צומת קקטוס

1

עיירת מילטון, שלושים ושמונה מעלות חום קופחות. החום הבלתי נסבל נראה כמכניע את תושביה, שנדמים נייחים וחסרי כל הבעת פנים חיובית. נשרים, המקיפים את השמים, ממזגים את קולם עם הרוח, המביאה עימה חול מדברי בנדיבות. אלה שעות הצהריים הכבדות ביותר. העיירה נראית כמצויה בלב שום מקום, כאשר הר מפלצתי מרים את קומותיו בגאון מולה ומעניק את חסותו עליה.

איש מבוגר יושב לו בעצלותו על כיסא מתנדנד, והוא חסר אכפתיות לסביבתו בצורה מופגנת. זקנו מלבין, ועיניו נראות עייפות. חולצתו היא בצבע לבן דהוי עם פסים חומים בהירים, כרסו מתבלטת ומאיימת לגדוע את כפתורי חולצתו, שנאבקים בהחזקתה. הוא נע בין נמנום קל לבין מבט אקראי על הסביבה. גם בעת שתנועה ערה של אנשים חולפת מולו, הוא עדיין נותר בשלו. מראהו גורר רחמים, אך לא את אלה של החום המעיק, שממשיך בשיא כוחו על מילטון. בין נחיל העוברים והשבים רגלית ושרכובים על כרכרות סוסים, האיש חיש מהר יוצא מתוך אדישותו ברגע שהקרקע מתפנה לאדם שעובר עם כמה מאנשיו, כאשר כולם רכובים על סוסים, וצלו מגיח לקרבתו של האיש המבוגר. בתגובה על כך, הוא קם בחטף ממקומו ומניע את גופו לכיוון דלת המבנה הצר, שהוא התיישב תחת צלו לפני רגעים אחדים. האיש הזה אינו מתנהג מוזר, כאשר אנשים נוספים בסביבתו, אף הם נמלטים מתוך אדישותם ונכנסים למתח.

החום, בצוותא עם החול ועם האבק, נעלמים מתוך תדר מחשבותיהם. האיש המבוגר, רועד כולו בגופו, מושיט את ידו לכיוון ידית הדלת, וממתין להיכנס פנימה. והנה, מושא פחדו יורד מסוסו, נוחת על הקרקע ומתהלך לו באיטיות. מגפיו הן שחורות, דרבני זהב בוהקים מצויים בתחתיתן, מכנסיו וחליפתו שחורים אף הם, עניבה אדומה מבצבצת לה מתוך חליפתו וסימון כוכב זהוב, עם שמו עליו, מתבלט לעיני כול. גם מלוויו לבושים באופן דומה לו.

זה הוא שריף קלווין סטוקטון, והוא מטיל מורא. מבטו כה מאיים, בייחוד עם פניו החתומות אשר שפם דק ומסוגנן דבוק עליהן, שהוא מוביל לפחד ולחלחלה בקרב אלה שבחרו להפנות את מבטם אליו. המראה לוכד את תשומת לב העיירה כולה. האיש המבוגר כבר מספיק לסגור אחריו את הדלת ביעף. השריף עוצר סמוך למבנה שלו, ומביט לצדדים. הוא מוסיף להביט מסביבו, עד שהוא תופס בעיניו את המסבאה, שמצויה בלב העיירה.

"אחריי", הוא אומר לאנשיו והם שועטים פנימה, כאשר הם הודפים את דלתות הכניסה לשני צדדים. משחקי קלפים, משחקי שתייה, מלצריות חרוצות מאוד וכל אנשי המקום חדלים ממעשיהם בעת כניסת השריף. אדם, שלבוש במעיל כחול ובמכנסיים אפורים, ניגש אליו. "אדון סטוקטון, הם כאן", הוא אומר לו. השריף מסמן דבר מה באצבעו המורה בידו הימנית, ואנשיו ניגשים אל אחורי בר משקאות במקום. הם דולים מאחוריו כמה אנשים, כאשר הם כפותים בחבלים סביב פלג גופם העליון ובנייר עבה סביב פיהם, שאותו משחררים אנשי השריף. "דברו", אומר להם השריף בטון חריף, כאשר אקדחים מכוונים לראשיהם. אחד מהם הוא בחור צעיר, שאינו מהסס ועונה: "בבית הדואר מסתתרים אלה, שהסגירו את אנשיך, שריף". הבחור הצעיר מצביע על מבנה שממוקם מול המסבאה, עם קו מבט ישיר אליו דרך דלתותיה.

"שחררו אותם", פוקד השריף ויוצא עם אנשיו מן המסבאה, בעת שכול עיני אנשי המקום נישאים אליהם. גם בעת יציאתם המופגנת החוצה, המקום עדיין שוקט על שמריו.

מספר דקות חולפות וקולות ירייה אחדים נשמעים מתוך בית הדואר של העיירה. דרך דלת המסבאה, כולם מבחינים בשריף ובאנשיו, ששבים לעלות על סוסיהם ועוזבים. ביקורו מסתיים. החיפזון, שבו הופיע בעיירה משתווה, ללא כל עוררין, לחיפזון שבו חלף ממנה. "שלום לך", איש מברך את ברייתו לקבלת פניו בעת ששם את פעמיו בביתו. אך כאן, בדרך השתיקה ובדרך המורא, זוהי דרכה של העיירה לומר: "שלום לך, שריף".

2

יגון קודר, אפלולי ועב משקל פוקד את תושבי מילטון, עת קרובי משפחתם של קורבנות השריף מלווים אותם, בדרכם האחרונה, אל אתר קבורה זניח בקרבת העיירה. זרמי היגון נעים בין רגשות שעולים מפניהם של באי ההלוויה, לבין שתיקה עגומה.

רוברט בייקר, מנהל בית הדואר במילטון, מרחיק את עצמו מכל באי ההלוויה, כאשר רוח מאובקת מכבירה את טווח השמיעה שבינו לבין כולם. התנקשות קרת רוח התארעה לנוכח עיניו חסרות האונים, שקיבלו בהכנעה ברורה את שופך הדמים מטיל האימה.

המקום, שאליו מתרחק בייקר, אינו נדיב בצמחייה. מלבד שיחים דהויים, שצבעם משתלב עם צבע האדמה החום-בהיר, נוכח לו צמח קקטוס ממין קרנגיה ענקית, שמארח לבייקר חברה אקראית. בייקר, שהספיק לשכוח מן ההלוויה, מביט בצמח, שעומד זקור עם דקיקות גופו ועם שלושה גזעים קצרצרים ועתירי קוצים, שמכוונים אל מעלי השמים.

היכרות רבת שנים יש באמתחתו עם השריף, עת עבד כסחיר פשוט באותו בית דואר. פחדו מן השריף עומד באותה השורה עם כל תושבי העיירה, אך היכרותו עימו מעניקה לו גישה לתוך אישיותו ולתוך נסיבות חייו. מאז בגרותו, סטוקטון סלל את דרכו אל מעמדו הרם באמצעות הכוחנות, הקשרים ההדוקים עם כנופיות שודדים, עם אישיות עתירת רוע, עם חוסר מוסר ועם חוסר תקנה. בייקר, שכל מחשבותיו נודדות לכיוון העבר של השריף, שב בפתאומיות אל ההווה, כאשר קול זר חודר בפתאומיות לתוך מרחבו האישי.

"מרחיק את עצמך מן המאורע?", שואל את בייקר עובר אורח מסתורי. עכבות סוסו על החול הלוהט, מצביעות על כך שהוא מגיע הרחק מן העיירה. על אף שבייקר אינו מזהה את פניו, הוא עונה לו: "בהחלט". אור השמש מסנוור את עיניו של בייקר, שעדיין אינן מצליחות לזהות את פני עובר האורח. "כולם מפחדים מן השריף, עד אף שהם אינם מסוגלים לגנות את מעשיו בחדרי חדרים", עובר האורח אומר לבייקר, ששואל אותו: "אני מניח שאתה התוודעת לשפיכת הדמים אצלי בדואר. מהו שמך?". עובר האורח מוסיף להביט בבייקר, והוא אינו מניד עפעף.

"לא שמי הוא חשוב, אלא המסר שאני רוצה להעביר לך", אומר עובר האורח לבייקר בטון מסתורי. תושבי העיירה, שמעט רחוקים מהם, מביטים בהם בסקרנות. פרטיותו של בייקר מצויה תחת אש, והוא נכנס למגננה אל מול עובר האורח כאשר הוא אומר בתוקפנות: "איני יודע מי אתה, אך הנח לי במנוחה. איני מעוניין בצרות". למרות זאת, עובר האורח אומר לו: "ראה ידידי, אין מן ההכרח שתראה אותי שוב, אך עליך להבין דבר מה. כאשר אתה בוחר בחיי פשע- תוקף חייך מתקצר. לכל רע יש סוף". בייקר מאזין בשקיקה לדבריו, אך מסתייג: "והאם אתה מלאך בדמות אדם, על כך שאתה מטיף לי נגד הרוע? במערב הפרוע, כמו תמיד, האקדח יוצר את הסדר". בתגובה על כך, עובר האורח צוחק בהנאה ואומר לבייקר: "ההלוויות הללו משויכות לסטוקטון, ואין זה חדש. שמי וזהותי לא יסייעו כאן, אלא המסר שאני רוצה להעביר לך. לכל חיית פרא יש את מה שמפחיד אותה, שמרתיע אותה ושיכול להרוג אותה". בייקר מעקם את פניו, אחת מגבותיו עולות אל כיוון מצחו והוא שואל: "ובכן, מר גיבור, מהי תוכניתך?", ועובר האורח עונה לו: "לא הגעתי הנה כדי לגלות לך משהו שיוכל לשנות את חייך, אלא שיוכל לסייע לך לגלות סימנים". למרות שבייקר מאבד מסבלנותו שנכפתה עליו מן החום הדואב ומזעיף את פניו, עובר האורח אינו נרתע ואומר לו: "ובכן, דע כי ברגע שהשריף, או כל אדם רע בעל השפעה רבתי, פוגע ומשחית את מה שפגיעותו הופכת אותך לאדם שאין לו מה להפסיד- האומץ, התושייה והתעוזה מובילים אותך להתעלות מעל למגבלותיך".

בייקר מרפה את מגננותיו, ושואל בסקרנות: "ולאן המסר שלך חותר?". עובר האורח צוחק קמעה ומטעים: "לא המילים, חסרות התועלת וחסרות התוחלת בעניינים האלה, שיוכלו להסביר לך את כוונותיי. עקוב אחר מעללי השריף בזמן הקרוב, כמי שכוחו משכר אותו ומטשטש בשיטתיות את שרידי המוסר שבנפשו, שעתידים להגיע אל תומם". שטף דבריו של עובר האורח משכיחים מבייקר את תשומת הלב הלא רצויה מצד באי ההלוויה.

לפתע, קולות של חבטות גפי סוסים מתקרבים אליהם, אך עובר האורח מקדים זאת ונס על נפשו. בייקר מניד את ראשו לאחור ומכופף את גופו חיש מהר בטבעיות, כתגובה על צרור יריות שמפתיע אותו! בייקר נרתע, נתקל בגדם עץ סחוף ומועד. "שלא תשכח זאת בהמשך דרכך!", מספיק עובר האורח להשליך אמרה נוספת לעברו, תוך כדי שהוא וסוסו מתרחקים מטווח מבטו.

להקת בוקרים, שרכובים על סוסים חומים ועל סוסים לבנים, דולקת בעקבותיו של עובר האורח. כסופת חול קצרת אפיים, הם חולפים על פניו של בייקר. תוך כדי קימתו ממעידתו, בייקר מוצת בהבערת אש תודעתית חדשה ומרעננת, כתוצאה מדברי החוכמה של עובר האורח.

שום מסר שנמסר לו, למעשה אינו חידש אצלו כלום על אודות השריף, אלא הפיח בו תקווה לשינוי שאינו מוסבר, שמסתתר במעמקי דבריו של עובר האורח. בייקר מנסה, אך זה מתחמק ממנו כמו בז נודד. "למה באמת הוא התכוון?", הוא שואל את עצמו באשר לרמזים, שעובר האורח שתל בערוגות מוחו.

"אתה בסדר?", שואלים לפתע שלושה מבאי ההלוויה. בייקר, בתגובה, מסתובב אליהם ומהנהן במהירות. "מה היה רצונו ממך?", שואל אחד מהם, מראהו הוא גבה קומה וצנום. "לא משהו מיוחד, הוא שוחח עימי בנוגע למיני צמחים שונים. נשמע, כי הוא טיפוס מוזר", עונה בייקר בשקר מוחלט, וממתיק לעצמו את אשר שמע. "מדוע רודפים אחריו? האם הוא שייך לכנופיה כלשהי?", שואל שוב האיש האמצעי, ובייקר עונה לו בתמיהה מזויפת: "מדוע באמת קרה כך? סקרנותי היא כסקרנותכם". במעמקי נפשו הוא מבין, שאולי קם אויב חדש לשריף סטוקטון, או שאולי זה מורד בשריף, שמגיע מעיירה נידחת.

הכנופיה סוגרת על עובר האורח, כאשר הוא מצוי לפני כניסה לראביט טאון, עיירה גדולה שנמצאת ממזרח הרחק למילטון. עובר האורח נכנע, סוסו נמלט מן המקום הרחק אל האופק והכנופיה מכוונת רובים לכיוון ראשו. "אם שוב תתקרב הנה, אתה תהפוך לאדם במושגי עבר!", מאיים בחרון מנהיג הכנופיה. שמו הוא ריצ׳רד ויליאמס, והוא נחשב ליד ימינו של השריף במילטון ואחד מסייריו העיקריים. לבושו הוא כהה, ואקדחים רבים מעטרים את חגורת מכנסיו. חברי הכנופיה מפשיטים את עובר האורח מכל מטלטליו, ומותירים אותו חסר כל. לאחר מכן, הם קושרים אותו לאחד מן סוסיהם ומובילים אותו אל לב העיירה, כל הדרך אל מעונו של השריף.