זה ספר בריטי מאוד. וזה נאמר לשבח (לעיתים אני תוהה אם יש בכלל אפשרות אחרת.(
קייט אטקינסון (ילידת (1951משחזרת כאן את הישגו של רומן הביכורים המורבידי-קומי
הנהדר שלה, 'מאחורי התמונות במוזיאון' .1995-מ 'חיים ועוד ,'םייח שיצא רק לפני כמה חודשים, כבר הספיק לקטוף פרסים חשובים וביקורות משתפכות - והוא אכן מענג.
הרומן מתרחש בין 1910 1967-ל ועוסק בחייה של משפחה מהמעמד הבינוני-גבוה, שחיה באחוזה
קטנה במחוזות הכפר האנגליים. בעיקר מתמקד הסיפור בבת המשפחה, אורסולה, שנולדה .1910-ב ויש כאן "עוקץ:" אטקינסון אינה מספרת סיפור אחד על משפחה אחת. היא חוזרת שוב ושוב לתאריכים מסוימים בין השנים המוזכרות ומתארת תרחישים אלטרנטיביים. אם בתרחיש אחד אורסולה מתה בלידתה, בתרחיש אחר היא חלק מצוות חילוץ בזמן הבליץ על בריטניה. בתרחיש אלטרנטיבי שלישי היא יורה באדולף היטלר 1930-ב ומונעת כך את מלחמת העולם השנייה. אם בתרחיש אחד היא נאנסת על ידי ידידו האמריקאי של אחיה, בתרחיש שני היא הודפת אותו מעליה כשהוא מנסה לנשק אותה. וכן הלאה. במילים אחרות, 'חיים ועוד חיים' הוא רומן שמכיל בתוכו כמה רומנים אלטרנטיביים (מה שבעגה העדכנית מכונה: "וואלה, כמו ב'דלתות מסתובבות.("'! אבל כמו בהרבה מקרים בספרות, העוקץ הרשמי של הספר הוא לא מה שחשוב; הוא לא מה שהופך את 'חיים ועוד חיים' לרומן מהנה, ולפרקים למרשים מאוד.
באופן שגוי, בעיניי, קישרה אטקינסון בין רעיון המקריות שמכוונת את נתיב חיינו לכיוון אחד או אחר, לבין הרעיון של ניטשה על "החזרה הנצחית," המופיע בחגיגיות בפתח הרומן. ניטשה דיבר על האפשרות שנתיב חיינו היחיד ישוכפל אין סוף פעמים, ואילו אטקינסון מדברת על נתיבי חיים אלטרנטיביים. כך או כך, החלק "הפילוסופי" של הרומן (שכולל גם איזה סלט על גלגולי נשמות, יכולות נבואה, או שהייה בזמנים ובמקומות שונים בו-זמנית) הוא בעיניי לא יותר מגימיק. לכל היותר הוא מוסיף למשחקיות של הטקסט, כלומר לדרבון הקורא לאתר את מסלולי החיים השונים הנפרשים בפניו ללא התראה ולהשוות ביניהם.
אבל כל זה זניח בשל ההנאה הגדולה שמזמנת הקריאה בספר. זו הנאה מעניינת. הנאה בריטית, כאמור. אני לא מדבר רק על האנדרסטייטמנט היובשני והמשעשע שנעשה בו כאן שימוש תדיר. וגם לא על הבוז, הבריטי כל כך, לכל הפרזה רגשית או אידיאולוגית ")היא נוצרית באופן די אלים בהתחשב בזה שהיא אנגליקנית.(" או על הסרקזם הצולפני ")פעם לא ידעה סילבי איך ילדים באים לעולם, ואילו עכשיו נראה שהיא לא כל כך יודעת איך מפסיקים את בואם.(" יש כאן, בעיקר, מלנכוליה בריטית מענגת (בלוויית רגש חרדתי, שנעשה בו שימוש דומה ב'מאחורי התמונות :('במוזיאון החיים קשים, אסונות צפויים, עונג קצר ימים אולי יושג אבל אחריתו תאבד עד מהרה בתוהו.
אטקינסון מציגה, באמצעות דמויותיה, השקפת עולם חמוצה, פסימית, לא נדיבה, אבל מושכת בעול, שאירועי החיים האסוניים של המחצית הראשונה של המאה 20-ה רק מאשרים אותה ואף מעניקים לה סיפוק קודר. לא לחינם תופס הבליץ מקום נרחב כל כך בספר: אירוע קודר, אך בכל זאת כזה שהביא להפגנת הגדוּלה המאופקת, ההרואית-באי-ההרואיות שלה, של הבריטים. וכל הדכדוך הזה - יודגש שוב - מאוד מצחיק. על זה מדברים כשמדברים על הומור שחור.
אמה הדעתנית והחמצמצה של אורסולה, סילבי, מבטאת את גישת הרומן בכללותו כשהיא מתרה בבתה המתבטלת: ימי'" בטלה ארוכים כאלה לעולם לא יזדמנו לך שוב ."'בחיים אורסולה מציינת שאולי כן יזדמנו כאלה, אם תהיה עשירה נורא, ועל כך היא נענית: אולי'",' אמרה סילבי, שסירבה לוותר על הגישה הדיכאונית, 'אבל הקיץ בכל זאת יגיע אל קיצו יום ."'אחד
בנוסף, הספר מסוגנן יפה-יפה. אטקינסון נוהגת, למשל, לשרבב בעלילתה של אחת הדמויות חוות דעת (לרוב שלילית וחמוצה) מפיה של דמות אחרת. כך נוצר מרקם סגנוני אחיד לאורך הטקסט, וכך גם מזכירים לנו, כדרך אגב, את קיומן של דמויות נוספות.
בקיצור, זה רומן מומלץ מאוד. אך האם הוא "פרי עטה של סופרת גאונה," כפי שמצוטט בגב הכריכה מ'הניו-יורק ?'טיימס או "יצירת מופת," כפי שמצוטט מה'טיימס' הלונדוני? או "יצירת מופת ספרותית," כפי שמובא כאן מ'אמזון' (תמהני מה היו הקריטריונים לבחירתה של ביקורת הקוראים הזו מבין האחרות?( אנחנו חיים בתרבות של קידום מכירות. לתרבות הזו יש רטוריקה נלהבת אופיינית, והיא מאוד לא בריטית.
עוד 3 ספרים של קייט אטקינסון:
מאחורי התמונות במוזיאון 1995 <
מקרים אבודים 2004 <
מתי כבר יהיו חדשות טובות > 2008
בתמונה: תחנת רכבת בלונדון, 1939
שבע נשמות
'חיים ועוד ,'םייח ספרה הבריטי־לעילא של קייט אטקינסון, הוא רומן מהנה ומרשים מאוד
זה ספר בריטי מאוד. וזה נאמר לשבח (לעיתים אני תוהה אם יש בכלל אפשרות אחרת.(
קייט אטקינסון (ילידת (1951משחזרת כאן את הישגו של רומן הביכורים המורבידי-קומי
הנהדר שלה, 'מאחורי התמונות במוזיאון' .1995-מ 'חיים ועוד ,'םייח שיצא רק לפני כמה חודשים, כבר הספיק לקטוף פרסים חשובים וביקורות משתפכות - והוא אכן מענג.
הרומן מתרחש בין 1910 1967-ל ועוסק בחייה של משפחה מהמעמד הבינוני-גבוה, שחיה באחוזה
קטנה במחוזות הכפר האנגליים. בעיקר מתמקד הסיפור בבת המשפחה, אורסולה, שנולדה .1910-ב ויש כאן "עוקץ:" אטקינסון אינה מספרת סיפור אחד על משפחה אחת. היא חוזרת שוב ושוב לתאריכים מסוימים בין השנים המוזכרות ומתארת תרחישים אלטרנטיביים. אם בתרחיש אחד אורסולה מתה בלידתה, בתרחיש אחר היא חלק מצוות חילוץ בזמן הבליץ על בריטניה. בתרחיש אלטרנטיבי שלישי היא יורה באדולף היטלר 1930-ב ומונעת כך את מלחמת העולם השנייה. אם בתרחיש אחד היא נאנסת על ידי ידידו האמריקאי של אחיה, בתרחיש שני היא הודפת אותו מעליה כשהוא מנסה לנשק אותה. וכן הלאה. במילים אחרות, 'חיים ועוד חיים' הוא רומן שמכיל בתוכו כמה רומנים אלטרנטיביים (מה שבעגה העדכנית מכונה: "וואלה, כמו ב'דלתות מסתובבות.("'! אבל כמו בהרבה מקרים בספרות, העוקץ הרשמי של הספר הוא לא מה שחשוב; הוא לא מה שהופך את 'חיים ועוד חיים' לרומן מהנה, ולפרקים למרשים מאוד.
באופן שגוי, בעיניי, קישרה אטקינסון בין רעיון המקריות שמכוונת את נתיב חיינו לכיוון אחד או אחר, לבין הרעיון של ניטשה על "החזרה הנצחית," המופיע בחגיגיות בפתח הרומן. ניטשה דיבר על האפשרות שנתיב חיינו היחיד ישוכפל אין סוף פעמים, ואילו אטקינסון מדברת על נתיבי חיים אלטרנטיביים. כך או כך, החלק "הפילוסופי" של הרומן (שכולל גם איזה סלט על גלגולי נשמות, יכולות נבואה, או שהייה בזמנים ובמקומות שונים בו-זמנית) הוא בעיניי לא יותר מגימיק. לכל היותר הוא מוסיף למשחקיות של הטקסט, כלומר לדרבון הקורא לאתר את מסלולי החיים השונים הנפרשים בפניו ללא התראה ולהשוות ביניהם.
אבל כל זה זניח בשל ההנאה הגדולה שמזמנת הקריאה בספר. זו הנאה מעניינת. הנאה בריטית, כאמור. אני לא מדבר רק על האנדרסטייטמנט היובשני והמשעשע שנעשה בו כאן שימוש תדיר. וגם לא על הבוז, הבריטי כל כך, לכל הפרזה רגשית או אידיאולוגית ")היא נוצרית באופן די אלים בהתחשב בזה שהיא אנגליקנית.(" או על הסרקזם הצולפני ")פעם לא ידעה סילבי איך ילדים באים לעולם, ואילו עכשיו נראה שהיא לא כל כך יודעת איך מפסיקים את בואם.(" יש כאן, בעיקר, מלנכוליה בריטית מענגת (בלוויית רגש חרדתי, שנעשה בו שימוש דומה ב'מאחורי התמונות :('במוזיאון החיים קשים, אסונות צפויים, עונג קצר ימים אולי יושג אבל אחריתו תאבד עד מהרה בתוהו.
אטקינסון מציגה, באמצעות דמויותיה, השקפת עולם חמוצה, פסימית, לא נדיבה, אבל מושכת בעול, שאירועי החיים האסוניים של המחצית הראשונה של המאה 20-ה רק מאשרים אותה ואף מעניקים לה סיפוק קודר. לא לחינם תופס הבליץ מקום נרחב כל כך בספר: אירוע קודר, אך בכל זאת כזה שהביא להפגנת הגדוּלה המאופקת, ההרואית-באי-ההרואיות שלה, של הבריטים. וכל הדכדוך הזה - יודגש שוב - מאוד מצחיק. על זה מדברים כשמדברים על הומור שחור.
אמה הדעתנית והחמצמצה של אורסולה, סילבי, מבטאת את גישת הרומן בכללותו כשהיא מתרה בבתה המתבטלת: ימי'" בטלה ארוכים כאלה לעולם לא יזדמנו לך שוב ."'בחיים אורסולה מציינת שאולי כן יזדמנו כאלה, אם תהיה עשירה נורא, ועל כך היא נענית: אולי'",' אמרה סילבי, שסירבה לוותר על הגישה הדיכאונית, 'אבל הקיץ בכל זאת יגיע אל קיצו יום ."'אחד
בנוסף, הספר מסוגנן יפה-יפה. אטקינסון נוהגת, למשל, לשרבב בעלילתה של אחת הדמויות חוות דעת (לרוב שלילית וחמוצה) מפיה של דמות אחרת. כך נוצר מרקם סגנוני אחיד לאורך הטקסט, וכך גם מזכירים לנו, כדרך אגב, את קיומן של דמויות נוספות.
בקיצור, זה רומן מומלץ מאוד. אך האם הוא "פרי עטה של סופרת גאונה," כפי שמצוטט בגב הכריכה מ'הניו-יורק ?'טיימס או "יצירת מופת," כפי שמצוטט מה'טיימס' הלונדוני? או "יצירת מופת ספרותית," כפי שמובא כאן מ'אמזון' (תמהני מה היו הקריטריונים לבחירתה של ביקורת הקוראים הזו מבין האחרות?( אנחנו חיים בתרבות של קידום מכירות. לתרבות הזו יש רטוריקה נלהבת אופיינית, והיא מאוד לא בריטית.
עוד 3 ספרים של קייט אטקינסון:
מאחורי התמונות במוזיאון 1995 <
מקרים אבודים 2004 <
מתי כבר יהיו חדשות טובות > 2008
בתמונה: תחנת רכבת בלונדון, 1939
אריק גלסנר
7 לילות
17/01/2014
לקריאת הסקירה המלאה >