קמאי שיש סכנה בכך שהיא בוכה ולא רואים אותה. איזה יצור מופלא הוא האדם. סליחה, אולי זה נראה מוגזם להתבטא כך אבל זה באמת היכה אותי בפליאה והתרגשות.

מה קרה? ניגשתי אליה ואספתי אותה. את רצית לתת לה את הבקבוק שלה? רצית לעזור לה?

כ - - - - ן, התרסקה החוצה יבבה עזה ממעמקי העלבון והתנפצה אל השיש ועד לשטיח ועד אל כל הילדים ועד אלוהים. כן!

והבכי עלה וגאה, רם ומתפרץ.

בשנה הראשונה שלי בגנים, בשבועות הראשונים של פתיחת השנה, השבועות האלה של הקליטה, כל עניין הבכי היה לי קשה מנשוא. פעוטה הייתה נפרדת מהוריה וצווחת לי בידיים, ואני במאמץ על לא פורצת בבכי יחד איתה. לא ידעתי איך לנהוג. לא השריתי שלווה, זה בטוח. צערם עורר את צערי ויחד יצרנו דייסת צער איומה.

גם היום, לפעמים את לא יודעת מה לעשות מול צער של ילד. מול עלבון. מול התחפרות בעצב שממאן להסתלק. את יכולה לחבק לנדנד להצחיק לשחד, אבל את מרגישה רמאית.

כשיש לי מזל, אני זוכרת שהסיכוי היחיד הוא להעתיק את הסיפור.

להעתיק את מקומו. ממש.

אתם יודעים, אמרתי להם, כשאני מחבקת את הילדה ועוקפת באלגנטיות את ההזמנה להימסך בעלבונה ולהזדהות איתו,

פעם, הייתי ממש קטנה, ואח שלי ואני רצינו לשתות. הלכנו למטבח ואני לקחתי את הבקבוק של אח שלי כדי לתת לו ---

ובטרם תשלימי את המשפט, טק־טק־טק־טק, את רואה איך מתארגן מולך כמו אפקט דומינו, אבל הפוך, הדומינו מזדקפים ומתכנסים ועומדים מתוחי צוואר אל הסיפור. הם זיהו מיד, והסיפור כבר לא היה אצל מגישת הבקבוק והילדה שצעקה עליה. זה כבר לא היה אצלן וכבר לא היה בגן. זה הועתק למטבח אחד בבית סוכנות בשנות השבעים. הם יכלו לצפות יחד במילים שנאמרו ולראות אותן בעיני רוחם.

- ואז אח שלי צעק עליי נורא נורא נורא חזק.

הם מחייכים במתח.

לאאאאאא, ככה הוא צעק, אני מספרת להם, ומרימה קולי בצעקה אמיתית. לאאאאאא!

ואתם יודעים מה אני עשיתי?

את בכית, הם עונים בחיוך, שניכרה בו הקלה.

על שום מה הקלה? הקלה, כי צרת רבים מנחמת מאוד. כי היא נותנת אישור לכאב ולבהלה. כי היא מפיגה בדידות.

נכון. בכיתי. אתם רוצים לשמוע איך בכיתי?

כן, הם אומרים בלהט. ואני מדגימה להם, לאושרם, בכי גדול מאוד.

ו־אז, אני נוחתת אליהם חזרה, אימא שלי נכנסה למטבח ואמרה לי "מה קרה? את קיבלת מכה? את רצית את אבא? את היית רעבה? למה את בוכה?"

והם מחייכים מתוחים בציפייה, כי זה הרי נורא שאימא לא יודעת למה בכיתי, ואז, אני אומרת לה רצף של הברות לא מובנות מתוך בכי, והיא לא מבינה (אבל הם כן מבינים! הם יודעים מה אמרתי לה! ושותפות הגורל בינינו מתהדקת והם הופכים ממש שותפים סודיים לסיפור), ובסוף אני מצליחה להגיד ברור, שאני רציתי לתת לו את הבקבוק, והוא צעק עליי. ו- אז, אימא מסבירה לו, שאני רציתי לעזור לו, ולא רציתי לקחת לו. ואז הוא הבין והוא חיבק אותי.

זהו, הילדים יצאו כמו דג אבו נפחא שבסוף חוזר להיות שטוח כזה אחרי שיצאה ממנו כל הדרמה. חזרו אל השטיח. לא היה זכר לסערה. היא נשאה כנפיה ועפה אל שנות השבעים ברמת הגולן, נכנסה מדלת הסלון הפתוחה לרווחה, סבבה וחמקה החוצה מחלון המטבח הקטן, התערבבה בענני זרזירים שכיסו את שמי־אז במחול שחור, התגלגלה מטה במורדות ההרים, בבתרונות הבזלת דרך ביר א־שקום עד לצוק מעל הכנסייה העתיקה בכורסי, ומראש הציפור אשר לו נבעטה בְּווֹלֶה אדיר ומשיחי ישר אל תוך הכנרת שהייתה אז ים עמוק מאוד מאוד, התפרקה לרסיסי זיכרון שמעולם לא היה ועלתה בפתיתי זהב מעלה מעלה מעלה, עד שהכול חזר להיות לגמרי בסדר.