רגישות היא העוצמה החדש
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
רגישות היא העוצמה החדש
הוספה למועדפים

רגישות היא העוצמה החדש

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אניטה מורג'ני

אניטה מורג'ני המחברת של רב המכר 'מתה להיות אני' (שראה אור בהוצאת "היי האוס", 2012 ובישראל באופוס, 2013). הספר מתאר את מאבקה בסרטן, שנמשך כמעט ארבע שנים, בסופו עברה בשנת 2006 חוויית סף-מוות מרגשת ומרתקת ששינתה את השקפתה על החיים מן הקצה אל הקצה. הספר, שהגיע לרשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס כשבועיים אחרי שראה אור ונשאר שם תשעה שבועות, תורגם מאז ליותר מארבעים וחמש שפות ונמכר ביותר ממיליון עותקים ברחבי העולם. בפברואר 2015 קנתה חברת ההפקה סקוט פרי, בבעלותו של המפיק הנודע רידלי סקוט, את הזכויות להפיכתו של 'מתה להיות אני' לסרט באורך מלא.
 
אניטה, שהחלימה כליל מהסרטן, נוסעת כיום ברחבי העולם, מרצה ומעבירה סדנאות, נואמת בכנסים ובאירועים מיוחדים כדי לחלוק את התובנות העמוקות שזכתה בהן בשהותה בממלכה האחרת. היא מתראיינת דרך קבע לתוכניות טלוויזיה שונות ברחבי העולם, והופיעה אצל אנדרסון קופר ברשת CNN, ברשת פוקס, בתוכנית של ג'ף פרובסט, בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק ובתוכנית Today בארצות הברית, וגם בפרל רפורט בהונג קונג, בתוכניתה של קארן דווילה בפיליפינים ובתוכניות רבות אחרות.
 
אניטה נולדה בסינגפור, להורים הודים. כשהייתה בת שנתיים עברה משפחתה להונג קונג, שם גדלה. בשל הרקע שלה והחינוך הבריטי שקיבלה היא שולטת בשפות רבות. מגיל צעיר היא דיברה אנגלית, סינית קנטונזית ודיאלקט הודי, ואחר כך למדה גם צרפתית. לפני שהפכה לסופרת ומרצה בין-לאומית עבדה אניטה שנים רבות בעולם העסקים.
 
לפני זמן מה עברו אניטה ובעלה דני מהונג קונג לקליפורניה.

תקציר

מחברת הספר מתה להיות אני, רב המכר ברשימת "הניו יורק טיימס", חוזרת עם "מדריך שטח יפהפה ועוצמתי לחיי האדם האמפת בעולם הפרוע של ימינו". (ד"ר לורה ברמן, מחברת Quantum Love.) ולאופן שבו יוכל לאמץ במלואן את מתת האינטואיציה והאמפתיה שבהן ניחן.
אמפתים לא רק חשים מה מרגישים אנשים אחרים אלא גם סופגים בעצמם את אותם רגשות של הזולת – לפעמים שלא בטובתם, ובאופן שלעיתים קרובות מציף את חושיהם ונוסך בהם תחושות בלבול והערכה עצמית ירודה. נכונותם לסייע ולרַצות אחרים עלולה להפיל אותם קורבן לנצלנים או לגרום להם לוותר על אנרגיה רבה יותר מכפי שהם יכולים להרשות לעצמם. 
אבל אניטה מורג'ני טוענת שנטל הרגשות המציף יכול להפוך לאמצעי עוצמתי. בעידן שבו ממעיטים בערכן של תכונות כמו רגישות, נדיבות וחמלה, מורג'ני מסייעת לאמפתים – בין שכבר הכירו בעצמם ככאלה ובין שהם בראשית הדרך – למצוא את דרכם בין מכשולים אפשריים ולזהות מה מיוחד בהם. היא מלמדת אותם כיצד לתבוע את כוחם האמיתי כאמפתים וכיצד להיות נאמנים יותר לטבעם.

פרק ראשון

הקדמה

האם ראיתם פעם ילדה נופלת והברך שלה משתפשפת, והרגשתם את המכה בגופכם ממש? האם הייתם פעם בחברתו של חבר חרד או טרוד, והרגשתם לא בנוח בדיוק כמוהו? האם אתם מרגישים מרוקנים בחברת אנשים מסוימים? האם אתם חרדים כשאתם בקרב המון? האם אתם מרגישים כשמישהו לא אומר לכם את האמת? האם אמרתם פעם "כן" לבקשה כלשהי כשכל תא בגופכם צעק "לא!"? האם אמרו לכם פעם שאתם "רגישים מדי", "רגשניים מדי", "חלשים" או "שאכפת לכם מדי מדברים"? האם שאלו אתכם "למה אתם לא יכולים להיות כמו כולם?"

אם עניתם בחיוב על השאלות האלה, כמוני וכמו רבים אחרים שאני מדברת איתם מדי יום, רוב הסיכויים שאתם אנשים מסוג אמפת — אדם רגיש ביותר שחש וסופג את המחשבות, את הרגשות ואת האנרגיה של אנשים אחרים.

אמפת מסתכל על העולם וחש אותו בדרך מיוחדת — אנחנו מרגישים את הדברים עמוק יותר. האינטואיציה שלנו מפותחת ביותר. אנחנו מניחים שכולנו רואים את העולם כמונו, אבל למעשה רוב האנשים לא רואים אותו ככה, ובגלל זה אנחנו מרגישים מוזרים, שונים. לעיתים קרובות הגבולות בינינו לבין האחרים מטושטשים ומשום כך אנחנו מתייסרים, נופלים קורבן לבריונות ומרגישים פגומים או מבוישים. אומרים לנו "לפתח עור של פיל" ו"להיות חזקים יותר" והגברים שביניכם קרוב לוודאי שמעו: "תהיה גבר" ו"בנים/גברים אינם בוכים".

ביקורת ומורת רוח פוגעות בנו יותר מאשר ברוב האנשים. כדי להימנע מהכאב וכדי להשתלב, אנחנו לרוב מתאימים את עצמנו למה שאנחנו חושבים שאחרים רוצים שנהיה. משום כך אנחנו עלולים להפוך לאנשים מרַצים, או כמו שאני מכנה את זה בחיבה, "שטיחונים לניגוב רגליים" (שני הדברים האלה הם רק שלבים, הם לא האדם שאתם). וכיוון שאנחנו חוששים שילעגו לנו, שינהגו בנו בבריונות או שלא נשתלב, אנחנו גם מסתירים את היכולות שבהן ניחנו, ומכאן שגם את עצמנו, עד שאנחנו כבר לא יודעים מי אנחנו.

אני מאמינה שכל החלטה, כל בחירה, יכולות או לקדם אותנו לקראת הבעה וקבלה של מהותנו האמיתית ביותר — או להסיג אותנו לאחור, לאובדן של מי שאנחנו, להצטמצמות ולבסוף גם לחולי. בתרבות שבה גדלתי תגמלו אותי על שלא הייתי לעומתית, על שהייתי בלתי נראית ומרַצה. צמצמתי את עצמי עד כדי כך שהייתי בלתי נראית, והרגשתי תמיד צורך להתנצל על עצם קיומי. אמפתים רבים שאני מדברת איתם מרגישים כך. כשההיסטוריה שלנו והשורשים שלנו נטועים בעולם שבו תוגמלנו על נטייה לברוח מעימותים, על שאיפה לרַצות, על היעדר היכולת לדבר — הן בשם עצמנו, הן בשם העוולות הרבות הסובבות אותנו — התוצאה עלולה להיות מתסכלת ביותר.

העולם שלנו זקוק מאוד לריפוי. זהו עולם בסכנה. קשה מאוד להאשים את אלה מאיתנו העוקבים יום-יום אחרי החדשות או פעילים ברשתות החברתיות, על חששם שבהחלט ייתכן שהמין האנושי מצוי על סף הכחדה. די לצפות בדיווחים בתקשורת — כל אירועי הירי, מקרי הרצח, המלחמות הפוליטיות והסגנון האלים המאפיין את ההתנהגות של אנשים זה לזה ואת האופן שבו הם מדברים זה אל זה. אנשים כועסים יותר ויותר. אנחנו מתוחים. אנחנו לא מסוגלים לנהל שיחה בלי לגלוש לפוליטיקה. אני כותבת את הדברים בשעה שאנחנו מתמודדים עם מגפת הקורונה. ואף-על-פי שהאינטרנט הכניס לחיינו הרבה מאוד דברים טובים, הוא גם העצים את כל מה שסובב אותנו. נדמה שכל אירוע ואירוע, כל דבר שקורה ברחבי העולם, מדווח בזמן אמת, וסביב השעון. אין עוד חוקים, אין כללי התנהגות, ועלולה להיווצר תחושה שהעולם הוא דיכאוני ומציף.

לאמפתים, העולם של ימינו הוא שדה מוקשים. לעיתים קרובות אנחנו רוצים לצרוח על האנשים שבעמדות הכוח — אלה הדוגלים ב"הישרדות הכשירים ביותר" ולא בוחלים באמצעים כדי להעפיל לפסגה. אנחנו רוצים לצרוח עליהם שיפסיקו לזרוע פחד ושבמקום זה יפיצו חמלה, אבל עצם המחשבה להשמיע קול ציבורי עומדת בסתירה להתניות שהפנמנו בכל הנוגע לדרך שבה אנחנו מתנהגים ולעצם מהותנו. קול ציבורי לא רק תובע אומץ אדיר אלא גם חושף אותנו להתקפות בוטות, וייתכן שאנחנו לא מרגישים שבכוחנו להתמודד עם זה. ולכן, די בעצם המחשבה על השתתפות בדיון כדי שנברח לחפש מחסה.

עם זאת מעולם לא הייתה תקופה שבה אמפתים היו נחוצים יותר בנוף הציבורי.

אמפתים ניחנים בתכונות שבשנים האחרונות אבדו לחברה שלנו, לתרבות שלנו: רגישות, אמפתיה, נדיבות וחמלה. אמפתים היו מאז ומתמיד, ובמצבו הנוכחי של העולם נכתבים עוד ועוד ספרים כדי לעזור לנו. לכן אנשים רבים יותר מתוודעים לעובדה כי הם אכן אמפתים, אבל יותר מכך: ייתכן שמספרם של האמפתים הולך ומאמיר.

הרופאה כריסטיאן נורתרפ, מחברת הספר Dodging Energy Vampires ואמפתית בעצמה כותבת: "אמפתים הם נשמות מתקדמות ביותר, שחוו גלגולים רבים בעולם ונועדו להאיר את החשכה בתקופת השינוי הזו".1

לכן שמו של הספר הזה רגישות היא העוצמה החדשה.

כשהבנתי שאני אמפתית, לא היה לי ארגז כלים שיכולתי לפנות אליו, לא היה לי ציוד שיכולתי להיעזר בו או מדריכים לקרוא — לא היה לי דבר שיעזור לי להפוך מבלתי נראית למובנת מאליה. מהר מאוד הבנתי שכדי שיהיה בנמצא ארגז כלים שייקח את האדם שהייתי ויהפוך אותו למי שאני כעת, יהיה עליי ליצור אותו בעצמי. וכך עשיתי.

הכלים וההצעות שאני פורשת בספר זה אינם טיפים מהסוג שאולי קראתם בעבר. אין בכוונתי לומר לכם כיצד לכונן גבולות בלתי חדירים ולגונן על עצמכם מפני הזולת. הספר הזה איננו עוסק בחומות, במחסומים ובהגנה. אם נתחבא מאחורי חומות כדי להתגונן, לעולם לא נצא אל העולם ולא נמלא אותו באור.

הספר הזה עוסק בהתרחבות, בשחרור ובחיבור לנשגב שבתוכנו. הוא עוסק בהשמעת קול, בלכבד את עצמנו ובלאהוב את עצמנו. הוא עוסק בקבלה מלאה של כל מה שאנחנו, בפירוק איטי של כל הדברים שהם לא אנחנו. הוא עוסק בהתרה, לא בעשייה. אחרי שתלמדו לכבד את עצמכם ולפתח את המתנות שניחנתם בהן, אני מעודדת אתכם לצאת אל העולם, להאיר באמפתיות שלכם, לקבל על עצמכם תפקידי הנהגה ולהפוך למודלים לחיקוי!

חילקתי את הספר לשלושה חלקים: עולמם של האמפתים, מערכת היחסים שלכם עם עצמכם ומערכת היחסים שלכם עם העולם. כל פרק מגולל את מסעי האישי בהתמודדות עם אתגר מסוים עד לקבלה, לבסוף, של הרגישות המגדירה אותי כיום. בנוסף יש בו אנקדוטות וסיפורים של תלמידים שלי, של קוראים ושל חברים ובני משפחה, שלכל אחד ואחת מהם דרך משלו ומשלה ללכת בה. כל אלה מתגבשים לנתיב שאני מקווה שיהיה עבורכם השראה ומקור ידע, שיסייע לכם לעצב את המסלול שלכם להפסיק להרגיש קטנים ויעזור לכם להכיר ביכולתכם להיות מנהיגים, מרפאים וסוכנים של שינוי באופן האישי שלכם.

בעמודים אלה, נוסף על סיפורים, אני מציעה גם מידע, תרגולים וכלים שסייעו לי לקבל את התכונות שניחנתי בהן וסייעו לי לכבד את האדם שאני. תלמדו מה המשמעות של היותכם אמפתים ויחד נחקור את המשוכות שניצבות בפני אמפתים וכן גם את המתנות — או את כוחות העל — שברשותנו. כך תבינו שאתם בסדר גמור. תכירו בחוזקות שלכם ותזכו בהדרכה שתעזור לכם להשאיר מאחור את הקורבנות ואת הנטייה לשמש "שטיחונים" — ותתמלאו עוצמה. תלמדו לקבל ולטפח את הרגישות המיוחדת שלכם במקום לאפשר לה להמם אתכם או לפגוע בכם.

העמודים הללו ילמדו אתכם איך לחפש הכוונה בתוככם-פנימה, במקום לפנות החוצה. תגלו ממה עשויים "שטיחונים" ואיך להפסיק להתנהג ככאלה, בו-במקום. תגלו איך להפסיק להגיד "כן" כשכל עצם בגופכם זועקת "לא". ותגלו איך להגן על עצמכם מפני מחלות ואיך להיות חלק מתהליך ההחלמה שלכם. גם ענייני כסף ייבדקו: איך להשתכר בהתאם לשווי האמיתי שלכם, כדרך לקבל את העוצמה שלכם, להעריך את עצמכם ואת העבודה שלכם וככלי שבאמצעותו תוכלו לסייע לאחרים בעולם.

כל פרק נפתח במנטרה, כדי לזקק ולדייק את הנושא העומד במוקד אותו פרק. הפרקים מסתיימים בהנחיות למדיטציות קצרות. אלה יסייעו לכם לשלב את השיעורים שנלמדו באותו פרק במרחב מעמיק יותר בתת המודע שלכם. אני מזמינה אתכם למצוא עשרים דקות מזמנכם ולאתר מרחב שקט. נשמו ארבע נשימות עמוקות ואז אמרו את המילים לאט, בלב או בקול רם. עשו זאת שמונה פעמים, ובין כל חזרה לחזרה נשמו ארבע נשימות. לכשתסיימו, עצמו עיניים במשך חמש עד שבע דקות והניחו למילים לשקוע בכם.

ייתכן שתרצו לתעד ביומן תובנות שיעלו בראשכם במהלך המדיטציה. אל תחששו אם בפעמים הראשונות של המדיטציה לא יעלה בראשכם דבר. סביר להניח שרבים מכם חסמו את האינטואיציה שלכם במשך שנים, ולכן אתם זקוקים לאמן שוב את השריר הזה.

אם ידוע לכם שאתם אמפתים אבל אתם לא יודעים ממש איך להפוך את המתנות שניחנתם בהן לחוזקות. אם אתם חושדים שאתם אמפתים ורוצים לדעת יותר. אם אתם נמשכים לנושא הזה אבל לא מזדהים כאמפתים. אם אתם מאמינים שמי מאהוביכם הם אמפתים — הספר הזה נועד לכם.

אני מזמינה אתכם לדמיין כיצד אתם חווים את עצמכם ואת העולם בדרך חדשה לחלוטין, מנקודת מוצא של אהבה ולא של פחד, של התרחבות במקום נסיגה, של חיבור במקום בידוד. איזו מין הרגשה זו תהיה, לבוא לידי ביטוי באופן אותנטי יותר, מועצם ומחובר לחלוטין לאינטואיציה שלכם ולייעוד העמוק ביותר הגלום בכם?

מוכנים?

בואו נתחיל!

1 Christiane Northrup, MD, "8 Ways to Turn Your Empathy into a Super Power," accessed March 21, 2018, https://www.drnorthrup.com /8-ways-to-turn-your-empathy-into-a-super-power/.

 

פרק 1

האם אתם אמפתים?
 

מנטרה:

"אני נשמה, לא משימה".

שכבתי על השטיחון שלי, שאפתי ניחוח שמני שרף ונרולי ופקחתי לאט את העיניים, רק כדי לאפשר לי להציץ בטקס שהתחולל סביבי. השמאן חג סביב ארבעים המשתתפים האחרים בבקתה, כשהוא מזמר מנטרות בשפתו הילידית שהדהדה ורטטה בין קורות התקרה הגבוהה. במשך דקות אחדות הוא העביר בתנועה מעגלית ענף מרווה בוער מעל ראשו של כל משתתף, בשעה שאחד מעוזריו ריסס בנוזל כלשהו, בעל ניחוח דומה לשמני הארומתרפיה על בסיס צמחים, שאני נוהגת להבעיר בבית. עוזר אחר נופף בשרביט שדמה לקרן צבי ושרטט צורות שונות בעשן הסמיך שיצרה המרווה הבוערת. הטקס נועד, כך נאמר לנו, לטהר אותנו מאנרגיות בלתי רצויות שאנו נושאים בגופנו בלי דעת — אנרגיות המצטברות בנו כפועל יוצא של החיים האורבניים ועלולות בסופו של דבר להוביל לתשישות, למתח ולדיכאון.

עצמתי עיניים ובתוך דקות שמעתי את השמאן קרב אליי, ובעקבותיו עוזריו המחוללים, המתופפים, המנופפים בקטורת. חשתי שהוא משפיל אליי מבט. ואז, כשריח המרווה הבוערת סמיך ועז באפי, לחש קול עמוק לתוך אוזני: "קומי ובואי איתי".

כששני עוזריו לצידו, בלבושם הלבן וראשיהם העטורים בזרי נוצות לבנות, הזמין אותי השמאן לקום ממקומי וללכת אחריו. הסתכלתי סביבי על החדר. כולם עדיין ישבו על השטיחונים שלהם, בעיצומו של טראנס.

שני העוזרים שמרו על קצב התיפוף והשירה כדי שהאחרים לא יצאו מהטראנס ואני צעדתי אחרי השמאן לקדמת החדר, לאזור שהיה חשוך פרט לכמה נרות מהבהבים. ידעתי שהאירוע עתיד להימשך כל הלילה, אבל איבדתי את תחושת הזמן. האם השעה שתיים לפנות בוקר? שלוש? ולמה — בעודי בבקתה העצומה הזאת באמצע הג'ונגל של קוסטה ריקה (שבה תכננתי להירגע אבל תחת זאת מצאתי את עצמי, בעידודם העיקש של שני חברים ובחסות הסקרנות שלי-עצמי במין טקס שמעולם לא השתתפתי באירוע דומה לו קודם לכן) — למה נבחרתי דווקא אני, יחידה מכולם?

השמאן התיישב בכיסא נצרים גדול שמשענתו התגבהה מעליו ונפרשה כמו זנב של טווס. הוא סימן לי לשבת על הרצפה מולו. כשהתיישבתי הרגשתי חשש והתרגשות בעת ובעונה אחת. מה הוא יאמר?

"אני חושב שאת זקוקה לריפוי מיוחד", אמר. "הייתי רוצה לבצע אותו עבורך". למה אני?

"את שונה", הוא אמר, כאילו הוא קורא את מחשבותיי. "יש לך ייעוד מיוחד כאן, ואני מרגיש שאת זקוקה למעט עזרה".

הוא ביקש ממני לעצום עיניים ואז הניח את ידיו על ראשי ופתח שוב בשירה קצובה. אחר כך ביקש ממני לשכב על הגב תוך שהוא מתיז עליי נוזל בניחוח שרף / נרולי בטקס שנמשך עשרים דקות נוספות. לבסוף, הוא הורה לי להתיישב. הרגשתי מסוחררת ולא רגועה.

"יש לך ייעוד מיוחד", הוא אמר שוב לבסוף, "אבל עד כה לא פיתחת אותו כמיטב יכולתך. ספגת הרבה מאוד אנרגיה שאיננה שלך. אמרי לי, האם קרה לך דבר-מה בלתי רגיל בחייך? את שונה. האנרגיה שלך שונה משל האחרים. ניחנת במתת, אבל קברת אותו".

בעצם דבר-מה די בלתי רגיל אכן קרה בחיי. סיפרתי לשמאן שכמעט מתּי מסרטן כמה שנים קודם לכן. סיפרתי לו על חוויית סף המוות שהצילה את חיי. הסברתי כיצד, אחרי שחזרתי מחוויית סף המוות שלי, התחלתי לדבר ולכתוב עליה. דוקטור ויין דייר הגדול המנוח שמע על סיפור חיי ועודד אותי לכתוב את ספרי הראשון, מתה להיות אני, שהציב אותי על בימת העולם בשנת 2011. עמוק בתוכי הייתה בי איזו ידיעה פנימית שזה הייעוד שלי — הגורל שלי — לחלוק עם העולם את מה שלמדתי. הרגשתי, שבד בבד עם המסר של אהבה עצמית עליי להדגיש גם את החשיבות להיות אותנטיים ללא פחד, לומר את האמת שלנו ולהיות מי שאנחנו, בלי להתנצל. אחרי הכול, כולנו ביטויים של הנשגב.

אבל אחרי שפורסם הספר הראשון שלי, הוטלתי פתאום בעוצמה אדירה אל אור הזרקורים העולמי והושלכתי אל חיים גדולים יותר מכפי שיכולתי לדמיין. אף-על-פי שחשתי תחושה שזה מאוד נכון — הרגשתי שאלה החיים שנועדתי לחיות — אלה לא היו החיים שחינכו אותי וחיברתו אותי להתמודד איתם.

אתם מבינים, בעבר, לפני חוויית סף המוות שלי, הייתי בלתי נראית. עשיתי סלטות רגשיות כדי לרצות אנשים אחרים, התכחשתי לצרכים שלי, אמרתי "כן" כשבעצם רציתי להגיד "לא" ועמעמתי את האור שלי כדי לזכות באישורם של אחרים או כדי לא לאכזב אותם. הייתי גם רגישה ביותר, כה רגישה עד שלעיתים קרובות חוויתי את הכאב הרגשי או הפיזי של אחרים בגופי ממש. למעשה, לפעמים הייתי אפילו רגישה יותר לרגשותיהם של אחרים מאשר לאלה של עצמי והצבתי את עצמי במקום האחרון עד לדרגה שהתנצלתי על עצם קיומי!

לא היה לי היכן להתחבא וגם לא הייתה לי סיבה להתחבא, אבל החוויה הייתה מורכבת יותר מכפי שהייתי מסוגלת להעלות על דעתי. עשרות אלפי אנשים ביקשו ממני מידע על החלמה. הם ביקשו דעת, נחמה וחיבור. רציתי מעומק ליבי לעזור לכל אדם ואדם שפנה אליי, אבל זה לא היה אפשרי כי הייתי רק אחת. והעובדה הזאת לבדה — שאני עלולה לאכזב מישהו בדרך כלשהי — ייסרה אותי פי כמה וכמה.

"קיבלת הזדמנות נוספת לחיות וזכית שהחלמת", אמר השמאן בבקתה, והביט לי ישר בעיניים. "חווית סף המוות שלך הפכה אותך לאנרגיות הסובבות אותך, וזה מה שריפא אותך. זאת מתנה גדולה — אבל גם אתגר ואחריות, כי את רגישה מאוד גם לאנרגיות הריפוי רבות העוצמה וגם לאנרגיות העלולות להזיק לך. זה לא תפקידך לספוג את האנרגיה של כל שאר העולם. זה לא תפקידך להציל אנשים על חשבונך או לשכנע אותם מה אפשרי, אם הם לא מאמינים לך. התפקיד היחיד שלך הוא לחזק את עצמך, להישאר מחוברת למרכז שלך ולאפשר לנוכחות שלך לשמש השראה לאנשים אחרים כדי שהם ידעו מה אפשרי כדי להחלים, אם זהו גורלם להחלים".

ישבתי שם, דרוכה לכל מוצא פיו של השמאן. אף אחד לא דיבר איתי ככה בעבר, בבהירות ובשכנוע פנימי כאלה, על דרך הקיום שלי בעולם.

"אם לא תקפידי במודע להישאר מרוכזת", אמר השמאן, "סופך שתספגי את האנרגיות של אנשים אחרים בכל פעם שתעזרי להם. עכשיו, בטקס הזה, ניקיתי את האנרגיה שלך. אלמלא הייתי עושה זאת, היית עלולה לחלות שוב באופן חמור, כמו בפעם הראשונה". עיניי התרחבו לעצם המחשבה על כך. "עלייך להגן על עצמך", הוא הוסיף. "יש לך ייעוד גדול יותר שעלייך להשלים כאן. גדול יותר מכפי שאת מודעת אליו בשלב זה. ההזדמנות השנייה שלך הייתה מתנה — מתנה של הבנה ומתנה של אפשרות. אל תבזבזי אותה".

כוחן של המילים שאמר הדהד עבורי בשלל היבטים והדגיש שאלה קיומית דוחקת: אם המתנה הזו שקיבלתי היא ברכה וקללה גם יחד, מעין חרב פיפיות, איך אוכל להעצים את עצמי ועם זאת להישאר ממוקדת? איך לקחת את הידע שזכיתי בו בחוויית סף המוות שלי ולחיות אותו באמת? איך אגן על עצמי תוך שאני מוסיפה לפתוח את ליבי כדי לשרת טוב יותר גם את הזולת וגם את עצמי? איך מצליח מישהו שניחן ברגישות לחיים כמו זו שלי, נלהבת ולעיתים מציפה, באמת למשול בכוח הזה? כשלעצמי, לא הכרתי שום דרך אחרת. לא היו לי שום כלים. אבל השמאן בבירור ראה משהו.

זה מה שקרה במסגרת חוויית סף המוות שלי.

השניים בפברואר 2006 היה אמור להיות יומי האחרון עלי אדמות. באותו היום אמרו הרופאים למשפחתי שאני בשלביה הסופניים של מחלת לימפומה על שם הודג'קינס, שהיא סוג של סרטן של בלוטות הלימפה. הסרטן השתולל בגופי, שלח גרורות והתפשט מבסיס הגולגולת שלי אל השדיים, אל בתי השחי ועד לחלל הבטן. הריאות שלי התמלאו בנוזלים וגופי כבר לא ספג חומרים מזינים. נכנסתי לתרדמת והאיברים שלי החלו לקרוס. גססתי.

אבל פתאום, תוך כדי גסיסה — כשאני מודעת לחלוטין לתחושת הדחיפות של הצוות הרפואי, לרגשותיהם הסוערים של בני משפחתי, לדבריו של הרופא ("אומנם הלב שלה עדיין פועם אבל מאוחר מדי להציל אותה") — חוויתי משהו כל-כך אין-סופי ופשוט נפלא, עד שהענקתי לפרק שלם בספרי מתה להיות אני את השם במילים האלה ממש: "משהו אין-סופי ופשוט נפלא" אין שום דרך אחרת לתאר את זה. בקצרה, אף שגופי הגשמי מת, אני, הנשמה שלי, המהות שלי, הישות שאני — אני לא מתי! הרגשתי נפלא — קלה. וחופשיה. הכאב והפחד נעלמו. הפחד מהמחלה שהשתוללה בגופי ופחד המוות — כל אלה נעלמו.

הייתי מודעת למרחביו, למורכבותו ולעומקו של כל דבר שסבב אותי, ובו-בזמן הייתי מודעת להיותי חלק ממשהו חי, אין-סופי, פשוט נפלא — פסיפס גדול שהלך ונחשף, מעבר למראה עיניים ומעבר למשמע אוזניים. זה היה מקום של בהירות מוחלטת, שבו הכול היה הגיוני. ראיתי וחשתי לסירוגין כיצד כולנו מחוברים וכיצד כולנו מהווים חלק מאותה תודעה. הבנתי איך כל מחשבה וכל החלטה שלי בימי חיי עד לאותה נקודה הובילו אותי לרגע הזה, שבו אני שוכבת במיטת בית החולים, גוססת מסרטן.

לבסוף, הגעתי לשלב באותו מצב טרנסצנדנטלי הזה שבו היה עליי להחליט: האם אני חוזרת לגוף הגשמי הזה או ממשיכה אל הממלכה האחרת? בתחילה, אף סיב בישותי לא רצה לחזור. למה לי לעזוב את המרחב המדהים שהגעתי אליו? אבל פתאום הרגשתי בנוכחותו של אבא שלי, שמת עשר שנים קודם לכן. הוא היה שם כדי לעזור לי במעבר הזה. "זמנך עדיין לא הגיע", הוא אמר לי. "יש מתנות שמחכות לך, לכן עלייך לחזור לגוף הגשמי שלך".

"אבל למה שארצה לחזור לגוף חולה וגוסס?” התקוממתי.

התקשורת בינינו לא הייתה מילולית כמובן כיוון שבממלכה האחרת אין ביולוגיה. ואף-על-פי-כן, לא היה שום חיץ בין תמציתו הטהורה של אבי לבין זו שלי, אף שלא היינו קרובים מאוד בשנים שגדלתי בממלכה הגשמית. פשוט ידעתי את מה שהוא רצה שאדע. אפילו המונח "תקשורת טלפתית" אינו חזק מספיק כדי לתאר את התקשורת ההיא בינינו. אבא שלי רצה שאדע שכעת, אחרי שחוויתי את האמת בנוגע למי שאני באמת וכשאני מבינה בבהירות מדוע חליתי בסרטן — אם אבחר לחזור לגופי, הסרטן יירפא. הרגע שבו החלטתי לחזור למישור הגשמי היה הרגע שבו אבי אמר לי: "חזרי וחיי את חייך ללא פחד".

חזרתי לגופי הגשמי, פקחתי את העיניים והתעוררתי מהתרדמת. חמישה שבועות לאחר מכן לא הצליחו הרופאים לאתר בגופי שום זכר לסרטן. הם לא יכלו אלא להכיר בכך שמדובר בנס, לא פחות. לא היה בכוחם להסביר מה אירע כאן.

אמפתים הם שונים

כשחזרתי הביתה מהנסיעה לקוסטה ריקה, חיפשתי מידע בעניין ההגנה על עצמי וקביעת גבולות, והייתה מילה אחת ששבה ועלתה בחיפוש: "אמפת". הכרתי אותה, אבל מעולם לא הקדשתי לה תשומת לב מיוחדת. אפילו כשאנשים שונים אמרו לי בעבר שזה מה שאני, אדם שהוא אמפת, התייחסתי לזה בביטול, כאל תווית. בין שהן נכונות ובין שלאו — אני לא חובבת תוויות. אבל בשלב זה הייתי סקרנית, לכן חקרתי את הנושא באופן הבנאלי ביותר האפשרי: מילאתי שאלון מקוון! והינה, הביטו וראו, קיבלתי עשרים ותשע מתוך שלושים. שאלון מקוון אולי לא נראה מדעי בעיקרו, אבל אם המקור שלו מהימן הוא יכול לצייד אותנו בשפה שאנחנו זקוקים לה כדי להתחיל לגשת לנקודות התורפה ולחוזקות שלנו. בספר זה אעמיק איתכם הרבה יותר מכפי שמסוגל לעשות שאלון מסחרי כזה, אבל משהו פשוט ונגיש מעין זה יכול לשמש לכם נקודת התחלה. כמו כן אתם יכולים למלא את השאלון שחיברתי ומופיע בסוף הפרק (ובאתר שלי).

תוצאות השאלון ההוא הניעו אותי להמשיך במחקר. קראתי ספרים וכתבות על אמפתים, ותוך כדי קריאת הכתבות באמת ובתמים התחלתי להבין, לראשונה בחיי, כיצד אני מתקשה להתעקש ללא רתע להיות מי שאני. הבנתי שלהיות אמפת הוא לא מצב שאוכל להיפטר ממנו, ולכן עליי להפסיק לשפוט את עצמי ולהלקות את עצמי על עצם היותי כזו. תחת זאת, עליי ללמוד לקבל את זה, לאהוב את זה וללמוד לעבוד עם זה. בנוסף, הבנתי גם למה אני מתקשה להתמודד עם העולם. הסיבה לכך היא שאני חיה בעולם שרוב האנשים שבו לא חווים אותו כמוני.

ההבנה הזו פתחה עבורי נקודת מבט חדשה לחלוטין על עצמי ועל אחרים, ואז התחלתי להבין שרבים מהאנשים הנמשכים למה שאני עושה הם בעצמם אמפתים. כדי לאמוד באיזה היקף מדובר, התחלתי לבקש מאנשים באירועים שלי להשיב בהרמת יד לשאלה כמה מהם מזדהים כאמפתים. בין 80 ל-90 אחוז מהקהל שלי בדרך כלל נטו להרים יד. רבים לא שמעו על המונח הזה או לא ידעו מה משמעותו, ולכן נהגתי להקריא רשימת תכונות ואז לשאול שוב — וכפות ידיים רבות יותר הונפו אל על. זה הפתיע אותי. התחייבתי בפני עצמי ללמוד עוד על ניהול החיים כאמפתית ולפתח כלים — לא רק לשימושי האישי, אלא גם כדי לעזור לכל אותם אמפתים אחרים.

לפני שאצלול לעולמם של האמפתים ולתכונותיהם, הרשו לי תחילה לומר שבשביל לעורר את היכולות האלה בעצמכם, אתם לא חייבים למות, כמוני. אתם יכולים לגשת למתנות האלה בכל תקופה בחייכם. חלקנו היינו אמפתים כל חיינו ולא ידענו, או שלא היה לנו שם לכנות את זה. אנשים אחרים אולי אינם אמפתים באופן מלא, אבל ניחנו בתכונות רבות הנמצאות בקשת הרגישויות שהופכת אותנו שונים מאוד מאנשים אחרים.

שונים מאוד מאנשים אחרים. קשה לי אפילו לכתוב את המילים האלה, כי אחד הדברים העמוקים שלקחתי מחוויית סף המוות שלי הוא שבמישור טרנסצנדנטלי, כולנו עשויים מאותה מהות. כשאנחנו משילים מעלינו את גופינו הגשמיים, כולנו עשויים ממהות טהורה, אהבה טהורה, שמיימיות טהורה ורוחניות טהורה. כולנו מחוברים. ואף-על-פי-כן, בגופינו הגשמיים אנחנו מרגישים מחוברים לעצמנו כל הזמן רק כאשר אנחנו מקבלים את ההבדלים בינינו לבין אחרים. כשאנחנו מקבלים את השונות שלנו — וכשאנחנו מקבלים את האחרים על שונותם שלהם — או-אז אנחנו רוחשים כבוד להכרה מרובת הפנים של כל הקיים.

אני מאמינה שהתלות ההדדית הזאת היא תכונת יסוד של טבענו, אבל כשאנחנו מאכלסים את גופינו הגשמיים במישור הארצי הזה, האמת הזו נשכחת מאיתנו. כולנו, כל אחד ואחת מאיתנו שנולדים אל העולם הגשמי הזה, נחווה מערך נסיבות ייחודי. והנסיבות הללו — המשפחה שלנו, התרבות שלנו, החינוך שהעניקו לנו בילדותנו ואין-סוף חוויות חיים — כל אלה מזינים את האישיות ואת הפסיכולוגיה שלנו (את הרעיון הזה אחקור ביתר פירוט בעמודים הבאים). אני מאמינה שבליבה שלנו כולנו טובים מן היסוד, ושכולנו עושים כמיטב יכולתנו עם מה שידוע לנו. אני לא חושבת שאנחנו בוחרים במודע לפגוע באחרים או להרע להם. אנחנו מעוללים רע אך ורק מבורות, מפחד או כשאנחנו במצב הישרדותי, ומתוך הלך מחשבה כזה אנחנו מאמינים (בצדק או שלא בצדק) שאין לנו שום אפשרות אחרת להתמודד עם הנסיבות הניצבות בפנינו, ושבכפיית רצוננו או האמונות שלנו על אחרים אנחנו מרסנים את הצורה שבה הם מתמודדים עם אותן נסיבות.

ייתכן שזה נכון, אבל נסיבות חיינו טופלות עלינו שכבות של פחדים, כעסים והתניות חברתיות שכאילו משכיחות מאיתנו מי אנחנו באמת — אישית וקולקטיבית כאחד. ולאמפת, השכחה הזו עלולה להיות מזיקה ביותר. הרגישות החריגה שלנו יכולה בקלות להפוך לאותה חרב פיפיות שאליה התכוון השמאן בדבריו: ברכה וקללה בעת ובעונה אחת.

חשוב להבין את ההבדל בין להיות אדם רגיש לבין להיות אדם שהוא אמפת. ד"ר איליין ארון הייתה אחת הראשונות שתיארו את עולמו של אדם בעל רגישות גבוהה במיוחד, שבהמשך כונה בראשי התיבות "HSP" (Highly Sensitive Person) כפי שנעשה בספרה פורץ הדרך אדם רגיש מאוד. לדבריה, 15 עד 20 אחוז מהאוכלוסייה עונים להגדרה "אנשים רגישים מאוד", ומערכת העצבים שלהם שונה ביולוגית מזו של אחרים.1 אחוז קטן יותר מתוך הקבוצה הזו הם גם אמפתים. אמפתים ניחנים בכל התכונות המאפיינות אנשים המוגדרים כ-HSP אבל החוויה שלהם אינטנסיבית בהרבה. לאחר מכן חקרה ד"ר ג'ודית אורלוף את עולמם של האמפתים בספרה The Empath's Survival Guide* שבו היא מסבירה שאמפתים לא רק מרגישים את האנרגיות החיוביות והשליליות שסובבות אותנו — אלא גם סופגים אותן. "אין לנו את אותם מסננים שיש לאנשים אחרים, כדי לחסום גירויים... אנחנו רגישים כל-כך", היא מסבירה, "עד שאנחנו כאילו מחזיקים משהו בכף יד שבה חמישים אצבעות ולא חמש".2

בחיי הפרטיים אני מבחינה בין "אנשים רגישים מאוד" לבין אמפתים. בעלי, דני, ניחן באינטואיציה גבוהה במיוחד והוא מסוגל בקלות לחוש בצרכים של זולתו עוד לפני שהאדם שמולו אפילו מביע אותם בקול. הוא מטפל מלידה. אבל הוא לא אמפת, כי לא נראה שהוא סופג את האנרגיות של האחרים לשדה שלו. אין לו צורך שכל הסובבים אותו ירגישו טוב כדי שהוא ירגיש טוב בעצמו, בעוד אני צריכה שהסובבים אותי ירגישו טוב, אחרת זה ישפיע על תחושת הרווחה שלי. זו סיבה נוספת לכך שאמפתים מועדים יותר להפוך לאנשים מרַצים — הם זקוקים לכך שהסובבים אותם ירגישו טוב כדי שהם עצמם ירגישו טוב, ולכן הם שוב ושוב מצילים אנשים ומסייעים להם.

בתגובות רבות ברשתות החברתיות ומהקהל שלי באירועים, מספרים אנשים שהרגשות שלהם מוצפים בכל עת כיוון שהם כל הזמן מסייעים לאחרים או מצילים אותם, ומתקשים לסרב. הם מתקשים גם לטפל בצרכים שלהם, משום שנראה שזה בא תמיד על חשבון צרכים דחופים יותר או חשובים יותר של אחרים.

בעצם, אמפתים אפילו יכולים לחוות את שדות האנרגיה שסובבים אנשים אחרים. כמעט כאילו אנחנו מסוגלים להתכוונן לתדרים של כמה תחנות רדיו באותו זמן, אף שאנחנו עלולים להתקשות להבדיל בין התחנה שלנו — בתכנים שמשדר אלינו כוכב הצפון האישי שלנו, אפשר לומר — לבין אלה של אחרים. התוצאה היא רעש סטטי, בלבול ואפילו תשישות, כאשר צורכיהם של אחרים מאפילים על אלה שלנו ואנחנו סופגים את התדר שלהם ואת האנרגיה.

הוסיפו לזה את העובדה שאנשים עם בעיות — אלה הזקוקים לכתף תומכת — לעיתים קרובות נוהרים אל האמפתים משום שאנחנו זן נדיר: אנחנו יצורים רגישים ביותר שבאמת ובתמים מאזינים להם ומבינים את הכאב שהם חווים. אנחנו, האמפתים, נוטים להציל, להעניק ולרפא. סבלם של אחרים מסב לנו כאב עמוק. אנחנו באמת מרגישים את מה שהם מרגישים. החיסרון במתת הזה הוא שאנחנו לא מודעים לעומקן של הרגישויות שלנו ואנחנו מוותרים על הכוח שלנו ומכלים את משאבינו הרגשיים והפיזיים. משום כך אנחנו מסוגלים לשמש המרפאים הטובים ביותר עבור אחרים, אבל הגרועים ביותר עבור עצמנו.

התובנות שעברו בראשי במהלך חוויית סף המוות שעברתי הבהירו לי שאני נמצאת בעמדה ייחודית לפיתוח מדריך לאלה מבינינו שהם אמפתים. אני מאמינה בכל ליבי שחוסר ההבנה כיצד לחיות כאדם שהוא אמפת (ואפילו לא ידעתי שזה מה שאני!) או שאני סופגת אליי את האנרגיה של אחרים על חשבון עצמי (ומסתירה את מי שאני באמת) — אלה הדברים שכמעט הרגו אותי. חוויתי ממקור ראשון מה עלול לקרות כשאנחנו מוותרים על כל השיפוט והספק העצמיים שלנו, על הצורך שלנו לזכות באהבה ובאישור מחוץ לעצמנו. למדתי גם את הסוד, כיצד לאמץ בקבלה את כל מה שאנחנו, לחיות את חיינו במלואם, ללא פחד ובקול — דברים שעל-פי-רוב אמפתים מתקשים לעשות. והתנסיתי בחיים המדהימים שאנחנו יכולים לזכות בהם כשאנחנו עושים את כל זה. הבנתי שאני ביטוי של הנשגב — כולנו כאלה. בעבר פשוט לא ידעתי את זה, ולכן מעולם לא הרשיתי לעצמי להביע את עצמי באופן מלא, חשבתי תמיד "מי אני שאומר משהו / שאעז להשיג את מה שאני רוצה / שאקטע שיחה?" או שפקפקתי בעצמי בכל עת. הצבתי אנשים אחרים במקום הראשון והאמנתי שכולם חשובים יותר, מוכשרים יותר. תודות לחוויית סף המוות שעברתי הבנתי שכביטוי של הנשגב, יש לקיום שלי ייעוד וכאשר אני מונעת מעצמי לבוא לידי ביטוי אני שוללת מביטוי של הנשגב לבטא את עצמו במציאות הזו.

שערו בנפשותיכם אילו חיים נוכל לחיות אם נבין שאנחנו אכן ביטויים של הנשגב. שערו בנפשותיכם שאתם חיים את חייכם מתוך ידיעה שאתם ביטוי של כל שישנו בעולם. שערו בנפשותיכם שאתם חיים את חייכם מתוך ידיעה. זה אפשרי. לכולנו.

*המשך הפרק בספר המלא*

אניטה מורג'ני

אניטה מורג'ני המחברת של רב המכר 'מתה להיות אני' (שראה אור בהוצאת "היי האוס", 2012 ובישראל באופוס, 2013). הספר מתאר את מאבקה בסרטן, שנמשך כמעט ארבע שנים, בסופו עברה בשנת 2006 חוויית סף-מוות מרגשת ומרתקת ששינתה את השקפתה על החיים מן הקצה אל הקצה. הספר, שהגיע לרשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס כשבועיים אחרי שראה אור ונשאר שם תשעה שבועות, תורגם מאז ליותר מארבעים וחמש שפות ונמכר ביותר ממיליון עותקים ברחבי העולם. בפברואר 2015 קנתה חברת ההפקה סקוט פרי, בבעלותו של המפיק הנודע רידלי סקוט, את הזכויות להפיכתו של 'מתה להיות אני' לסרט באורך מלא.
 
אניטה, שהחלימה כליל מהסרטן, נוסעת כיום ברחבי העולם, מרצה ומעבירה סדנאות, נואמת בכנסים ובאירועים מיוחדים כדי לחלוק את התובנות העמוקות שזכתה בהן בשהותה בממלכה האחרת. היא מתראיינת דרך קבע לתוכניות טלוויזיה שונות ברחבי העולם, והופיעה אצל אנדרסון קופר ברשת CNN, ברשת פוקס, בתוכנית של ג'ף פרובסט, בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק ובתוכנית Today בארצות הברית, וגם בפרל רפורט בהונג קונג, בתוכניתה של קארן דווילה בפיליפינים ובתוכניות רבות אחרות.
 
אניטה נולדה בסינגפור, להורים הודים. כשהייתה בת שנתיים עברה משפחתה להונג קונג, שם גדלה. בשל הרקע שלה והחינוך הבריטי שקיבלה היא שולטת בשפות רבות. מגיל צעיר היא דיברה אנגלית, סינית קנטונזית ודיאלקט הודי, ואחר כך למדה גם צרפתית. לפני שהפכה לסופרת ומרצה בין-לאומית עבדה אניטה שנים רבות בעולם העסקים.
 
לפני זמן מה עברו אניטה ובעלה דני מהונג קונג לקליפורניה.

עוד על הספר

רגישות היא העוצמה החדש אניטה מורג'ני

הקדמה

האם ראיתם פעם ילדה נופלת והברך שלה משתפשפת, והרגשתם את המכה בגופכם ממש? האם הייתם פעם בחברתו של חבר חרד או טרוד, והרגשתם לא בנוח בדיוק כמוהו? האם אתם מרגישים מרוקנים בחברת אנשים מסוימים? האם אתם חרדים כשאתם בקרב המון? האם אתם מרגישים כשמישהו לא אומר לכם את האמת? האם אמרתם פעם "כן" לבקשה כלשהי כשכל תא בגופכם צעק "לא!"? האם אמרו לכם פעם שאתם "רגישים מדי", "רגשניים מדי", "חלשים" או "שאכפת לכם מדי מדברים"? האם שאלו אתכם "למה אתם לא יכולים להיות כמו כולם?"

אם עניתם בחיוב על השאלות האלה, כמוני וכמו רבים אחרים שאני מדברת איתם מדי יום, רוב הסיכויים שאתם אנשים מסוג אמפת — אדם רגיש ביותר שחש וסופג את המחשבות, את הרגשות ואת האנרגיה של אנשים אחרים.

אמפת מסתכל על העולם וחש אותו בדרך מיוחדת — אנחנו מרגישים את הדברים עמוק יותר. האינטואיציה שלנו מפותחת ביותר. אנחנו מניחים שכולנו רואים את העולם כמונו, אבל למעשה רוב האנשים לא רואים אותו ככה, ובגלל זה אנחנו מרגישים מוזרים, שונים. לעיתים קרובות הגבולות בינינו לבין האחרים מטושטשים ומשום כך אנחנו מתייסרים, נופלים קורבן לבריונות ומרגישים פגומים או מבוישים. אומרים לנו "לפתח עור של פיל" ו"להיות חזקים יותר" והגברים שביניכם קרוב לוודאי שמעו: "תהיה גבר" ו"בנים/גברים אינם בוכים".

ביקורת ומורת רוח פוגעות בנו יותר מאשר ברוב האנשים. כדי להימנע מהכאב וכדי להשתלב, אנחנו לרוב מתאימים את עצמנו למה שאנחנו חושבים שאחרים רוצים שנהיה. משום כך אנחנו עלולים להפוך לאנשים מרַצים, או כמו שאני מכנה את זה בחיבה, "שטיחונים לניגוב רגליים" (שני הדברים האלה הם רק שלבים, הם לא האדם שאתם). וכיוון שאנחנו חוששים שילעגו לנו, שינהגו בנו בבריונות או שלא נשתלב, אנחנו גם מסתירים את היכולות שבהן ניחנו, ומכאן שגם את עצמנו, עד שאנחנו כבר לא יודעים מי אנחנו.

אני מאמינה שכל החלטה, כל בחירה, יכולות או לקדם אותנו לקראת הבעה וקבלה של מהותנו האמיתית ביותר — או להסיג אותנו לאחור, לאובדן של מי שאנחנו, להצטמצמות ולבסוף גם לחולי. בתרבות שבה גדלתי תגמלו אותי על שלא הייתי לעומתית, על שהייתי בלתי נראית ומרַצה. צמצמתי את עצמי עד כדי כך שהייתי בלתי נראית, והרגשתי תמיד צורך להתנצל על עצם קיומי. אמפתים רבים שאני מדברת איתם מרגישים כך. כשההיסטוריה שלנו והשורשים שלנו נטועים בעולם שבו תוגמלנו על נטייה לברוח מעימותים, על שאיפה לרַצות, על היעדר היכולת לדבר — הן בשם עצמנו, הן בשם העוולות הרבות הסובבות אותנו — התוצאה עלולה להיות מתסכלת ביותר.

העולם שלנו זקוק מאוד לריפוי. זהו עולם בסכנה. קשה מאוד להאשים את אלה מאיתנו העוקבים יום-יום אחרי החדשות או פעילים ברשתות החברתיות, על חששם שבהחלט ייתכן שהמין האנושי מצוי על סף הכחדה. די לצפות בדיווחים בתקשורת — כל אירועי הירי, מקרי הרצח, המלחמות הפוליטיות והסגנון האלים המאפיין את ההתנהגות של אנשים זה לזה ואת האופן שבו הם מדברים זה אל זה. אנשים כועסים יותר ויותר. אנחנו מתוחים. אנחנו לא מסוגלים לנהל שיחה בלי לגלוש לפוליטיקה. אני כותבת את הדברים בשעה שאנחנו מתמודדים עם מגפת הקורונה. ואף-על-פי שהאינטרנט הכניס לחיינו הרבה מאוד דברים טובים, הוא גם העצים את כל מה שסובב אותנו. נדמה שכל אירוע ואירוע, כל דבר שקורה ברחבי העולם, מדווח בזמן אמת, וסביב השעון. אין עוד חוקים, אין כללי התנהגות, ועלולה להיווצר תחושה שהעולם הוא דיכאוני ומציף.

לאמפתים, העולם של ימינו הוא שדה מוקשים. לעיתים קרובות אנחנו רוצים לצרוח על האנשים שבעמדות הכוח — אלה הדוגלים ב"הישרדות הכשירים ביותר" ולא בוחלים באמצעים כדי להעפיל לפסגה. אנחנו רוצים לצרוח עליהם שיפסיקו לזרוע פחד ושבמקום זה יפיצו חמלה, אבל עצם המחשבה להשמיע קול ציבורי עומדת בסתירה להתניות שהפנמנו בכל הנוגע לדרך שבה אנחנו מתנהגים ולעצם מהותנו. קול ציבורי לא רק תובע אומץ אדיר אלא גם חושף אותנו להתקפות בוטות, וייתכן שאנחנו לא מרגישים שבכוחנו להתמודד עם זה. ולכן, די בעצם המחשבה על השתתפות בדיון כדי שנברח לחפש מחסה.

עם זאת מעולם לא הייתה תקופה שבה אמפתים היו נחוצים יותר בנוף הציבורי.

אמפתים ניחנים בתכונות שבשנים האחרונות אבדו לחברה שלנו, לתרבות שלנו: רגישות, אמפתיה, נדיבות וחמלה. אמפתים היו מאז ומתמיד, ובמצבו הנוכחי של העולם נכתבים עוד ועוד ספרים כדי לעזור לנו. לכן אנשים רבים יותר מתוודעים לעובדה כי הם אכן אמפתים, אבל יותר מכך: ייתכן שמספרם של האמפתים הולך ומאמיר.

הרופאה כריסטיאן נורתרפ, מחברת הספר Dodging Energy Vampires ואמפתית בעצמה כותבת: "אמפתים הם נשמות מתקדמות ביותר, שחוו גלגולים רבים בעולם ונועדו להאיר את החשכה בתקופת השינוי הזו".1

לכן שמו של הספר הזה רגישות היא העוצמה החדשה.

כשהבנתי שאני אמפתית, לא היה לי ארגז כלים שיכולתי לפנות אליו, לא היה לי ציוד שיכולתי להיעזר בו או מדריכים לקרוא — לא היה לי דבר שיעזור לי להפוך מבלתי נראית למובנת מאליה. מהר מאוד הבנתי שכדי שיהיה בנמצא ארגז כלים שייקח את האדם שהייתי ויהפוך אותו למי שאני כעת, יהיה עליי ליצור אותו בעצמי. וכך עשיתי.

הכלים וההצעות שאני פורשת בספר זה אינם טיפים מהסוג שאולי קראתם בעבר. אין בכוונתי לומר לכם כיצד לכונן גבולות בלתי חדירים ולגונן על עצמכם מפני הזולת. הספר הזה איננו עוסק בחומות, במחסומים ובהגנה. אם נתחבא מאחורי חומות כדי להתגונן, לעולם לא נצא אל העולם ולא נמלא אותו באור.

הספר הזה עוסק בהתרחבות, בשחרור ובחיבור לנשגב שבתוכנו. הוא עוסק בהשמעת קול, בלכבד את עצמנו ובלאהוב את עצמנו. הוא עוסק בקבלה מלאה של כל מה שאנחנו, בפירוק איטי של כל הדברים שהם לא אנחנו. הוא עוסק בהתרה, לא בעשייה. אחרי שתלמדו לכבד את עצמכם ולפתח את המתנות שניחנתם בהן, אני מעודדת אתכם לצאת אל העולם, להאיר באמפתיות שלכם, לקבל על עצמכם תפקידי הנהגה ולהפוך למודלים לחיקוי!

חילקתי את הספר לשלושה חלקים: עולמם של האמפתים, מערכת היחסים שלכם עם עצמכם ומערכת היחסים שלכם עם העולם. כל פרק מגולל את מסעי האישי בהתמודדות עם אתגר מסוים עד לקבלה, לבסוף, של הרגישות המגדירה אותי כיום. בנוסף יש בו אנקדוטות וסיפורים של תלמידים שלי, של קוראים ושל חברים ובני משפחה, שלכל אחד ואחת מהם דרך משלו ומשלה ללכת בה. כל אלה מתגבשים לנתיב שאני מקווה שיהיה עבורכם השראה ומקור ידע, שיסייע לכם לעצב את המסלול שלכם להפסיק להרגיש קטנים ויעזור לכם להכיר ביכולתכם להיות מנהיגים, מרפאים וסוכנים של שינוי באופן האישי שלכם.

בעמודים אלה, נוסף על סיפורים, אני מציעה גם מידע, תרגולים וכלים שסייעו לי לקבל את התכונות שניחנתי בהן וסייעו לי לכבד את האדם שאני. תלמדו מה המשמעות של היותכם אמפתים ויחד נחקור את המשוכות שניצבות בפני אמפתים וכן גם את המתנות — או את כוחות העל — שברשותנו. כך תבינו שאתם בסדר גמור. תכירו בחוזקות שלכם ותזכו בהדרכה שתעזור לכם להשאיר מאחור את הקורבנות ואת הנטייה לשמש "שטיחונים" — ותתמלאו עוצמה. תלמדו לקבל ולטפח את הרגישות המיוחדת שלכם במקום לאפשר לה להמם אתכם או לפגוע בכם.

העמודים הללו ילמדו אתכם איך לחפש הכוונה בתוככם-פנימה, במקום לפנות החוצה. תגלו ממה עשויים "שטיחונים" ואיך להפסיק להתנהג ככאלה, בו-במקום. תגלו איך להפסיק להגיד "כן" כשכל עצם בגופכם זועקת "לא". ותגלו איך להגן על עצמכם מפני מחלות ואיך להיות חלק מתהליך ההחלמה שלכם. גם ענייני כסף ייבדקו: איך להשתכר בהתאם לשווי האמיתי שלכם, כדרך לקבל את העוצמה שלכם, להעריך את עצמכם ואת העבודה שלכם וככלי שבאמצעותו תוכלו לסייע לאחרים בעולם.

כל פרק נפתח במנטרה, כדי לזקק ולדייק את הנושא העומד במוקד אותו פרק. הפרקים מסתיימים בהנחיות למדיטציות קצרות. אלה יסייעו לכם לשלב את השיעורים שנלמדו באותו פרק במרחב מעמיק יותר בתת המודע שלכם. אני מזמינה אתכם למצוא עשרים דקות מזמנכם ולאתר מרחב שקט. נשמו ארבע נשימות עמוקות ואז אמרו את המילים לאט, בלב או בקול רם. עשו זאת שמונה פעמים, ובין כל חזרה לחזרה נשמו ארבע נשימות. לכשתסיימו, עצמו עיניים במשך חמש עד שבע דקות והניחו למילים לשקוע בכם.

ייתכן שתרצו לתעד ביומן תובנות שיעלו בראשכם במהלך המדיטציה. אל תחששו אם בפעמים הראשונות של המדיטציה לא יעלה בראשכם דבר. סביר להניח שרבים מכם חסמו את האינטואיציה שלכם במשך שנים, ולכן אתם זקוקים לאמן שוב את השריר הזה.

אם ידוע לכם שאתם אמפתים אבל אתם לא יודעים ממש איך להפוך את המתנות שניחנתם בהן לחוזקות. אם אתם חושדים שאתם אמפתים ורוצים לדעת יותר. אם אתם נמשכים לנושא הזה אבל לא מזדהים כאמפתים. אם אתם מאמינים שמי מאהוביכם הם אמפתים — הספר הזה נועד לכם.

אני מזמינה אתכם לדמיין כיצד אתם חווים את עצמכם ואת העולם בדרך חדשה לחלוטין, מנקודת מוצא של אהבה ולא של פחד, של התרחבות במקום נסיגה, של חיבור במקום בידוד. איזו מין הרגשה זו תהיה, לבוא לידי ביטוי באופן אותנטי יותר, מועצם ומחובר לחלוטין לאינטואיציה שלכם ולייעוד העמוק ביותר הגלום בכם?

מוכנים?

בואו נתחיל!

1 Christiane Northrup, MD, "8 Ways to Turn Your Empathy into a Super Power," accessed March 21, 2018, https://www.drnorthrup.com /8-ways-to-turn-your-empathy-into-a-super-power/.

 

פרק 1

האם אתם אמפתים?
 

מנטרה:

"אני נשמה, לא משימה".

שכבתי על השטיחון שלי, שאפתי ניחוח שמני שרף ונרולי ופקחתי לאט את העיניים, רק כדי לאפשר לי להציץ בטקס שהתחולל סביבי. השמאן חג סביב ארבעים המשתתפים האחרים בבקתה, כשהוא מזמר מנטרות בשפתו הילידית שהדהדה ורטטה בין קורות התקרה הגבוהה. במשך דקות אחדות הוא העביר בתנועה מעגלית ענף מרווה בוער מעל ראשו של כל משתתף, בשעה שאחד מעוזריו ריסס בנוזל כלשהו, בעל ניחוח דומה לשמני הארומתרפיה על בסיס צמחים, שאני נוהגת להבעיר בבית. עוזר אחר נופף בשרביט שדמה לקרן צבי ושרטט צורות שונות בעשן הסמיך שיצרה המרווה הבוערת. הטקס נועד, כך נאמר לנו, לטהר אותנו מאנרגיות בלתי רצויות שאנו נושאים בגופנו בלי דעת — אנרגיות המצטברות בנו כפועל יוצא של החיים האורבניים ועלולות בסופו של דבר להוביל לתשישות, למתח ולדיכאון.

עצמתי עיניים ובתוך דקות שמעתי את השמאן קרב אליי, ובעקבותיו עוזריו המחוללים, המתופפים, המנופפים בקטורת. חשתי שהוא משפיל אליי מבט. ואז, כשריח המרווה הבוערת סמיך ועז באפי, לחש קול עמוק לתוך אוזני: "קומי ובואי איתי".

כששני עוזריו לצידו, בלבושם הלבן וראשיהם העטורים בזרי נוצות לבנות, הזמין אותי השמאן לקום ממקומי וללכת אחריו. הסתכלתי סביבי על החדר. כולם עדיין ישבו על השטיחונים שלהם, בעיצומו של טראנס.

שני העוזרים שמרו על קצב התיפוף והשירה כדי שהאחרים לא יצאו מהטראנס ואני צעדתי אחרי השמאן לקדמת החדר, לאזור שהיה חשוך פרט לכמה נרות מהבהבים. ידעתי שהאירוע עתיד להימשך כל הלילה, אבל איבדתי את תחושת הזמן. האם השעה שתיים לפנות בוקר? שלוש? ולמה — בעודי בבקתה העצומה הזאת באמצע הג'ונגל של קוסטה ריקה (שבה תכננתי להירגע אבל תחת זאת מצאתי את עצמי, בעידודם העיקש של שני חברים ובחסות הסקרנות שלי-עצמי במין טקס שמעולם לא השתתפתי באירוע דומה לו קודם לכן) — למה נבחרתי דווקא אני, יחידה מכולם?

השמאן התיישב בכיסא נצרים גדול שמשענתו התגבהה מעליו ונפרשה כמו זנב של טווס. הוא סימן לי לשבת על הרצפה מולו. כשהתיישבתי הרגשתי חשש והתרגשות בעת ובעונה אחת. מה הוא יאמר?

"אני חושב שאת זקוקה לריפוי מיוחד", אמר. "הייתי רוצה לבצע אותו עבורך". למה אני?

"את שונה", הוא אמר, כאילו הוא קורא את מחשבותיי. "יש לך ייעוד מיוחד כאן, ואני מרגיש שאת זקוקה למעט עזרה".

הוא ביקש ממני לעצום עיניים ואז הניח את ידיו על ראשי ופתח שוב בשירה קצובה. אחר כך ביקש ממני לשכב על הגב תוך שהוא מתיז עליי נוזל בניחוח שרף / נרולי בטקס שנמשך עשרים דקות נוספות. לבסוף, הוא הורה לי להתיישב. הרגשתי מסוחררת ולא רגועה.

"יש לך ייעוד מיוחד", הוא אמר שוב לבסוף, "אבל עד כה לא פיתחת אותו כמיטב יכולתך. ספגת הרבה מאוד אנרגיה שאיננה שלך. אמרי לי, האם קרה לך דבר-מה בלתי רגיל בחייך? את שונה. האנרגיה שלך שונה משל האחרים. ניחנת במתת, אבל קברת אותו".

בעצם דבר-מה די בלתי רגיל אכן קרה בחיי. סיפרתי לשמאן שכמעט מתּי מסרטן כמה שנים קודם לכן. סיפרתי לו על חוויית סף המוות שהצילה את חיי. הסברתי כיצד, אחרי שחזרתי מחוויית סף המוות שלי, התחלתי לדבר ולכתוב עליה. דוקטור ויין דייר הגדול המנוח שמע על סיפור חיי ועודד אותי לכתוב את ספרי הראשון, מתה להיות אני, שהציב אותי על בימת העולם בשנת 2011. עמוק בתוכי הייתה בי איזו ידיעה פנימית שזה הייעוד שלי — הגורל שלי — לחלוק עם העולם את מה שלמדתי. הרגשתי, שבד בבד עם המסר של אהבה עצמית עליי להדגיש גם את החשיבות להיות אותנטיים ללא פחד, לומר את האמת שלנו ולהיות מי שאנחנו, בלי להתנצל. אחרי הכול, כולנו ביטויים של הנשגב.

אבל אחרי שפורסם הספר הראשון שלי, הוטלתי פתאום בעוצמה אדירה אל אור הזרקורים העולמי והושלכתי אל חיים גדולים יותר מכפי שיכולתי לדמיין. אף-על-פי שחשתי תחושה שזה מאוד נכון — הרגשתי שאלה החיים שנועדתי לחיות — אלה לא היו החיים שחינכו אותי וחיברתו אותי להתמודד איתם.

אתם מבינים, בעבר, לפני חוויית סף המוות שלי, הייתי בלתי נראית. עשיתי סלטות רגשיות כדי לרצות אנשים אחרים, התכחשתי לצרכים שלי, אמרתי "כן" כשבעצם רציתי להגיד "לא" ועמעמתי את האור שלי כדי לזכות באישורם של אחרים או כדי לא לאכזב אותם. הייתי גם רגישה ביותר, כה רגישה עד שלעיתים קרובות חוויתי את הכאב הרגשי או הפיזי של אחרים בגופי ממש. למעשה, לפעמים הייתי אפילו רגישה יותר לרגשותיהם של אחרים מאשר לאלה של עצמי והצבתי את עצמי במקום האחרון עד לדרגה שהתנצלתי על עצם קיומי!

לא היה לי היכן להתחבא וגם לא הייתה לי סיבה להתחבא, אבל החוויה הייתה מורכבת יותר מכפי שהייתי מסוגלת להעלות על דעתי. עשרות אלפי אנשים ביקשו ממני מידע על החלמה. הם ביקשו דעת, נחמה וחיבור. רציתי מעומק ליבי לעזור לכל אדם ואדם שפנה אליי, אבל זה לא היה אפשרי כי הייתי רק אחת. והעובדה הזאת לבדה — שאני עלולה לאכזב מישהו בדרך כלשהי — ייסרה אותי פי כמה וכמה.

"קיבלת הזדמנות נוספת לחיות וזכית שהחלמת", אמר השמאן בבקתה, והביט לי ישר בעיניים. "חווית סף המוות שלך הפכה אותך לאנרגיות הסובבות אותך, וזה מה שריפא אותך. זאת מתנה גדולה — אבל גם אתגר ואחריות, כי את רגישה מאוד גם לאנרגיות הריפוי רבות העוצמה וגם לאנרגיות העלולות להזיק לך. זה לא תפקידך לספוג את האנרגיה של כל שאר העולם. זה לא תפקידך להציל אנשים על חשבונך או לשכנע אותם מה אפשרי, אם הם לא מאמינים לך. התפקיד היחיד שלך הוא לחזק את עצמך, להישאר מחוברת למרכז שלך ולאפשר לנוכחות שלך לשמש השראה לאנשים אחרים כדי שהם ידעו מה אפשרי כדי להחלים, אם זהו גורלם להחלים".

ישבתי שם, דרוכה לכל מוצא פיו של השמאן. אף אחד לא דיבר איתי ככה בעבר, בבהירות ובשכנוע פנימי כאלה, על דרך הקיום שלי בעולם.

"אם לא תקפידי במודע להישאר מרוכזת", אמר השמאן, "סופך שתספגי את האנרגיות של אנשים אחרים בכל פעם שתעזרי להם. עכשיו, בטקס הזה, ניקיתי את האנרגיה שלך. אלמלא הייתי עושה זאת, היית עלולה לחלות שוב באופן חמור, כמו בפעם הראשונה". עיניי התרחבו לעצם המחשבה על כך. "עלייך להגן על עצמך", הוא הוסיף. "יש לך ייעוד גדול יותר שעלייך להשלים כאן. גדול יותר מכפי שאת מודעת אליו בשלב זה. ההזדמנות השנייה שלך הייתה מתנה — מתנה של הבנה ומתנה של אפשרות. אל תבזבזי אותה".

כוחן של המילים שאמר הדהד עבורי בשלל היבטים והדגיש שאלה קיומית דוחקת: אם המתנה הזו שקיבלתי היא ברכה וקללה גם יחד, מעין חרב פיפיות, איך אוכל להעצים את עצמי ועם זאת להישאר ממוקדת? איך לקחת את הידע שזכיתי בו בחוויית סף המוות שלי ולחיות אותו באמת? איך אגן על עצמי תוך שאני מוסיפה לפתוח את ליבי כדי לשרת טוב יותר גם את הזולת וגם את עצמי? איך מצליח מישהו שניחן ברגישות לחיים כמו זו שלי, נלהבת ולעיתים מציפה, באמת למשול בכוח הזה? כשלעצמי, לא הכרתי שום דרך אחרת. לא היו לי שום כלים. אבל השמאן בבירור ראה משהו.

זה מה שקרה במסגרת חוויית סף המוות שלי.

השניים בפברואר 2006 היה אמור להיות יומי האחרון עלי אדמות. באותו היום אמרו הרופאים למשפחתי שאני בשלביה הסופניים של מחלת לימפומה על שם הודג'קינס, שהיא סוג של סרטן של בלוטות הלימפה. הסרטן השתולל בגופי, שלח גרורות והתפשט מבסיס הגולגולת שלי אל השדיים, אל בתי השחי ועד לחלל הבטן. הריאות שלי התמלאו בנוזלים וגופי כבר לא ספג חומרים מזינים. נכנסתי לתרדמת והאיברים שלי החלו לקרוס. גססתי.

אבל פתאום, תוך כדי גסיסה — כשאני מודעת לחלוטין לתחושת הדחיפות של הצוות הרפואי, לרגשותיהם הסוערים של בני משפחתי, לדבריו של הרופא ("אומנם הלב שלה עדיין פועם אבל מאוחר מדי להציל אותה") — חוויתי משהו כל-כך אין-סופי ופשוט נפלא, עד שהענקתי לפרק שלם בספרי מתה להיות אני את השם במילים האלה ממש: "משהו אין-סופי ופשוט נפלא" אין שום דרך אחרת לתאר את זה. בקצרה, אף שגופי הגשמי מת, אני, הנשמה שלי, המהות שלי, הישות שאני — אני לא מתי! הרגשתי נפלא — קלה. וחופשיה. הכאב והפחד נעלמו. הפחד מהמחלה שהשתוללה בגופי ופחד המוות — כל אלה נעלמו.

הייתי מודעת למרחביו, למורכבותו ולעומקו של כל דבר שסבב אותי, ובו-בזמן הייתי מודעת להיותי חלק ממשהו חי, אין-סופי, פשוט נפלא — פסיפס גדול שהלך ונחשף, מעבר למראה עיניים ומעבר למשמע אוזניים. זה היה מקום של בהירות מוחלטת, שבו הכול היה הגיוני. ראיתי וחשתי לסירוגין כיצד כולנו מחוברים וכיצד כולנו מהווים חלק מאותה תודעה. הבנתי איך כל מחשבה וכל החלטה שלי בימי חיי עד לאותה נקודה הובילו אותי לרגע הזה, שבו אני שוכבת במיטת בית החולים, גוססת מסרטן.

לבסוף, הגעתי לשלב באותו מצב טרנסצנדנטלי הזה שבו היה עליי להחליט: האם אני חוזרת לגוף הגשמי הזה או ממשיכה אל הממלכה האחרת? בתחילה, אף סיב בישותי לא רצה לחזור. למה לי לעזוב את המרחב המדהים שהגעתי אליו? אבל פתאום הרגשתי בנוכחותו של אבא שלי, שמת עשר שנים קודם לכן. הוא היה שם כדי לעזור לי במעבר הזה. "זמנך עדיין לא הגיע", הוא אמר לי. "יש מתנות שמחכות לך, לכן עלייך לחזור לגוף הגשמי שלך".

"אבל למה שארצה לחזור לגוף חולה וגוסס?” התקוממתי.

התקשורת בינינו לא הייתה מילולית כמובן כיוון שבממלכה האחרת אין ביולוגיה. ואף-על-פי-כן, לא היה שום חיץ בין תמציתו הטהורה של אבי לבין זו שלי, אף שלא היינו קרובים מאוד בשנים שגדלתי בממלכה הגשמית. פשוט ידעתי את מה שהוא רצה שאדע. אפילו המונח "תקשורת טלפתית" אינו חזק מספיק כדי לתאר את התקשורת ההיא בינינו. אבא שלי רצה שאדע שכעת, אחרי שחוויתי את האמת בנוגע למי שאני באמת וכשאני מבינה בבהירות מדוע חליתי בסרטן — אם אבחר לחזור לגופי, הסרטן יירפא. הרגע שבו החלטתי לחזור למישור הגשמי היה הרגע שבו אבי אמר לי: "חזרי וחיי את חייך ללא פחד".

חזרתי לגופי הגשמי, פקחתי את העיניים והתעוררתי מהתרדמת. חמישה שבועות לאחר מכן לא הצליחו הרופאים לאתר בגופי שום זכר לסרטן. הם לא יכלו אלא להכיר בכך שמדובר בנס, לא פחות. לא היה בכוחם להסביר מה אירע כאן.

אמפתים הם שונים

כשחזרתי הביתה מהנסיעה לקוסטה ריקה, חיפשתי מידע בעניין ההגנה על עצמי וקביעת גבולות, והייתה מילה אחת ששבה ועלתה בחיפוש: "אמפת". הכרתי אותה, אבל מעולם לא הקדשתי לה תשומת לב מיוחדת. אפילו כשאנשים שונים אמרו לי בעבר שזה מה שאני, אדם שהוא אמפת, התייחסתי לזה בביטול, כאל תווית. בין שהן נכונות ובין שלאו — אני לא חובבת תוויות. אבל בשלב זה הייתי סקרנית, לכן חקרתי את הנושא באופן הבנאלי ביותר האפשרי: מילאתי שאלון מקוון! והינה, הביטו וראו, קיבלתי עשרים ותשע מתוך שלושים. שאלון מקוון אולי לא נראה מדעי בעיקרו, אבל אם המקור שלו מהימן הוא יכול לצייד אותנו בשפה שאנחנו זקוקים לה כדי להתחיל לגשת לנקודות התורפה ולחוזקות שלנו. בספר זה אעמיק איתכם הרבה יותר מכפי שמסוגל לעשות שאלון מסחרי כזה, אבל משהו פשוט ונגיש מעין זה יכול לשמש לכם נקודת התחלה. כמו כן אתם יכולים למלא את השאלון שחיברתי ומופיע בסוף הפרק (ובאתר שלי).

תוצאות השאלון ההוא הניעו אותי להמשיך במחקר. קראתי ספרים וכתבות על אמפתים, ותוך כדי קריאת הכתבות באמת ובתמים התחלתי להבין, לראשונה בחיי, כיצד אני מתקשה להתעקש ללא רתע להיות מי שאני. הבנתי שלהיות אמפת הוא לא מצב שאוכל להיפטר ממנו, ולכן עליי להפסיק לשפוט את עצמי ולהלקות את עצמי על עצם היותי כזו. תחת זאת, עליי ללמוד לקבל את זה, לאהוב את זה וללמוד לעבוד עם זה. בנוסף, הבנתי גם למה אני מתקשה להתמודד עם העולם. הסיבה לכך היא שאני חיה בעולם שרוב האנשים שבו לא חווים אותו כמוני.

ההבנה הזו פתחה עבורי נקודת מבט חדשה לחלוטין על עצמי ועל אחרים, ואז התחלתי להבין שרבים מהאנשים הנמשכים למה שאני עושה הם בעצמם אמפתים. כדי לאמוד באיזה היקף מדובר, התחלתי לבקש מאנשים באירועים שלי להשיב בהרמת יד לשאלה כמה מהם מזדהים כאמפתים. בין 80 ל-90 אחוז מהקהל שלי בדרך כלל נטו להרים יד. רבים לא שמעו על המונח הזה או לא ידעו מה משמעותו, ולכן נהגתי להקריא רשימת תכונות ואז לשאול שוב — וכפות ידיים רבות יותר הונפו אל על. זה הפתיע אותי. התחייבתי בפני עצמי ללמוד עוד על ניהול החיים כאמפתית ולפתח כלים — לא רק לשימושי האישי, אלא גם כדי לעזור לכל אותם אמפתים אחרים.

לפני שאצלול לעולמם של האמפתים ולתכונותיהם, הרשו לי תחילה לומר שבשביל לעורר את היכולות האלה בעצמכם, אתם לא חייבים למות, כמוני. אתם יכולים לגשת למתנות האלה בכל תקופה בחייכם. חלקנו היינו אמפתים כל חיינו ולא ידענו, או שלא היה לנו שם לכנות את זה. אנשים אחרים אולי אינם אמפתים באופן מלא, אבל ניחנו בתכונות רבות הנמצאות בקשת הרגישויות שהופכת אותנו שונים מאוד מאנשים אחרים.

שונים מאוד מאנשים אחרים. קשה לי אפילו לכתוב את המילים האלה, כי אחד הדברים העמוקים שלקחתי מחוויית סף המוות שלי הוא שבמישור טרנסצנדנטלי, כולנו עשויים מאותה מהות. כשאנחנו משילים מעלינו את גופינו הגשמיים, כולנו עשויים ממהות טהורה, אהבה טהורה, שמיימיות טהורה ורוחניות טהורה. כולנו מחוברים. ואף-על-פי-כן, בגופינו הגשמיים אנחנו מרגישים מחוברים לעצמנו כל הזמן רק כאשר אנחנו מקבלים את ההבדלים בינינו לבין אחרים. כשאנחנו מקבלים את השונות שלנו — וכשאנחנו מקבלים את האחרים על שונותם שלהם — או-אז אנחנו רוחשים כבוד להכרה מרובת הפנים של כל הקיים.

אני מאמינה שהתלות ההדדית הזאת היא תכונת יסוד של טבענו, אבל כשאנחנו מאכלסים את גופינו הגשמיים במישור הארצי הזה, האמת הזו נשכחת מאיתנו. כולנו, כל אחד ואחת מאיתנו שנולדים אל העולם הגשמי הזה, נחווה מערך נסיבות ייחודי. והנסיבות הללו — המשפחה שלנו, התרבות שלנו, החינוך שהעניקו לנו בילדותנו ואין-סוף חוויות חיים — כל אלה מזינים את האישיות ואת הפסיכולוגיה שלנו (את הרעיון הזה אחקור ביתר פירוט בעמודים הבאים). אני מאמינה שבליבה שלנו כולנו טובים מן היסוד, ושכולנו עושים כמיטב יכולתנו עם מה שידוע לנו. אני לא חושבת שאנחנו בוחרים במודע לפגוע באחרים או להרע להם. אנחנו מעוללים רע אך ורק מבורות, מפחד או כשאנחנו במצב הישרדותי, ומתוך הלך מחשבה כזה אנחנו מאמינים (בצדק או שלא בצדק) שאין לנו שום אפשרות אחרת להתמודד עם הנסיבות הניצבות בפנינו, ושבכפיית רצוננו או האמונות שלנו על אחרים אנחנו מרסנים את הצורה שבה הם מתמודדים עם אותן נסיבות.

ייתכן שזה נכון, אבל נסיבות חיינו טופלות עלינו שכבות של פחדים, כעסים והתניות חברתיות שכאילו משכיחות מאיתנו מי אנחנו באמת — אישית וקולקטיבית כאחד. ולאמפת, השכחה הזו עלולה להיות מזיקה ביותר. הרגישות החריגה שלנו יכולה בקלות להפוך לאותה חרב פיפיות שאליה התכוון השמאן בדבריו: ברכה וקללה בעת ובעונה אחת.

חשוב להבין את ההבדל בין להיות אדם רגיש לבין להיות אדם שהוא אמפת. ד"ר איליין ארון הייתה אחת הראשונות שתיארו את עולמו של אדם בעל רגישות גבוהה במיוחד, שבהמשך כונה בראשי התיבות "HSP" (Highly Sensitive Person) כפי שנעשה בספרה פורץ הדרך אדם רגיש מאוד. לדבריה, 15 עד 20 אחוז מהאוכלוסייה עונים להגדרה "אנשים רגישים מאוד", ומערכת העצבים שלהם שונה ביולוגית מזו של אחרים.1 אחוז קטן יותר מתוך הקבוצה הזו הם גם אמפתים. אמפתים ניחנים בכל התכונות המאפיינות אנשים המוגדרים כ-HSP אבל החוויה שלהם אינטנסיבית בהרבה. לאחר מכן חקרה ד"ר ג'ודית אורלוף את עולמם של האמפתים בספרה The Empath's Survival Guide* שבו היא מסבירה שאמפתים לא רק מרגישים את האנרגיות החיוביות והשליליות שסובבות אותנו — אלא גם סופגים אותן. "אין לנו את אותם מסננים שיש לאנשים אחרים, כדי לחסום גירויים... אנחנו רגישים כל-כך", היא מסבירה, "עד שאנחנו כאילו מחזיקים משהו בכף יד שבה חמישים אצבעות ולא חמש".2

בחיי הפרטיים אני מבחינה בין "אנשים רגישים מאוד" לבין אמפתים. בעלי, דני, ניחן באינטואיציה גבוהה במיוחד והוא מסוגל בקלות לחוש בצרכים של זולתו עוד לפני שהאדם שמולו אפילו מביע אותם בקול. הוא מטפל מלידה. אבל הוא לא אמפת, כי לא נראה שהוא סופג את האנרגיות של האחרים לשדה שלו. אין לו צורך שכל הסובבים אותו ירגישו טוב כדי שהוא ירגיש טוב בעצמו, בעוד אני צריכה שהסובבים אותי ירגישו טוב, אחרת זה ישפיע על תחושת הרווחה שלי. זו סיבה נוספת לכך שאמפתים מועדים יותר להפוך לאנשים מרַצים — הם זקוקים לכך שהסובבים אותם ירגישו טוב כדי שהם עצמם ירגישו טוב, ולכן הם שוב ושוב מצילים אנשים ומסייעים להם.

בתגובות רבות ברשתות החברתיות ומהקהל שלי באירועים, מספרים אנשים שהרגשות שלהם מוצפים בכל עת כיוון שהם כל הזמן מסייעים לאחרים או מצילים אותם, ומתקשים לסרב. הם מתקשים גם לטפל בצרכים שלהם, משום שנראה שזה בא תמיד על חשבון צרכים דחופים יותר או חשובים יותר של אחרים.

בעצם, אמפתים אפילו יכולים לחוות את שדות האנרגיה שסובבים אנשים אחרים. כמעט כאילו אנחנו מסוגלים להתכוונן לתדרים של כמה תחנות רדיו באותו זמן, אף שאנחנו עלולים להתקשות להבדיל בין התחנה שלנו — בתכנים שמשדר אלינו כוכב הצפון האישי שלנו, אפשר לומר — לבין אלה של אחרים. התוצאה היא רעש סטטי, בלבול ואפילו תשישות, כאשר צורכיהם של אחרים מאפילים על אלה שלנו ואנחנו סופגים את התדר שלהם ואת האנרגיה.

הוסיפו לזה את העובדה שאנשים עם בעיות — אלה הזקוקים לכתף תומכת — לעיתים קרובות נוהרים אל האמפתים משום שאנחנו זן נדיר: אנחנו יצורים רגישים ביותר שבאמת ובתמים מאזינים להם ומבינים את הכאב שהם חווים. אנחנו, האמפתים, נוטים להציל, להעניק ולרפא. סבלם של אחרים מסב לנו כאב עמוק. אנחנו באמת מרגישים את מה שהם מרגישים. החיסרון במתת הזה הוא שאנחנו לא מודעים לעומקן של הרגישויות שלנו ואנחנו מוותרים על הכוח שלנו ומכלים את משאבינו הרגשיים והפיזיים. משום כך אנחנו מסוגלים לשמש המרפאים הטובים ביותר עבור אחרים, אבל הגרועים ביותר עבור עצמנו.

התובנות שעברו בראשי במהלך חוויית סף המוות שעברתי הבהירו לי שאני נמצאת בעמדה ייחודית לפיתוח מדריך לאלה מבינינו שהם אמפתים. אני מאמינה בכל ליבי שחוסר ההבנה כיצד לחיות כאדם שהוא אמפת (ואפילו לא ידעתי שזה מה שאני!) או שאני סופגת אליי את האנרגיה של אחרים על חשבון עצמי (ומסתירה את מי שאני באמת) — אלה הדברים שכמעט הרגו אותי. חוויתי ממקור ראשון מה עלול לקרות כשאנחנו מוותרים על כל השיפוט והספק העצמיים שלנו, על הצורך שלנו לזכות באהבה ובאישור מחוץ לעצמנו. למדתי גם את הסוד, כיצד לאמץ בקבלה את כל מה שאנחנו, לחיות את חיינו במלואם, ללא פחד ובקול — דברים שעל-פי-רוב אמפתים מתקשים לעשות. והתנסיתי בחיים המדהימים שאנחנו יכולים לזכות בהם כשאנחנו עושים את כל זה. הבנתי שאני ביטוי של הנשגב — כולנו כאלה. בעבר פשוט לא ידעתי את זה, ולכן מעולם לא הרשיתי לעצמי להביע את עצמי באופן מלא, חשבתי תמיד "מי אני שאומר משהו / שאעז להשיג את מה שאני רוצה / שאקטע שיחה?" או שפקפקתי בעצמי בכל עת. הצבתי אנשים אחרים במקום הראשון והאמנתי שכולם חשובים יותר, מוכשרים יותר. תודות לחוויית סף המוות שעברתי הבנתי שכביטוי של הנשגב, יש לקיום שלי ייעוד וכאשר אני מונעת מעצמי לבוא לידי ביטוי אני שוללת מביטוי של הנשגב לבטא את עצמו במציאות הזו.

שערו בנפשותיכם אילו חיים נוכל לחיות אם נבין שאנחנו אכן ביטויים של הנשגב. שערו בנפשותיכם שאתם חיים את חייכם מתוך ידיעה שאתם ביטוי של כל שישנו בעולם. שערו בנפשותיכם שאתם חיים את חייכם מתוך ידיעה. זה אפשרי. לכולנו.

*המשך הפרק בספר המלא*