נגד הזרם: דפי חיי

 נגד הזרם

נכנסתי לעולם בסערה, כך סיפרה לי אימי. זה קרה באמצע חודש יולי, באחד הימים הקרים והגשומים ביותר של החורף הקשה שפקד אז את מונטווידאו, עירי הקטנה. סערה קשה השתוללה בחוץ ונמשכה גם למוחרת לידתי, לא רק בחוץ אלא גם בחדר היולדות בבית החולים פריירה רוסל (Pereira Rossell). זה קרה כשאחר הצוהריים התייצב שם אבי והתעקש לקחת את אימי ואותי הביתה בלי לחכות לאישור הרופאים. הם לא היו במקום, כי יצאו לטפל במקרה חרום. יתרה מכך, לא נהוג היה לתת אישור זה לפני היום השלישי שלאחר הלידה.

שתי האחיות המופקדות על המקום סרבו בתוקף לבקשת אבי. הוא טען שאימי הרגישה טוב, וגם אני הייתי, כנראה, במצב סביר אף על פי שנולדתי במשקל שני קילו ומאה גרם, אחרי היריון של שמונה חודשים שנחשב אז כהיריון בסיכון.

לבסוף, אחרי ויכוחים קולניים שהפריעו לשאר היולדות, הסכימו האחיות לשחרר אותנו בתנאי שאבי יחתום על הצהרה שבה הוא מקבל על עצמו אחריות לכל בעיה שעלולה להתרחש בגלל יציאתנו ללא אישור. על כעסן של האחיות בשל המהומה במקום נוספה במהרה תדהמתן הרבה כשראו את אבי מניח על כתפי אימא, כשאני בזרועותיה, מעיל פרווה גדול. עליי לציין שהיה זה בית יולדות ציבורי. הוריי לא היו במצב כלכלי טוב. שניהם הגיעו לאורוגוואי כמהגרים משני יישובים קטנים בפולין שנים מעטות קודם לכן, כשהם עדיין לא בני עשרים. הם הכירו במונטווידאו וכאן התחתנו. אימי, פרידה, הייתה עקרת בית ולאבי, אברהם אליהו, הייתה מספרה קטנה שבקושי פרנסה אותם. אחי לואיס, אז בן שבע, נכח במעמד סוער הזה בבית היולדות.

תדהמתן של שתי האחיות גברה, והן הלכו, מודאגות, בעקבות הזוג הצעיר, הילד והתינוקת עד שער בית החולים. ניסו עדיין לשכנעם שלא יצאו בקור ובגשם העזים, אל מכונית פאר שחורה שעמדה בצד הכביש, מול השער. אדם חסון, לבוש בקפידה ובידו מטרייה גדולה יצא ממנה, רץ לקראתנו ומיהר לסוכך עלינו ולהביאנו עד למכונית. הוא פתח את הדלת האחורית, הכניס פנימה את אימי ואת לואיס ואז התיישב שוב מול ההגה, ואבי התיישב לידו. כך נסענו לביתנו שברחוב עשרים וחמישה במאי, מספר מאתיים שלושים וארבע.

כעבור שנים סיפרה לי אימי, שהאדם הזה היה פקיד חשוב בממשלה, אחד הלקוחות־החברים של אבי, שהגיע למספרה בבוקר ואבי סיפר לו על לידתי ועל דאגתו באשר לאופן שבו יוכל לקחת אותנו הביתה. סופר שהסערה עלולה להימשך כמה ימים. אדם זה התנדב לעזור באותו יום. אבי סגר את המספרה, ושניהם נסעו תחילה להוציא את לואיס מבית ספרו כדי שגם הוא ילווה אותנו. אחר־כך עברו דרך ביתנו כדי שאבי ייקח את מעיל הפרווה שהשכנה ביילה השאילה לו כדי שיכסה אותנו כשנצא מבית היולדות בימי סערה אלה. בדרך זו הוציא אותנו אבי מבית החולים "פריירה רוסל" ללא אישור רפואי, כשאימי ואני מכוסות במעיל הפרווה של השכנה ביילה, במכונית הפאר של פקיד הממשלה, חברו.

זאת הייתה, אם־כן, כניסתי לעולם, בסערה ו"נגד הזרם" מבחינות רבות. אירוע זה היה, אולי, סימן לבאות בחיי, בצורה זו או אחרת, בהקשרים שונים ובתקופות שונות, והוא מהדהד עד עצם היום הזה, כאן, בירושלים.

השם שלי

מכל השמות שבהם נקראתי בחיי, השם המהדהד בעומק ליבי והמזכיר לי רגעי חסד, הוא השם שקשור בקולה הערב של אימי השרה לי: "שלאף מיין קינד / שלאף מיין פייגל'ה / שלאף מיין שורל'ה / לו לי לו / לו לי לו." (נומי ילדתי / נומי ציפורי הקטנה — נומי שורל'ה שלי / לו לי לו / לו לי לו.)

שמי שרה, זה השם שנתנה לי אימי, כי אבי ביקש שהיא תחליט, והיא רצתה לכבד את זכרה של סבתה מצד אביה, סבתא שהיא לא אהבה במיוחד וכנראה אפילו פחדה ממנה קצת כי הייתה קפדנית מאוד.

גם אחותה הגדולה של אימי, חנה, נתנה לבתה היחידה אותו שם לזכר אותה סבתא, אבל כולם קראו לה סושל'ה. אימי סיפרה לי שהיא אהבה מאוד את סושל'ה שנולדה בבית הוריה באופטוב, אפטא בפי יוצאי העיירה. אני מניחה, שאימי נתנה לי את אותו שם, שרה, גם בגלל געגועיה לאחייניתה האהובה שאותה ראתה בפעם האחרונה בזרועות חנה, כשעמדו על סף ביתן באפטא ערב הפלגתה של אימי למונטווידאו. לצידן עמדו גם אסתרה, האחות האמצעית של חנה ושל אימי ואמן, סבתא ליבה פסל, וכולן נופפו בידיהן לאימי ביציאתה משם.

כשהייתי קטנה, אימי הייתה קוראת לי שרה רק כשכעסה עליי, כנראה הייתי שובבה מאוד. בשארית הזמן הייתי בשבילה שורל'ה. סושל'ה, דודה חנה ודודה אסתרה נספו בתאי הגזים בטרבלינקה בשנת 1942 יחד עם שאר יהודי אפטא שלא הצליחו לצאת מן העיירה לפני כניסת הנאצים.

כשאימי סיפרה לאבי מהו השם שבו רשמה אותי בבית היולדות, הוא שמח ואמר לה ששרה הוא גם שמה של אחת הסבתות שלו, שגם היא כבר לא הייתה בחיים, וכך, בסופו של דבר, ולגמרי במקרה, שמי היה משמעותי בשתי המשפחות לזכר שתי סָבוֹת גְּדוֹלוֹת.

למעשה, לפי המנהג האשכנזי, הייתי צריכה לקבל את שמה של אם אימי, ליבה פסל, כי היא נפטרה, למזלה במוות טבעי, זמן קצר לפני היוולדי. אבל אימי לא ידעה על כך כי לא רצו לבשר לה בשורה כזאת לפני הלידה, ואחר־כך, כשאבי סיפר לה, כבר הייתי רשומה בשם שרה.

כמובן, כפי שקורה לרבים מאיתנו, שמי השתנה בהתאם לאנשים שסביבי. בשביל אבי הייתי תמיד שריתה, בספרדית. בשביל אחי לואיס, שרי, וכך גם בשביל בנותיו, לאורה ודיאנה, נכדיו פאולה, ניקולס, פלור וקרולינה, ואולי כבר מכירה אותי בשם זה נינתו הראשונה, ולנטינה, שהכרתי כשהייתה קטנה מאוד, בביקורי האחרון בבואנוס איירס. חמשת הנינים האחרים שלו, סנטיאגו, מרגריטה, מטיאס, חולייטה וגם ויולטה עדיין צעירים מכדי לדעת עליי.

כשעליתי לישראל שמחתי להמשיך להיות שרה גם בעברית. לא הציעו לי, אפילו, לשנות את שמי, כפי שקורה לעולים רבים, במיוחד בכניסתם לאולפן ללמוד עברית. במקרה שלי, גם אם היו מציעים לי, לא הייתי מסכימה. כמובן, שרה איננו שם "גלותי" וחוץ מזה, אני מאמינה שכל אחד קשור מהותית לשמו ושלשנות שם משמעו לקבל זהות אחרת, משהו שלא הייתי רוצה בשום פנים ואופן. לכן, גם כאן אני שרה או שרהל'ה לדוברי עברית, שריתה לדוברי ספרדית וSarah לדוברי אנגלית הקרובים אליי, כמו בת דודתי דבורה קולקר ומשפחתה מלוס אנג'לס.

במחשבה שנייה, בכל זאת נדמה לי שאם שמי היה, כפי שהיה צריך להיות, ליבה, אולי הייתי מסכימה לתרגמו מיידיש לעברית: אהובה. שם יפה. אני מסתכלת בכרטיס הברכה ששם לי יצחק, אישי, בקופסת "אסתי לאודר" שקנה לי ליום הולדתי האחרון שחגגתי יחד איתו. על הכרטיס בצבע אפרסק, המקושט בזר פרחים קטנים כחולים, כתב יצחק באותיות הרועדות שאפיינו את כתיבתו בעקבות האירוע המוחי הקל שעבר שנתיים קודם לכן: "לשרה אהובתי, עד מאה ועשרים שנה, יחד איתי." כן, אני נזכרת, בשבילו הייתי, בו בזמן, גם שרה וגם אהובה.

"על גג העולם"

"זהירות, שלא תפלי," היה מזהיר אותי קולה הרך של אימי כשעליתי בעקבותיה במדרגות העץ הגבוהות והשורקות שהובילו לגג השטוח של הבניין שלנו, הבית שבו גדלתי, ברחוב עשרים וחמישה במאי, בעיר העתיקה של מונטווידאו, קרוב מאוד לנמל. הגג היה המקום שאליו עלו כל השכנים משתי קומות הבניין הישן והרעוע לתלות כביסה.

בשבילי, כל עלייה לגג הייתה בעקבות אימי, מעולם לא עליתי לבדי, היה לה טעם של הרפתקה שמהולים בה סקרנות ופחד. סקרנות, כי מגובה זה, מ"גג העולם", כך כינתה אותו אימי, הייתי מגלה בכל פעם מראות חדשים של עירי הקטנה, שהייתה בעיניי אז ענקית ושכל כך אהבתי. הפחד נבע מכך שבפרק זמן מסוים גר בקומה שלנו, השנייה, דון אמיליו, דייר חדש, שאימי, שהייתה אחראית על ניהול הקומה, לא הרשתה לו להחזיק בחדרו את כלבו רקס, כלב זאב שחור אימתני. היא הרשתה לו להחזיקו על הגג. דון אמיליו בנה שם לרקס מלונה מחתיכות עץ, שמצא במקום, והחזיק אותו קשור כל הזמן. רקס ישן שם על מזרן תינוקות דהוי, שהיה פעם, כנראה, ורוד.

דון אמיליו, איטלקי נחמד באמצע החיים, בעל שפם שחור גדול שכיסה חלק משפתיו, היה מעלה לרקס מים ואוכל מוקדם מאוד בכל בוקר. אני ידעתי זאת כי הייתי מציצה תמיד על מעשי השכנים שמשני עברי הפרוזדור. הפרוזדור התחיל בחצר הגדולה מול דלת חדר האוכל שלנו ונמשך עד הקיר האחרון, שלפניו היו שני חדרי שירותים, מטבח גדול משותף ובסופו, מצד ימין, המדרגות שהובילו לגג. משני צדי הפרוזדור נצבו דלתות של ארבעה חדרים, שניים מכל צד, שבכל אחד מהם גרה משפחה אחת. רק בחדר האחרון, הקטן מאוד, גר אז אדם אחד, דון אמיליו.

בלילות היה רקס בוכה על הגג בכי מר שגרם לי לבכות איתו כששמעתיו, שוכבת במיטה שלי. עד שלילה אחד השתרר שקט. אימא סיפרה לי למוחרת שדון אמיליו מצא בית אחר באותו הרחוב, שבו הרשו לו להחזיק את רקס בחדרו, ולכן שניהם עברו דירה. ובכל זאת, גם כשידעתי שרקס כבר איננו על הגג, פחדתי לפגוש אותו שם כשעליתי עם אימי.

אימא הייתה עולה לגג פעם או פעמיים בשבוע לתלות את הכביסה הגדולה: סדינים, ציפות, מגבות ומפות. את הכביסה הרגילה היא תלתה בלילות, בקיץ במרפסת ובחורף קרוב לחלון חדרי שנפתח אל מדרגות הכניסה לקומה וגם בפינת חדר השינה הגדול שלה ושל אבא, מאחורי הפרגוד היפני עם ציורי הציפורים והפרחים בצבעי כחול וורוד. היה זה פרגוד רב שימושי כי מאחוריו אימא הייתה גם מחליפה בגדים. בשבילי ובשביל אחי, עד שגדל, וגם בשביל ילדי השכנים שבאו לשחק איתי, היה פרגוד זה המקום המיועד להסתתר מאחוריו. "נשחק ביער, כל עוד הזאב איננו. זאב, אתה שם?" ראשיהם הקטנטנים של ויטיטו ושל איסבליטה וסוסניטה, היו מופיעים מצד זה או אחר של הפרגוד בשעה שחיפשו אותי, או שהציצו מעבר לו כשאני חיפשתי אותם. ואחר־כך הייתה מתחילה ריצתם המבוהלת כשאני, "הזאב", רדפתי אחריהם לאורך הפרוזדור עד לקיר האחרון.

"מקלות, בבקשה," הייתה מפצירה בי אימי כשהתחילה לתלות את הכביסה. כשעליתי איתה, הייתי לובשת סינר מבד צבעוני שבו כיס גדול ובתוכו המקלות. הייתי אחראית לתת לה אותם אחרי שהיא יישרה בזהירות את הסדינים, הציפות והמפות על חוטי היוטה העבים שחצו את הגג מצד לצד. הייתי בוחרת קודם את מקלות העץ החומים שידעתי שהיא מעדיפה ואחר־כך את האחרים. ניצלתי כל רגע שבו היא התרכזה בעבודתה כדי לרוץ לאחד הצדדים, לעמוד על קצות אצבעותיי מול המעקה הלא גבוה, ולהסתכל למטה, אל המרחבים והאופק. אהבתי כל כך לראות מגובה זה את גגות הבתים הנמוכים יותר של העיר, ריבועים שלמים שהתארכו עד האופק הפתוח עד אין סוף. ומעבר לאופק, ניחשתי בלי לראותו, "נהר הכסף" - Rio De La Plata - שמימיו בצבעי האפור כחול, לפעמים ירקרק, הקיפו את העיר והיו חלק בלתי נפרד מחיי. יותר מכל אהבתי לראות מולנו — הן מהגג והן ממרפסת חדר השינה של הוריי — את המגדלור הניצב על הגבעה הקטנה שפעם קראו לה המלחים הספרדיים או הפורטוגזיים בלטינית: Monte Video, "אני רואה הר," מפני שהאמינו שגילו הר בהתקרבם אל המקום בפעם הראשונה באוניות שלהם, ומכאן גם שמה של העיר. המגדלור פעל היטב בילדותי, והייתי יוצאת בלילות למרפסת לראות איך הוא נדלק ונכבה לסירוגין כדי להדריך את האוניות שהתקרבו לנמל הקטן.

בזמן תליית הכביסה הייתה אימי שרה בספרדית שירים לעיר שכל כך אהבה: "מונטווידאו האהובה שלי, פינת חמד; מונטווידאו, אדמתי הנערצת, עם מצודתך." אימי דיברה ושרה בספרדית במבטא ספרדי מודגש, שאינו טיפוסי לאורוגוואים, מבטא שקיבלה, כנראה, משכניה הספרדים הראשונים אחרי שהגיעה לעיר. אורוגוואי הייתה אז, לפני מלחמת העולם השנייה, ארץ מהגרים שהגיעו אליה מכל רחבי העולם כי היא הייתה מוכרת בגלל הכנסת האורחים הנדיבה של האורוגוואים. "השוויץ של אמריקה", קראו למדינה הקטנה. שכניה הראשונים של אימי, שלימדו אותה לדבר, לקרוא ולכתוב בספרדית, היו מהגרים מספרד שהגו את האות "אס" מודגשת מאוד. זה השרה על דיבורה איזה ניגון מיוחד שגם אני קיבלתי ממנה — כך אמרו לי פעמים רבות. אינני זוכרת שללואיס, אחי, היה מבטא כזה.

אהבתי מאוד לשמוע את אימי שרה את השירים האלה בספרדית. שיריה אלה ביטאו את שמחת החיים הענקית שאפיינה אותה תמיד. שמחה הייתה גם, למעשה, פירוש שמה ביידיש: פריידל, פריידל'ה לקרוביה, עליזה בעברית, Alegria בספרדית, Alegra בלאדינו. כשהגיעה למונטווידאו רשמו אותה בשם Frajda Certla. שכניה קראו לה Frida וזה היה גם שמה בעברית כשסוף סוף התגשם חלום חייה והיא עלתה לארץ בסוף שנת 1977.

היא אהבה לשיר ושרה גם בעתות עצב ויגון, אז בדרך כלל ביידיש, בקול נמוך מאוד. בלילות, כשהתבוננה בתמונות ישנות או בקטעי עיתונים, שרה ובכתה בבכי חנוק, שירים שלמדתי ממנה, בלי להבין אז את המילים: "א יידישע מאמע" או "אונדזער שטעטל ברענט". ברגעים אחרים, מעודדת יותר, הייתה שרה את "שיר הפרטיזנים" (זאג ניט קיינמאל) וגם שירים בעברית שלמדה כנערה בתנועת הנוער "השומר הצעיר" באופטוב, העיירה הפולנית שבה נולדה וגדלה. לא שמעתי אותה אף פעם שרה בפולנית, אף על פי שידעה את השפה. היו לה ספרים בפולנית — בעיקר רומנים. היא גם כתבה והתכתבה בשפה זו, זאת אפשר לדעת מהגלויות ומהמכתבים שמצאתי בין חפציה אחרי לכתה, הרי היא למדה בבית ספר פולני.

לאחר תליית הכביסה הייתה אימא מטפלת באדניות הגדולות שבחזית הגג שבהן פרחי גרניום בצבעי אדום, לילך וכתום. היא הייתה משקה אותם במי הצינור, מורידה את העלים היבשים, מלטפת את הפרחים ומלמדת אותי את סוד הליטוף שאינו שובר את הפרח, רק מעודד את פתיחתו כשהוא עוד ניצן. היא לימדה אותי גם איך לנשק את הפרחים מרחוק — לשים את אצבעות ידיי על השפתיים ולשלוח להם נשיקות באוויר. באותה דרך לימדה אותי גם לשלוח משם נשיקות פרידה לעיר, ושמה של העיר נשמע בקולה הערב עטוף במעין ניגון מסתורי וקסום: "עכשיו, שורל'ה, תגידי שלום למונטווידאו, להתראות, ואת שולחת לה נשיקה כך, את רואה?" הייתה אומרת לי ומדגימה לפני שירדנו לקומה שלנו. ובכן, בעיניי היו אלה רגעי קסם על "גג העולם".