כשהעולם התהפך
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כשהעולם התהפך

כשהעולם התהפך

3.8 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: מרץ 2022
  • קטגוריה: ילדים ונוער
  • מספר עמודים: 256 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 16 דק'
  • קריינות: ג'וני רוזנבלום
  • זמן האזנה: 6 שעות ו 33 דק'

יואב אבני

יואב אבני (נולד ב-24 לנובמבר 1969) הוא סופר, מנחה כותבים ומתרגם. זוכה פרס גפן על ספריו "הרצל אמר" ו-"החמישית של צ'ונג לוי", מחבר רב המכר "שלושה דברים לאי בודד". סיפורים קצרים פרי עטו התפרסמו ב"היה יהיה", תורגמו והופיעו במגזינים כ-"Words without borders" ו-"Zeek".

נושאים

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

רותם הוא נער רגיש במיוחד. כשהוא והוריו נאלצים לעזוב את תל אביב ולבלות את החופש הגדול במושב שבו גדל אביו, רותם נמלא פחדים - מה יעשה שם כל הקיץ? איך יכיר חברים? האם יצליח בכלל להשתלב? חששותיו של רותם מתממשים כשהוא פוגש את ילדי המושב ואת המנהיג השחצן שלהם, גוני. לרותם ברור ששניהם לעולם לא יסתדרו, בעיקר כשטל־יער, הילדה היחידה בחבורה, נחמדה אליו כל כך ומעוררת את קנאתו של גוני. הילדים נחושים לשפץ עיר נטושה, ורותם רוצה מאוד להשתתף במבצע החשאי, אבל מבחינת גוני זה לא בא בחשבון. ומתברר שזה לא המכשול היחיד: אבא של רותם מכריז פתאום שגם אם יתהפך העולם, הוא לא ירשה לו להתקרב לעיר המסתורית. הכול משתנה כשהילדים מבינים שכדי להקים עיר לתחייה, לא די במברשות וצבעים. לרותם יש רעיון! אמנם יהיה עליו לערב את מנהלי החברה המוזרה שבה אביו עובד, שמצהירים על כוונתם לשנות את העולם, ולרותם אין מושג כיצד הם יגיבו, אבל זה סיכון שהוא מוכן לקחת. ככה לפחות הוא מרגיש. ספר מהפנט על רגשות, על חלומות מהעתיד, על שינוי בהווה ועל סודות מן העבר. יואב אבני הוא סופר ומחבר רבי־מכר, מתרגם וחתן פרס גפן למדע בדיוני ופנטזיה. יואב גדל במושב וכיום גר בעיר. כשהעולם התהפך הוא ספרו הראשון לנוער.

פרק ראשון

1
המשאית הייתה שם

בכל פעם שהביט לאחור - המשאית הייתה שם. רותם דמיין שכל מעבר נתיב וכל עקיפה הם תמרוני התחמקות שנועדו לבלבל את משאית ההובלות הלבנה והמלוכלכת, אבל לא משנה מה אבא עשה - אותת, פנה או האיץ - המשאית תמיד נותרה מאחוריהם.

היא הייתה שם כשיצאו מרחוב סוקולוב, והייתה על הגשר כשאימא שכנעה אותם שינופפו לתל אביב להתראות - למרות שגם לו וגם לאבא לא היה חשק - וכשנסעו על איילון־צפון. כשהגיעו למחלף קֵסֶם, רותם הביט שוב לאחור וגילה ששום קסם לא העלים אותה: אפילו הרמזור הירוק סירב להתחלף לאדום כשחצו את הצומת, והמשאית נצמדה אליהם בלי קושי. אם זה היה סרט, והמוזיקה באוטו הייתה קצת יותר מותחת מהג'אז שאבא ואימא מתעקשים לאהוב משום־מה, היה ברור שרודפים אחריהם. ככה רותם הרגיש.

הוא ניסה למנוע מהמשאית להשפיע עליו, ולא להרגיש דבר, אך כל מי שהכיר אותו ידע שעבורו היה הדבר שקול ללא לחשוב או לא לנשום. כשאבא הכריז, "עוד חמש דקות מגיעים!" וכשאימא ענתה, "אתה מצחיק, כאילו לא היינו אצל ההורים שלך אף פעם," רותם הבין בדיוק מה אבא ניסה לומר. הם אף פעם לא היו אצל סבא וסבתא ככה. רצוף. לכל הקיץ, או אפילו יותר.

יותר! ערימה מהבילה וענקית של זמן שמסתירה וחוסמת את הדרך הביתה.

רק הבוקר שאל שוב את אבא כמה זמן הוא חושב שזה ייקח, אבל במקום לענות כמו בפעמים הקודמות, "עד סוף הקיץ, כנראה," אבא הוסיף, "אני מקווה. שיפוץ זה תמיד סיפור."

זה היה מדאיג. מדאיג מאוד. כשמבוגרים אומרים שמשהו הוא סיפור, הם אף פעם לא מתכוונים לכזה עם סוף טוב, אז איך אפשר לא להרגיש את מה שהרגיש?

בשמיים היו פזורים עננים תְפוחים ששוליהם אדמדמים, כמו הדי התפוצצויות שהחריבו את עולמו המוכר, וכשנכנסו אל המושב (והמשאית אחריהם), רותם חש שהדרך מנסה לנחם אותו ללא הצלחה. הכביש המתעקל המקיף את המושב, שנסעו בו פעמים רבות כל כך בעבר, נראה הפעם זר. מימין הבית הגדול עם הסוסים בחצר, ומייד אחריו הבית עם השלט 'למכירה' שנמצא שם תמיד, והעלייה המתונה, ופסי ההאטה המרגיעים את המכונית אך לא את היושבים בתוכה, והאנדרטה עם חופת המטוס וצריח הטנק וסביבה תמונות חיילים בשחור־לבן, ומגרשי הכדורגל והכדורסל והטניס, ואז המכולת - שסבא וסבתא קוראים לה 'צרכנייה', והפנייה ימינה - והבית של סבא וסבתא, וזהו.

בסוף תמיד מגיעים, כמו שאומרת אימא.

הלוואי שזה היה סתם ביקור רגיל, כמו בסתם שבת. אז ליוותה את העצירה תחושה חמימה וציפייה לארוחת הצהריים, ורותם נהג לפתוח את הדלת עוד לפני שאבא כיבה את המנוע. אבל הפעם העדיף להישאר במכונית לנצח. השינוי היה גדול מדי והוא התגעגע לכל יום אחר. אפילו לאתמול.

2
כתב כמויות

"אבא, אתה יכול להראות לי איך כותבים את השם שלי בכתב כמויות?" קשה להאמין שזה היה רק אתמול.

אבא חייך אל אימא, ואימא הניחה את סרט ההדבקה על הקרטון שעליו נכתב בשחור מטבח - סירים ומחבתות, והחזירה לאבא חיוך.

זאת לא הייתה התגובה שציפה לה - בכלל לא - והוא ניסה להסביר שאת השם שהיה צריך לכתוב על הקרטונים של החדר שלו, לא בא לו לכתוב בסתם עברית. אבל החיוכים נותרו בשלהם. אולי אפילו התרחבו מעט.

כנראה טעה. אולי, כמו שבאנגלית אין את האות 'ח', בכתב כמויות אין בכלל 'ר' או 'ו' או 'ת' או 'ם'?

זה היה מביך. מביך מאוד. "פשוט חשבתי ש -" ניסה להמשיך, אבל המילים נפוצו לכל עבר. כשסופת רגשות התחילה, לא נותר מקום לשום דבר אחר.

שמחה, עצב, פחד, כעס, הפתעה וכל השאר - תמיד הרגיש כך - הרגיש מאוד. תמיד מהר מדי ותמיד הרבה מדי.

אימא כבר אמרה לו בעבר שזה דווקא כוח־העל שלו, ושלדעתה, הבעיה בעולם הייתה אנשים שלא מרגישים מספיק, ולא כאלה המרגישים יותר מדי.

אנשים עם לב קטן ומצומק, ולא כאלה עם לב מוגדל כמו שלו.

הרופא חזר על האבחון בכל בדיקה חצי שנתית - רותם סובל מקַרְדְיוֹמֵגַלְיָה, והתעקש להסביר שוב ש־'קרדיו' זה לב, ו־'מגה' זה גדול, כאילו שמישהו שכח. אבא ואימא לא הסכימו. "אתה לא סובל מזה," הם תיקנו, "זה פשוט משהו שיש לך."

אבל בכל פעם שזה קרה, בכל פעם שלא היה יכול לעשות דבר חוץ מלהרגיש, כשהרגשות התנהגו כאילו הוא שלהם ולא הם שלו — בכל פעם כזאת רותם חשב שזו דווקא חולשת־על, ושהלוואי שילמד להרגיש מעט ולאט.

הרופא לא אמר מעולם שהלב המוגדל הוא המקור לרגישותו של רותם. זה היה ההסבר של אבא ואימא מאז שהיה קטן, ורותם אימץ אותו - גם אם לא היה מדויק, הוא נשמע לרותם נכון.

אחרי אחת הבדיקות ביקש הרופא לדעת איך בדיוק מרגישים כשיש קרדיומגליה, ורותם התקשה להסביר. לא היה אפשר לתאר את זה בדיוק, אז הוא ענה שזה כמו במתקן לרחיצת מכוניות, שאליו נסע פעם בשבוע עם אבא: הלב היה המכונית, וסביבו רעש וקצף וצליפות של צבעים בוהקים, והכול זז מעצמו. ומהרגע שרגש כלשהו הסתער, לא נותר אלא לחכות שישכך וייסוג ויתנקה.

וכך קרה גם כשעמד מול חיוכי הוריו - נדמה היה לו שהחדר הואר לפתע בגוון אפרסקי כתום־ורוד ובוהק, אולי אפילו שמע קריאות תוכים הלועגים לפניו המסמיקים, וחש שרוח פראית נושבת סביבו, אולי גם דרכו, ושכל מי שמביט מהבתים הסמוכים, ובטח אבא ואימא, יכול לראות אותו כך, במבוכתו.

הכול קרה בבת אחת, ובלי התראה מוקדמת. הרגש גָּאה, ונשימתו התקצרה - כאילו ליבו ניסה להגיע לקצה מנהרת שטיפת המכוניות ללא הצלחה.

אבא ואימא הכירו אותו, כמובן, וגם אם לא הבחינו כמותו באור האפרסקי ולא שמעו אף תוכי, הם פרשו ידיים לקראתו.

רק כשמצא את עצמו סוף־סוף בין הוריו, עמוק בתוך חיבוק שהשקיט כמעט כל סופה, ליבו חזר לעצמו. ואז אבא הסביר שכתב כמויות הוא לא כתב אמיתי, אלא רק טבלה שמכינים לפני השיפוץ, עם כל מה שצריך - כמה מלט וכמה לוחות עץ וכמה בלוקים או מרצפות יהיו בבית.

"ככה הקבלן יודע מה להביא. הנה," אבא ניגש אל תיקיית המסמכים המתפקעת, ששָמנה ככל שהתקרב מועד תחילת העבודות. אולי גם התיקייה הייתה בהיריון. הפעם היא רבצה על קרטון אמבטיה - מגבות.

"רואה?" אבא הגיש לו דף מודפס בצפיפות, "למשל, שקעי חשמל," הוא סימן באצבע את אחת העמודות, "זה לחדר שלך - שקע אחד לטלוויזיה שתהיה לך מעל למיטה, וארבעה לאזור של השולחן והמחשב, וזאת העמודה של חדר השינה של אימא ושלי, ושל החדר החדש," (כך קראו בינתיים לחדר הרביעי שיתווסף לבית בתום השיפוץ ולקראת הלידה. בכל פעם שדיברו על החדר החדש, אבא ואימא הניחו יחד ידיים על הבטן של אימא, ולעיתים קרובות מדי לדעתו של רותם, גם התחבקו). "אבל יפה שחשבת שבכתב כמויות יש אותיות מיוחדות. אתה תמיד מפתיע אותנו," ושוב חייכו אליו, ושוב התגלגלה בו מבוכה אפרסקית, וליבו האיץ.

בשבע וחצי אבא ואימא הכריזו שהגיע הזמן להפסקה, ושלושתם הלכו ל'פסטה ביסטרו' - בדרך כלל המקום האהוב על רותם, אבל לקראת סוף היום הזה, כל דבר נראה כמו סוף. היום האחרון בתל אביב, ארוחת הערב האחרונה, ואז הלילה האחרון בבית שבו נולד, ומי יודע מתי יחזרו? ואולי בכלל הקדימו את ההובלה? אולי דאגו להוציא אותו מהבית כבר עכשיו, בזמן שהקרטונים מועמסים למשאית, כדי שלא יצטער מאוד, כמו שרק הוא יודע? אולי הקבלן כבר נמצא שם, אצלם? אולי הלילה האחרון היה בכלל אתמול? יש בכלל דבר כזה - הלילה שאחרי האחרון?

הלוואי שהכול יבוטל - שלא יהיה שום שיפוץ, ושהחפצים יקפצו בחזרה מתוך הקרטונים, ושהקרטונים יתקפלו אל המקום שממנו באו. רותם הניח את מרפקיו על השולחן ואת ראשו השעין על כפות ידיו. השמיים הציצו בין צמרות עצי השכונה, ואפילו הכוכבים נראו לו עכשיו כמו בועות בניילון פַּצְפַּצים שעוטף את העולם מדי לילה, כדי שלא יישבר במהלך ההובלה אל הבוקר.

הרגשות כבר הסתחררו בדרכם הרגילה מבפנים כלפי חוץ. קודם מבוכה ועכשיו מועקה, והכול נספג חזק כל כך בלב, ומשתלט על כולו, וממס את מחשבותיו, וצובע את כולם סביבו באפור חיוור, וממלא את הכול עד מפלס העיניים, שרואות את אבא ואימא מסתכלים עליו במבט אוהב ומרגיע ואומרים לו: "תאכל, זה מתקרר." ובעצם מתכוונים לומר, "הכול יהיה בסדר, מבטיחים."

למרות שרותם ידע שגם הם לא לגמרי רגועים מהשיפוץ הזה. עובדה. קרטון אחד קטן השאירו פתוח בסלון וכתבו עליו חששות, והודיעו שגם הקרטון הזה יאוחסן במחסן ששכרו בדרום העיר, כדי שהקיץ יהיה נטול דאגות. כל אחד כתב על פתק משהו ולפני שקיפל והכניס אל הקרטון, הקריא בקול את תוכנו לשאר בני המשפחה.

רותם כתב שהוא לא יודע אם יהיו לו חברים - הוא הכיר את המושב מהביקורים בשבתות, ואפילו ישן אצל סבא וסבתא פעם, כשאבא ואימא טסו לסוף שבוע ברומא, אבל לגור שם במשך כל החופש הגדול ואולי אפילו יותר?

בפתק שלה, אימא הייתה מבואסת מהפקקים בכל בוקר לתל אביב, ואבא הקריא שהוא ממש מקווה שהכול יסתיים לפני תחילת החורף, ועיסה באצבעותיו את הצלקות הישנות מהצבא, שנמתחו לרוחב זרועותיו. פעם אימא גילתה לרותם שאבא עושה את זה בלי לשים לב, בכל פעם שהוא חש לא בנוח.

*

כשחזרו הביתה, המשיכו לארוז, ואז אימא ואבא קראו לרותם לסלון וביקשו ממנו לעזור להם לשכנע את המיקרוגל להיכנס לקרטון המיועד. אימא פיזרה קצת פופקורן על השיש ואבא אמר לרותם שאם זה לא יצליח, הם ייאלצו להפחיד את המיקרו עם מזלג או עם משהו אחר מברזל. זה היה מצחיק. גם שמחה היא רגש, וכשהגיעה - מהר, ובבת אחת — היא הרחיבה את החדר ועטפה את רותם בהבזקים צהובים־זהובים, ודגדגה במהירות אדירה את קצות אצבעותיו.

אחרי המקלחת כתב רותם את שמו בעברית רגילה על הקרטונים הארוזים בפינת חדרו, וממש לפני שנרדם בקעה בו ההבנה שלא רק היום הזה היה הכול חוץ מרגיל.

גם מחר יהיה כזה, ובעצם, כל הקיץ.

משהו יקרה שם, במושב של סבא וסבתא. הוא ידע את זה, בעצם יותר מזה - הוא הרגיש. משהו יקרה שם, והלוואי שהייתה לו טבלה עם כתב כמויות פרטי עבור השבועות והחודשים הקרובים, כדי לדעת בדיוק מה יקרה ומתי. כדי לדעת אם עליו לצפות לעתיד לקרות או להישמר מפניו.

יואב אבני

יואב אבני (נולד ב-24 לנובמבר 1969) הוא סופר, מנחה כותבים ומתרגם. זוכה פרס גפן על ספריו "הרצל אמר" ו-"החמישית של צ'ונג לוי", מחבר רב המכר "שלושה דברים לאי בודד". סיפורים קצרים פרי עטו התפרסמו ב"היה יהיה", תורגמו והופיעו במגזינים כ-"Words without borders" ו-"Zeek".

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: מרץ 2022
  • קטגוריה: ילדים ונוער
  • מספר עמודים: 256 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 16 דק'
  • קריינות: ג'וני רוזנבלום
  • זמן האזנה: 6 שעות ו 33 דק'

נושאים

כשהעולם התהפך יואב אבני

1
המשאית הייתה שם

בכל פעם שהביט לאחור - המשאית הייתה שם. רותם דמיין שכל מעבר נתיב וכל עקיפה הם תמרוני התחמקות שנועדו לבלבל את משאית ההובלות הלבנה והמלוכלכת, אבל לא משנה מה אבא עשה - אותת, פנה או האיץ - המשאית תמיד נותרה מאחוריהם.

היא הייתה שם כשיצאו מרחוב סוקולוב, והייתה על הגשר כשאימא שכנעה אותם שינופפו לתל אביב להתראות - למרות שגם לו וגם לאבא לא היה חשק - וכשנסעו על איילון־צפון. כשהגיעו למחלף קֵסֶם, רותם הביט שוב לאחור וגילה ששום קסם לא העלים אותה: אפילו הרמזור הירוק סירב להתחלף לאדום כשחצו את הצומת, והמשאית נצמדה אליהם בלי קושי. אם זה היה סרט, והמוזיקה באוטו הייתה קצת יותר מותחת מהג'אז שאבא ואימא מתעקשים לאהוב משום־מה, היה ברור שרודפים אחריהם. ככה רותם הרגיש.

הוא ניסה למנוע מהמשאית להשפיע עליו, ולא להרגיש דבר, אך כל מי שהכיר אותו ידע שעבורו היה הדבר שקול ללא לחשוב או לא לנשום. כשאבא הכריז, "עוד חמש דקות מגיעים!" וכשאימא ענתה, "אתה מצחיק, כאילו לא היינו אצל ההורים שלך אף פעם," רותם הבין בדיוק מה אבא ניסה לומר. הם אף פעם לא היו אצל סבא וסבתא ככה. רצוף. לכל הקיץ, או אפילו יותר.

יותר! ערימה מהבילה וענקית של זמן שמסתירה וחוסמת את הדרך הביתה.

רק הבוקר שאל שוב את אבא כמה זמן הוא חושב שזה ייקח, אבל במקום לענות כמו בפעמים הקודמות, "עד סוף הקיץ, כנראה," אבא הוסיף, "אני מקווה. שיפוץ זה תמיד סיפור."

זה היה מדאיג. מדאיג מאוד. כשמבוגרים אומרים שמשהו הוא סיפור, הם אף פעם לא מתכוונים לכזה עם סוף טוב, אז איך אפשר לא להרגיש את מה שהרגיש?

בשמיים היו פזורים עננים תְפוחים ששוליהם אדמדמים, כמו הדי התפוצצויות שהחריבו את עולמו המוכר, וכשנכנסו אל המושב (והמשאית אחריהם), רותם חש שהדרך מנסה לנחם אותו ללא הצלחה. הכביש המתעקל המקיף את המושב, שנסעו בו פעמים רבות כל כך בעבר, נראה הפעם זר. מימין הבית הגדול עם הסוסים בחצר, ומייד אחריו הבית עם השלט 'למכירה' שנמצא שם תמיד, והעלייה המתונה, ופסי ההאטה המרגיעים את המכונית אך לא את היושבים בתוכה, והאנדרטה עם חופת המטוס וצריח הטנק וסביבה תמונות חיילים בשחור־לבן, ומגרשי הכדורגל והכדורסל והטניס, ואז המכולת - שסבא וסבתא קוראים לה 'צרכנייה', והפנייה ימינה - והבית של סבא וסבתא, וזהו.

בסוף תמיד מגיעים, כמו שאומרת אימא.

הלוואי שזה היה סתם ביקור רגיל, כמו בסתם שבת. אז ליוותה את העצירה תחושה חמימה וציפייה לארוחת הצהריים, ורותם נהג לפתוח את הדלת עוד לפני שאבא כיבה את המנוע. אבל הפעם העדיף להישאר במכונית לנצח. השינוי היה גדול מדי והוא התגעגע לכל יום אחר. אפילו לאתמול.

2
כתב כמויות

"אבא, אתה יכול להראות לי איך כותבים את השם שלי בכתב כמויות?" קשה להאמין שזה היה רק אתמול.

אבא חייך אל אימא, ואימא הניחה את סרט ההדבקה על הקרטון שעליו נכתב בשחור מטבח - סירים ומחבתות, והחזירה לאבא חיוך.

זאת לא הייתה התגובה שציפה לה - בכלל לא - והוא ניסה להסביר שאת השם שהיה צריך לכתוב על הקרטונים של החדר שלו, לא בא לו לכתוב בסתם עברית. אבל החיוכים נותרו בשלהם. אולי אפילו התרחבו מעט.

כנראה טעה. אולי, כמו שבאנגלית אין את האות 'ח', בכתב כמויות אין בכלל 'ר' או 'ו' או 'ת' או 'ם'?

זה היה מביך. מביך מאוד. "פשוט חשבתי ש -" ניסה להמשיך, אבל המילים נפוצו לכל עבר. כשסופת רגשות התחילה, לא נותר מקום לשום דבר אחר.

שמחה, עצב, פחד, כעס, הפתעה וכל השאר - תמיד הרגיש כך - הרגיש מאוד. תמיד מהר מדי ותמיד הרבה מדי.

אימא כבר אמרה לו בעבר שזה דווקא כוח־העל שלו, ושלדעתה, הבעיה בעולם הייתה אנשים שלא מרגישים מספיק, ולא כאלה המרגישים יותר מדי.

אנשים עם לב קטן ומצומק, ולא כאלה עם לב מוגדל כמו שלו.

הרופא חזר על האבחון בכל בדיקה חצי שנתית - רותם סובל מקַרְדְיוֹמֵגַלְיָה, והתעקש להסביר שוב ש־'קרדיו' זה לב, ו־'מגה' זה גדול, כאילו שמישהו שכח. אבא ואימא לא הסכימו. "אתה לא סובל מזה," הם תיקנו, "זה פשוט משהו שיש לך."

אבל בכל פעם שזה קרה, בכל פעם שלא היה יכול לעשות דבר חוץ מלהרגיש, כשהרגשות התנהגו כאילו הוא שלהם ולא הם שלו — בכל פעם כזאת רותם חשב שזו דווקא חולשת־על, ושהלוואי שילמד להרגיש מעט ולאט.

הרופא לא אמר מעולם שהלב המוגדל הוא המקור לרגישותו של רותם. זה היה ההסבר של אבא ואימא מאז שהיה קטן, ורותם אימץ אותו - גם אם לא היה מדויק, הוא נשמע לרותם נכון.

אחרי אחת הבדיקות ביקש הרופא לדעת איך בדיוק מרגישים כשיש קרדיומגליה, ורותם התקשה להסביר. לא היה אפשר לתאר את זה בדיוק, אז הוא ענה שזה כמו במתקן לרחיצת מכוניות, שאליו נסע פעם בשבוע עם אבא: הלב היה המכונית, וסביבו רעש וקצף וצליפות של צבעים בוהקים, והכול זז מעצמו. ומהרגע שרגש כלשהו הסתער, לא נותר אלא לחכות שישכך וייסוג ויתנקה.

וכך קרה גם כשעמד מול חיוכי הוריו - נדמה היה לו שהחדר הואר לפתע בגוון אפרסקי כתום־ורוד ובוהק, אולי אפילו שמע קריאות תוכים הלועגים לפניו המסמיקים, וחש שרוח פראית נושבת סביבו, אולי גם דרכו, ושכל מי שמביט מהבתים הסמוכים, ובטח אבא ואימא, יכול לראות אותו כך, במבוכתו.

הכול קרה בבת אחת, ובלי התראה מוקדמת. הרגש גָּאה, ונשימתו התקצרה - כאילו ליבו ניסה להגיע לקצה מנהרת שטיפת המכוניות ללא הצלחה.

אבא ואימא הכירו אותו, כמובן, וגם אם לא הבחינו כמותו באור האפרסקי ולא שמעו אף תוכי, הם פרשו ידיים לקראתו.

רק כשמצא את עצמו סוף־סוף בין הוריו, עמוק בתוך חיבוק שהשקיט כמעט כל סופה, ליבו חזר לעצמו. ואז אבא הסביר שכתב כמויות הוא לא כתב אמיתי, אלא רק טבלה שמכינים לפני השיפוץ, עם כל מה שצריך - כמה מלט וכמה לוחות עץ וכמה בלוקים או מרצפות יהיו בבית.

"ככה הקבלן יודע מה להביא. הנה," אבא ניגש אל תיקיית המסמכים המתפקעת, ששָמנה ככל שהתקרב מועד תחילת העבודות. אולי גם התיקייה הייתה בהיריון. הפעם היא רבצה על קרטון אמבטיה - מגבות.

"רואה?" אבא הגיש לו דף מודפס בצפיפות, "למשל, שקעי חשמל," הוא סימן באצבע את אחת העמודות, "זה לחדר שלך - שקע אחד לטלוויזיה שתהיה לך מעל למיטה, וארבעה לאזור של השולחן והמחשב, וזאת העמודה של חדר השינה של אימא ושלי, ושל החדר החדש," (כך קראו בינתיים לחדר הרביעי שיתווסף לבית בתום השיפוץ ולקראת הלידה. בכל פעם שדיברו על החדר החדש, אבא ואימא הניחו יחד ידיים על הבטן של אימא, ולעיתים קרובות מדי לדעתו של רותם, גם התחבקו). "אבל יפה שחשבת שבכתב כמויות יש אותיות מיוחדות. אתה תמיד מפתיע אותנו," ושוב חייכו אליו, ושוב התגלגלה בו מבוכה אפרסקית, וליבו האיץ.

בשבע וחצי אבא ואימא הכריזו שהגיע הזמן להפסקה, ושלושתם הלכו ל'פסטה ביסטרו' - בדרך כלל המקום האהוב על רותם, אבל לקראת סוף היום הזה, כל דבר נראה כמו סוף. היום האחרון בתל אביב, ארוחת הערב האחרונה, ואז הלילה האחרון בבית שבו נולד, ומי יודע מתי יחזרו? ואולי בכלל הקדימו את ההובלה? אולי דאגו להוציא אותו מהבית כבר עכשיו, בזמן שהקרטונים מועמסים למשאית, כדי שלא יצטער מאוד, כמו שרק הוא יודע? אולי הקבלן כבר נמצא שם, אצלם? אולי הלילה האחרון היה בכלל אתמול? יש בכלל דבר כזה - הלילה שאחרי האחרון?

הלוואי שהכול יבוטל - שלא יהיה שום שיפוץ, ושהחפצים יקפצו בחזרה מתוך הקרטונים, ושהקרטונים יתקפלו אל המקום שממנו באו. רותם הניח את מרפקיו על השולחן ואת ראשו השעין על כפות ידיו. השמיים הציצו בין צמרות עצי השכונה, ואפילו הכוכבים נראו לו עכשיו כמו בועות בניילון פַּצְפַּצים שעוטף את העולם מדי לילה, כדי שלא יישבר במהלך ההובלה אל הבוקר.

הרגשות כבר הסתחררו בדרכם הרגילה מבפנים כלפי חוץ. קודם מבוכה ועכשיו מועקה, והכול נספג חזק כל כך בלב, ומשתלט על כולו, וממס את מחשבותיו, וצובע את כולם סביבו באפור חיוור, וממלא את הכול עד מפלס העיניים, שרואות את אבא ואימא מסתכלים עליו במבט אוהב ומרגיע ואומרים לו: "תאכל, זה מתקרר." ובעצם מתכוונים לומר, "הכול יהיה בסדר, מבטיחים."

למרות שרותם ידע שגם הם לא לגמרי רגועים מהשיפוץ הזה. עובדה. קרטון אחד קטן השאירו פתוח בסלון וכתבו עליו חששות, והודיעו שגם הקרטון הזה יאוחסן במחסן ששכרו בדרום העיר, כדי שהקיץ יהיה נטול דאגות. כל אחד כתב על פתק משהו ולפני שקיפל והכניס אל הקרטון, הקריא בקול את תוכנו לשאר בני המשפחה.

רותם כתב שהוא לא יודע אם יהיו לו חברים - הוא הכיר את המושב מהביקורים בשבתות, ואפילו ישן אצל סבא וסבתא פעם, כשאבא ואימא טסו לסוף שבוע ברומא, אבל לגור שם במשך כל החופש הגדול ואולי אפילו יותר?

בפתק שלה, אימא הייתה מבואסת מהפקקים בכל בוקר לתל אביב, ואבא הקריא שהוא ממש מקווה שהכול יסתיים לפני תחילת החורף, ועיסה באצבעותיו את הצלקות הישנות מהצבא, שנמתחו לרוחב זרועותיו. פעם אימא גילתה לרותם שאבא עושה את זה בלי לשים לב, בכל פעם שהוא חש לא בנוח.

*

כשחזרו הביתה, המשיכו לארוז, ואז אימא ואבא קראו לרותם לסלון וביקשו ממנו לעזור להם לשכנע את המיקרוגל להיכנס לקרטון המיועד. אימא פיזרה קצת פופקורן על השיש ואבא אמר לרותם שאם זה לא יצליח, הם ייאלצו להפחיד את המיקרו עם מזלג או עם משהו אחר מברזל. זה היה מצחיק. גם שמחה היא רגש, וכשהגיעה - מהר, ובבת אחת — היא הרחיבה את החדר ועטפה את רותם בהבזקים צהובים־זהובים, ודגדגה במהירות אדירה את קצות אצבעותיו.

אחרי המקלחת כתב רותם את שמו בעברית רגילה על הקרטונים הארוזים בפינת חדרו, וממש לפני שנרדם בקעה בו ההבנה שלא רק היום הזה היה הכול חוץ מרגיל.

גם מחר יהיה כזה, ובעצם, כל הקיץ.

משהו יקרה שם, במושב של סבא וסבתא. הוא ידע את זה, בעצם יותר מזה - הוא הרגיש. משהו יקרה שם, והלוואי שהייתה לו טבלה עם כתב כמויות פרטי עבור השבועות והחודשים הקרובים, כדי לדעת בדיוק מה יקרה ומתי. כדי לדעת אם עליו לצפות לעתיד לקרות או להישמר מפניו.