ככה זה היה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ככה זה היה
מכר
מאות
עותקים
ככה זה היה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

ככה זה היה

4.6 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אניטה שפירא

אניטה שפירא (נולדה ב-1940) היא פרופסור אמריטה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, עמדה בראש המכון לחקר הציונות וישראל שם וכלת פרס ישראל לשנת תשס"ח 2008 בחקר ההיסטוריה של עם ישראל.

בשנים 1989-1985 כיהנה כחברת ות"ת (הוועדה לתכנון ולתקצוב) של המועצה להשכלה גבוהה. בשנים 1987 עד 1990 הייתה יושבת ראש הוועד המנהל של הוצאת עם עובד. בשנים 1995-1990 הייתה דקאן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב. בשנים 1988 עד 2010 שימשה בחבר המנהלים של מרכז זלמן שזר. מ-1995 עד 2009 היא הופקדה על הקתדרה ע"ש רובן מרנפלד לחקר הציונות באוניברסיטת תל אביב. משנת 2000 עד 2012 היא כיהנה כראש המכון לחקר הציונות וישראל ע"ש חיים ויצמן באוניברסיטת תל אביב. משנת 2008 עד 2013 היא כיהנה כעמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה. בין השנים 2008-2002 שימשה כנשיאת קרן הזיכרון לתרבות היהודית. אניטה שפירא עורכת את כתב העת Journal of Israeli History יחד עם פרופ' דרק פנסלר מאוניברסיטת טורונטו. כמו כן היא עורכת יחד עם פרופ' סטיבן זיפרשטיין מאוניברסיטת סטנפורד את סדרת הביוגרפיות Jewish Lives היוצאת לאור בהוצאת אוניברסיטת ייל.

בשנת 1977 זכתה בפרס מטעם יד בן צבי על ספרה "המאבק הנכזב". בשנת 1992 זכתה בפרס לרגל 50 שנות עם עובד לספר העיון המצטיין, "חרב היונה". בשנת 1993 זכתה בפרס הספר היהודי הלאומי בקטגוריה "ישראל" על הגרסה האנגלית של ספרה Land and Power. בשנת 2004 זכתה בפרס זלמן שזר בהיסטוריה יהודית, על ספרה "יגאל אלון - אביב חלדו". בשנת 2005 זכתה בפרס הרצל מאת עיריית הרצליה, על מצוינותה במחקר הציונות. אניטה שפירא היא כלת פרס ישראל בהיסטוריה לשנת תשס"ח. בשנת 2012 זכה ספרה Israel: A History בפרס National Jewish Book. בשנת 2014 זכה ספר זה גם ב-Azrieli Award for Best Book in Israel Studies in English or French.

תחומי מחקרה של שפירא הם היסטוריה פוליטית, תרבותית, חברתית, אינטלקטואלית וצבאית. היא עוסקת בהיסטוריה יהודית וישראלית בתקופה משנת 1881 ועד ימינו.

תקציר

אניטה שפירא כותבת בהקדמה לספרה האוטוביוגרפי: "רק על עצמי לספר לא ידעתי", אך הקריאה בספר מעידה כי מי שעלה בידיה לחשוף את צפונותיהם של אבות מייסדים וראשי היישוב יודעת גם יודעת לספר על פרשת חיים שתחילתה כאב וניתוק וסופה תהילה. על מה ש"היה" לה היא מקפידה לספר בלשון זהירה ורגישה, אך היא רק
מעצימה את היריעה.
שפירא כבשה את קהל הקוראים עם הביוגרפיה הראשונה שהוציאה לאור – ברל. עתה, לאחר עשרה ספרים שכתבה ולאחר שהתחמקה כל השנים ממענה לשאלות אישיות שהִפנו אליה מראיינים מכל עבר, היא מספרת את סיפור חייה, השזור בסיפור התחייה הלאומית והסוגיות הקשות והמסעירות ביותר שעימהן התמודדו הציונות והיישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל.

אניטה שפירא משלבת בספרה את סיפור חייה בתולדות התפתחותה של היסטוריונית מן המעלה הראשונה, אשר במגוון ספריה ומוקדי העיון שלה עלה בידה ליצור תמונה מקיפה של חברה בהתהוותה.
הסיפור הלאומי משתלב בסיפור האישי, ולקורא מוגש מסמך מאלף על פרק חשוב בכתיבה ההיסטורית במדינת ישראל ועל דרכה והתגבשות אישיותה של החוקרת.

פרק ראשון

הקדמה

העורך של הספר תבע: את חייבת לכתוב הקדמה. לשם מה הקדמה לספר שבו כבר סיפרתי את כל הסיפור? גם כך היה לי קשה לכתוב אותו. הייתי כותבת ומרפה, חוזרת ונוטשת, מוחקת ועוזבת, ושוב חוזרת ומנסה לומר משהו, שלא בטוח שהצלחתי לומר. פשוט הרבה יותר לכתוב את סיפורם של אחרים, שאני הפרשנית, השופטת וגם המעצבת שלו. כאשר מדובר בי עצמי אני רוצה לספר את הסיפור כפי שהוא היה. או כפי שהיה למיטב ידיעתי והבנתי. האם אני ישרה עם עצמי? אני מקווה שכן. מצד אחר אני מודעת לחשיפה שכרוכה בסיפור. החשיפה קשה לי. רק על עצמי לספר לא ידעתי. לכן ההיסוסים, הרתיעה, התחושה שאני מגלה בפומבי את האני הפרטי. אך אני גם מודעת לכך שאין זה מקרה שעל אף החלטותיי החוזרות ונשנות לנטוש את הספר הזה, הייתי חוזרת אליו שוב ושוב. כתבתי את הסיפור בגוף שלישי: זה יצר איזה ריחוק שעזר לי להעלות את הדברים על הכתב. אך העורך לא אהב את הריחוק: הוא חייב אותי להתייצב מול עצמי, לדבר בקול שלי. זהו בסך הכול סיפור קטן, צנוע, בלי דרמות גדולות. אל יהיו לקורא ציפיות לתגליות סנסציוניות. אך בשבילי זהו סיפור פרטי מאוד, אישי. בדור שלי עוד לא היה מקובל ללכת לפסיכותרפיה. הכול היה נשאר בבטן, ואם הנכדים לא שאלו, הסיפור נעלם מהעולם עם מותם של השותקים. אני שייכת לדור השותקים. אך בשנים האחרונות פתאום התחלתי לחוש שאני רוצה לספר את הסיפור, לפרוק אותו מהלב, ואז גם התחלתי לדאוג שלא אספיק לספר אותו. אין לי ספה של פסיכולוג וגם לא האמפתיה של המאזין המקצועי, אך המילים הכתובות הן התחליף. המילים הכתובות היו כל חיי כלי הביטוי שלי, ובכל מה שכתבתי תמיד היה גרעין ממני. מה טבעי יותר משהן ישמשו לי תרפיה?

שלושה אנשים קראו את כתב היד: אלי שאלתיאל העורך; נורית גרץ, חברה נאמנה; והילי בתי הרגישה והחכמה. אלי היה מאוכזב מכתב היד, וכמעט גנזתי אותו בעקבות דבריו. נדמה לי שהוא התפייס עם הספר לאחר עריכתו, ואולי אפילו אוהב אותו קצת בגרסתו הנוכחית. נורית, לעומת זאת, טענה שצריך לערוך אך בשום אופן לא לגנוז. בזכותה לא גנזתי. הילי אהבה את כתב היד (לאחר העריכה), וגם נתנה לי להבין שאין בו דבר הפוגע ברגישויות המשפחתיות. זה היה חשוב לי.

תודות לבני עמרי שטרח על התמונות. לאלון תן־עמי שאיתר עבורי מסמכים באינטרנט. לאנשי עם עובד שהפכו כתב יד לספר. עם עובד הוא בית לספריי יותר מארבעים שנה. אהבתי כל רגע בקשר עם ההוצאה, ואני אסירת תודה על המקום שעובדיה, ובייחוד עורכיה (אהוביה מלכין, אברהם יבין, ואחרון חביב — אלי שאלתיאל), פילסו לי בעולם התרבות העברית.

חברים רבים ויקרים וגם בני משפחה קרובים ואהובים לא ימצאו את עצמם בספר. אני מראש מבקשת סליחה, אך חוט הסיפור הוליך אותי למחוזות שהם לא היו שייכים אליו.

אני מקווה שהנכדים שלי יקראו את הספר, אם לא כעת אולי בעוד כמה שנים, כשבחיפוש שורשים יגיעו אליו. הספר מוקדש להם.

 

האירוע המכונן התרחש כך (לפי סיפורה של אימא רוזה): הם הביאו אותה אליהם הביתה. הבית היה מלא אנשים, בני משפחה ובני עיר, אחד ממשפחה ושניים מעיר. והיה גם תינוק בבית. כל העיניים הופנו אליה. היא הייתה מנומסת ונחמדה. אכלה ושתתה בפה סגור ואמרה תודה. ואחר כך אימא רוזה עשתה לה אמבטיה, הלבישה אותה פיז'מה חדשה, השכיבה אותה במיטה מוצעת בכלי מיטה רעננים ומעומלנים וכיסתה אותה. ומסביב עמדו כל בני הבית, כולם בני עשרים עד ארבעים. חוץ מהתינוק לא היו שם ילדים, וגם לא זקנים. והיא אז אמרה, מן הסתם בחיוך של ילד שיודע שגורלו מוטל על כף המאזניים ובעורמתו מפעיל את קסמיו על המבוגרים: "כל כך טוב כאן. אני יכולה להישאר פה?" באותו רגע (לפי הסיפור של רוזה) החלו הדמעות להישפך כמים. כל אחד מהם נזכר בילדים שלא שרדו, אחים, אחיות, בנים, בנות, שלא נולדו, שיכלו להיוולד, ושאולי גם לא ייוולדו בעתיד. זה היה רגע של פורקן, של אבל על העבר שנכחד, ואולי גם של תקווה לחיים חדשים. זו הייתה ההתחלה.

היא לא זכרה את הרגע המכונן הזה. לעומת זאת, היא זכרה היטב את ביקור המשלחת, שכללה את אימא רוזה, אבא בנו ודודה אינה, בבית הקצינה הפולנית היפה (אולי יהודייה?) שאצלה התגוררה באותם ימים. הקצינה היפה ("זונה" כינתה אותה רוזה בבוז) הייתה נחמדה אליה. היא הושיבה אותה על ברכיה, אך מכנסי הרכיבה הצבאיים שלבשה, שנקראו "מכנסי גאליפה", היו מצמר גס וגירדו את ירכיה. הדירה הייתה מרווחת והייתה שם אח, ולידה נפרס המצע שעליו היא ישנה ("כמו של כלב", הפטירה רוזה, מדגישה את הזלזול). לימים סיפרה לה רוזה שהיא, בנו ודוד פיניק מיהרו לחזור מסיביר לעיירות שלהם בווהלין מיד לאחר ששחרר אותן הצבא האדום מידי הגרמנים. אך לא היה בשביל מה למהר: לא נותרו בני משפחה, לא נותר דבר. ממשפחת בקובייצקי הענפה והעשירה ניצלה בחורה צעירה, אינה שמה, ואימא רוזה שידכה אותה לאחיה פיניק, שהיה מבוגר ממנה ב-15 שנה. באותם הימים לא היה ברור אם נותרו יהודים בחיים, ואם כן — כמה. כולם רצו להתחתן, להביא ילדים לעולם, להקים משפחה חדשה, להתרפק שוב על החמימות המשפחתית כנגד כאב הבדידות וכנגד משא הזיכרונות. מקץ תשעה חודשים נולד לפיניק ואינה מארק, תינוק בריא שלא מלו אותו: מי יודע מה עוד עלול לקרות, מוטב שלא יזוהה כיהודי. היות שלפיניק ולאינה נולד בן זכר, החליטה רוזה שהיא ובנו יאמצו ילדה. רוזה תמיד קיבלה את ההחלטות המשפחתיות. המועמדת הייתה אחת הילדות הצעירות יותר ששרדו והיו זמינות לאימוץ. כך הגיעה המשלחת לבית הקצינה הפולנית, וכך הגענו לאירוע המכונן.

אימא רוזה אהבה לספר סיפורים, ואף פעם לא היה אפשר לדעת מה בסיפור אמת ומה דמיון. כך למשל סיפרה רוזה שיום אחד בכתה הילדה ולא חדלה, ולא אמרה מה מציק לה. לאחר חקירה ודרישה היא סוף־סוף פלטה שהיא שוכחת את הפנים של האם שילדה אותה. ואז רוזה ואינה נסעו אל המנזר שבו היא הוסתרה בשנות המלחמה וקיבלו את כל הפרטים על המשפחה, ואפילו תמונה של אימא פליציה שילדה אותה. כיצד ואיך ידעה למסור להם את שם המנזר וכתובתו? היא הייתה אז בערך בת חמש וחצי. העניין של הוריה הטבעיים היה רגיש והוזכר רק לעיתים נדירות מאוד. היא לא אהבה לדבר על העבר וגם רוזה העדיפה לא לדבר — הילדה רגישה.

מה מסוגלת לזכור ילדה בת שנתיים וחצי? היא לא זכרה הרבה דברים. נותרו תמונות מעטות שנחרטו בזיכרונה. הזיכרון הראשון שלה היה של סבתא שרוחצת אותה באמבט קטן עשוי מעץ שניצב על שולחן, ומעליו נורת חשמל חשופה. האם זו הייתה סבתא באמת או אולי שכנה? אין את מי לשאול. הזיכרון השני היה חציית החומה של הגטו: לילה. היא בזרועות אימא פליציה. חומה של לבנים אדומות ומעליהן שברי זכוכית ופס תיל דוקרני. מעברה השני של החומה מסתובב מישהו מפחיד ופנס בידו. היא אמרה משהו, ואז אמרה לה אימא: "ששש!" והיא נרדמה. כשהתעוררה כבר היה בוקר, והיא נמצאה במקום שנראה כמו כיתה, בביתן מעץ, ואימא, שאת פניה איננה זוכרת והיא כמו צללית, דוחפת ומעודדת אותה להתקרב לאישה ולילדות שהיו שם. האִם נפרדה ממנה בנשיקה? בחיבוק? לא זוכרת. כשנעשתה בעצמה אם לילדה, הייתה עוקבת אחריה וחושבת: כך אני נראיתי כשאימא נפרדה ממני. האם אני הייתי מסוגלת להיפרד מילדתי? אילו עוצמת ייאוש וודאות של כליון, אילו כוחות נפש נדרשו למעשה הזה?! הזיכרון הזה עבר גם לדור השלישי: בִּתה גם היא עקבה אחרי בִּתה הפעוטה וחשבה, מה עובר בראשה של ילדה כזאת שמיום למחרתו מנותקת מאימה? היא לא זכרה.

אין בסיפור המעשה פרטים יוצאי דופן, לא סיפורי זוועות ולא סיפורי גבורה: סיפור נדוש שכמותו היו אלפים בזמן ההוא. ילדה יהודייה שגדלה בגטו ושבגיל שנתיים ומשהו השאירה אותה אימא במנזר. היא לא זכרה סבל מיוחד. אולי היה רעב — היא זכרה לטובה שפעם אחת קיבלה תפוח אדמה שבושל בקליפתו והיה רך. זה היה מעדן. אבל כולם רעבו. אולי לא היו בגדים להחלפה. גם זה ייתכן — בשיחה עם ילדה שאיתה התיידדה היא הבטיחה לעשות לה שמלה מפרחים. אך לא היה זה מחנה הסגר והיא לא חוותה סבל גופני או השפלה. הייתה הפרֵדה מאימא והייתה תמונת עתיד שכנראה אימא פליציה עמלה להחדיר לה לזיכרון: אבא (שהתגייס לצבא הפולני ונסוג עימו לרוסיה) עתיד לחזור אחרי המלחמה ולקחת אותה. כתם לידה על כתפה הימנית קיבל משמעות חשובה: זה כדי שאבא יוכל לזהות אותה. האם אבא ידע שהיא נולדה ושיש לה כתם לידה? לא יודעת.

כשהייתה בת 18 נודע לה שהוריה נישאו בשנות השלושים ולא נולדו להם ילדים אחרים. אביה, בולק לאכר, היה עורך דין, וככל האקדמאים קיבל דרגת קצונה בצבא הפולני ונסוג יחד עימו מזרחה עם התקדמות הגרמנים. בדרכם מזרחה הם עברו בווהלין, בעיירות שמהן באו רוזה ובנו. פליציה הייתה אמורה לבוא בעקבותיו. הגבול על נהר הבוג, שחצץ בין שטח הכיבוש הגרמני לזה הרוסי, עדיין היה עביר. אך אז התברר שפליציה בהיריון, והיה זה היריון יקר מכדי לסכן אותו בנדודים. בולק ניסה לשוב לוורשה, נתפס בגבול בידי הצבא האדום ונשלח לעבודת כפייה במכרות, ולא שב ממנה. או אולי נתפס בידי הגרמנים? לא יודעת. אך פליציה לא ידעה על כך. אולי היא כתבה לו שנולדה להם בת ויש לה כתם על הכתף? עדיין לא הייתה מלחמה בין ברית המועצות לגרמניה.

מה עלה בגורלה של פליציה? לפי אחת הגרסאות, בדרכה חזרה מן המנזר באוטווצק לוורשה היא זוהתה כיהודייה בתחנת הרכבת ונורתה במקום. היה קל לזהות אותה: היא הייתה כהה ובעלת יופי יהודי ספרדי, אולי הוכחה לכך שיהודים מספרד הגיעו גם לפולין. מוטב למות כך מאשר בטרבלינקה. אך בולק לא היה מנסה לשוב אלמלא הרתה, ופליציה אולי הייתה ניצלת אלמלא הביאה אותה למנזר. אלה מחשבות של גיל מאוחר יותר. באותם הימים היא ציפתה לאבא וידעה — הרגישה — שאימא לא תשוב.

מימיה במנזר היא זכרה את ריח הקטורת, שלא אהבה, ובייחוד לא סבלה את רקיקי לחם הקודש שהיו קשים לבליעה. היא לא זכרה חום או איבה. זה היה זמן ניטרלי, בין הזמנים. זמן ששורדים בו.

היא ידעה שהיא יהודייה ושזה משהו לא טוב, שאסור שידעו. פעם יצאה לחצר ומצאה את עצמה פנים אל פנים מול מחלקה של חיילים גרמנים בתרגילי סדר. היא חמקה מהר, כמו עכבר קטן, בחזרה לבניין: היא ידעה שהם מסוכנים לה. פעם היא שאלה את אחת הנזירות למה יש מלחמות בעולם. והנזירה השיבה: מפני שאדם ואווה אכלו מעץ הדעת. היא לא הבינה אז את הקשר בין החטא הקדמון ובין המלחמה המשתוללת, אך אולי הנזירה צדקה.

עשרות שנים אחרי כן היא נסעה לביקור בפולין במשלחת של לוחמי הגטאות. לפני הנסיעה היא ביקשה מרוזה את הכתובת של המנזר, כדי שתוכל לבקר בו. רוזה נרתעה וסירבה למסור לה את הכתובת: לעיתים נדמה שככל שחולפות השנים, רוזה מנסה למחוק בקנאות את ההיסטוריה הקדומה שלה. היא שלה, ורק שלה! כל אזכור של העבר שקדם למעמד המכונן הצטייר בעיניה כאיום על בלעדיות אימהותה. רק כשאיימה שתבקש מדודה אינה את הפרטים, נתרצתה ונתנה לה. ואולי לא מסרה לה אותם במלואם. המנזר שכן בעיירת נופש סמוך לוורשה, אוטווצק. לפני המלחמה אחד מאחיה של אימא פליציה אושפז שם בבית החלמה לחולי ריאה. ואולי כך נוצר הקשר עם המנזר שהסכים לקבל אותה? לפי אחד הסיפורים שסיפרו יוצאי ורשה בתל אביב, זכה אבא בולק בלוטרייה — מפעל הפיס הפולני. אולי זה היה מקור הכסף שבזכותו שרדו פליציה והתינוקת בגטו ואולי גם בזכותו התקבלה למנזר? ואולי זה לא היה באוטווצק אלא ביוזפוב? העיירות נתמזגו זו בזו. ואולי כל זה אגדה? כאשר ביקרנו שם ב-1985 שלט המשטר הקומוניסטי ביד רמה, ורוב המנזרים נסגרו. היה קשה לאתר את המנזר שרוזה נתנה לה את כתובתו. בסופו של דבר מצאנו מנזר שהמבנים שלו והחצר התאימו לתמונת הזיכרון שהייתה לה. אך כבר לא הייתה שם ולו נזירה אחת מימי המלחמה שאולי תזכור את הילדה הקטנה, שהייתה כהה למראה יותר מרוב החניכות. מהסיפורים שעברו במורשת המנזר למדה שאכן הצילו במקום כמה ילדות יהודיות. אולי? ואולי הנזירה שסיפרה לנו על כך אמרה את מה שרצינו לשמוע? השארנו לה תרומה של מאה דולר, שאז נחשבו בפולין להרבה כסף: אם הם לא הצילו אותה, אולי הצילו ילדות אחרות.

היא זכרה נדודים של חניכות המנזר ממקום למקום בשל ההפצצות. אולי היו אלה בסך הכול מעברים בין שני מנזרים? ילד אינו יודע להעריך מרחקים. ויום אחד באו אנשים ולקחו אותה מהמנזר. איש לא אמר לה מה ומי. המציאות הייתה נוזלית מאוד, והיא הייתה המושא של סיפור המעשה, לא היוצרת שלו. היא לא זכרה את האנשים אך התרשמה מאוד מהעצים שברחו בשולי הדרך, ככל שהמכונית התקדמה בנסיעה. אלה היו חיילים יהודים בצבא הפולני, שאספו ילדים יהודים והביאו אותם לבית יתומים של הג'וינט או של ארגון יהודי אחר. ושוב חזר המחזה של שינה והתעוררות למציאות חדשה. היא נרדמה במכונית והתעוררה בבית היתומים. כשהתעוררה, אחד המדריכים חייך אליה ואמר לה דבר־מה שהשתמע ממנו שהיא יהודייה, והיא מיהרה להכחיש בתוקף את הקביעה הזאת: "לא לא, אני לא!" ואז הוא אמר לה במאור פנים: "אל תדאגי, כאן כולנו יהודים. לא צריך לפחד יותר". אך הייתה חרדה באוויר: אנשים התלחשו שילדים יהודים מבית היתומים הוכו בידי נערים פולנים. והייתה תחושה שזה עוד לא נגמר.

יום אחד באה למקום אישה צעירה ולקחה אותה מבית היתומים. מי היא הייתה? אולי חברה של פליציה שהשביעה אותה לקחת את ילדתה אליה לאחר המלחמה, עד שאבא יחזור? האם הייתה יהודייה? האם הייתה פולנייה? לילדה בת החמש (אולי קצת פחות) לא ניתן שום הסבר. היא קיבלה את תהפוכות המציאות בהשלמה, בציפייה לסוף המסע. בדרך מבית היתומים הן עברו על פני הריסותיה של ורשה, שנתקבעה בזיכרונה כגל חורבות. הן נסעו ללודג', שלא נחרבה במלחמה והייתה למרכז ששרידים יהודים מכל פולין התקבצו אליו. אבא לא חזר, וככל שעבר הזמן התברר יותר ויותר שלא יחזור. האישה לא ידעה מה לעשות בילדה שלקחה אליה. היא לא אהבה את האישה. היא נהגה לשלוח אותה לקנות חלב בכלי אלומיניום מעבר לרחוב רחב ידיים שעברה בו רכבת חשמלית. כל חצייה כזאת הפחידה אותה. אולי זה היה כבר סוף החורף, ראשית האביב, כי זכור לה שטפטף גשם והיא פחדה להחליק. ואולי זה היה הקיץ הפולני הקר והגשום.

פעם האישה וחבריה יצאו לבלות והותירו אותה לבדה בדירה. עד מהרה ירדה החשכה, והיא לא הצליחה להגיע למפסק החשמל ואף לא להזיז כיסא אליו, כי הכיסא היה כבד. היא ישבה בחושך. מכל הזוועות שהתרחשו סביבה, דווקא השהייה הזאת בחושך לבדה גרמה לה לבכות. האישה וחבריה חזרו הביתה והביאו איתם עוגות טעימות, שכמוהן לא טעמה עד אז. האישה התנצלה על כך שלא הבינה כי הקטנה לא תצליח להדליק אור, אך היה ברור שהמקלט בביתה הוא זמני: מה לה ולגידול ילדה, אפילו אם הבטיחה זאת לחברתה הטובה?

התחנה הבאה במסעה הייתה ביתה של הקצינה הפולנייה היפה, ששיכנה אותה על המצע ליד האח. היא חיבבה אותה יותר כי היא גילתה קצת יותר חמימות. שוב, לא ברור אם הכירה את אימא פליציה, אם הייתה יהודייה או אם סתם ניסתה את כוחה באימוץ ילדה. אולי זה היה אופנתי אחרי המלחמה? אך עד מהרה היא עייפה מן העול והאחריות של גידול פעוטה. וכך, באמצעות המוסדות היהודיים, נודע לאימא רוזה שילדה קטנה מתגלגלת בדרכים והולכת לאיבוד. המשך הסיפור הוא המשלחת שביקרה בבית הקצינה כדי לבחון את המציאה, והמעמד המכונן אחרי כן.

המשפחה שאימצה אותה הייתה משפחה חמה, מחבקת ומן הרגע הראשון גם אוהבת: אימא רוזה הייתה הדמות הדומיננטית, אבא בנו היה אדם טוב לב וקיבל את מרותה. כאשר מסיבה כלשהי (בדרך כלל מסיבה כספית) היו לו השגות על מה שהיא ביקשה לעשות, היא הייתה פוסקת ביידיש: "מוכרחים". נו, מוכרחים אז מוכרחים. דודה אינה ודוד פיניק (האח של רוזה) היו טובי לב ומחבקים. תינוק בבית עושה טוב ללב. מארק היה תינוק שלו וחמוד, והיא התקשרה אליו כמו לאח. לא בלי רגשות קנאה ונחיתות של מי שאינה באמת שייכת, מאומצת: כשאבא בנו לקח את מארק על הידיים, היא תבעה שייקח גם אותה, להפגין שוויון.

היא הגיעה אליהם בדצמבר 1945. רוזה אהבה לספר סיפורי אימים כיצד נראתה כשהגיעה: בטן נפוחה, ראש מגולח. "עד שהצלחתי לקשור לך סרט בשיער", נזכרה ונאנחה. אבל משום־מה בתמונות שצולמו עדיין בחורף, ולכל המאוחר באביב, היא נראתה בסדר גמור, חובשת סרט ענקי שכיסה חצי ראש וללא כל נפיחות של רעב. היא הולבשה מחדש מכף רגל ועד ראש, ונגד החורף הקשה קנו לה פרוות שפן ומגפי לבד. בתמונה נראתה ביישנית אך חייכנית וידידותית. המשפחה הקימה בלודג' עסק של מנופקטורה, חצי לגלי חצי לא לגלי, ועשתה הרבה כסף בתוך זמן קצר. הבית היה בית פתוח וכל מיני אנשים בודדים, בני עיר וסתם מיודעים מצאו בו מקלט או לפחות ארוחה חמה. הייתה המטפלת של מארק וגם לה הייתה מטפלת. היה גם הבן של שוער הבית, שהיה מבוגר ממנה, חצי חבר חצי מציקן. והיה לה גם כלב פקינז, שאחת מעיניו הייתה חומה והשנייה ירוקה. אחד מבני הדודים מדרגה שנייה או שלישית של אינה, שהיה קצין בצבא האדום, הביא אותו מברלין. היא זכרה במעורפל שהוא סיפר ליד השולחן על משהו שעשו החיילים לגרמניות, והתגובה הכללית הייתה: "זה נקמה, זה? סתם מעשה עלוב".

היא לא זכרה את הביקור אצל הרופא שגילה כי יש לה שחפת — ממי נדבקה? אין לדעת. רוזה סיפרה שהרופא העמיד אותה על השולחן ואמר: "ממנה לא ייצא שום דבר, מקרה אבוד". ורוזה בכתה בכי תמרורים ולא הייתה מוכנה לוותר עליה. היא שלחה את בנו כמה פעמים ברכבת לוורשה להביא משם זריקות של זהב, שנחשבו אז לטיפול חדשני בשחפת. הימים ימי מאבק בין הקומוניסטים ללאומנים הפולנים, ויהודים הושלכו מן הרכבות מעשה יום ביומו. בנו, שלא היה גיבור גדול, אזר עוז, נסע והביא את הזריקות. ככל הנראה הסיפור הזה היה סיפור אמת כי במשך שנים ארוכות היו לה בפרק הזרוע צלקות קטנות מהזריקות, וכאשר ערכו בבית הספר בתל אביב בדיקה מקדימה לחיסון נגד שחפת, הבדיקה העלתה שיש לה כבר נוגדנים. אשר לנבואה של הרופא, אפשר שהייתה באמת ואפשר שאימא רוזה המציאה אותה כדי להוסיף דרמה לרגע. כמה מהר נהפך האימוץ של ילדה קטנה למחויבות נפשית, לאהבה הדדית.

כשמתבוננים בתמונות משנת 1946, הצלקות של החוויות שעברו עליהם זה לא מכבר אינן ניכרות: כולם לבושים היטב, הנשים אלגנטיות, מטופחות. נוסעים בקיץ לנופש בעיירה ציכוצינק. איך אפשר לחזור כה מהר לחיים נורמליים? ממשפחתו של בנו בעיר לוצק לא נותר איש: הורים, אחיות ומשפחותיהן — איש לא שרד. נותר דוד באמריקה ולו בן ובת, ועוד בן דוד בחיפה. רוזה איבדה את סבתהּ שגידלה אותה ואת שתי אחיותיה הצעירות, שסירבו לנטוש את סבתן ונשארו בגטו אף שיכלו למצוא מקלט בחוץ. אח נוסף מת בסיביר מאסתמה. נותר פיניק, שהיה איתה ועם בנו באומסק, סיביר, ואח נוסף שעלה לארץ ישראל בשלהי שנות השלושים בעזרת ויזה של סטודנט. כל בני המשפחה המורחבת, כל העולם שהכירו, נעלמו ואינם. החיים ברוסיה היו קשים, אף כי הם הצליחו להשתחל למשרות שהבטיחו שלא ירעבו ללחם. הפשפשים בקירות, הדלות ותחושת החיים על קו הקץ בחברה שבה הקומבינות חגגו (בזכותן הצליחו לשרוד) אך יכלו לגרום בן־רגע למאסר בעוון ספקולציה, אם לא למשהו גרוע מזה. הם לא אהבו את המציאות הסובייטית. אומסק הקרה והפרימיטיבית הייתה ארץ גלות בעיניהם. לעומת ברית המועצות, הצטיירה פולין בעיניהם כסמל הציוויליזציה. ברגע שיכלו לחזור לפולין, הם מיהרו לעשות זאת. אך זו לא הייתה פולין שהכירו: בווהלין, שעתידה להסתפח לאוקראינה, השתוללו כנופיות הבנדרובצים, לאומנים אוקראינים שרצחו יהודים ופולנים. ובכלל, לשם מה להישאר בעיירות שבכל אחת מהן היה גיא הריגה, והשכנים סיפרו על המצעדים אל עבר הבורות וגם לבשו את הבגדים של היהודים שאינם? רוזה התנפלה על צעירה אחת כי נראה לה שלבשה את הסוודר של אחותה. הכול עוד היה טרי כל כך. היער עוד לא כיסה את הבורות.

אז הם אספו מסביבם את שארית הקרובים או סתם מיודעים יהודים שנשארו בחיים, המשיכו במסע מערבה, הגיעו ללודג', פתחו בית מלאכה ללבנים, שהיה להם ביקוש גדול, והחלו לחיות טוב. זה לא שהשואה לא הייתה נוכחת: לא הפסיקו לדבר על מה שהיה. כל מי שבא לבקר היה מספר את סיפור חייו. אבל היה הבדל בין אלה שעברו את המלחמה ברוסיה לאלה שעברו אותה בפולין. אנשי פולין מיעטו לדבר. בעלי המספר הכחול על הזרוע היו מעטים מאוד בקהל המבקרים. והם לא דיברו בכלל. גם אינה לא דיברה. היא הייתה יפת תואר, בעלת עיניים ירוקות בפנים נאות, בת למשפחה אמידה שרובה נשארה בגטו והפקידה אותה, נערה כבת 16, כנראה תמורת תשלום, אצל גויה — שם גנרי לאיכרה. אינה לא סיפרה על חייה אצל הגויה, שהחביאה אותה ובינתיים השתמשה בה כמשרתת לעבודות הקשות יותר בבית. אחד הבנים גם ניסה להתעסק איתה, ולא ברור עד כמה הצליח. מה היא יכלה לעשות?

יצר החיים חזק מכול: הם ביקשו "לחיות טוב" כנגד השנים הקשות שעברו. את זכר המתים ואת רגשות האשמה על שנטשו בני משפחה לגורלם קברו עמוק בליבם. הם גרו בלודג' בפלאץ וולנוסצי (כיכר החירות), אכלו טוב, בילו טוב, בזבזו את הכסף שהרוויחו וגם שמו קצת בצד, על כל צרה שלא תבוא. אולי הם חיו בתחושה של "אכול ושתו כי מחר נמות". אי־הוודאות וחוסר היציבות היו הדבר הקבוע היחיד.

באחד הטיולים בימי הקיץ היפים בלודג', עם מארק ושתי המטפלות, ניסו המטפלות לשכנע אותה להיכנס לכנסייה. היא שתלה את עצמה במדרכה וסירבה בכל תוקף. האם פחדה שיחזירו אותה למנזר? האם זכר רקיקי לחם הקודש הרתיע אותה? אולי משום שידעה כל הזמן שהיא יהודייה? ואולי הכנסייה סימלה משהו מהעבר שהיא לא רצתה לחזור אליו. טוב היה לה בבית שנמצא לה. סוף־סוף הייתה אפופה בחום ובאהבה. במקום הצלב שענדה ולא נפרדה ממנו, אימא רוזה נתנה לה שרשרת זהב עם מגן דוד ששזורים בו ראשי התיבות של שמה ושם משפחתה החדש, באותיות עבריות, ביידיש: אע. היא הייתה שייכת. את יום הולדתה השישי (היא זכרה היטב את תאריך הולדתה ואת כתובת הבית שלהם בוורשה) חגגו ברוב פאר והדר, הגישו עוגות ושוקולד ויש להניח שגם וודקה, ופיניק ויאשה (בן דוד של אינה שהגיע מרוסיה) שרו על קטיושקה וגם על הלילה האפל ועוד שירים רוסיים. היא נעמדה על כיסא ודקלמה שיר על האווזה המוזרה (קצ'קה דיבצ'קה). לא הייתה לה אימת קהל, וארבעה חודשים אחרי שהגיעה אליהם כבר הרגישה את עצמה בטוחה דייה כדי להציג הצגה. היא אהבה את זה.

אניטה שפירא

אניטה שפירא (נולדה ב-1940) היא פרופסור אמריטה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, עמדה בראש המכון לחקר הציונות וישראל שם וכלת פרס ישראל לשנת תשס"ח 2008 בחקר ההיסטוריה של עם ישראל.

בשנים 1989-1985 כיהנה כחברת ות"ת (הוועדה לתכנון ולתקצוב) של המועצה להשכלה גבוהה. בשנים 1987 עד 1990 הייתה יושבת ראש הוועד המנהל של הוצאת עם עובד. בשנים 1995-1990 הייתה דקאן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב. בשנים 1988 עד 2010 שימשה בחבר המנהלים של מרכז זלמן שזר. מ-1995 עד 2009 היא הופקדה על הקתדרה ע"ש רובן מרנפלד לחקר הציונות באוניברסיטת תל אביב. משנת 2000 עד 2012 היא כיהנה כראש המכון לחקר הציונות וישראל ע"ש חיים ויצמן באוניברסיטת תל אביב. משנת 2008 עד 2013 היא כיהנה כעמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה. בין השנים 2008-2002 שימשה כנשיאת קרן הזיכרון לתרבות היהודית. אניטה שפירא עורכת את כתב העת Journal of Israeli History יחד עם פרופ' דרק פנסלר מאוניברסיטת טורונטו. כמו כן היא עורכת יחד עם פרופ' סטיבן זיפרשטיין מאוניברסיטת סטנפורד את סדרת הביוגרפיות Jewish Lives היוצאת לאור בהוצאת אוניברסיטת ייל.

בשנת 1977 זכתה בפרס מטעם יד בן צבי על ספרה "המאבק הנכזב". בשנת 1992 זכתה בפרס לרגל 50 שנות עם עובד לספר העיון המצטיין, "חרב היונה". בשנת 1993 זכתה בפרס הספר היהודי הלאומי בקטגוריה "ישראל" על הגרסה האנגלית של ספרה Land and Power. בשנת 2004 זכתה בפרס זלמן שזר בהיסטוריה יהודית, על ספרה "יגאל אלון - אביב חלדו". בשנת 2005 זכתה בפרס הרצל מאת עיריית הרצליה, על מצוינותה במחקר הציונות. אניטה שפירא היא כלת פרס ישראל בהיסטוריה לשנת תשס"ח. בשנת 2012 זכה ספרה Israel: A History בפרס National Jewish Book. בשנת 2014 זכה ספר זה גם ב-Azrieli Award for Best Book in Israel Studies in English or French.

תחומי מחקרה של שפירא הם היסטוריה פוליטית, תרבותית, חברתית, אינטלקטואלית וצבאית. היא עוסקת בהיסטוריה יהודית וישראלית בתקופה משנת 1881 ועד ימינו.

עוד על הספר

ככה זה היה אניטה שפירא

הקדמה

העורך של הספר תבע: את חייבת לכתוב הקדמה. לשם מה הקדמה לספר שבו כבר סיפרתי את כל הסיפור? גם כך היה לי קשה לכתוב אותו. הייתי כותבת ומרפה, חוזרת ונוטשת, מוחקת ועוזבת, ושוב חוזרת ומנסה לומר משהו, שלא בטוח שהצלחתי לומר. פשוט הרבה יותר לכתוב את סיפורם של אחרים, שאני הפרשנית, השופטת וגם המעצבת שלו. כאשר מדובר בי עצמי אני רוצה לספר את הסיפור כפי שהוא היה. או כפי שהיה למיטב ידיעתי והבנתי. האם אני ישרה עם עצמי? אני מקווה שכן. מצד אחר אני מודעת לחשיפה שכרוכה בסיפור. החשיפה קשה לי. רק על עצמי לספר לא ידעתי. לכן ההיסוסים, הרתיעה, התחושה שאני מגלה בפומבי את האני הפרטי. אך אני גם מודעת לכך שאין זה מקרה שעל אף החלטותיי החוזרות ונשנות לנטוש את הספר הזה, הייתי חוזרת אליו שוב ושוב. כתבתי את הסיפור בגוף שלישי: זה יצר איזה ריחוק שעזר לי להעלות את הדברים על הכתב. אך העורך לא אהב את הריחוק: הוא חייב אותי להתייצב מול עצמי, לדבר בקול שלי. זהו בסך הכול סיפור קטן, צנוע, בלי דרמות גדולות. אל יהיו לקורא ציפיות לתגליות סנסציוניות. אך בשבילי זהו סיפור פרטי מאוד, אישי. בדור שלי עוד לא היה מקובל ללכת לפסיכותרפיה. הכול היה נשאר בבטן, ואם הנכדים לא שאלו, הסיפור נעלם מהעולם עם מותם של השותקים. אני שייכת לדור השותקים. אך בשנים האחרונות פתאום התחלתי לחוש שאני רוצה לספר את הסיפור, לפרוק אותו מהלב, ואז גם התחלתי לדאוג שלא אספיק לספר אותו. אין לי ספה של פסיכולוג וגם לא האמפתיה של המאזין המקצועי, אך המילים הכתובות הן התחליף. המילים הכתובות היו כל חיי כלי הביטוי שלי, ובכל מה שכתבתי תמיד היה גרעין ממני. מה טבעי יותר משהן ישמשו לי תרפיה?

שלושה אנשים קראו את כתב היד: אלי שאלתיאל העורך; נורית גרץ, חברה נאמנה; והילי בתי הרגישה והחכמה. אלי היה מאוכזב מכתב היד, וכמעט גנזתי אותו בעקבות דבריו. נדמה לי שהוא התפייס עם הספר לאחר עריכתו, ואולי אפילו אוהב אותו קצת בגרסתו הנוכחית. נורית, לעומת זאת, טענה שצריך לערוך אך בשום אופן לא לגנוז. בזכותה לא גנזתי. הילי אהבה את כתב היד (לאחר העריכה), וגם נתנה לי להבין שאין בו דבר הפוגע ברגישויות המשפחתיות. זה היה חשוב לי.

תודות לבני עמרי שטרח על התמונות. לאלון תן־עמי שאיתר עבורי מסמכים באינטרנט. לאנשי עם עובד שהפכו כתב יד לספר. עם עובד הוא בית לספריי יותר מארבעים שנה. אהבתי כל רגע בקשר עם ההוצאה, ואני אסירת תודה על המקום שעובדיה, ובייחוד עורכיה (אהוביה מלכין, אברהם יבין, ואחרון חביב — אלי שאלתיאל), פילסו לי בעולם התרבות העברית.

חברים רבים ויקרים וגם בני משפחה קרובים ואהובים לא ימצאו את עצמם בספר. אני מראש מבקשת סליחה, אך חוט הסיפור הוליך אותי למחוזות שהם לא היו שייכים אליו.

אני מקווה שהנכדים שלי יקראו את הספר, אם לא כעת אולי בעוד כמה שנים, כשבחיפוש שורשים יגיעו אליו. הספר מוקדש להם.

 

האירוע המכונן התרחש כך (לפי סיפורה של אימא רוזה): הם הביאו אותה אליהם הביתה. הבית היה מלא אנשים, בני משפחה ובני עיר, אחד ממשפחה ושניים מעיר. והיה גם תינוק בבית. כל העיניים הופנו אליה. היא הייתה מנומסת ונחמדה. אכלה ושתתה בפה סגור ואמרה תודה. ואחר כך אימא רוזה עשתה לה אמבטיה, הלבישה אותה פיז'מה חדשה, השכיבה אותה במיטה מוצעת בכלי מיטה רעננים ומעומלנים וכיסתה אותה. ומסביב עמדו כל בני הבית, כולם בני עשרים עד ארבעים. חוץ מהתינוק לא היו שם ילדים, וגם לא זקנים. והיא אז אמרה, מן הסתם בחיוך של ילד שיודע שגורלו מוטל על כף המאזניים ובעורמתו מפעיל את קסמיו על המבוגרים: "כל כך טוב כאן. אני יכולה להישאר פה?" באותו רגע (לפי הסיפור של רוזה) החלו הדמעות להישפך כמים. כל אחד מהם נזכר בילדים שלא שרדו, אחים, אחיות, בנים, בנות, שלא נולדו, שיכלו להיוולד, ושאולי גם לא ייוולדו בעתיד. זה היה רגע של פורקן, של אבל על העבר שנכחד, ואולי גם של תקווה לחיים חדשים. זו הייתה ההתחלה.

היא לא זכרה את הרגע המכונן הזה. לעומת זאת, היא זכרה היטב את ביקור המשלחת, שכללה את אימא רוזה, אבא בנו ודודה אינה, בבית הקצינה הפולנית היפה (אולי יהודייה?) שאצלה התגוררה באותם ימים. הקצינה היפה ("זונה" כינתה אותה רוזה בבוז) הייתה נחמדה אליה. היא הושיבה אותה על ברכיה, אך מכנסי הרכיבה הצבאיים שלבשה, שנקראו "מכנסי גאליפה", היו מצמר גס וגירדו את ירכיה. הדירה הייתה מרווחת והייתה שם אח, ולידה נפרס המצע שעליו היא ישנה ("כמו של כלב", הפטירה רוזה, מדגישה את הזלזול). לימים סיפרה לה רוזה שהיא, בנו ודוד פיניק מיהרו לחזור מסיביר לעיירות שלהם בווהלין מיד לאחר ששחרר אותן הצבא האדום מידי הגרמנים. אך לא היה בשביל מה למהר: לא נותרו בני משפחה, לא נותר דבר. ממשפחת בקובייצקי הענפה והעשירה ניצלה בחורה צעירה, אינה שמה, ואימא רוזה שידכה אותה לאחיה פיניק, שהיה מבוגר ממנה ב-15 שנה. באותם הימים לא היה ברור אם נותרו יהודים בחיים, ואם כן — כמה. כולם רצו להתחתן, להביא ילדים לעולם, להקים משפחה חדשה, להתרפק שוב על החמימות המשפחתית כנגד כאב הבדידות וכנגד משא הזיכרונות. מקץ תשעה חודשים נולד לפיניק ואינה מארק, תינוק בריא שלא מלו אותו: מי יודע מה עוד עלול לקרות, מוטב שלא יזוהה כיהודי. היות שלפיניק ולאינה נולד בן זכר, החליטה רוזה שהיא ובנו יאמצו ילדה. רוזה תמיד קיבלה את ההחלטות המשפחתיות. המועמדת הייתה אחת הילדות הצעירות יותר ששרדו והיו זמינות לאימוץ. כך הגיעה המשלחת לבית הקצינה הפולנית, וכך הגענו לאירוע המכונן.

אימא רוזה אהבה לספר סיפורים, ואף פעם לא היה אפשר לדעת מה בסיפור אמת ומה דמיון. כך למשל סיפרה רוזה שיום אחד בכתה הילדה ולא חדלה, ולא אמרה מה מציק לה. לאחר חקירה ודרישה היא סוף־סוף פלטה שהיא שוכחת את הפנים של האם שילדה אותה. ואז רוזה ואינה נסעו אל המנזר שבו היא הוסתרה בשנות המלחמה וקיבלו את כל הפרטים על המשפחה, ואפילו תמונה של אימא פליציה שילדה אותה. כיצד ואיך ידעה למסור להם את שם המנזר וכתובתו? היא הייתה אז בערך בת חמש וחצי. העניין של הוריה הטבעיים היה רגיש והוזכר רק לעיתים נדירות מאוד. היא לא אהבה לדבר על העבר וגם רוזה העדיפה לא לדבר — הילדה רגישה.

מה מסוגלת לזכור ילדה בת שנתיים וחצי? היא לא זכרה הרבה דברים. נותרו תמונות מעטות שנחרטו בזיכרונה. הזיכרון הראשון שלה היה של סבתא שרוחצת אותה באמבט קטן עשוי מעץ שניצב על שולחן, ומעליו נורת חשמל חשופה. האם זו הייתה סבתא באמת או אולי שכנה? אין את מי לשאול. הזיכרון השני היה חציית החומה של הגטו: לילה. היא בזרועות אימא פליציה. חומה של לבנים אדומות ומעליהן שברי זכוכית ופס תיל דוקרני. מעברה השני של החומה מסתובב מישהו מפחיד ופנס בידו. היא אמרה משהו, ואז אמרה לה אימא: "ששש!" והיא נרדמה. כשהתעוררה כבר היה בוקר, והיא נמצאה במקום שנראה כמו כיתה, בביתן מעץ, ואימא, שאת פניה איננה זוכרת והיא כמו צללית, דוחפת ומעודדת אותה להתקרב לאישה ולילדות שהיו שם. האִם נפרדה ממנה בנשיקה? בחיבוק? לא זוכרת. כשנעשתה בעצמה אם לילדה, הייתה עוקבת אחריה וחושבת: כך אני נראיתי כשאימא נפרדה ממני. האם אני הייתי מסוגלת להיפרד מילדתי? אילו עוצמת ייאוש וודאות של כליון, אילו כוחות נפש נדרשו למעשה הזה?! הזיכרון הזה עבר גם לדור השלישי: בִּתה גם היא עקבה אחרי בִּתה הפעוטה וחשבה, מה עובר בראשה של ילדה כזאת שמיום למחרתו מנותקת מאימה? היא לא זכרה.

אין בסיפור המעשה פרטים יוצאי דופן, לא סיפורי זוועות ולא סיפורי גבורה: סיפור נדוש שכמותו היו אלפים בזמן ההוא. ילדה יהודייה שגדלה בגטו ושבגיל שנתיים ומשהו השאירה אותה אימא במנזר. היא לא זכרה סבל מיוחד. אולי היה רעב — היא זכרה לטובה שפעם אחת קיבלה תפוח אדמה שבושל בקליפתו והיה רך. זה היה מעדן. אבל כולם רעבו. אולי לא היו בגדים להחלפה. גם זה ייתכן — בשיחה עם ילדה שאיתה התיידדה היא הבטיחה לעשות לה שמלה מפרחים. אך לא היה זה מחנה הסגר והיא לא חוותה סבל גופני או השפלה. הייתה הפרֵדה מאימא והייתה תמונת עתיד שכנראה אימא פליציה עמלה להחדיר לה לזיכרון: אבא (שהתגייס לצבא הפולני ונסוג עימו לרוסיה) עתיד לחזור אחרי המלחמה ולקחת אותה. כתם לידה על כתפה הימנית קיבל משמעות חשובה: זה כדי שאבא יוכל לזהות אותה. האם אבא ידע שהיא נולדה ושיש לה כתם לידה? לא יודעת.

כשהייתה בת 18 נודע לה שהוריה נישאו בשנות השלושים ולא נולדו להם ילדים אחרים. אביה, בולק לאכר, היה עורך דין, וככל האקדמאים קיבל דרגת קצונה בצבא הפולני ונסוג יחד עימו מזרחה עם התקדמות הגרמנים. בדרכם מזרחה הם עברו בווהלין, בעיירות שמהן באו רוזה ובנו. פליציה הייתה אמורה לבוא בעקבותיו. הגבול על נהר הבוג, שחצץ בין שטח הכיבוש הגרמני לזה הרוסי, עדיין היה עביר. אך אז התברר שפליציה בהיריון, והיה זה היריון יקר מכדי לסכן אותו בנדודים. בולק ניסה לשוב לוורשה, נתפס בגבול בידי הצבא האדום ונשלח לעבודת כפייה במכרות, ולא שב ממנה. או אולי נתפס בידי הגרמנים? לא יודעת. אך פליציה לא ידעה על כך. אולי היא כתבה לו שנולדה להם בת ויש לה כתם על הכתף? עדיין לא הייתה מלחמה בין ברית המועצות לגרמניה.

מה עלה בגורלה של פליציה? לפי אחת הגרסאות, בדרכה חזרה מן המנזר באוטווצק לוורשה היא זוהתה כיהודייה בתחנת הרכבת ונורתה במקום. היה קל לזהות אותה: היא הייתה כהה ובעלת יופי יהודי ספרדי, אולי הוכחה לכך שיהודים מספרד הגיעו גם לפולין. מוטב למות כך מאשר בטרבלינקה. אך בולק לא היה מנסה לשוב אלמלא הרתה, ופליציה אולי הייתה ניצלת אלמלא הביאה אותה למנזר. אלה מחשבות של גיל מאוחר יותר. באותם הימים היא ציפתה לאבא וידעה — הרגישה — שאימא לא תשוב.

מימיה במנזר היא זכרה את ריח הקטורת, שלא אהבה, ובייחוד לא סבלה את רקיקי לחם הקודש שהיו קשים לבליעה. היא לא זכרה חום או איבה. זה היה זמן ניטרלי, בין הזמנים. זמן ששורדים בו.

היא ידעה שהיא יהודייה ושזה משהו לא טוב, שאסור שידעו. פעם יצאה לחצר ומצאה את עצמה פנים אל פנים מול מחלקה של חיילים גרמנים בתרגילי סדר. היא חמקה מהר, כמו עכבר קטן, בחזרה לבניין: היא ידעה שהם מסוכנים לה. פעם היא שאלה את אחת הנזירות למה יש מלחמות בעולם. והנזירה השיבה: מפני שאדם ואווה אכלו מעץ הדעת. היא לא הבינה אז את הקשר בין החטא הקדמון ובין המלחמה המשתוללת, אך אולי הנזירה צדקה.

עשרות שנים אחרי כן היא נסעה לביקור בפולין במשלחת של לוחמי הגטאות. לפני הנסיעה היא ביקשה מרוזה את הכתובת של המנזר, כדי שתוכל לבקר בו. רוזה נרתעה וסירבה למסור לה את הכתובת: לעיתים נדמה שככל שחולפות השנים, רוזה מנסה למחוק בקנאות את ההיסטוריה הקדומה שלה. היא שלה, ורק שלה! כל אזכור של העבר שקדם למעמד המכונן הצטייר בעיניה כאיום על בלעדיות אימהותה. רק כשאיימה שתבקש מדודה אינה את הפרטים, נתרצתה ונתנה לה. ואולי לא מסרה לה אותם במלואם. המנזר שכן בעיירת נופש סמוך לוורשה, אוטווצק. לפני המלחמה אחד מאחיה של אימא פליציה אושפז שם בבית החלמה לחולי ריאה. ואולי כך נוצר הקשר עם המנזר שהסכים לקבל אותה? לפי אחד הסיפורים שסיפרו יוצאי ורשה בתל אביב, זכה אבא בולק בלוטרייה — מפעל הפיס הפולני. אולי זה היה מקור הכסף שבזכותו שרדו פליציה והתינוקת בגטו ואולי גם בזכותו התקבלה למנזר? ואולי זה לא היה באוטווצק אלא ביוזפוב? העיירות נתמזגו זו בזו. ואולי כל זה אגדה? כאשר ביקרנו שם ב-1985 שלט המשטר הקומוניסטי ביד רמה, ורוב המנזרים נסגרו. היה קשה לאתר את המנזר שרוזה נתנה לה את כתובתו. בסופו של דבר מצאנו מנזר שהמבנים שלו והחצר התאימו לתמונת הזיכרון שהייתה לה. אך כבר לא הייתה שם ולו נזירה אחת מימי המלחמה שאולי תזכור את הילדה הקטנה, שהייתה כהה למראה יותר מרוב החניכות. מהסיפורים שעברו במורשת המנזר למדה שאכן הצילו במקום כמה ילדות יהודיות. אולי? ואולי הנזירה שסיפרה לנו על כך אמרה את מה שרצינו לשמוע? השארנו לה תרומה של מאה דולר, שאז נחשבו בפולין להרבה כסף: אם הם לא הצילו אותה, אולי הצילו ילדות אחרות.

היא זכרה נדודים של חניכות המנזר ממקום למקום בשל ההפצצות. אולי היו אלה בסך הכול מעברים בין שני מנזרים? ילד אינו יודע להעריך מרחקים. ויום אחד באו אנשים ולקחו אותה מהמנזר. איש לא אמר לה מה ומי. המציאות הייתה נוזלית מאוד, והיא הייתה המושא של סיפור המעשה, לא היוצרת שלו. היא לא זכרה את האנשים אך התרשמה מאוד מהעצים שברחו בשולי הדרך, ככל שהמכונית התקדמה בנסיעה. אלה היו חיילים יהודים בצבא הפולני, שאספו ילדים יהודים והביאו אותם לבית יתומים של הג'וינט או של ארגון יהודי אחר. ושוב חזר המחזה של שינה והתעוררות למציאות חדשה. היא נרדמה במכונית והתעוררה בבית היתומים. כשהתעוררה, אחד המדריכים חייך אליה ואמר לה דבר־מה שהשתמע ממנו שהיא יהודייה, והיא מיהרה להכחיש בתוקף את הקביעה הזאת: "לא לא, אני לא!" ואז הוא אמר לה במאור פנים: "אל תדאגי, כאן כולנו יהודים. לא צריך לפחד יותר". אך הייתה חרדה באוויר: אנשים התלחשו שילדים יהודים מבית היתומים הוכו בידי נערים פולנים. והייתה תחושה שזה עוד לא נגמר.

יום אחד באה למקום אישה צעירה ולקחה אותה מבית היתומים. מי היא הייתה? אולי חברה של פליציה שהשביעה אותה לקחת את ילדתה אליה לאחר המלחמה, עד שאבא יחזור? האם הייתה יהודייה? האם הייתה פולנייה? לילדה בת החמש (אולי קצת פחות) לא ניתן שום הסבר. היא קיבלה את תהפוכות המציאות בהשלמה, בציפייה לסוף המסע. בדרך מבית היתומים הן עברו על פני הריסותיה של ורשה, שנתקבעה בזיכרונה כגל חורבות. הן נסעו ללודג', שלא נחרבה במלחמה והייתה למרכז ששרידים יהודים מכל פולין התקבצו אליו. אבא לא חזר, וככל שעבר הזמן התברר יותר ויותר שלא יחזור. האישה לא ידעה מה לעשות בילדה שלקחה אליה. היא לא אהבה את האישה. היא נהגה לשלוח אותה לקנות חלב בכלי אלומיניום מעבר לרחוב רחב ידיים שעברה בו רכבת חשמלית. כל חצייה כזאת הפחידה אותה. אולי זה היה כבר סוף החורף, ראשית האביב, כי זכור לה שטפטף גשם והיא פחדה להחליק. ואולי זה היה הקיץ הפולני הקר והגשום.

פעם האישה וחבריה יצאו לבלות והותירו אותה לבדה בדירה. עד מהרה ירדה החשכה, והיא לא הצליחה להגיע למפסק החשמל ואף לא להזיז כיסא אליו, כי הכיסא היה כבד. היא ישבה בחושך. מכל הזוועות שהתרחשו סביבה, דווקא השהייה הזאת בחושך לבדה גרמה לה לבכות. האישה וחבריה חזרו הביתה והביאו איתם עוגות טעימות, שכמוהן לא טעמה עד אז. האישה התנצלה על כך שלא הבינה כי הקטנה לא תצליח להדליק אור, אך היה ברור שהמקלט בביתה הוא זמני: מה לה ולגידול ילדה, אפילו אם הבטיחה זאת לחברתה הטובה?

התחנה הבאה במסעה הייתה ביתה של הקצינה הפולנייה היפה, ששיכנה אותה על המצע ליד האח. היא חיבבה אותה יותר כי היא גילתה קצת יותר חמימות. שוב, לא ברור אם הכירה את אימא פליציה, אם הייתה יהודייה או אם סתם ניסתה את כוחה באימוץ ילדה. אולי זה היה אופנתי אחרי המלחמה? אך עד מהרה היא עייפה מן העול והאחריות של גידול פעוטה. וכך, באמצעות המוסדות היהודיים, נודע לאימא רוזה שילדה קטנה מתגלגלת בדרכים והולכת לאיבוד. המשך הסיפור הוא המשלחת שביקרה בבית הקצינה כדי לבחון את המציאה, והמעמד המכונן אחרי כן.

המשפחה שאימצה אותה הייתה משפחה חמה, מחבקת ומן הרגע הראשון גם אוהבת: אימא רוזה הייתה הדמות הדומיננטית, אבא בנו היה אדם טוב לב וקיבל את מרותה. כאשר מסיבה כלשהי (בדרך כלל מסיבה כספית) היו לו השגות על מה שהיא ביקשה לעשות, היא הייתה פוסקת ביידיש: "מוכרחים". נו, מוכרחים אז מוכרחים. דודה אינה ודוד פיניק (האח של רוזה) היו טובי לב ומחבקים. תינוק בבית עושה טוב ללב. מארק היה תינוק שלו וחמוד, והיא התקשרה אליו כמו לאח. לא בלי רגשות קנאה ונחיתות של מי שאינה באמת שייכת, מאומצת: כשאבא בנו לקח את מארק על הידיים, היא תבעה שייקח גם אותה, להפגין שוויון.

היא הגיעה אליהם בדצמבר 1945. רוזה אהבה לספר סיפורי אימים כיצד נראתה כשהגיעה: בטן נפוחה, ראש מגולח. "עד שהצלחתי לקשור לך סרט בשיער", נזכרה ונאנחה. אבל משום־מה בתמונות שצולמו עדיין בחורף, ולכל המאוחר באביב, היא נראתה בסדר גמור, חובשת סרט ענקי שכיסה חצי ראש וללא כל נפיחות של רעב. היא הולבשה מחדש מכף רגל ועד ראש, ונגד החורף הקשה קנו לה פרוות שפן ומגפי לבד. בתמונה נראתה ביישנית אך חייכנית וידידותית. המשפחה הקימה בלודג' עסק של מנופקטורה, חצי לגלי חצי לא לגלי, ועשתה הרבה כסף בתוך זמן קצר. הבית היה בית פתוח וכל מיני אנשים בודדים, בני עיר וסתם מיודעים מצאו בו מקלט או לפחות ארוחה חמה. הייתה המטפלת של מארק וגם לה הייתה מטפלת. היה גם הבן של שוער הבית, שהיה מבוגר ממנה, חצי חבר חצי מציקן. והיה לה גם כלב פקינז, שאחת מעיניו הייתה חומה והשנייה ירוקה. אחד מבני הדודים מדרגה שנייה או שלישית של אינה, שהיה קצין בצבא האדום, הביא אותו מברלין. היא זכרה במעורפל שהוא סיפר ליד השולחן על משהו שעשו החיילים לגרמניות, והתגובה הכללית הייתה: "זה נקמה, זה? סתם מעשה עלוב".

היא לא זכרה את הביקור אצל הרופא שגילה כי יש לה שחפת — ממי נדבקה? אין לדעת. רוזה סיפרה שהרופא העמיד אותה על השולחן ואמר: "ממנה לא ייצא שום דבר, מקרה אבוד". ורוזה בכתה בכי תמרורים ולא הייתה מוכנה לוותר עליה. היא שלחה את בנו כמה פעמים ברכבת לוורשה להביא משם זריקות של זהב, שנחשבו אז לטיפול חדשני בשחפת. הימים ימי מאבק בין הקומוניסטים ללאומנים הפולנים, ויהודים הושלכו מן הרכבות מעשה יום ביומו. בנו, שלא היה גיבור גדול, אזר עוז, נסע והביא את הזריקות. ככל הנראה הסיפור הזה היה סיפור אמת כי במשך שנים ארוכות היו לה בפרק הזרוע צלקות קטנות מהזריקות, וכאשר ערכו בבית הספר בתל אביב בדיקה מקדימה לחיסון נגד שחפת, הבדיקה העלתה שיש לה כבר נוגדנים. אשר לנבואה של הרופא, אפשר שהייתה באמת ואפשר שאימא רוזה המציאה אותה כדי להוסיף דרמה לרגע. כמה מהר נהפך האימוץ של ילדה קטנה למחויבות נפשית, לאהבה הדדית.

כשמתבוננים בתמונות משנת 1946, הצלקות של החוויות שעברו עליהם זה לא מכבר אינן ניכרות: כולם לבושים היטב, הנשים אלגנטיות, מטופחות. נוסעים בקיץ לנופש בעיירה ציכוצינק. איך אפשר לחזור כה מהר לחיים נורמליים? ממשפחתו של בנו בעיר לוצק לא נותר איש: הורים, אחיות ומשפחותיהן — איש לא שרד. נותר דוד באמריקה ולו בן ובת, ועוד בן דוד בחיפה. רוזה איבדה את סבתהּ שגידלה אותה ואת שתי אחיותיה הצעירות, שסירבו לנטוש את סבתן ונשארו בגטו אף שיכלו למצוא מקלט בחוץ. אח נוסף מת בסיביר מאסתמה. נותר פיניק, שהיה איתה ועם בנו באומסק, סיביר, ואח נוסף שעלה לארץ ישראל בשלהי שנות השלושים בעזרת ויזה של סטודנט. כל בני המשפחה המורחבת, כל העולם שהכירו, נעלמו ואינם. החיים ברוסיה היו קשים, אף כי הם הצליחו להשתחל למשרות שהבטיחו שלא ירעבו ללחם. הפשפשים בקירות, הדלות ותחושת החיים על קו הקץ בחברה שבה הקומבינות חגגו (בזכותן הצליחו לשרוד) אך יכלו לגרום בן־רגע למאסר בעוון ספקולציה, אם לא למשהו גרוע מזה. הם לא אהבו את המציאות הסובייטית. אומסק הקרה והפרימיטיבית הייתה ארץ גלות בעיניהם. לעומת ברית המועצות, הצטיירה פולין בעיניהם כסמל הציוויליזציה. ברגע שיכלו לחזור לפולין, הם מיהרו לעשות זאת. אך זו לא הייתה פולין שהכירו: בווהלין, שעתידה להסתפח לאוקראינה, השתוללו כנופיות הבנדרובצים, לאומנים אוקראינים שרצחו יהודים ופולנים. ובכלל, לשם מה להישאר בעיירות שבכל אחת מהן היה גיא הריגה, והשכנים סיפרו על המצעדים אל עבר הבורות וגם לבשו את הבגדים של היהודים שאינם? רוזה התנפלה על צעירה אחת כי נראה לה שלבשה את הסוודר של אחותה. הכול עוד היה טרי כל כך. היער עוד לא כיסה את הבורות.

אז הם אספו מסביבם את שארית הקרובים או סתם מיודעים יהודים שנשארו בחיים, המשיכו במסע מערבה, הגיעו ללודג', פתחו בית מלאכה ללבנים, שהיה להם ביקוש גדול, והחלו לחיות טוב. זה לא שהשואה לא הייתה נוכחת: לא הפסיקו לדבר על מה שהיה. כל מי שבא לבקר היה מספר את סיפור חייו. אבל היה הבדל בין אלה שעברו את המלחמה ברוסיה לאלה שעברו אותה בפולין. אנשי פולין מיעטו לדבר. בעלי המספר הכחול על הזרוע היו מעטים מאוד בקהל המבקרים. והם לא דיברו בכלל. גם אינה לא דיברה. היא הייתה יפת תואר, בעלת עיניים ירוקות בפנים נאות, בת למשפחה אמידה שרובה נשארה בגטו והפקידה אותה, נערה כבת 16, כנראה תמורת תשלום, אצל גויה — שם גנרי לאיכרה. אינה לא סיפרה על חייה אצל הגויה, שהחביאה אותה ובינתיים השתמשה בה כמשרתת לעבודות הקשות יותר בבית. אחד הבנים גם ניסה להתעסק איתה, ולא ברור עד כמה הצליח. מה היא יכלה לעשות?

יצר החיים חזק מכול: הם ביקשו "לחיות טוב" כנגד השנים הקשות שעברו. את זכר המתים ואת רגשות האשמה על שנטשו בני משפחה לגורלם קברו עמוק בליבם. הם גרו בלודג' בפלאץ וולנוסצי (כיכר החירות), אכלו טוב, בילו טוב, בזבזו את הכסף שהרוויחו וגם שמו קצת בצד, על כל צרה שלא תבוא. אולי הם חיו בתחושה של "אכול ושתו כי מחר נמות". אי־הוודאות וחוסר היציבות היו הדבר הקבוע היחיד.

באחד הטיולים בימי הקיץ היפים בלודג', עם מארק ושתי המטפלות, ניסו המטפלות לשכנע אותה להיכנס לכנסייה. היא שתלה את עצמה במדרכה וסירבה בכל תוקף. האם פחדה שיחזירו אותה למנזר? האם זכר רקיקי לחם הקודש הרתיע אותה? אולי משום שידעה כל הזמן שהיא יהודייה? ואולי הכנסייה סימלה משהו מהעבר שהיא לא רצתה לחזור אליו. טוב היה לה בבית שנמצא לה. סוף־סוף הייתה אפופה בחום ובאהבה. במקום הצלב שענדה ולא נפרדה ממנו, אימא רוזה נתנה לה שרשרת זהב עם מגן דוד ששזורים בו ראשי התיבות של שמה ושם משפחתה החדש, באותיות עבריות, ביידיש: אע. היא הייתה שייכת. את יום הולדתה השישי (היא זכרה היטב את תאריך הולדתה ואת כתובת הבית שלהם בוורשה) חגגו ברוב פאר והדר, הגישו עוגות ושוקולד ויש להניח שגם וודקה, ופיניק ויאשה (בן דוד של אינה שהגיע מרוסיה) שרו על קטיושקה וגם על הלילה האפל ועוד שירים רוסיים. היא נעמדה על כיסא ודקלמה שיר על האווזה המוזרה (קצ'קה דיבצ'קה). לא הייתה לה אימת קהל, וארבעה חודשים אחרי שהגיעה אליהם כבר הרגישה את עצמה בטוחה דייה כדי להציג הצגה. היא אהבה את זה.