*
יִהְיוּ פְּנֵי הַקַּרְקַע אֲשֶׁר יִהְיוּ –
מוֹרָד מְסֻלָּע, שְֹפַת נָקִיק, עַקְמוּמִית –
הָאַשּׁוּחַ נוֹשֵֹא בּקְצֵה אֶצְבָּעוֹ אֶת כִּפַּת הָרָקִיעַ.
צִירוֹ שֶׁל עוֹלָם.
תהום היומיום
לְרֶגַע הֵצַצְתִּי אֶל תְּהוֹם הַיּוֹמְיוֹם.
רָאִיתִי אֶת נְחַשׁ הַמַּגְמָה חוֹמֵק
בְּעֹמֶק חֶשְׁכָתָהּ.
רָאִיתִי אֶת שְׂרִיטוֹת הַזְּעָקָה הָעַתִּיקָה
בְּדָפְנוֹת שׁוּלֶיהָ.
מֵעַתָּה
אוֹצָרִי הָאֶחָד הִיא.
פִּסַּת תַּחֲרָה אָסִיר מִיְּרֵכִי
וְאַנִּיחַ עַל פִּיהָ,
בַּעֲדָהּ
יָבוֹא הָאֹפֶל, יַעֲלֶה בְּזַהֲרוּרֵי זְהָבוֹ,
יַעֲטֹף אֶת כְּתֵפַי, זְרוֹעוֹתַי, צַוָּארִי,
בְּעוֹדִי
רגע
יְרִיעַת הַזְּמַן, זְרוּיַת אֲבַק הַכּוֹכָבִים,
אֵינָהּ מַתִּירָה לִי לִרְאוֹת אֶת שׁוּלֶיהָ.
עַל כֵּן אֶעֱצֹם עֵינַיִם
וְאֶשְׁקַע
אֶל אֶפֶס מִשְׁקָלוֹ שֶׁל הָרֶגַע.
וְהוּא הָרֶה אוֹתִי בְּרֹךְ
כְּמוֹ הַיָּם אֶת הַדָּג
כְּמוֹ נַחְשׁוֹל שֶׁל רוּחַ –
צִפּוֹר