יום הג'ינג'ים הבין-לאומי

השועלה

סתיו, הנשמה נודדת, צפרים מסתדרות בחץ, אנשים סולחים.

שני גברים שתו את הבירה שלהם מול מסך הטלוויזיה שמעל לבר. השעה היתה שמונה בערב וראש הממשלה עמד לשאת נאום ברכה לכבוד השנה החדשה.

״אזרחים יקרים, חג שמח ושנה טובה. החצבים פורחים, ודאי שמתם לב, והסתיו מגיע. מרגישים צינה באוויר וכבר ראינו טיפות של גשם״.

הברמן הגביר את עצמת הקול והאנשים המעטים שישבו בבר השתתקו ונשאו עינים אל המסך.

בגבול הייתה מתיחות. צבאות הסיעו כוחות. העגבניות נעלמו מהשוק ואז חזרו, אדומות פחות ויקרות הרבה יותר.

ראש הממשלה הזכיר את ריח האדמה אחרי הגשם הראשון. אנשים ויתרו על עגבניות כי זאת שערוריה ואנחנו לא מוכנים לקנות עגבניות ב15 ש״ח לקילו.

את המחיר של הבירה דווקא הורידו, והחיילים משני הצדדים ערמו על משאיות ארגזי תחמושת ותיבות אלכוהול. בדרכו לחופשה בבית, הכניס רב סמל אור חסון לתרמיל הצבאי 11 פחיות בירה שקנה במזנון דרכים. הטלפון שלו לא הפסיק לצלצל. חיכה לו סוף שבוע עמוס.

המתרגם לשפת הסימנים סימן מחיאות כפיים מתוך העיגול שלו בפינה השמאלית התחתונה של המסך. הוא הרבה לגעת בשפתיו באצבעות ידו הימנית, לא מפני שהטיל ספק בדברים, כפי שניתן היה אולי לחשוב. הוא סימן מלים שראש הממשלה בחר להדגיש .

שפתיו של גבר גדול בחולצה מכופתרת אדומה רטטו. כוס בירה ריקה נבלעה בין כפות ידיו. חברו, שלוש שערות על ראשו, טפח על כתפו.

כשתיאר ראש הממשלה בקולו העמוק את טיפות הגשם הזולגות כדמעות על חלון האומה ואת הימים החמים שעוד יבואו, כולם כבר נאנחו.

״מי ייתן ובמהרה נראה כולנו ברכה במעשה ידינו״.

רודיקה השועלה בעלת הזנב האדמוני לבשה חצאית ויצאה להשתין בקפה הסמוך, כי הפועלים שעבדו אצלה בבית סגרו את המים בשירותים. גבר לחוץ היה בוודאי מסתפק בכיור שבאמבטיה, אבל לרודיקה סאוויץ’, הגברת הראשונה של מפלגת ״כולם נגדנו״, לא היו פריווילגיות כאלה.

היא הזמינה קפה, הניחה את התיק על כיסא, ואחרי שסימנה כך את השולחן כֶשֶלה מיהרה לשירותים. בתנועה חיננית, בעודה מתיישבת על מושב האסלה, פרסה הפוליטיקאית הפופולארית על ירכיה החשופות את החינמון שאספה בדרך מידי מחלקת העיתונים.

מחלקת העיתונים עמדה בפינה הקבועה שלה והסתכלה בדאגה בשמים המעוננים מתחת לכובע מצחייה ירוק. העיתונים כמעט אזלו, ועוד מעט תוכל להיכנס לקפה, לתת מנוחה לרגליה וליהנות מארוחת בוקר שקטה על חשבון העיתון. זו הייתה השעה הטובה ביותר של יומה, ומוכרת העיתונים רצתה שכבר תגיע. היא מסרה שני גיליונות צמודים לגבר ממהר שעצר במכוניתו לידה ופתח את החלון. תודה, אמר הגבר ונסע הלאה עם מטען הנייר הכפול.

במאמר המערכת שבחו את ראש הממשלה. נאום הברכות לכבוד ראש השנה היה הצלחה כבירה. הצלם של העיתון שלח תצלום של אזרחים נפעמים מול מסך טלוויזיה בפיצוציה. פניו של ראש הממשלה, כנות, אמינות ואבהיות על אף חוסר הסימטריה המעוקם מעט של פניו, זהרו בין שורות של בקבוקים ובונבוניירות.

נוסח הנאום הודפס בתוך מסגרת של עלי סתיו. השועלה רפרפה על פני קלישאות הפתיחה והאמצע והגיעה לעיקר: ״ועוד מעט יבואו הגשמים. כולנו מייחלים לגשמי ברכה: הצמחים, העצים, החקלאים. כשהייתי ילד בירושלים, הייתי הולך עם אבי זכרו לברכה לבית הכנסת הספרדי שהיה סמוך לביתנו, ואני זוכר שאהבתי מאד את הפיוט: ״ֵאֵל חַי יִפְַתַח אוְֹצְרוֹת שָׁמִָיִם. יֵַשֵב רוּחוֹ יְִזְלוּ מים״.

במהלך הנאום - היא צפתה בו בביתה ערב קודם עם החתול האפור בחיקה - עצר ראש הממשלה לרגע, הישיר מבט בכוונה רבה אל המצלמה ושר את הפזמון. איכשהו, חשבה רודיקה, אולי מפני שזייף, המאמץ גרם לו להראות כן יותר. החתול גרגר והיא ליטפה אותו על הראש. האזרחים, כצפוי, התלהבו, ומכיוון שהפיוט היה מוכר, אנשים זמזמו אותו. עורכי המוסיקה ברדיו חיפשו בארכיונים וכל התחנות השמיעו את הפיוט בבוקר שלמחרת, כל מגיש בגרסה ובנוסח שהצליחו העורכים למצוא, סולן ומקהלה, מקהלה בלי סולן, פייטן ששר סולו בקול שירש מסבו.

״אבל, אזרחים יקרים ,ישנם גם עננים שחורים, עננים קודרים, שמביאים איתם אסון. ואני חושש .אני חושש מפני עולם לא אחראי שישב מנגד, בעוד אויבינו מצפון ומדרום מתחמשים. אני חושש מפני גשם אחר: גשם שחור, מים רבים שימיתו כל חי, צומח ואדם .אני דואג, ואני קורא מכאן לבעלות בריתנו: לא עוד״.

לאחר שהורידה את המים ויישרה את החצאית, התאפרה סאוויץ’ באור העמום של השירותים והתקרבה אל המראה כדי לשרטט את קווי המתאר של שפתיה. ליד המראה היה תלוי סטנד ועליו גלויות פרסום. לפני שיצאה מהשירותים בחרה שתיים: האחת פרסמה שירות דיסקרטי של נערי ליווי, והשניה הללה את חברת ״רטוריקה״, החברה שבמשרדיה נקבעה לה הפגישה הבאה באותו בוקר. החברה התמחתה בקמפיינים, פוליטיים בעיקר, מסיוע בכתיבת נאומים וליווי בהופעות פומביות ועד להפקה והפצה של סרטי תדמית.

רעננה ומוברשת ישבה השועלה ליד השולחן ובחנה בנחת את הגלויה הראשונה שבחרה, שעליה נראה גבר צעיר, יחף, ולגופו רק מכנסי מדים שלבש ברישול והוא מצולם מגבו, מתבונן בים כחול רווי. בקצה הימני של התמונה, על החול, הניח מישהו תרמיל צבאי.

ההתנהלות הפוליטית של סאוויץ’ בת ה36, שעמדה בראש מפלגה צבעונית וקשה להגדרה, היתה מבריקה ומתעתעת כאחד. חברי המפלגה ניסו לנחש עם מי מתייעצת ראש המפלגה שלהם, איך היא מתכננת את צעדיה ומנין צונחות עליהם מסיבות ההמונים שהיא מארגנת להם בהפתעה. אמרו שיש לה שני יועצי סתרים שיודעים זה על זה ומעולם לא נפגשו, ושהידיעה שזמנם קצוב ותלוי בהצלחת יריבם גרמה להם להזיע ולהתחדש. אמרו שהיא קוראת ביוגרפיות של מנהיגים ומשכילה להפריד בין תבונה פוליטית ואגו. אבל בפועל, תכנית הפעולה של מפלגת ״ישראל נגדנו״, היסטוריה, הווה ועתיד, מניפסט ויעדים, היתה חקוקה מראשית עד אחרית בדיו בשלשה צבעים על גבו של מיכאל, בן זוגה של סאוויץ’, ענק בהיר ושלו שעבד במחלקת המפות בספריה הלאומית.

מיכאל ו’ היה מומחה לשחזור ולשימור של מפות עתיקות. אצבעותיו נעו על קווי גבול, נתיבי סחר וחבלי ארץ למודי קרבות. בלילה עבר מצעד הרגלים הנע בוואדיות מידיו לגופה של השועלה, שניצחה בעינים עצומות על תנועת הכוחות בעודה שומעת פכפוך נחלים ותרועות.

הכל כבר נכתב על גבו של מיכאל. נהר נבע מכתפו הימנית והתפתל וירד לו על גבו עד למתנו השמאלית. את הנהר הזה קעקע אמן מהרי אורל, ששתה במהלך הקעקוע במידה, כך שהפיתול האחרון של הנהר הסתיים רועד מעט, מקווקו קצת, כמו ציור זן .את אלומת השיבולים הדקיקות צייר סטודנט לאמנות באוקראינה, ואת השמש האדומה על הכתף השמאלית כבר עשו לו בארץ, בתל־אביב, לכבוד העליה.

הקעקוע החדש מכולם, עדיין טרי וכואב מעט, צויר בזהירות על בטנו, שם שורטטה מדינת אהבתו בת השלוש לשועלה האדמונית. גבולותיה רכים, חופיה וימיה בוטחים, ומִתאר הריה גואה, כפי שתהיה בטנה של אהובתו בעוד כחודשיים.

סאוויץ’ הגיעה לאולפני ״רטוריקה״ לצילומי הכנה לסרטון תדמית למפלגה, כיסוי הולם למשימה של ריגול לשוני. היא ידעה שלראש הממשלה יש אשת סתרים, יועצת רטורית ומאמנת שמכינה אתו את הנאומים רבי ההשראה שלו. בזכות הנאומים האלה הצליח להפוך פעם אחר פעם, הפעם הנוכחית היתה החמישית ברצף, את דעת הקהל ממִרמוּר עוין לנהייה מוקסמת. היא רצתה לפגוש את האישה הזאת.

במחלקת סרטי התדמית הקשיב קרסנטי למוסיקה באזניות בשעה שערך סרט שהזמין מ״רטוריקה״ המרכז הים תיכוני לחינוך דנטלי. העגיל באוזן ימין שלו קרץ, מנצנץ ודועך חליפות.

הימים היו קשים, כולם בחברה נהגו בזהירות. הוא ידע שימיו בה, כנראה, ספורים וחשב שהרגעים האלה, שבהם הוא יושב מרוכז, עורך את התמונות ומקשיב לצלילים, מנותק מהעולם, בוודאי יחסרו לו. לקריאתו של הבמאי, הניח את האזניות וניגש לאולפן המרכזי.

האולפן המרכזי של מחלקת ההפקות היה עצום ונטול חלונות. שולחנות עגולים ומשולשים היו מפוזרים בחלל מלבני. הישיבות והשיחות המצולמות היו קצרות הוגבלו לעשר דקות, והאנשים נעו בחדר מפינה לפינה. מנהל המחלקה הושיב את השועלה על כסא גבוה כשמאחוריה מסך ירוק, והתהלך מסביבה בצעדים מהירים מבלי להפסיק לדבר כמעט במהלך הפגישה, שארכה 96.5 דקות בדיוק. ארבעה צלמים עקבו אחריהם בריקוד זוגות. סאוויץ’ הראתה להם פרופיל שמאלי (״נולדתי בבלארוס״) ואחר כך ימני (״כן, זה הצבע של השיער שלי. באתי ממשפחה של נשים ג’ינג’יות״). בחור חיוור עם אזניות ישב בצד והקליד במהירות על מחשב נייד, מנסה להתגבר על קצב הנשימה שהכתיב לו התקף אסתמה מתקרב. היא דיברה על התנגדות — התנגדות לכל דבר - כמניע לפעולה. היא דיברה על כוחה של האומללות, על הזעם שנצבר אצל מי שנדחקו לפינה. צלילי ההקלדה רעפו כגשם דק באזניה כשעצרה לנשום. במקומות הנכונים הבליטה את השתלטות התחביר והדקדוק הרוסי על מילותיה שנבחרו בזהירות. היא היתה קוקטית בישראלית, מגניבה ברוסית, סקסית בשתיהן, וסוערת על לא כלום בלהט שכולו שלה. קרסנטי התרשם מהנגינה שבקולה. למילים ממילא לא הקשיב, כל הפוליטיקאים אמרו אותם דברים, אבל המוסיקה: כמו שירת סירנות. הבחורה הזאת תצליח בגדול.

כשיצאה מהאולם בדרכה למשרדה שבמטה המפלגה התעכבה במשרדי מדור ההפקה ,שם כבר חיכו לה סיכום קצר של הפגישה ותמלול של דברי הריאיון, מלווים בהמלצות לקראת צילומי ההשלמה, עמוד וחצי אורכם. צעירה סגולת שפתון שלפה את הדפים מהמדפסת, קיפלה אותם והכניסה אותם למעטפה עם לוגו מורכב בשני צבעים. היא תקבע תאריך לצילומי ההשלמה, אמרה המזכירה, והיא שמחה מאד לפגוש אותה. היא מעריצה אותה, הוסיפה. סאוויץ’ האזינה, מתמסרת כולה, לערימת השטויות שפלטה המזכירה על העצמת נשים ועל כמה נהדר היה העולם אילו נשים ניהלו אותו. היא החמיאה למזכירה על חולצתה המפוספסת (המיוחדת עד שעמום - לפחות חמש כאלה ראתה על נשים שונות ביומים האחרונים), שאלה אותה על עבודתה (בלה בלה רגיל על סיפוק ועל שעות נוספות) וכבדרך אגב שאלה אותה גם על המאמנת הרטורית של ראש הממשלה. ״קראתי ראיון איתה, ממש מרשים״, לכדה השועלה את עיני המזכירה במבט תכול. ״מאד הייתי רוצה לפגוש אותה״. נרגשת, מיהרה המזכירה לטלפן למשרדה של אשת הצללים, וחמש דקות לאחר מכן כבר לחצה סאוויץ’ על כפתור המעלית. בדרכה לקומה החמישית בחנה את נעליה ההורסות, פואמה באדום־לבנה, שחור ולבן, סידרה את שערה מול הראי ותחבה את ידיה לכיס הז’קט שלה: שתי גלויות הפרסום מבית הקפה עדיין היו שם, צמודות זו לזו. היא הפרידה ביניהן, הגלויה של ״רטוריקה״ בכיס שמאל, והגלויה, שבה פרסם נער הליווי במכנסי הב’ את מספר הטלפון שלו על חוף הים הכחול מדי, בכיס ימין.

אההה, אמר כותב דברי הימים של המפלגה לבוסית שלו, אחרי שקרא את סיכום הפגישה בחברת ״רטוריקה״, שעתיים מאוחר יותר. אפשר למתן קצת את הקשקשת הצהובה? בכל זאת, אנחנו מפלגה של בני תרבות, כולם נגדנו וכולנו מתנגדים, זה מה שמאחד בינינו, כן? אני, אישית, בוחר להתנגד לדיבור מתחנף. מוחה, אפילו, גם אם הדמויות בסיפור עכשוויות. ״רודיקה סאוויץ’: הכח האדום״? יש לנו בוחרים, זוכרת? יש לנו בעיה עם ״אדום״, כן ? אני עומד על כך שבחירת המילים בסרט התדמית תהיה זהירה יותר, אחרת אני מגיש את התפטרותי.

צודק, אמרה רודיקה. תנקה את המילים הבעייתיות ותראה מה אתה יכול להוציא בכל זאת מההמלצות של הרטוריקנים. האמת, עשו לי כאב ראש.

היא השתרעה על הספה שבמשרדה והקשיבה למוסיקת גלים באוזניות.

השיחה עם המאמנת הרטורית ציערה אותה. השועלה זיהתה סדקים במייק־אפ ורעד קל בצידי הפה, שחמק פעמים רבות מדי משליטה. לא היו תמונות של בני משפחה במשרד, שום שטויות צבעוניות ומזכרות חסרות תכלית מלבד עצם היותן, גם לא עציצים. הבושם של אשת הצללים היה ענייני ועיניה יפות ועייפות. לאחר שהניחו לראש הממשלה ולאמנות הנאום, המידע שהצליחה לחלץ מהאישה בסוודר הכחול־נטמע היה דל ביותר, והשתתקו לרגע, אמרה אשת הצללים פתאום משהו על בדידותם של אנשים רהוטים מדי .

מכירה, לא פשוט, הנהנה השועלה, בכנות, אגב. אני חושבת שטוב לגמגם לפעמים, להכניס מילה לא נכונה ולצאת קצת טפש, את יודעת? זה אנושי ומדבר לבוחרים, ששמחים פעמיים: פעם מפני שראו את הפוליטיקאי מועד, ופעם מתוך הזדהות, מפני שבינינו, מי לא מדבר שטויות לפעמים ?או נבוך בגלל כל מיני דברים שצצים מהעבר, או שמישהו מהמשפחה מפשל ואת צריכה איכשהו להתייחס לזה? צריך להעז.

העניין הוא שאני מפחדת להיפגע, הודתה אשת הצללים. והאמת היא, שאני גם ממש ביישנית. אז נפגעים קצת. אנשים מפתיעים, אמרה השועלה ושיכלה את רגליה בתנועה איטית, מודעת ליופיה. את יודעת, נגיד ,לדוגמה, בנאדם אחד נכנס לבית קפה בכל בוקר ואומר: ״בוקר טוב לך. אני יכול בבקשה להזמין קפה״? הוא מקבל את הקפה שלו עם כל הכבוד מהמלצר באדיבות שיכולה להקפיא לפינגווין את התחת, וככה הוא שותה את הקפה שלו ככה שנים, לבד ומכובד. ויום אחד אותו בנאדם נכנס לבית הקפה ואומר: היי, אני רוצה קפה חם חם עם משהו לאכול! וטראח, כל בית הקפה רוקד, חוגגים איתו את הרגע שבו הוא נהיה אנושי. הבריסטה מצייר לו על הקפה פרחים בקצף והמלצר מוסיף לו אקסטרה ריבה. אקסטרה ריבה! לשם כולנו צריכים לשאוף, לא?

היא טמנה את ידיה בכיסי הז’קט שלה ואמרה: צריך לחיות. גם אם ראש הממשלה ייבחר שוב, הרבה בזכותך, את תשמחי לרגע ואחר כך הערב ירד, ולמה? מה הענין ?אנשים מוצאים פתרונות. את, למשל, ביישנית שכותבת נאומים נפלאים לאנשים לא ביישנים. נדבר לענין: אני מאד אשמח לעבוד איתך, בגלל זה ביקשתי שנפגש, וברור, בלי ניגודי עניינים ורק אם זה יסתדר עם המדיניות של ״רטוריקה״. הענין הוא, איך להסביר את זה? יש לך כישרון. את יודעת לתאר את עתיד האומה כמו בסרט ואנשים קונים כרטיסים ובולעים את המלים כאילו היו פופקורן. אני רוצה להיות הסחורה במיכל הקרטון הזה, שעולה שלושים וחמשה ש״ח בלי בושה, ותארי לך שמגיעה לסרט משפחה שלמה. תסלחי לי על הדימויים, אמרה השועלה והניעה בראשה בחן, אבל את הרי כותבת לפוליטיקאים וזה קצת מדבק.

המאמנת הרטורית הסתכלה על רודיקה, שזהרה מולה. את יודעת, אמרה, האמת היא, שכבר אמרתי לנשיא של החברה שאני מרגישה שהעבודה שלי עם ראש הממשלה מיצתה את עצמה, ושאני רוצה להעביר את הטיפול בו לעובד אחר במחלקה, בחור מוכשר שגם קרוב אליו יותר מבחינה פוליטית. יש לי מחשבות על המשך העבודה פה באופן כללי. כך או כך, אם זה יתאפשר, אשמח מאד לעבוד איתך.

השועלה קמה, עקפה את השולחן ופרשה את ידיה. בבקשה תקראי לי רודיקה, אמרה והעניקה לה חיבוק לא מחושב בעליל מפני שהאינטרסים היו שם, מונחים נוצצים על השולחן. נעים מאד, אוֹלי, אמרה כותבת הנאומים. נטולת נשימה מישירות המגע ומחומו אבל עדיין זהירה, היא השיבה לשועלה חיבוק.

לפני שעזבה, תוך כדי שהיא מבטיחה להתקשר אליה בקרוב, השאירה ראשת המפלגה על השולחן את שתי גלויות הפרסום, מוטלות ברישול זו על זו, הלוגו של ״רטוריקה״ מכסה בקושי על כתפיו הרחבות והעירומות של החייל שעל חוף הים.

ישירוּת, חשבה אוֹלי ולירו. חום ומגע פזיז, לא מחושב. השאלה איך אפשר ללמוד את כל אלה מבלי שהמאמץ לזרום יבלוט מדי. אולי צריך להתחיל מפעולה טפשית, מנוגדת למהלכים הטבעיים שלי, אנטי אני. לא לחשוב על כל הסרטים, יש הרבה כאלה, שמציגים את האישה החושנית שמשתחררת מקליפת אשת המקצוע המקובעת בחמש דקות של מהפך: מעיפה את המשקפיים, מקצרת את השמלה, יודעת פתאום לקלל. התספורת משחררת.

אוף, כמה טריוויה מיותרת, חשבה המאמנת הרטורית של ראש הממשלה. היא קמה, עקפה את השולחן ופתחה את החלון. אויר מזוהם חדר פנימה במצב רוח לא פייסני והעיף את שתי הגלויות שהיו מונחות על השולחן אל הרצפה. אוֹלי חשבה על מקום העבודה שלה. היא היתה זקוקה לכסף אבל תיעבה את ״רטוריקה״ ואת ראש הממשלה. הוא ממש נחלש עכשיו, חשבה כותבת הנאומים. זה באמת זמן טוב להחליף צוות.

אגביות מחושבת , אמרה אולי לעצמה. לנסות ללמוד לדבר מחדש, ישר מהבטן, בלי צנזורה. היא סגרה את החלון, הרימה את אחת הגלויות ומבלי להתיישב או לחשוב או להתארגן, התקשרה.

יומים קודם לכן הלכו ראשת המפלגה ובן זוגה לתיאטרון. אנשים בקהל זיהו את השועלה וצילמו אותה בטלפונים הניידים. היא לחצה ידיים וחייכה חיוכים גדולים. אנחנו איתך, אמרו לה האנשים ובחור בלונדיני עם קרחת וזקן מיהר לבר וחזר עם שתי כוסות יין לבן. לחייך, אמר לה. שתצליחי. מיכאל לקח את הכוס ושתה ממנה לפני שמסר לה אותה עם מעט היין שנותר (נו, קצת לא יזיק לתינוק) . היא חייכה אל הבחור, שקלע את קצות זקנו בצמה, והם השיקו כוסות ושתו .

מאוחר יותר, כשהשחקן הראשי עמד עירום על הבמה ורק מניפה סינית עם הדפסים של דגניות כחולות מפרידה בין החוויה האמנותית לשלום הציבור, חיבק מיכאל את הפוליטיקאית שלו. תראי, אמר לה. העם אוהב אותך. הוא הניח את ידו על בטנה ונאנח.

יפה, ציין כותב דברי הימים של המפלגה. נימוס שמקפיא לפינגווין את התחת .דגניות כחולות .אנחנו מתקדמים. נו מה?

רב סמל אור חסון התעורר כשהאוטובוס נעצר בתחנה, הוריד והעלה נוסעים והמשיך הלאה. שעה של נסיעה נותרה לו והוא סידר את האזניות והתחיל לעבוד. הבירות בתרמיל התחממו והוא קיווה שיספיקו להתקרר עד שיראה את החברים בערב. סוף סוף יצא לרגילה; הוא יעבוד מראשון עד שלישי ויבלה שוב בסוף השבוע. אין לחץ.

אור חזר לארבעה מספרי טלפון וקבע פגישות. בעלת מלון על חוף הים, שאיתה היה לו הסדר עוד מימי התיכון, שמרה לו חדר קבוע בקומה הרביעית לשלושה ימים בחודש, לפעמים לסופי שבוע,לפעמים, כמו עכשיו, לשלושה ימי חול. מחלון החדר נראה הים, כחול ירוק ואדיש, והקצף מעטר את גליו בשפמים ארוכים. בהפוגות שבין הנשים אהב רב סמל חסון לעמוד בחלוק המגבת של המלון מול הים, לפתוח את החלון, להריח את המלח ולהקשיב לקולות העמומים שעלו מהרחוב. קריאות השחפים התחרו בצופרי המכוניות. אלה וגם אלה חיפשו מזון וטריטוריה. לפני שנכנס למלון חלץ את נעליו והלך יחף במים. אחר כך ישב על החול, הביט בים ושיחק בצדפים שסביבו. הוא אסף את היפים שבהם, שטף אותם במי הים וטמן אותם בכיסי הדגמ״ח.

בחדרו שבמלון, מורם מעם, השיק אור חסון, הבחור שהתחיל מוקדם, בקבוק בירה עם עצמו מול השקיעה וחיכה לאשה הבאה.

כשהזכיר ראש הממשלה את הפיוטים ששמע בילדותו בבית הכנסת הספרדי בירושלים, אחד הגברים שישבו ליד הבר הביט בחברו.

שמעת? אמר. זהו. תשים לב. אם הוא יתחיל לשיר עכשיו, הענין סגור. תצטרך להרוג אותו.

לגבר שהקשיב לדברים קראו נויברג. הוא היה בן 48 ונמאס לו להרוג אנשים ,אבל היתה לו משפחה לפרנס, שני חתולים כחולים יהירים ועורבני מחמד שדרש מעט תשומת לב והעניק לו בתמורה שמחה גדולה. הוא גם ניחן ביד קולעת קטלנית. הגבר השני, טיבור, היה הנושא והנותן, קצין המבצעים והמתווך, ובעיקר האחראי על המוטיבציה ועל מצבו הרגשי של נויברג. הוא עצמו לא נגע בנשק מטעמים עקרוניים.

לצוות שמינו הבוסים של טיבור ונויברג לקח זמן, אבל הצופן פוענח. הוא היה מתחכם יותר מאשר מתוחכם, בדומה לראש הממשלה עצמו. כשדיבר על מזג האוויר, ימים מוארים, אביב וקרני שמש ישבו במטכ״ל והוציאו פקודות לתרגילים חטיבתיים, לפריסת סוללות טילים ולגיוס מילואים. כשעסק בחורף נרגעו הכוחות.

אבל התפילה לגשם היתה סיפור אחר. כשהוזכרה, הועלתה הכוננות הפנים מפלגתית לקראת העברת חוק. כשראש הממשלה ניסה את כוחו בשירה, גופים כלכליים התחילו להניע כוחות בשוק. זה היה האות לבוסים להפעיל את הפיונים בשטח: הם לא רצו שהממשלה תתערב בעסקים שלהם.

אם ראש הממשלה בונה לעצמו קריירה שאחרי הקריירה ופועל כשותף סמוי בחברות שמוכרות נשק למשטרים חשוכים — שיעשה קופה, בכבוד. אבל חוקים שיאפשרו לממשלה לשלוט בסמים ולהגביר את אכיפת העונש על אחזקה ועל סחר? עד כאן. היו להם יותר מדי אנשים בשטח שצריכים עבודה. ענין של אחריות לעובדים ולמשפחות שלהם, והאחריות לעובדים היא ערך עליון.

רנית ״הבריונית״ פישר־מדראנו ישבה ליד שולחן ועליו תצוגה של אגרופנים וסכינים. היא היתה אנינת טעם; במרכז השולחן עמד אגרטל ובו גרברות צבעוניות טובלות באור. החינוך הטוב שקיבלה ניכר במלים שבררה ובזהירות המדויקת שבה אמדה את ערכו של אקדח.

טיבור בירך אותה לשלום ואמר שישמח להתייעץ איתה בענין הנשק המתאים למשימה מיוחדת. הוא התפעל מהפרחים וציין שהאובייקט הוא אישיות חשובה ושהוא נע תמיד מוקף בשומרי ראש, אבל הזדקקות נואשת לאהבת הקהל עשויה לגרום לו לשכוח את כללי הזהירות ולנהוג בפזיזות. הבריונית סובבה במהורהר אקדח קטן על השולחן, מרפרפת באצבעותיה על ההדק וגורמת לטיבור להחסיר פעימות. מחר, אמרה, יתכנסו ראשי המשק עם ראש הממשלה ועוד כמה טיפוסים מוכרים פחות במלון ״סניור״. מכיר? מלון קטן על חוף הים, ברוחב של המלונות. יהיה בלגן, תהיה הפגנה בכניסה. שכרנו זוג שיפתה את ראש הממשלה לרדת אליהם ולשוחח איתם מול המצלמות. זאת ההזדמנות שלכם.

שכרתם זוג? התפלא טיבור.

אני מזכירה לך, אמרה בת שיחו, שהפגישה תעסוק בקידום ריכוז השליטה הממשלתית במכירת מריחואנה, עכשיו כשחוק הלגליזציה עומד להצבעה. יש כאן הרבה אינטרסנטים ,חלקם קשורים לפוליטיקאים וחלקם לסוחרי סמים גדולים, שממש לא רוצים שהעסקים שלהם יוכפפו לפיקוח של הממשלה. אז כן, זוג שחקנים, שהוכשרו לגלם שני מגדלי מריחואנה עם אידיאלים ועם אחות שחולה בסרטן. אנחנו שותלים גם איש בטחון ושומר ראש שיעשו רעש מהצד .יהיו לכם כמה דקות בתוך הרעש. בשקית הזאת תמצאו בגדים של בל בויז. תיכנסו למלון ״פרנק״ שנמצא ממש ממול ל״סניור״. יש כאן גם מפתח לחדר 402 בקומה הרביעית.

היא פתחה את השקית ורחרחה. מצוין, אמרה. נתתי הוראה שיכבסו את המדים באבקת הכביסה שבה משתמשים במלון. אתה אף פעם לא יודע אם אין בין הבלשים במלון אחד עם חוש ריח מפותח, שקרא הרבה ספרי מתח. אתה יודע, הפרטים הקטנים.

אני מלא התפעלות, אמר טיבור. הוא עטף את האקדח בעדינות בחולצת המדים האפורה מבלי לגעת בו וחייך אל הבריונית. אני מכבד ומוקיר מקצוענים, אמר .ואת, גברתי, פשוט אמנית. כדאי שלא תיפלו פה, אמרה הבריונית, שסלדה מהחנופה אבל גם נהנתה ממנה קצת, בקוֹר שהסגיר דאגה. הבוסים רוצים לראות את הענין סגור.

אולי ולרו עצמה עינים. העורף כאב לה והיא ניסתה למצוא תנוחה טובה יותר. מים נכנסו לאוזניה והספרית התנצלה. תיכף נגמור את החפיפה ,אמרה לה. ואחר כך אעשה לך מסאז’, להרגיע אותך קצת. אולי עצמה עינים והשתדלה לפרגן לעצמה. נו כן, אני קלישאה, ועכשיו צריך ללמוד ליהנות מזה. היא תלבש חולצה וחצאית שגולשות מהגוף ונעלים שאפשר לחלץ בבעיטה. היא ידעה שאפילו הפנטזיות שלה צומחות ישר מסרטים שראתה ומרומנים שקראה, אבל מה יועיל לה ניסיון העבר הפרטי שלה? רק אומללות היתה שם. בניסיונות היצוע והביצוע המעטים שבהם השתתפה, תמיד מילאה תפקיד מסויג. אז שיהיה: תחתונים חדשים, תספורת חדשה. בלי תכשיטים .היא תגיע למלון ברגל ותישא עליה את הסכום המדויק שאותו התחייבה לשלם. המבוגרת האחראית שבתוכה) היא היטיבה עם ראש הממשלה אבל לה עצמה עשתה את המוות (הכינה אותה לגרוע מכל: אם ירצה הגבר לשדוד אותה, לא יהיה לו מה. אם יהיה גרוע, לא ממש חידשנו כאן והאגו נשאר מחוץ לתמונה. וכך או כך, הרוויחה תספורת יפה חדשה.

יפה מאד, אמרה לספרית, שמחה באמת, כשהמלאכה תמה ודמותה החדשה צפה ועלתה מול עיניה הצורבות במראה. בתנועת יד מיומנת ומהירה שחררה הספרית את צווארה התפוס של כותבת הנאומים. אאו, פלטה אולי כשהצואר התפוקק בקול, ושתיהן צחקו.

בשש בערב עצרו שלוש מכוניות בפתחו של מלון ״סניור.״ מהומת שומרי ראש קטנה התנחשלה בלובי ומנהלת המלון, עיפרון אדום תקוע בתסרוקתה, ליוותה בדיסקרטיות את הפמליה המצומצמת של ראש הממשלה, ואחר כך, בפרקי זמן נפרדים וקרובים זה לזה עוד חמשה גברים ואשה נמוכה אחת, לסוויטה שבקומה הרביעית.

בכניסה למלון עמדה קבוצה קטנה של מפגינים קולניים. העתונות הדליפה שמדובר בלגליזציה של חשיש ושראש הממשלה מתנגד. דילרים סיירו בשוליים במגבעות משוכות עד לאף. בוקר טוב! ילדה חולת סרטן! הניפה אשה מבוגרת תמונה של ילדה עם ראש מגולח מול העוברים ושבים. על ידה, על המדרכה, הניחה כובע פעור שבתוכו כמה שטרות ומטבעות. משני צדדיה עמדו גבר ואישה צעירים על ארגזי פלסטיק הפוכים ושיתפו בקולות מתואמים את העוברים והשבים בסיפורם האישי. האשה לבשה גופיה שחורה וחצאית ירוקה ארוכה. הגבר חולצת טריקו עם ציור של עלה קנאביס. כתבי הטלוויזיה והצלמים הצטרפו והקיפו את המפגינים בטבעת מתגוששת של חולצות טריקו אפורות עם שמות של להקות רוק, כרסים ענייניות, אפודי צלמים וז’קטים שעוברים מכתב לכתב דקה לפני שיתייצבו מול המצלמה.

בקומה הרביעית, בחדר הסמוך לסוויטה שנהמה נמוכה של חילופי דברים וצלצולי תקיעות כף חלחלו דרכה אל אזני שומרי הראש שעמדו בפתח, עטף אור חסון את כתפיה של אולי בעדינות בחלוק וכרע לפניה כדי לקשור את החגורה. החדר, מואר בכתום וביתי באופן מפתיע — אולי בגלל הסנדל שהתעופף ונחת על הכסא הסמוך למיטה — הפסיק להסתובב ודקה לפני שתתפכח לעיצבון הקיומי ותחזור לתת דין וחשבון, הוביל אור חסון את הלקוחה החדשה שלו אל החלון והסיט את הוילון. דוממים ונינוחים עמדו זה בצד זו מול השמש השוקעת והניחו לעצמם לצוף. כך עמדו להם בשקט כמה דקות.

אני ממש אשמח לראות אותך שוב, אמר רב־סמל (בחופשה) חסון למאמנת הרטורית, שלא האמינה כמה יפים יכולים החיים להיות כשהטלפון הנייד מנותק. כאן, או אם תרצי, אפשר גם סתם ללכת לסרט. מבחינתי, את העסקים סיימנו. זאת הפעם הראשונה והאחרונה. לא רוצה לקחת ממך כסף יותר.

זה קורה לך הרבה? אתה איש עסקים ממש גרוע כנראה, אמרה כותבת הנאומים המופתעת. לא קרה לי לפני כן בחיים, ואני כבר ארבע שנים במקצוע, אמר אור חסון, גאה ולא נבוך לחלוטין. אתה יותר ותיק ממני בעסקים, לא להאמין, אמרה כותבת הנאומים והניחה מעטפה על השולחן. אני מבוגרת ממך בעשר שנים לפחות, אתה יודע.

מת על זה, אמר אור חסון וחיבק אותה. לפעמים החיים מזמנים לך שתוק, אמרה כותבת הנאומים והניחה את ידה על פיו. בלי שורות מהסרטים. גם אם הוא מרחיב את גבולות המשחק ומביים התאהבות ממניעים כלכליים, חשבה בליבה החבול מניסיון, כיף להיות הגיבורה בהצגה הזאת.

עשר דקות אחרי שנבלעו אורחיו של ראש הממשלה בשתי מכוניות חסרות ייחוד, יצאו ראש הממשלה והפמליה שלו לרחוב ושני הנואמים קפצו מהארגזים ההפוכים שלהם וניסו להתקרב .שומרי הראש חצצו ביניהם ובין ראש הממשלה. לאט לאט, אמר ראש הממשלה למצלמות הטלוויזיה וחייך בנדיבות. אני רוצה לשמוע את האנשים הצעירים האלה.

במהומה הקטנה שנוצרה, שבה ניסתה הצעירה להציע לראש הממשלה ג’וינט סמלי ושני דילרים התגוששו ברעש מאחור, הוסחה דעתו של שומר הראש האישי של ראש הממשלה. מחלון הקומה הרביעית במלון שממול מיקם נויברג את ראש הממשלה במרכז הכוונת והניח את אצבעו על ההדק. טיבור, שעמד על ידו, לא הספיק לעצור את עורבני המחמד, שהתעופף ונכנס דרך החלון ונחת על ראשו של אדוניו. יריה נורתה והכדור התועה התעופף דרך חלון בקומה הרביעית של מלון ״סניור״ ונתקע בדלת החדר, שלפניה עמדו המאמנת הרטורית ורב הסמל שלה והתחבקו. נויברג ירה שוב וכל הנוכחים ברחוב השתטחו על הרצפה. שומרי הראש הבריחו את ראש הממשלה למכונית שהתרחקה מהמקום במהירות.

שלוש עשרה דקות לאחר מכן יצאו רב סמל אור חסון והמאמנת הרטורית אולי ולרו מפתח המלון, מתבוננים בזהירות לשני הצדדים. הם חצו את הכביש , אור הזיז שני ארגזי פלסטיק שהפריעו לתנועה ברגלו, והמשיכו בדרכם לרחוב הסמוך .יד ביד הלכו, לא יאומן. כשהגיעו לחנות של צורף שכמעט סגר, ביקש אור שיחוררו חור בצדף שהוציא מכיסו ויענדו אותו על שרשרת דקה. נפגש בעוד שבועיים, אמר לכותבת הנאומים, שצפה עדיין בתוך ענן קטן של אושר פתאומי, וסגר את סוגר הזהב הקטן על עורפה. שועלה יקרה, חשבה כותבת הנאומים, אני אכתוב לך את הנאום היפה ביותר שכתבתי בחיי.

כוחות הביטחון הגיעו לחדר שממנו נורתה היריה אחרי שגילו את הקליע השני ברחוב. בחדר מצאו שתי נוצות שחורות כחולות, שראש חוליית המז״פ זיהה כנוצות של עורבני.