הייעוד והחמלה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הייעוד והחמלה
הוספה למועדפים

הייעוד והחמלה

5 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

אנאבל, תלמידת תיכון, נופלת לידיו החמדניות של מי שהכי לא הגיוני שיפגע בה. דיאנה אשתו, פסיכולוגית קלינית במקצועה, יוצאת למסע רגשי מטלטל כדי להחלים ממעשיו. לדרכיהן המצטלבות של השתיים מצטרף הקורא, שיוצא למסע אישי עמוק משלו.
הייעוד והחמלה הוא רומן מרגש ויוצא דופן, שמשאיר את הקורא במתח מתמיד לאורך העלילה. כמו ברכבת הרים, הסיפור מלא בתפניות חדות, לעתים מפתיעות ומעציבות, לעתים מרגשות ומשמחות, אבל תמיד משאירות רושם בל יימחה. זהו סיפור על עוצמות אדירות, על יכולות אמפתיות נדירות ועל תקוות שתמיד מאירות. 
 הייעוד והחמלה הוא ספר חובה לכל נערה, לכל אישה ולכל גבר באשר הוא אדם.
"הייעוד והחמלה" הוא הרומן השני של המחברת. הרומן הראשון, "לכודים ברשת", פורסם לאחרונה באמזון, בשפה האנגלית.

פרק ראשון

חלק ראשון: כשאלי פגשה את סוזנה

1

סוזנה הגיבה לנייד. היא תמיד הגיבה. אף פעם לא סיננה. היא חשבה שמי שמתקשר אליה רוצה שתענה. כך גם הייתה מצפה מאלו שהתקשרה אליהם. מהעבר השני נשמעה נערה צעירה למדי: ״סוזנה?״

״כן,״ השיבה בהיסוס מה. הקול לא היה מוכר לה: ״שמי אלי. אני צריכה לשוחח איתך על משהו חשוב. מתי נוכל להיפגש?״ סוזנה רצתה שהצעירה תפרט, אבל הרגישה שבעבר השני זה לא יתקבל בברכה.

״מחר?״

הן קבעו להפסקת הצהריים של הצעירה, בכניסה לגן הציבורי הקרוב למקום עבודתה.

זו לא הייתה הפעם הראשונה שסוזנה קיבלה שיחה שהותירה אותה תוהה. כעיתונאית באתר החדשות הנחשב ביותר בעיר, זה קרה לה מספר פעמים לאורך הקריירה. מניסיון, לאחר מכן התגלו סיפורים מעניינים, מצמררים אפילו.

בשעה היעודה התייצבה במקום. צעירה בראשית שנות העשרים, בעלת גוף גבעולי משהו, עם מעיל שחור ארוך שהגיע כמעט עד לקרסוליים, פסעה לקראתה, מושיטה יד ללחיצה. המגע שלה היה עדין במיוחד. מתאים לקול, חשבה. הצעירה הובילה אותה לספסל הראשון שהיה בנמצא. כשהתיישבו, היא שלפה דף מקופל מתיק הבד שהיה תלוי עליה: ״מצאתי את זה כשהגעתי אתמול הבייתה,״ היא הושיטה לה את הדף. ״מישהו שם את זה בחריץ דלת הדירה שלי. בשנייה הראשונה חשבתי שהכותב טעה בכתובת. אחר כך הבחנתי שהתבקשתי להעביר את הדף אליך. כשהראיתי אותו לשותפתי לדירה, היא הציעה לפנות למשטרה. במחשבה נוספת הגענו למסקנה שהמשטרה לא תעשה כלום. המשטרה מגיבה לתלונות, וזה לא היה המצב. אלא שמשהו בכל זאת צריך היה להיעשות. גלשתי באתר שלכם ומצאתי את הנייד שלך.״

סוזנה התבוננה בכתב היד הילדותי, וחשה בדחיפות, בתחושת לחץ אפילו. הכותב מיהר. ״הצילו״ הייתה הכותרת. את מה שנכתב בהמשך, אפילו לה היה קשה לעכל.

2

בדיוק כשסיימה את הלימודים בקולג’, נתקלה סוזנה במודעה קטנה באתר העירוני. המקומון חיפש עוזר לעורך. המודעה, כך לפחות הרגישה, פנתה במיוחד אליה. משהו אמר לה שזו המשרה שכדאי להתחיל ממנה, כדי להכיר את העולם שבחוץ. היא לא היססה אפילו לשנייה ומיד שלחה מייל. כעבור כדקה, במייל חוזר, הוזמנה לראיון עוד באותו ערב. מאז הייתה שם. היא התקדמה לאט, עוברת מתפקיד לתפקיד: מעוזרת עורך למפיקה זוטרה, ובהמשך לרכזת בדסק הכתבים. משם שינתה כיוון לכתיבה, הרגישה שמסוגלת. בהתחלה שכתבה ברכות והספדים. בהמשך עברה להיות כתבת מתחילה. רק לאחר כמה כתבות מוצלחות, הפכה לכתבת במשרה מלאה. היא הרגישה במקום הנכון. היה לה קהל קוראים קבוע, שגדל בהתמדה. היה לה שם של עיתונאית אמינה, יסודית, רצינית. פעם שמעה בהנאה שהודבק לה הכינוי ״האמא של המצפון״. אולי בגללו התגלגל אליה הדף האחרון.

אלא שזו הייתה הפעם הראשונה שהייתה אובדת עצות.

3

אלי נעצה עיניים בתקרה. ברגע שהעבירה את הדף לסוזנה, הרגישה שמשא כבד ירד מכתפיה. משהו בכל זאת הציק לה. למה הוא הגיע אליה? למה בכל זאת העדיפה לפנות לעיתונאית ההיא על פני המשטרה? היא שכבה במיטה, לאחר יום עבודה מתיש למדי, עדיין חוככת בדעתה אם עשתה את המעשה הנכון.

למחרת יצאה כהרגלה למסעדה שבה עבדה. היא הכי אהבה את משמרת היום; כמה לקוחות לקפה שלפני העבודה, כמה קבוצות של נשים, שנהנו מהפוגה של בוקר לאחר שפיזרו את הילדים במסגרות, וקהל קבוע שהגיע לצהרים. בארבע יכלה לעזוב את המשמרת, אם לא יצאה להפסקת צהרים. באותו יום החליטה לדלג על ההפסקה ולעזוב מוקדם. כשפתחה את דלת המסעדה, הבחינה בבחורה שנשענה על עמוד תחנת האוטובוס ממול, צופה בה מעברו השני של הרחוב. אלי לא הייתה שמה לב אליה, אלמלא הדף ההוא. היא התבוננה בה בחזרה, שוקלת אם לגשת אליה. באותה שנייה הבחורה עזבה את העמוד ופנתה ללכת במהירות מהמקום. איכשהו, אלי הרגישה שיש קשר בין הדברים. כשפנתה לחצות את הכביש לעברה, הבחינה שנעלמה מעבר לפינת הרחוב.

 

 

עוד על הספר

הייעוד והחמלה סיגל בן-ארצי

חלק ראשון: כשאלי פגשה את סוזנה

1

סוזנה הגיבה לנייד. היא תמיד הגיבה. אף פעם לא סיננה. היא חשבה שמי שמתקשר אליה רוצה שתענה. כך גם הייתה מצפה מאלו שהתקשרה אליהם. מהעבר השני נשמעה נערה צעירה למדי: ״סוזנה?״

״כן,״ השיבה בהיסוס מה. הקול לא היה מוכר לה: ״שמי אלי. אני צריכה לשוחח איתך על משהו חשוב. מתי נוכל להיפגש?״ סוזנה רצתה שהצעירה תפרט, אבל הרגישה שבעבר השני זה לא יתקבל בברכה.

״מחר?״

הן קבעו להפסקת הצהריים של הצעירה, בכניסה לגן הציבורי הקרוב למקום עבודתה.

זו לא הייתה הפעם הראשונה שסוזנה קיבלה שיחה שהותירה אותה תוהה. כעיתונאית באתר החדשות הנחשב ביותר בעיר, זה קרה לה מספר פעמים לאורך הקריירה. מניסיון, לאחר מכן התגלו סיפורים מעניינים, מצמררים אפילו.

בשעה היעודה התייצבה במקום. צעירה בראשית שנות העשרים, בעלת גוף גבעולי משהו, עם מעיל שחור ארוך שהגיע כמעט עד לקרסוליים, פסעה לקראתה, מושיטה יד ללחיצה. המגע שלה היה עדין במיוחד. מתאים לקול, חשבה. הצעירה הובילה אותה לספסל הראשון שהיה בנמצא. כשהתיישבו, היא שלפה דף מקופל מתיק הבד שהיה תלוי עליה: ״מצאתי את זה כשהגעתי אתמול הבייתה,״ היא הושיטה לה את הדף. ״מישהו שם את זה בחריץ דלת הדירה שלי. בשנייה הראשונה חשבתי שהכותב טעה בכתובת. אחר כך הבחנתי שהתבקשתי להעביר את הדף אליך. כשהראיתי אותו לשותפתי לדירה, היא הציעה לפנות למשטרה. במחשבה נוספת הגענו למסקנה שהמשטרה לא תעשה כלום. המשטרה מגיבה לתלונות, וזה לא היה המצב. אלא שמשהו בכל זאת צריך היה להיעשות. גלשתי באתר שלכם ומצאתי את הנייד שלך.״

סוזנה התבוננה בכתב היד הילדותי, וחשה בדחיפות, בתחושת לחץ אפילו. הכותב מיהר. ״הצילו״ הייתה הכותרת. את מה שנכתב בהמשך, אפילו לה היה קשה לעכל.

2

בדיוק כשסיימה את הלימודים בקולג’, נתקלה סוזנה במודעה קטנה באתר העירוני. המקומון חיפש עוזר לעורך. המודעה, כך לפחות הרגישה, פנתה במיוחד אליה. משהו אמר לה שזו המשרה שכדאי להתחיל ממנה, כדי להכיר את העולם שבחוץ. היא לא היססה אפילו לשנייה ומיד שלחה מייל. כעבור כדקה, במייל חוזר, הוזמנה לראיון עוד באותו ערב. מאז הייתה שם. היא התקדמה לאט, עוברת מתפקיד לתפקיד: מעוזרת עורך למפיקה זוטרה, ובהמשך לרכזת בדסק הכתבים. משם שינתה כיוון לכתיבה, הרגישה שמסוגלת. בהתחלה שכתבה ברכות והספדים. בהמשך עברה להיות כתבת מתחילה. רק לאחר כמה כתבות מוצלחות, הפכה לכתבת במשרה מלאה. היא הרגישה במקום הנכון. היה לה קהל קוראים קבוע, שגדל בהתמדה. היה לה שם של עיתונאית אמינה, יסודית, רצינית. פעם שמעה בהנאה שהודבק לה הכינוי ״האמא של המצפון״. אולי בגללו התגלגל אליה הדף האחרון.

אלא שזו הייתה הפעם הראשונה שהייתה אובדת עצות.

3

אלי נעצה עיניים בתקרה. ברגע שהעבירה את הדף לסוזנה, הרגישה שמשא כבד ירד מכתפיה. משהו בכל זאת הציק לה. למה הוא הגיע אליה? למה בכל זאת העדיפה לפנות לעיתונאית ההיא על פני המשטרה? היא שכבה במיטה, לאחר יום עבודה מתיש למדי, עדיין חוככת בדעתה אם עשתה את המעשה הנכון.

למחרת יצאה כהרגלה למסעדה שבה עבדה. היא הכי אהבה את משמרת היום; כמה לקוחות לקפה שלפני העבודה, כמה קבוצות של נשים, שנהנו מהפוגה של בוקר לאחר שפיזרו את הילדים במסגרות, וקהל קבוע שהגיע לצהרים. בארבע יכלה לעזוב את המשמרת, אם לא יצאה להפסקת צהרים. באותו יום החליטה לדלג על ההפסקה ולעזוב מוקדם. כשפתחה את דלת המסעדה, הבחינה בבחורה שנשענה על עמוד תחנת האוטובוס ממול, צופה בה מעברו השני של הרחוב. אלי לא הייתה שמה לב אליה, אלמלא הדף ההוא. היא התבוננה בה בחזרה, שוקלת אם לגשת אליה. באותה שנייה הבחורה עזבה את העמוד ופנתה ללכת במהירות מהמקום. איכשהו, אלי הרגישה שיש קשר בין הדברים. כשפנתה לחצות את הכביש לעברה, הבחינה שנעלמה מעבר לפינת הרחוב.