ספרות, היסטוריה, היום האחר

ספרות, היום האחר?
מבוא

גלילי שחר

א

עדיין זכורה לנו הערתו של אריסטו על ההיסטוריה והשירה בחיבורו "פואטיקה": ההיסטוריה מסורה לספר על דברים שהתרחשו, ואילו השירה מסורה לספר על דברים שהיו יכולים להתרחש.¹ ההיסטוריה עוסקת בעולם בבחינת מציאות, והשירה עוסקת בעולם בבחינת אפשרות. אין כוונתנו להפוך כאן בהערה זו של אריסטו ולדון בקשייה ובסתירותיה, אלא להטעים בה עיקר אחד: השירה, גם כשהיא נדרשת לשאלת העבר כעדות או זיכרון, עודה מופקדת על אפשרויות. בעולמה של השירה העבר עודו אפשרות: דבר מה שהתרחש — מציאות שהייתה וחלפה; אך בה בעת עודנו אוצֵר הבטחות ועתידו עוד לפניו. ואולם הפרשנות הספרותית של העבר, הפרשנות העומדת על היסוד הפתוח, העתידני של ההוויה, הפרשנות המאזינה לבשורות, להבטחות שעדיין תלויות ועומדות, היא בה בעת — אם מותר להזכיר את אריסטו פעם נוספת — פרשנותה של הטרגדיה. זו מידתה של השירה שהיא אוצרת מציאות ומפרשת את העבר בבחינת אפשרות: האפשרויות של השירה מתגלות בעיקר בתחומה של הטרגדיה, בתחומה של הסוגה הדרמטית הרצינית, בתחומה של ספרות האסונות.

אילו התבקשנו לנסח על רגל אחת את תורת הספרות של אריך אוארבך היינו בוחרים כנראה בנוסח דומה: הספרות מוסבת על אפשרויות שעדיין חבויות בעבר, בהיסטוריה, והאפשרויות האלה הן לפי שיעורן טרגיות.

אריך אוארבך, חוקר הספרות הנודע, בעל החיבור "מימזיס" ומחקרים בתחומי הבלשנות והספרות הרומאנית, ובהם מאמרים על דנטה, ויקו, הרדר ורוסו, שירת ימי הביניים והעת החדשה המוקדמת, נולד בברלין בשנת 1892 לאב ממוצא יהודי. אך כמו אצל צעירים יהודים אחרים בני דורו בגרמניה, ליהדות במובנה ההלכתי כבר לא היה מקום בחייו וגם מבחינות אחרות לא מילאה תפקיד משמעותי בעיצוב אישיותו. הלאומיות היהודית, בוודאי זו הציונית, לא עוררה בו עניין. מסלול חייו נענה לאידאל של ה-Bildung (השכלה ותרבות) של החברה האזרחית בגרמניה: בשנים 1910-1900 למד אוארבך ב"גימנסיה הצרפתית" בעירו, ולאחר שעמד במבחני הבגרות השתלם בלימודי משפטים בברלין ובהיידלברג (1913-1910). עבודת הדוקטור שלו בהנחיית קרל פון לילינטל (Liliental) עסקה בסוגיית הרפורמה בחוקת העונשין בגרמניה. ואולם על פי עדותו, בשנים ההן החל להתעניין בפילוסופיה, בתולדות האמנות, בבלשנות ובספרות רומאנית.² ראיה לכך חבויה בדיסרטציה שלו, בהערת שוליים שבה הוא מביא את דון קיחוטה וסנשו פנסה כדוגמאות למקרה משפטי שבו אדם שנתון להשפעת אדם אחר אינו יכול להיחשב בעיני החוק לבעל רצון חופשי.³ גיבוריו המפוקפקים של סרוונטס — השוטים, בעלי המסעות, הנזכרים בשולי המחקר המשפטי של אוארבך — מבשרים את מפעלו כבלשן וחוקר ספרות. מפעלו של אוארבך היה מיוסד במידת מה על המתח הזה בין מחשבת החוק, סדרי המשפט וחוק העונשין לבין דרגות החופש הדמוניות המתגלמות בדמויות כמו השוטה והחצרן. הדברים עדיין מצריכים בירור מעמיק, אך כאן טמונה חדשנותו כפרשן ביצירותיהם של דנטה, בוקאצ'ו, רבלה, בודלר ואחרים: אוארבך השגיח היטב בתנועה, בפסיחות ובהזחות המתחוללות במבנה המשפט, ולמד היטב את החירויות החבויות בחוק השפה. תפיסתו הלשונית והספרותית הייתה דינמית. כפרשן פיגורלי (עלינו עוד לעמוד על פירושה של מילה זו) הייתה בעיניו המציאות — גם זו ההיסטורית (המציאות של העבר) — בבחינת אפשרות, דבר מה שעודו עתיד לבוא.

השתלמותו של אוארבך במקצועות הספרות נקטעה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, לאחר שהתגייס לשרת בצבא גרמניה והוצב בחזית המערבית, בצפון צרפת. באפריל 1918 נפצע פציעה קשה ברגלו ושהה כשמונה חודשים בבית החולים. לימים יעיד שהמחסור והאובדן שחווה בשנות מלחמת העולם הראשונה טבעו בו חותם בל יימחה. לאחר שהבריא ושב לאיתנו המשיך אוארבך בלימודי בלשנות וספרות רומאנית. עם מוריו נמנו מקס לאופולד וגנר (Wagner), היינריך מורף (Morf) וארהרד לומטש (Lommatzsch), מומחה לספרות פרובנסאלית שהיה מדריכו הראשי של אוארבך. בשנת 1921 השלים אוארבך באוניברסיטת גרייפסוולד (Greifswald) את עבודת הדוקטור שלו על "טכניקת הנובלה באיטליה ובצרפת בתקופת הרנסנס". כבר בעבודתו זו ניכרים סימנים מובהקים לדרכו המיוחדת כפילולוג המופקד על ניתוח היסטורי של הטקסט הספרותי וביאור ההקשרים החברתיים של היצירה. זהו נוסח ראשוני של ה"ראליזם", ועשרים שנה אחר כך עתיד אוארבך לשוב ולבאר אותו ביאור מיוחד בספרו "מימזיס": הראלי, הממשי, הוא גוף היסטורי. עם מוריו בברלין נמנה באותן השנים גם ארנסט טרולטש (Troeltsch), מן ההוגים הראשיים של ההיסטוריזם בגרמניה. אוארבך חב לו את היכרותו עם הגותו של ג'מבטיסטה ויקו (Vico). ואכן, פרסומו הגדול הבא של אוארבך היה תרגום גרמני לספרו של ויקו, "המדע החדש" (1924), בצירוף פרק מבוא מרתק פרי עטו.⁴ לקריאה בכתביו של ויקו הייתה השפעה מכריעה על דרכו של אוארבך כחוקר ספרות. הגותו של ויקו בשאלת ההיסטוריזם וטענותיו על התקופות הפואטיות בתולדות האנושות נתנו את סימניהן בעבודותיו של אוארבך עד המאוחרות שבהן. מכְּתביו של ויקו שאל אוארבך את מושג הפרספקטיבה ההיסטורית, שלפיו הפרשנות של יצירת האמנות עומדת תמיד בזיקה להקשר ההיסטורי שלה, למרחב הזמן שהיא מעוגנת בו. על פי הגותו של ויקו, ההקשר ההיסטורי לא רק קודם לסכֶמה האוניברסלית הנגזרת מדפוסי המחשבה של הרציונליזם, שהיו עתידים לבוא לידי ביטוי גם במחשבת הנאורות באירופה, אלא גם ממשי ממנה. ההקשר ההיסטורי הקונקרטי הוא ההקשר הממשי של מפעלי האדם והתרבות. ההיסטוריה היא מרחב הזמן שבו מתבטא ומוכרע כל מעשה של האדם על פני כדור הארץ. לדברי אוארבך, מן הבחינה הזאת ומבחינות אחרות הציע ויקו להגות המודרנית מצע היסטוריסטי שעדיין לא לקה בפונדמנטליזם לאומי מן הסוג שעתיד להשחית את מורשתה של הרומנטיקה הגרמנית, ובפרט את מורשתו של הרדר (Herder).

בשנת 1922, לאחר השלמת הדיסרטציה, צלח אוארבך את מבחני ההסמכה להוראת צרפתית ואיטלקית במוסדות חינוך בגרמניה, אך במקום להתמסר להוראה ביכר להתמחות תחילה כספרן. באוקטובר 1923 החל לשמש מתלמד במחלקה המשפטית של ספריית המדינה הפרוסית בברלין, וכעבור חמש שנים התמנה לספרן יעץ ראשי במחלקה לספרויות רומאניות. בשנים האלה התיידד אוארבך עם ולטר בנימין (Benjamin), שהיה מבאי הספרייה בברלין ושקד אז על חיבור ספרו על מקורות מחזה התוגה (Trauerspiel) של תקופת הבארוק בגרמניה. אוארבך ובנימין נמנו עם בניה של הבורגנות היהודית גרמנית הגבוהה שמושבה במערב ברלין. שניהם היו קוראים מוכשרים ולימים התברר שהיו במובנים מכריעים שותפים לאותם סדרי קריאה בספרות המערב של העת החדשה. אכן, רק לעתים נדירות אנו מוצאים אצל אוארבך את הדחיפות ואת תחושת הדחק המוכרות לנו מכתיבתו של בנימין, ואי־אפשר להחיל על כתביו את התזה הניהיליסטית הטבועה בחיבוריו של בנימין, מן המוקדמים עד האחרונים שבהם. ובכל זאת אפשר לציין כמה קווים משותפים: שניהם היו במידת מה הוגיה של צורת הפרגמנט (המקטע, השבר) והיו נאמנים לפילולוגיה של הטקסט השבור. ניכר דמיון מסוים גם בין מושג "הפיגורה" של אוארבך למושג "האלגוריה" של בנימין: שני המושגים מיוסדים על הממד הפתוח, המשלב הרב־ערכי של המסמן הספרותי בעת החדשה המוקדמת; אצל אוארבך ובנימין השם, הסימן, הוא תמיד "היסטורי", כלומר קונקרטי וחומרי, ושייך למרחב זמן מיוחד, אך בה בעת מוסב על האחרוּת ועל הלא נודע. במושג הפיגורה אצל אוארבך ובמושג האלגוריה אצל בנימין נרמזים גם ההשחתה, הפציעה והסבל המתלכדים בדמותו של המרטיר הנוצרי. ואולם הם דנים בפיגורות אלו של סבל והקרבה רק משעה שהן מועתקות לספֶרה של הטקסט עצמו — לגופי הטקסטים.⁵ הן אוארבך הן בנימין מתייחדים בפרשנות מודרניסטית להפליא של הסוגה הספרותית בעת החדשה המוקדמת (דנטה והרנסנס אצל אוארבך, הבארוק אצל בנימין); שניהם מטים אוזן קשבת להמולת הזמן — אותה "יומיומיות" מועתקת לתחום הספרות ומתמצה כמדומה בדיוניהם של אוארבך ובנימין בכרכי הרומן "בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט ובשירת "פרחי הרע" של שרל בודלר. שני המחברים עסקו — במובלע (אצל אוארבך) או במפורש (אצל בנימין) — בשאלת הספרות ויום הדין, והיטיבו לדון בהוויה ההיסטורית ובתזת החילון מתוך זיקה לעקרונות הסדר המשיחי. שניהם מבטאים בעבודותיהם את השלב האחרון בתולדות ההגות היהודית־גרמנית במאה העשרים — הגות בסימן הגלות.⁶

בשנות העשרים שקד אוארבך בעיקר על מחקר של כתבי דנטה ותחילה פרסם את הרשימה "לרגל חגיגות דנטה" (1921) ואת המסה על תרגומיו של שטפן גאורגה לכתבי דנטה (1924). חיבורו הגדול של אוארבך על דנטה (חיבור ההסמכה), בהנחייתו של לאו שפיצר (Spitzer), ראה אור בשנת 1928 וכותרתו הייתה "דנטה, משורר העולם הארצי". בחיבור זה טען אוארבך שהחידוש בשירתו של דנטה היה בהיותה שירת החיים הארציים, שירת הזמן והמרחב המצוי, והוכיח כי על אף זיקתה העמוקה לטופוס הנוצרי ולסדר האסכטולוגי הצטיינה שירתו של דנטה בתנועה ובחיוניות ובישרה את ערכי השירה של העת החדשה. פרשנותו של אוארבך לשירתו של דנטה עדיין הייתה חסרה אז את התזה הפיגורלית שהייתה עתידה להבשיל כעבור עשר שנים. ואולם כבר בחיבור זה השכיל אוארבך לעמוד על המתח הפורה בין הדוגמה הנוצרית (שדנטה "המאמין" לא כפר בה) ובין הדינמיות של השירה — התנועה, התמורה ויחסי החליפין. פרסום זה זיכה את אוארבך בתעודת הסמכה להוראה באוניברסיטה גרמנית, ובשנת 1929 התמנה לפרופסור במחלקה לבלשנות רומאנית באוניברסיטת מרבורג. אוארבך החליף את מורו, שפיצר, שנחשב — לצדו של קרל פוסלר (Vossler) — לאחד מגדולי חוקרי הבלשנות והספרות הרומאנית בעולם הגרמני באותה העת. בין אוארבך לשפיצר שררה מחלוקת גלויה בשאלת המתודה הפילולוגית. חידושו העיקרי של אוארבך היה כאמור שילובה של הפרספקטיבה ההיסטורית במחקר הבלשני, בניגוד להשקפתו של שפיצר. התאוריה שרווחה בפילולוגיה ובמחקר הספרות בזמנו של אוארבך, וזכתה לתמיכת עמיתים בכירים כגון פוסלר וארנסט רוברט קורציוס (Curtius), דנה ביצירה בעיקר כמערכת לשונית וספרותית אוטונומית. ואילו אוארבך, לצד חוקרים אחרים בני דורו כגון ורנר קראוס (Krauss) וויקטור קלמפרר (Klemperer), סימן במחקריו נקודת תפנית בחקר הספרות הרומאנית כשכלל בהם גם דיונים ספרותיים היסטוריים והשוואתיים. אך תפנית זו הייתה קשורה גם לתפנית היסטורית הרת גורל: עליית הנאצים בגרמניה.

לאחר עליית הנאצים לשלטון, ובעקבות פרסום הצו הנוגע להעסקת יהודים במוסדות חינוך ומדע בגרמניה, פוטר אוארבך ממשרתו במרבורג. בשנת 1936 עזב את גרמניה ומצא מקלט באוניברסיטה של איסטנבול.⁷ בשנותיו באיסטנבול שימש פרופסור במכון ללימודים רומאניים בפקולטה ללשונות ולספרויות המערב (שוב כמחליפו של לאו שפיצר) והשתתף ברפורמה של מכוני המחקר וההוראה באוניברסיטה הטורקית. אוארבך, כקודמו שפיצר, הופקד על בנייתה של תוכנית לימודים חדשה בבלשנות ובספרויות המערב. במסגרת זו העמיד אוארבך תלמידים ותלמידות שהיו לחלוצים במחקר הבלשני הספרותי בטורקיה. אך את הרפורמה באוניברסיטה של איסטנבול צריך לראות גם בהקשרה הרחב: והרי לא היה מדובר רק בפתיחת תוכנית לימודים חדשה או אפילו בארגון מחודש של מקצועות הספרות באקדמיה הטורקית; היה מדובר ברפורמה תרבותית ברוח ההומניזם האירופי שהובילו מהגרים, מקצתם יהודים גרמנים. ואולם כשהתבקש אוארבך להעריך את מפעלו באיסטנבול טען שהרפורמה שהופקד עליה לא צלחה. את הכישלון ייחס אוארבך למחדלים במִנהל האקדמי בטורקיה, למחסור במשאבים להוראת שפות זרות ולתשתית ביבליוגרפית רעועה (בעיקר של ספרות מחקר) באוניברסיטה של איסטנבול. יש שרואים בשנותיו של אוארבך באיסטנבול תקופת מעבר בלבד, חסרת חשיבות כשהיא לעצמה, ואף הוא תיאר את תקופת שהייתו שם בעיקר כתקופה של מחסור ועכבות. אבל לשהייתו באיסטנבול נודעה דווקא חשיבות רבה. כידוע, שם חיבר את מאמרו החשוב "פיגורה" (1938) ואת ספרו הגדול "מימזיס" (1945-1942), החב חוב גדול לישיבתו זו בגלות, על המחסור והשפע שחווה בה.⁸ הטענה כאילו לא עמדו לרשותו של אוארבך באיסטנבול די ספרים לכתיבת מחקריו צריכה כמובן תיקון: לרשותו של אוארבך עמדו אוספים מיוחדים של ספרות נוצרית קדומה והגות קלסית, כגון אוסף הספרים של המנזר הדומיניקני באיסטנבול, שכלל עותק של Patrologia Latina, סדרת הכתבים החשובה של אבות הכנסייה שביסס עליה את מחקרו על גלגולי השם הלטיני "פיגורה"; אוספים רומאניים וספרות גרמנית (מקצתה הייתה בת־השגה בחנויות ספרים באיסטנבול). אך את מפעליו של אוארבך באיסטנבול יש להעריך גם על פי המסורת שעלה בידו וביד עמיתיו לייסד במקום מושבם, מסורת שסוכניה העיקריים היו התלמידים שהם זכו להעמיד.

פרשת ישיבתו של אוארבך באיסטנבול דורשת אפוא עיון נוסף. "מימזיס", ספר יסוד בחקר ספרות המערב, נכתב בעיר זו, ב"פריפריה" של אירופה, במקום שאינו מערב בלבד אך גם אינו מזרח, אלא נחשב זה עידן ועידנים לקו התפר בין יבשת ליבשת ובין תרבות לתרבות ומייצג את החיבור ואת הקרע ביניהן.⁹ ראוי להידרש לדמויות היסוד של הספר "מימזיס", שאמנם נאמר שהן יסוד לתרבות המערב, אבל מקצתן באות דווקא מן המזרח ("המזרח הקרוב"): אודיסאוס, שהגיע במסעותיו לים האגאי ולשערי אסיה הקטנה; ואברהם, שעלילותיו הגדולות ומסעותיו היו במרחבי הארץ הזאת, במזרח; אך גם פאולוס, העומד (כפי שנראה) ביסוד הפרשנות הפיגורלית של אוארבך, הרי הוא שאול התרסי, שהיה בן דור המשנה ומוצאו בתרסוס, שאף היא במזרח, ולארץ זו בא ולמד בה, וההתגלות שאירעה לו אירעה בדרכו לדמשק; ומירושלים, לאחר גירושו (בשעה שעמד לפני הסנהדרין), יצאה בשורתו של פאולוס מערבה, אל איי היוונים.

יש לשאול עוד על ישיבתו של אוארבך באיסטנבול כגולה בחברת גולים (יהודים גרמנים) בתקופת מלחמת העולם השנייה, ולברר כיצד נעשתה ישיבתו שם לנושא הגלוי והנסתר של מחקרו הספרותי בשנות הארבעים, שנות הרדיפות וההשמדה. את השאלה המזרחית יש לשאול גם על רקע התמסרותו של אוארבך לחקר הקנון של ספרות המערב, בעיקר לפי מקורותיה הנוצריים, ולנוכח השמטת הקורפוס של הספרות הסלבית, הזנחת מקורות היהדות וספרות האסלאם ממחקריו. כל זאת ראוי אפוא לדיון אך חורג ממסגרת מבוא זה.

באוגוסט 1947, שנתיים לאחר תום המלחמה, התפטר אוארבך ממשרתו באוניברסיטת איסטנבול. בשנותיו האחרונות שם, וביתר שאת לאחר סיום המלחמה, היה עד להתמוטטות הרפורמה האקדמית בטורקיה וחש שלהמשך שהייתו שם אין עוד תוחלת. זמן מה שקל לחזור למולדתו, גרמניה, אבל לבסוף החליט להגר לארצות הברית. תחילה הוזמן לשמש פרופסור לספרות באוניברסיטת המדינה של פנסילבניה (PSU), ובשנת 1950 עבר לאוניברסיטת ייל. לאחר מותו בשנת 1957 התפרסם חיבורו האחרון, "הלשון הספרותית וקהלה בתקופה הרומית המאוחרת ובימי הביניים". שנותיו האחרונות של אוארבך באמריקה הולידו מורשת אקדמית: ספרו "מימזיס" אמנם עיצב במידה רבה את הדיסציפלינה של הספרות ההשוואתית באוניברסיטאות בארצות הברית,¹⁰ אך עם ירושותיו האקדמיות האחרונות יש למנות גם הרצאות ומאמרים שנשא וחיבר באמריקה — בהם המאמר "הפילולוגיה של ספרות־עולם", שלצד היותו מחוות פרֵדה מן הבלשנות הקלסית התווה את המחקר ואת ההוראה של ספרויות בעידן הפוסט־לאומי.

כשנדרש אוארבך להעיד על מקורותיו הצביע על המסורת ההומניסטית באירופה, שמבשריה הם שירת דנטה וספרות הרנסנס. כך עולה גם מן המאמרים המובאים באסופה זו. את כוחה של מסורת זו היטיב אוארבך לקשור לאסכולה ההיסטורית בהגות האירופית בעת החדשה. ראשיתו של ההיסטוריזם בוויקו, והמשכו בהרדר ובהוגי התנועה הרומנטית בגרמניה, שראש דובריה היה ההוגה גאורג וילהלם פרידריך הגל (Hegel). אוארבך לא הכחיש את המקורות הגרמניים שהשתלם בהם כפילולוג ביקורתי וכהיסטוריון של הספרות. הוא מעולם לא הכחיש את מסורת ה-Bildung שעליה התחנך. אדרבה, אוארבך נטה לסיעה הרומנטית דווקא, ולא לסיעת הנאורות, שראשי דובריה בגרמניה היו לסינג, מנדלסון וקאנט; וכמבקר המחויב להיסטוריזם (ולראליזם ספרותי) שב להצביע על זיקתו להוגים המטפיזיים, מבשרי האידאליזם הגרמני (האסכולה המטפיזית המובהקת ביותר במחשבה האירופית בעת החדשה). גם מן המסורת הגרמניסטית המיוחדת הזאת נטל אוארבך את כלי העבודה שלו כחוקר ספרות. אך ידועה לנו גם ביקורתו של אוארבך על מושגי התרבות הגרמנית, ובפרט על הזנחת הראליזם ההיסטורי והשאלה החברתית וההתמסרות לרעיונות (אידאות) ולסגנון ספקולטיבי. התרבות של גתה, טען אוארבך ב"מימזיס", נותרה אדישה למהפכה, לתנועה החברתית והפוליטית הפרוגרסיבית של דורה, הזניחה את המרחב הארצי, היומיומי, התמסרה לרעיונות ולבסוף הפקירה את השדה ההיסטורי לכוחות ראקציוניים.11 ההיסטוריזם בגרמניה סטה מן הדרך והפך מקור להשקפות לאומיות אקסקלוסיביות.

לא כאן המקום להידרש להבחנותיו של אוארבך באשר לספרות של גתה — מקצת הבחנותיו מוטעות ואינן חלות למשל על מסורת רומן החניכה ועל שירתו המאוחרת של גתה. אך צריך להידרש לעיקר: שיטתו הפילולוגית של אוארבך ופרשנותו ההיסטורית לשאלת הספרות היו במידת מה גם ניסיון לתקן את מחדליה של ההגות הגרמנית שעל ברכיה גדל והתחנך. אין זה הפרדוקס היחיד בהגותו הספרותית של אוארבך, שבולטים בה מאוד קווי התפר שבין יהדות לנצרות, נאורות לרומנטיקה, פילולוגיה לשירה, לאומיות להגירה, לימודים רומאניים לתרבות גרמנית, היסטוריה לתאולוגיה. אוארבך היה כאמור קורא מושבע של ספרויות לטיניות ורומאניות, והתמחה בעיקר בלשונות ובספרויות של איטליה וצרפת. גולת הכותרת של עבודתו היא מחקר דנטה ושירת "הקומדיה האלוהית" (La Divina Commedia, להלן: "הקומדיה"). אך את השכלתו הראשונה רכש בגרמנית (שעל ספרויותיה כתב למעשה מעט מאוד); ובשפה זו רכש — במסגרת האסכולה הפילולוגית ומורשת התנועה הרומנטית — את כלי העבודה שלו, כלים לקריאה ולפרשנות ספרותית. אך כראוי להוגה ההולך בין המסורות ובין הלשונות ומצוי כבן בית (ובה בעת כמהגר) בספרות המערב, היה בכוחו של אוארבך להציע דרך מיוחדת, "מתודה" (שיטת קריאה) השוואתית.

*המשך הפרק בספר המלא*