פתאום היתה מלחמה

שבת 6 באוקטובר 1973 — ככה לא אומרים היכון למלחמה

התרעה

שעה אחרי חצות של יום שישי קריר בלונדון בירת אנגליה, שהעביר מקל לאשמורת ראשונה של שבת, הבין ראש המוסד, צבי זמיר, שלפתחו הוטלה פצצה ענקית. מתקתקת.

כ־24 שעות קודם לכן נחת מברק ארוך במטה המוסד בתל אביב. "דובי", איש שלוחת הארגון בלונדון ומפעילו זה ארבע שנים של הסוכן המצרי אשרף מרואן, פירט בו באריכות את תוכן שיחת הטלפון הדחופה שניהל זמן קצר קודם לכן עם מרואן. "האיש שלנו בקהיר" מסר כי שליט לוב, מועמר קדאפי, מתכנן פיגוע במטוס אל על בצרפת, לאחר שחודש לפני כן, בעקבות התרעה דומה, נמנע פיגוע במטוס אל על ברומא. בסוף המברק הוסיף דובי כי מרואן, שנמצא כרגע בפריז, יגיע מחר ללונדון ומעוניין לפגוש את זמיר בדחיפות בנושא "כימיקלים" — מילת הקוד להתרעת מלחמה.

באישון לילה הוזעק פרדי עיני, ראש לשכתו של זמיר, מביתו בכפר שמריהו למטה המוסד. עם קריאת חלקו האחרון של המסמך הבין עיני שמדובר בפנייה יוצאת דופן: מרואן פגש את זמיר בעבר, ויותר מפעם אחת, אבל אף פעם זה לא היה ביוזמתו. עשה אחת — מלחמה — ועוד אחת — בקשה תקדימית לפגישה אישית עם ראש המוסד — והחליט, למרות שעת הלילה המאוחרת, לצלצל למפקדו.

בשעות הבוקר של יום שישי 5 באוקטובר אסף עיני את זמיר מביתו בצהלה, הסיע אותו לשדה התעופה בלוד וליווה אותו בדרכו לטיסת אל על 315 ללונדון.

ב־22:00 שעון גריניץ' (23:00 שעון ישראל) פסעו זמיר ודובי לדירת מפגש מרוהטת בסגנון אנגלי כבד. ב־23:30 שעון גריניץ' נשמעה נקישה בדלת, ומרואן בן ה־29, חנוט בחליפה, נכנס פנימה, התנצל על האיחור, החליף לחיצות ידיים עם הנוכחים והתיישב מול זמיר. חצי שעה לאחר מכן, משסיימו לשוחח על אירועי חטיפת המטוס ברומא, התמתח מרואן בכיסאו המרופד ואמר בהתרגשות: באתי כדי לדבר איתכם על מלחמה, ולא על שום דבר אחר.

קצת לפני 1:00 שעון גריניץ' עזב מרואן למלונו והותיר את ראש המוסד מוטרד כפי שלא היה מעולם. מה עושים? התלבט זמיר. אם אדווח על מה ששמעתי כרגע, הדבר ישליך באופן מיידי, מרחיק לכת, על ישראל. גיוס מילואים קולני, אלפי כלי רכב שיידחקו לכבישים, אנשים שיוזעקו מבתיהם ומבתי הכנסת — וכל זה בעיצומו של יום הכיפורים.

ומה אם המרגל טועה? הרי מרואן כבר העביר כמה וכמה התרעות מלחמה. והאחרונה, באפריל, גרמה לצה"ל להכריז על כוננות "כחול לבן", הביאה את מדינת ישראל להשקיע מעל 60 מיליון לירות בהכנות למלחמה, ו — כלום. ואם שוב תהיה זאת אזעקת סרק נמצא את עצמנו במהדורה מעודכנת של "ליל הברווזים" (אזעקת מילואים שגויה באפריל 1959). והתרעת השווא, והטלטלה העצומה שיעבור כל בית ישראל, יגרמו לפיזור הממשלה, שמנהיגיה הכריזו בנאומי הבחירות שלהם, "מעולם לא היה מצבנו טוב יותר".

אבל מה אם הפעם המרגל אינו טועה? וזמיר העביר בעיני רוחו את צבר העדכונים שקיבל על ההכנות של מצרים וסוריה לצאת למלחמה; ואת העדכון האחרון מראש אמ"ן, רגע לפני הטיסה ללונדון, על פינוי בלתי מוסבר של משפחות היועצים הסובייטים ממצרים וסוריה; ועיקר העיקרים — את התובנה שמרואן נקב בתאריך ואפילו בשעת פריצת המלחמה, ואם נכונים דבריו, כוחות מצרים וסוריה יסתערו על מעוזי התעלה ועל מוצבי רמת הגולן בהתרעה קצרה. בלתי נתפסת. ומה יהיה אז על המדינה?

ב־2:40 שעון ישראל צלצל הטלפון בביתו של עיני.

"אתה ער?"

"אני ער".

"תכניס את הרגליים למים קרים", נשמע קולו המתוח של זמיר בצדו השני של הקו. "תתחיל לרשום".

לאט, בהטעמה, בשפת קוד שסיכמו עליה טרם צאתו ללונדון, החל ראש המוסד להכתיב לראש לשכתו את נוסח ההודעה.

"הכול ברור?" שאל זמיר מלונדון.

"הכול ברור", השיב עיני בלב הולם.

"תעביר לכולם", אמר זמיר.

עד 4:30, שבת יום הכיפורים תשל"ד, 6 באוקטובר 1973, כל הצמרת המדינית והביטחונית של ישראל כבר היתה בעניינים. עניינים מהסוג הקודר. "היום, לפנות ערב, יפתחו צבאות מצרים וסוריה במלחמה כוללת, בו זמנית, עם ישראל".

"זהו זה, תלמה", אמר ראש המטה הכללי רב־אלוף דוד אלעזר לרעייתו. "זאת מלחמה". התיישב בפאת המיטה, הרים את השפופרת, חייג לביתו של האלוף בני פלד בשכונת הטייסים ברמת השרון.

"היום, לקראת רדת החשכה, צפויה להיפתח מלחמה כוללת עם מצרים וסוריה'", העביר הרמטכ"ל את הבשורה למפקד חיל האוויר. "תתכוננו למכה מקדימה. מה אתה מציע?"

"ללכת על מערך הטילים הסורי", ענה פלד, "ואחר כך על שדות התעופה שלהם".

"תתחיל לגלגל", פקד דדו.

אשליה

עד ההתרעה שקיבל זמיר ממרואן בחצות הליל שבין 5 ל־6 באוקטובר 1973, האוחזים במושכות מדינת ישראל חיו באשליה ממכרת. ושני קודקודים היו לה.

הראשון — הערבים עדיין לא מוכנים למלחמה. אנחנו מכירים את תוכנית המלחמה המצרית ובהינתן שכך, אנחנו יודעים שהתנאים למימושה — "הקונצפציה" — לא יתמלאו לפני סוף שנת 1975.

השני — גם אם משהו ישתבש בשיקול דעתם של "הבלתי הגיוניים" האלה (כפי שהתנסח יגאל אלון במהלך ישיבת הממשלה בשבת), יש לנו את "האמצעים המיוחדים". והם יֵדעו להתריע לפחות 48 שעות לפני פרוץ האירוע.

התפכחות

בשחר יום הכיפורים 1973, בעקבות הידיעה שהעביר מרואן, התברר לצמרת הצבאית והמדינית שישנה סבירות, סבירות גבוהה, שצמד הביטחונות לא קיימו את ההבטחה: הערבים יוצאים למלחמה למרות שלא התמלאו תנאי "הקונצפציה"; אמ"ן לא עמדו בהבטחתם שיתריעו לפחות 48 שעות לפני פרוץ המלחמה.

ואם כך יהיה, ישראל נתפסה עם המכנסיים למטה.

בחזית סיני ובחזית רמת הגולן נמצאו (כמעט) רק כוחות הצבא הסדיר. כוחות מצומקים, שלא היו ערוכים ומוכנים לתרחיש האימים שלחש מרואן באוזנו של זמיר. מלחמה כוללת, בשתי חזיתות. והמשמעות היתה שהצבא הסדיר יצטרך להתאבד על המשימה. לבלום בכוחותיו הדלילים, למשך קרוב ל־24 שעות ברמת גולן ולמשך לא פחות מ־72 שעות בסיני, עד שיתייצבו כוחות המילואים — שלושה רבעים מכוחו של צה"ל — בחזיתות.

ההיגיון נותן

ההיגיון נותן ששקלול המידע שהעביר מרואן היה אמור להוביל לשתי פעולות:

הראשונה — כתיבת פקודות ברורות שיגיעו עד אחרון המפקדים והחיילים בשתי החזיתות.

השנייה — פריסת כוחות מיטבית בשטח, בשתי החזיתות.

שתי פעולות שאמורות לשקף מסר ברור וחד־משמעי:

היכונו למלחמה כוללת עם מצרים וסוריה. התארגנו לבלימה. הכי טוב שאפשר.

בלימה. בלימה. בלימה.

אז מה אם ההיגיון נותן1

שבת, 5:30, ישיבה בלשכת הרמטכ"ל

"יש ידיעה טובה שהערבים הולכים לתקוף הערב", אמר רב־אלוף אלעזר בישיבה עם כמה מראשי האגפים והזרועות בצה"ל והעביר את רשות הדיבור לראש אמ"ן, האלוף אלי זעירא, שינתח. "יש סימנים צבאיים, מהלכים וידיעות, שבהחלט צריך לקחת ברצינות", אמר זעירא והוסיף, "פוליטית [זה] לא נחוץ לסאדאת". ואחר כך גם אמר, "יש הרבה מהומה במצרים וסוריה, שידועה לנו, לקראת מלחמה כמו ב־67'. מבחינה מדינית, אין לסאדאת צורך לצאת למלחמה ויש לכן סתירה".

גדעון אבידור, קצין אג"ם של אוגדת סיני הסדירה 252

"ביום שבת בבוקר קיבלנו פקודה די מבולבלת מפיקוד דרום. לא הייתי מבין את הפקודה אילולא היא באה בעקבות שיחת טלפון שקדמה לה עם קצין אג"ם הפיקוד. הכוונה היתה שנתחיל להתכונן לביצוע 'שובך יונים' [פריסת כוחות הסדיר לבלימה מיטבית]. רק להתכונן.

מלחמה כוללת עם מצרים וסוריה? עד היום לא הגיעה אליי ידיעה על אפשרות של מלחמה כזאת".

ששון שילה סגן מפקד חטיבת השריון 460/ בית הספר לשריון

"בבוקר שבת גבי עמיר, המח"ט, הלך לקבוצת פקודות אצל אלברט [מנדלר] האוגדונר. כשחזר דיברו על אפשרות תקיפה של המצרים. כמו בהתשה. מכות ארטילריה וטנקים שיירו עלינו מהסוללה
שלהם על המעוזים שלנו. לא דובר על מלחמה כוללת עם צליחת התעלה".

***

שבת, 5:40, לשכת שר הביטחון

הישיבה החלה בעוד חלק מאלופי המטה הכללי עדיין נמצאים עם הרמטכ"ל בלשכתו. נכחו בה שליש השר, סא"ל אריה בראון, המזכיר הצבאי, תא"ל יהושע רביב, העוזר המיוחד לראשי הממשלות לדורותיהם, חיים ישראלי, וגם מתאם הפעולות בשטחים, האלוף שלמה גזית. כמה דקות אחר כך נכנסו העוזר המיוחד לשר לענייני ביטחון, הרמטכ"ל לשעבר צבי (צ'רה) צור, וגם מנכ"ל משרד הביטחון, יצחק עירוני. ב־6:00 הצטרפו הרמטכ"ל וראש לשכתו, סא"ל אבנר שלו, וכמה דקות מאוחר יותר גם ראש אמ"ן.

"אתה בטוח שזאת מלחמה קצרה?" שאל דיין (ככל הנראה בעקבות דיון קצר שאינו מופיע בפרוטוקול).

"כן", ענה צ'רה.

"מה אתה צריך לרמת הגולן, לאיזה מערך אתה רוצה להגיע?" שאל דיין את דדו בהמשך הישיבה.

"למערך של כל האוגדות", השיב הרמטכ"ל. "אני רוצה לעבור למהלומת נגד".

שרגא בן־צבי, מפקד גדוד תותחנים 55 ברמת הגולן

"הפעם האחרונה שעודכנתי בתמונת המצב היתה בחפ"ק בנפח ביום שישי, ואז נאמר לי שלאור התגבור הכבד בצד הסורי, הצפי הוא שלמחרת יתקיים 'יום קרב גדול', במסגרתו כנראה ינסו הסורים לבצע מחטף על אחד המוצבים. בשום מקרה לא דובר על מלחמה בהיקף מלא".

***

שבת, 7:15, לשכת הרטכ"ל, קבוצת דיון מבצעי (קד"ם)

בדיון נכחו כל בכירי המטה הכללי, ושוב היה זה אלי זעירא שנתבקש להעביר סקירה, מה קורה ומה השתנה. "מבחינה מדינית הכול לא נראה", אמר זעירא, "אך הסימנים בשטח מעידים... צריך לקחת [אותם], עם כל חוסר ההיגיון, ברצינות רבה".

בתום סקירתו ופריסת תובנותיו של האלוף זעירא אמר הרמטכ"ל, "יוצא בהנחה שהערב ב־18:00 הם הולכים לפתוח". וגם, "ער למגבלה הפוליטית הגדולה מאוד של הדבר, אך כשנהיה בטוחים שהולכת מלחמה, חשוב איך לנצח הכי מהר והכי טוב". ואחר כך, "באם פותחים באש הערב — שלב ראשון יהיה בלימה ספיגה".

יענקלה פרידנר (טומי), קצין האספקה של חטיבת הצנחנים הסדירה

"מאוחר בלילה ביום שבת, כשהתקבלה ההחלטה שהחטיבה תרד מחר לסיני, קיבלתי הנחיה מעוזי יאירי, המח"ט, לאסוף את כל הדרגים בתל נוף ולהוריד אותם לראס סודר בנסיעה. צלצלתי לפיקוד ושאלתי מהיכן אני לוקח דלק חירום. סוללות חירום. תחמושת חירום. מזון חירום. השלמות חטיבתיות. ופיקוד מרכז אומרים לי, על מה אתה מדבר? אנחנו לא פותחים לך שום דבר. גם את הימ"ח אתה לא פותח. וזה אחרי שברדיו כבר מדברים על תקריות אש כבדות בתעלה.

גם גדוד המרגמות הכבדות שלנו היה צריך לפרוץ את הימ"ח שלו, כי ביום ראשון כשהם הגיעו לשם אף אחד לא עודכן שצריך לפתוח את המחסנים עבורם... ירדנו למלחמת יום הכיפורים עם פק"ל תד"ל 48 שעות. לא ידענו שאנחנו יורדים למלחמה. אף אחד לא דיבר על מלחמה. נאדה. כלום".

***

שבת, 8:00-7:40, לשכת הרמטכ"ל

בתום הקד"ם נותרו אלופי פיקוד הצפון והדרום, יצחק (חקה) חופי ושמואל גונן (גורודיש) לשיחה עם הרמטכ"ל. מטרת השיחה (שאינה מצוינת ביומנו של רל"ש הרמטכ"ל וקיבלה ביטוי רק בעדויות מאוחרות של משתתפיה בוועדת אגרנט, בכנסים פיקודיים ובמחלקת ההיסטוריה של צה"ל): היערכותם של כוחות הפיקוד למגננה.

גורודיש הציע להותיר את הכוחות בגזרת סיני כמות שהם — חטיבה אחת (14) פרוסה לפנים ושתיים (460 ו־401) מרוכזות לאחור באזור המחנות — עד שיתגלה המאמץ העיקרי ואז יופעלו בהתאם להערכת המצב של המפקד.

הרמטכ"ל קיבל את ההצעה של גורודיש וחזר עליה גם בקד"ם שר הביטחון בשעה 11.

יצחק שטיפמן, קצין אג"ם של חטיבת השריון הסדירה 401 באוגדת סיני

"ביום שבת אני לא זוכר שום הנחיות מיוחדות למעט פריסת הטנקים מחוץ למחנה.

אני לא זוכר שום דבר על התרעה למלחמה כוללת עם מצרים. בטח לא עם סוריה".

***

שבת, 8:05, לשכת ראש הממשלה בקריה

בדיון השתתפו השרים משה דיין, ישראל גלילי ויגאל אלון (שאיחר מעט כי בא מביתו בגינוסר), הרמטכ"ל וראש אמ"ן.

דדו: "אם הם תוקפים הערב — זה הישג הפתעתי שלהם. ייתכן שעד הצהריים גם האמריקאים יגידו שההתקפה היא ודאית...".

זעירא: "הם בשלים טכנית ומבצעית למלחמה... הכול מוכן.
אבל — למרות העובדה שהם מוכנים — לפי דעתי הם יודעים שיפסידו. סאדאת היום לא במצב שהוא מוכרח לעשות מלחמה. הכול מוכן. אך אין כורח. והוא יודע שהמאזן לא השתפר".

בהמשך אמר זעירא על סאדאת: "הוא לגמרי מוכן. אך הוא חי בהרגשה שיפסיד... הוא יודע שלא השתנו יחסי הכוחות".

ודדו אמר: "אם הסורים פורצים לגולן, אני עם עוד אוגדה מכה לכיוון דמשק ועם עוד אוגדה דרומה [מדמשק]".

עמרם מצנע, מפקד קורס קציני השריון בג'וליס

"יצאנו בהסעה לשדה התעופה בחצרים. נחתנו בביר תמדה. כשהגענו לשם, על פי ההנחיות שקיבלתי, שלחתי את החבר'ה להצטייד בטנקים של גדוד הסיור האוגדתי והלכתי ללשכת המח"ט דן שומרון.

'מצנע', אמר שומרון, בעברו ראש ענף המבצעים במטכ"ל, 'המצרים עושים תרגיל. התרגיל ייגמר ביום ראשון. אם אתה כבר כאן, בוא נשב על שיבוצים, את מי מהקצינים החדשים תשלח אליי אחרי מסדר הסיום'.

אחר כך קיבלתי הנחיות להעביר פלוגה אחת לכאן ואחרת לשם. ודן שומרון בשלו — 'מצנע, זה תרגיל. המצרים עושים תרגיל גדול'. וכלום על מלחמה. כלום".

***

שבת, 9:05, לשכת ראש ענף מבצעים

הדיון בלשכתו של סא"ל אורי שגיא התקיים לאחר שורה של דיונים שהחלו כבר ב־8:00 בלשכת סגן הרמטכ"ל, האלוף ישראל טל (טליק). שגיא עדכן את נציגי החילות השונים ששני הפיקודים, דרום וצפון, מתארגנים לבלימה ולספיגה, ירד לפרטי הגיוס הנדרש ומיד עבר להתמקד בתוכניות האופרטיביות/התקפיות לחי"ר המעולה של צה"ל: "הקחצ"ר יגיש תוכניות... האפשרות המועדפת היא להפעילו במבצעים התקפיים".2

אמנון רשף, מפקד חטיבת השריון הסדירה 14 באוגדת סיני

"אלברט [מנדלר] אמר כוננות לפתיחה באש. אף אחד לא אמר לי מלחמה. בשום שלב במהלך השבת לא הוזכר שאנחנו עומדים בפני מלחמה כוללת עם מצרים וסוריה. יתר על כן, כשדיברו בשבת על פתיחה באש, זה לא נתפס בהכרח כמלחמה במובן של מלחמה כוללת. בטח לא באופן שהיא התנהלה מאוחר יותר. מבחינתי זה יכול היה להיות גם מלחמת התשה.

רק כשנפתחה האש הבנתי שמדובר במלחמה. עד אז לא היה ברור למה הולכים".

אילן בירן, סגן מפקד גדוד 13 בחטיבת גולני שהיה פרוס בצפון רמת הגולן

"במהלך השבת עודכנתי על ידי זאביק [אונגר] המג"ד שהולך להיות יום קרב רבתי. גדול מהרגיל. יכול להיות אפילו שיהיה ניסיון מחטף מקומי. ואף מילה לא נאמרה על מלחמה. בטח לא כזאת שגם מצרים תשתתף בה".

איציק מרדכי, מפקד גדוד 890 בחטיבת הצנחנים הסדירה

"בשבת בשעה 10 אני מקבל טלפון להגיע לתל נוף לישיבה. היו שם מטה החטיבה ומפקדי היחידות. הציגו לנו את ההיערכות הקדמית של הסורים והמצרים בגדול. רק בגדול. ואף אחד לא אומר שיש מצב למלחמה כוללת לקראת אור אחרון. דבר כזה, ואפילו דומה לו, לא נאמר לנו. שום מילה על אפשרות של מלחמה.

אנחנו פותחים מפות 500 אלף, ומנסים לחשוב איזה פעולות נעשה אם בכל זאת יקרה משהו. אם המצרים או הסורים יתחילו, אולי נפוצץ את סכר אסואן? אולי פשיטה על מטרות אסטרטגיות בעומק סוריה?"

***

שבת, 10:00, קד"ם רמטכ"ל

בדיון השתתפו מפקדי הזרועות וראשי האגפים. מפקדי הפיקודים נעדרו.

רמ"ח מבצעים, תא"ל יענקלה שטרן, פתח בעדכון: "ייתכן שהיום בחמש או שש בערב יהיה משהו...".

הרמטכ"ל: "אוגדה 146 שמתגייסת היום... מתי היא תהיה מסוגלת להיכנס להתקפה ברמת הגולן?"

יודקה פלד, מפקד גדוד 51 בחטיבת גולני

"בשבת בשעה 10 התייצבתי במחנה בן עמי, עם יתר מפקדי הגדודים של החטיבה, לשיחה עם אמיר דרורי, המח"ט. נסעתי על מדי אל"ף. נעליים חצאיות. בלי נשק. בלי כלום. טוב, מה כבר יכול להיות? הקמ"ן יקותיאלי נתן סקירה. דיבר על ריכוזי צבא גדולים בסיני וברמת הגולן. אמיר המח"ט עדכן שבכל הקשור למצרים אומרים שמדובר בתרגיל גדול, והמקסימום שיכול להיות בגזרה הסורית שזה יתפתח ליום קרב".

אברהם בר־דוד, מפקד התותחנים הפיקודי בפיקוד הצפון

"בסביבות 10 בבוקר יום שבת, בחפ"ק בנפח, הבנתי מקצין האג"ם, אורי שמחוני, והקמ"ן, חגי מן, שהולך להיות יום קרב גדול. ויכול להיות גם ניסיון מחטף. מצרים לא הוזכרה בשום צורה. יתר על כן, אם העבירו לי גדוד אחד מסיני (55) וגדוד אחד עתודה מטכ"לית (405), סימן שהכוננות היא רק אצלנו. ועוד משהו שהראה לי שלא מדובר במלחמה — היתה לי 'ביד', לכוננות חירום, סוללת מילואים באופן קבוע עבור הקו (תמיד היו לנו בגזרה שלוש סוללות סדיר וסוללת מילואים אחת). וההנחיה עכשיו — תגייס אותה רק אחרי החג".

***

שבת, 11:00, קד"ם בלשכת שר הביטחון

בדיון השתתפו הרמטכ"ל, ראש אמ"ן ומפקד חיל האוויר. בעקבות הדיווח של דדו על אפשרות לפשיטות קומנדו מצרי מוסק על
שארם א־שייח' אמר דיין, "אם יש שם מפקד טוב והוא בחור עם דם, עם קצת טנקים, צנחנים וחי"ר, הוא יכול לגמור אותם...".

מיד אחר כך הם עברו לדבר על התקפה.

דיין: "מהם התכנונים שלכם [להתקפה]?"

דדו: "...לשלוח אוגדה דרך לבנון על כביש ביירות־דמשק".

אחר כך דדו עבר לזירה המצרית ופירט את התכנונים ההתקפיים שם.

עמנואל סקל, מפקד גדוד 52 בחטיבת השריון הסדירה 14 באוגדת סיני

"ביום שבת בשעה 10 דופקים בדלת של הקרון בו אני ישן כמו תינוק.

'המג"ד, יש לך קבוצת פקודת בטסה בשעה 12'.

כשהגעתי לטסה שאלתי את אמנון [רשף, מפקד החטיבה], 'למה לא מקדמים את חטיבה 401 שצריכה לבוא ולקבל פיקוד על הגזרה הדרומית?'

'כי מפחדים מאסקלציה'.

בשעה 12:50 אמנון נקרא לטלפון. הוא חזר ואמר, 'צריך לעשות 'שובך יונים' עכשיו, כי יירטו תשדורות של האו"ם שמשמעותן, הארטילריה המצרית מקפלת רשתות, וזה סימן להפגזה תוך זמן קצר'. הודעתי לסמג"ד שלי להתחיל להודיע מעוז־מעוז על כוננות ספיגה.

למעט קבוצת הפקודות בטסה ומה שאמנון אמר, לא נאמר לי שום דבר. וגם אמרו לי כל הזמן מלמעלה, תרגיל. אז כנראה זה תרגיל".

שבתאי פולג, סגן מפקד גדוד 202 בחטיבת הצנחנים הסדירה

"בשבת בסביבות 11-10 המג"ד דורון רובין נסע לקבוצת פקודות חטיבתית בתל נוף. כשדורון חזר הוא דיבר על כוננות. לא הזכיר במילה מלחמה.

ביום שבת לא נאמר שום דבר מהרמה הממונה שדומה אפילו ל׳היום פורצת מלחמה׳״.

***

שבת, 12:00, ישיבת ממשלה בקריה

בישיבה השתתפו 13 (מתוך 18) שרים וראש ממשלה אחת. במהלך הישיבה הסביר דיין לנוכחים ההמומים מה קרה, ולאן הדברים עלולים להתגלגל. אולי בגלל שהבין שכמה שרים זקוקים לזריקת עידוד, ואולי סתם בגלל שנזכר מה הוא חושב על יכולתם הצבאית של הערבים אמר, "המצרים צריכים לעבור תעלה ואם יצליחו — יתפסו חלק מהמדבר. ולא פתרו בזה שום דבר עד הסוף. ויהיו במצב שקשה להם להתגונן".

אחר כך, הוסיף, עבור אותם השרים שאולי לא הטמיעו מה דעתו על רמת הלחימה של צבא מצרים, "(מצרים) יכולה, במהלך אבנטוריסטי [הרפתקני] כזה, להיתקע על התעלה ולאבד כוחות ולבוא עם טנקים למחרת ולאבד אותם וזהו זה. בשבילי השיקול הוא שזה מהלך הרבה יותר אבנטוריסטי".

כשהגיע תורו של סגן ראש הממשלה ושר החינוך יגאל אלון להביע את דעתו הוא אמר, "ברור שמבחינה צבאית אם הם יצאו למלחמה היום — הם במלחמה חסרת היגיון: יש לנו שכנים בלתי הגיוניים. גם בערב מלחמת ששת הימים נהגו בחוסר היגיון".

יאיר נפשי, מפקד גדוד 74 בחטיבת השריון הסדירה 188 שהיתה פרוסה בקו רמת הגולן

"בשבת בבוקר עשיתי סיורי קו. בשעות הצהריים, בהיותי בבניין החזית בפאתי קוניטרה קיבלתי טלפון. מצדו השני של הקו היה בני קצין, קצין האג"ם החטיבתי. 'תוציאו פאנלים כתומים ותתלו על הטנקים', אמר לי. אחר כך עוד טלפון — 'תצבעו את הפלטות של המנוע בפס לבן'. נו טוב, חשבתי, הולך להיות יום קרב. מעניין. יהיו כנראה גם מטוסים. עובדה שביקשו שנתלה ונצבע. ואף אחד, אף אחד, לא אמר שהולכים למלחמה. שאחרת הייתי לוקח ציוד ראיית לילה. וציוד אישי. ונפרס אחרת. אילו רק הייתי יודע שזאת מלחמה, אם מישהו היה אומר לי. מבחינתי, הייתי מוכן נפשית רק לדבר אחד — יום קרב".

אמיר ראובני, מפקד גדוד המילואים 68 שחייליו איישו את מרבית מעוזי קו בר־לב

"בשעה 12, אחרי שאלוש המח"ט חזר מקבוצת פקודות באוגדה ברפידים, הוא אמר — היום בשעה שש עלולה לפרוץ מלחמה בדגם של מלחמת התשה. זה ילווה גם בירי טנקים מהרמפות הגבוהות וניסיון פה ושם אולי לפשיטות קומנדו מקומיות. ממה ששמענו ממנו לא הרגשנו שהולכת להיות מלחמה כוללת רצינית. אלוש לא הזכיר, אפילו לא במילה אחת, שמדובר במלחמה כוללת גם עם סוריה".

***

שבת, 12:20, לשכת הרמטכ"ל

כפי שסוכם מראש, שמואל גונן (גורודיש), אלוף פיקוד הדרום, התייצב אצל הרמטכ"ל כדי לדון שוב בתוכניות.

בסיכום הפגישה בין השניים, שכתב רל"ש הרמטכ"ל, נאמר בין היתר: "הערב בלימה. מחר בערב יום א' — 'צפניה'. ביום ב' — 'בן חיִל'. ביום ג' התקפה כוללת 'חתול מדבר' [תוכניות התקפה של צה"ל בצדה המערבי של התעלה]".

בעדותו בפני ועדת אגרנט תיאר גורודיש את מה שהוא זוכר מהפגישה ביניהם. "הנושא של השיחה הוא לוח הזמנים לפעולות התקפיות... אני זוכר איך הרמטכ"ל התחיל את השיחה. הוא אמר לי: היום מלחמה. זה יום המבחן. בוא נבדוק את לוח הזמנים לפעולות התקפיות... הסיכום היה שביום ראשון בערב נעשה 'צפניה'...".3

בריאיון נוסף עם אנשי מחלקת היסטוריה בקיץ 1976 אמר גורודיש, "הוא לא דיבר בשום אופן על בלימה אלא התקפות נגד. הוא דיבר על התקפות נגד. הוא אמר התקפת נגד, אם זה יהיה מחר בערב נעשה 'צפניה'. מחרתיים בערב 'בן חיל', וביום שלישי נוכל לעשות 'אבירי לב' או 'חתול מדבר'... זה היה הסגנון של השיחה".4

ראש לשכת הרמטכ"ל, אבנר שלו, אישר בריאיון לחוקר מחלקת ההיסטוריה, שמעון גולן, שהקו המנחה בדברי הרמטכ"ל היה שיש לתכנן את אפשרויות המתקפה.5

יעקב לפידות, המיועד לנספחות צה"ל בסינגפור, לשעבר מפקד קורס קציני שריון

"בסביבות 12 וחצי ביום שבת הגעתי לרפידים. התיישבתי במרפסת של לשכת האוגדה. ואז אלברט [מנדלר] קרא לי.

'אני שמח שהגעת. אומרים שתהיה מלחמה בלילה. אני חושב שלא יהיה כלום'.

'למה?'

'כי לא גייסו מילואים והמעוזים חצי מדוללים. ככה לא מתכוננים למלחמה'.

'מה הידיעות שיש לנו?'

'המצרים עושים תרגילים כבר פעם שנייה ושלישית. המודיעין מעריך שלא יקרה שום דבר. אם כבר הגעת אז תישאר. אם בכל זאת יהיה משהו, נשתמש בך׳".

יום־טוב תמיר, מפקד גדוד 9 בחטיבת השריון הסדירה 14 בגזרת חטמ"ר 275

"ביום שבת בשעה 12:30 החלה קבוצת פקודות בחטיבה ואלוש המח"ט אמר — חזרתי מקבוצת פקודות באוגדה. עדיין חושבים שמדובר בתרגיל מצרי, וממה שאנחנו יודעים עכשיו התרגיל כנראה יסתיים בשעה שש. אולי הוא יסתיים בפתיחה באש...

אני בטוח שעד הפתיחה באש אף אחד לא הזכיר במילה אחת מלחמה כוללת שגם הסורים משתתפים בה. בכלל לא דיברו על מלחמה. דיברו יותר על משהו בסגנון של התשה וכוננות ספיגה".

***

שבת, 13:30, לשכת הרמטכ"ל

דדו נועד עם יצחק חופי (חקה), אלוף פיקוד הצפון. סיכום הפגישה ביניהם כלל הנחיה לבלום הכי טוב שאפשר במינימום אבדות ו — פירוט נרחב של התוכניות המבצעיות/התקפיות של פיקוד הצפון בצפון סוריה או בדמשק.

זאב אונגר, מפקד גדוד 13 של חטיבת גולני שלוחמיו איישו את הגזרה הצפונית ברמת הגולן6

"...בערך בשעה 11:30 קיבלתי טלפון... [שהודיע על] כוננות ספיגה. החל משעה אחת שיהיו בבונקרים... למעשה כל המוצבים שלי היו כל הזמן מוכנים ליום קרב... עליתי לאבו נידא [תל אביטל] בשעה 12:30 וישבתי שם בחפ"ק... ישבתי באבו נידא וקראתי עיתון".

משה צוריך, קמ"ן חטיבת השריון הסדירה 188 ברמת הגולן

"במהלך שבת אף אחד מהרמה הממונה לא דיבר על מלחמה. הערכנו במקסימום שמדובר ביום קרב גדול עם ניסיון מחטף. נערכנו בתצורת יום קרב בגלל שאף אחד לא אמר מלחמה. אם היתה ניתנת לנו הנחיה ברורה, 'היכון למלחמה' היינו פורסים אחרת. עם ריכוז כוחות תמרון ועומק. וחלוקת הרמה לשתי גזרות חטיבתיות. ואת כל זה לא עשינו מלכתחילה, כי לא נאמר לנו מלחמה".

מה שהיה הוא מה שיהיה

הממשלה מעולם לא הגדירה לצה"ל מטרות או יעדים מדיניים אם וכאשר תפרוץ המלחמה. המושג "מטרות מלחמה" התייחס למטרות צבאיות בלבד. הצבא הוא שהגדיר בעצמו ולעצמו את היעדים הצבאיים, והדרג המדיני אישר אותם.7

בכנס סגל הפיקוד הכללי ב־2 באפריל 1973, שבו הוצגה תוכנית העבודה של צה"ל הגדיר אלעזר את מטרות המלחמה אם תפרוץ:

מטרה ראשונה — למנוע כל הישג מהאויב.

מטרה שנייה — השמדה מקסימלית של כוחות אויב תוך הימנעות מאבדות.

מטרה שלישית — לשפר את מעמדנו הצבאי והמדיני.8

בהצגת התוכניות לראש הממשלה ב־9 במאי 1973 חזר הרמטכ״ל על מטרות המלחמה:

1. למנוע כל הישג צבאי מהאויב.

2. להנחיל מפלה צבאית למצרים וסוריה המבוססת על השמדת כוחות והשמדת תשתית צבאית. המפלה תתבטא בניהול המלחמה בשטחי האויב, בשינוי יחסי הכוחות בין ישראל לערבים ובשינוי קווי הפסקת האש.9

עד יוני 1967 אכן היה היגיון בעקרונות הללו — הגנה קשיחה, התקפה מהירה. וזאת בשל היעדר עומק אסטרטגי, סמיכות קווי שביתת הנשק למרכזי אוכלוסייה וההשלכות הפוטנציאליות הרות האסון של כיבוש שטח. אבל מלחמת ששת הימים חתמה 19 שנים שבהן כל איום צבאי בחזיתות היה איום מיידי על קיומה של המדינה ויישוביה. לפתע היה למדינת היהודים "עומק אסטרטגי" והיו גם "גבולות בני הגנה". פריסת כוחות צה"ל בגבולות החדשים הביאה בהכרח לשינוי יעדי התוכניות והפקודות ההתקפיות. המציאות שהשתנתה דרשה גם, ואולי בעיקר, בחינה מחדש של תורת הביטחון, ועדכון ובחינה מחדש של תורת ההגנה. תורה שתתאים לשינויים ותאפשר ניהול קרב הגנה נייד, שכולל תמרון, הכלה, השמדה.

עדכון ובחינה שלא נעשו.

לא דיין, לא בר־לב, לא דדו — לא ערכו סיעור מוחות לרענון העקרונות שנגזרו מתפיסת הביטחון שהיתה קיימת עד יוני 1967. צה"ל המשיך להתנהל כאילו יש הכרח לעמוד מול התקפה בו זמנית בשתי חזיתות, מבלי לאפשר לאויב שום הישג קרקעי. אף שעל. בלימה מוחלטת. בסיני על קו התעלה. בצפון על גדר הגבול.

לא בוכים על חלב שנשפך

אז הממשלה לא הגדירה. וצה"ל הוא שהגדיר לעצמו. וההגדרות היו נטולות היגיון צבאי. אולי גם מדיני. אבל זה מה שהיה ביד. אף שעל. בלימה מוחלטת.

אז מה הם עשו בנדון?

שהרי, לצד התלבטויות בכל הנוגע להיתכנות המלחמה בשבת 6 באוקטובר 1973, שר הביטחון, הרמטכ"ל ואפילו ראש אמ"ן אמרו דברים סדורים, כמעט חד־משמעיים — צריך להתכונן למלחמה כוללת. כמו שמרואן אמר.

בשעה 7:15, מול פורום המטה הכללי המלא, כולל מפקדי הפיקודים, אמר הרמטכ"ל, "יוצא בהנחה שהערב ב־18:00 הם הולכים לפתוח". ובהמשך: "...שלב ראשון יהיה בלימה וספיגה".

מה היה הדבר הראשון שהתבקש מדברי הרמטכ"ל, במתאם עם מטרות המלחמה של צה"ל?

לתרגם את דבריו להמשך סיעור מוחות ועבודת מטה סדורה — כיצד מתגוננים, עכשיו, ממש עכשיו, מפני התקפה כוללת דו־ראשית. מה היא הדרך הנכונה לאף שעל ובלימה מוחלטת שימנעו את ההבקעה בצפון והצליחה בדרום.

רצוי מול מצוי

אלא שסיעור מוחות כזה ועבודת מטה כזו לא נעשו.

ולכן גם לא נולדה הנגזרת המתבקשת — פקודה מסודרת מאגף המבצעים במטכ"ל: "היכון למלחמה כוללת. אלה ואלה הם סידורי ההגנה הנדרשים מול האויב".

פקודה כזאת לא יצאה.

וזה מוזר, כי בשבועות הקודמים למלחמה דווקא יצאו שלוש פקודות שהביאו לשינוי המצב בגזרות לנוכח ההתפתחויות בשטח.

בשעות הבוקר של ערב ראש השנה תשל"ד, 26 בספטמבר 1973, לאור המשך תגבור הכוחות הסוריים בחזית, בעקבות הידיעה שהעביר המלך חוסיין לגולדה מאיר בפגישתם במטה המוסד יום קודם, ולפיה הצבא הסורי נמצא בעמדות זינוק לתקיפה, ובשל לחץ מסיבי של שר הביטחון על הרמטכ"ל — הוחלט לתגבר את חזית הצפון לקראת אפשרות של תקיפה סורית מוגבלת ברמת הגולן. סיכום הרמטכ"ל עובד על ידי אג"ם מבצעים ויצא כפקודה שפירטה את הכוחות המתגברים ואת אלה שיהיו בכוננות מ־26 בספטמבר ועד 1 באוקטובר.

ב־1 באוקטובר 1973, בעקבות ידיעה שהתקבלה בלילה הקודם מאחד הסוכנים היותר נחשבים של המוסד ("גוליית"), ולפיה מצרים וסוריה יוצאות למלחמה נגד ישראל כבר בבוקר ה־1 באוקטובר, ולמרות שזה לא קרה, היה זה שוב שר הביטחון משה דיין שאמר בישיבת מטכ"ל מיוחדת, "אני חייב לחזור ולומר שהדבר המדאיג אותי יותר מכול זה רמת הגולן". ומכיוון שכך, בהנחיית הרמטכ"ל, יצאה בליל 2-1 באוקטובר פקודת "אשור 1", שבה הורה אג"ם מבצעים על המשך תגבור הכוחות ברמת הגולן בטנקים ובתותחים, תוך פירוט סדרי התגבור והכוננות.

ביום שישי 5 באוקטובר, ערב יום הכיפורים, בעקבות סדרת סימנים מדאיגים משתי החזיתות, ובעיקר פינוי משפחות היועצים הסובייטים ממצרים וסוריה, החליט הרמטכ"ל על ביטול החופשות במערך השריון ובחיל האוויר ועל תגבור החזית המצרית והסורית בכל כוח השריון הסדיר שבנמצא. כמה שעות אחר כך הורה הרמטכ"ל גם על הפעלת מוצב הפיקוד העליון ("בור") בנוהל מלחמה ועל הכרזת כוננות ג', לקראת גיוס מילואים.

כל הנחיות הרמטכ"ל תורגמו לפקודת "אשור 2", שיצאה לפיקודים וליחידות הרלוונטיות בשעות הערב של יום שישי 5 באוקטובר.

ומה בשבת?

גם אחרי שדדו אמר, "יוצא בהנחה שהערב ב־18:00 הם הולכים לפתוח", לא יצא שום מסמך מאג"ם מבצעים. לא פקודה. לא הנחיה. לא תזכורת לפיקודים וליחידות שבשטח.

כלום.

***

גם אם לא יצאו פקודות כנדרש, ולא יצאו, שני מפקדי הפיקודים, האלוף יצחק חופי בצפון והאלוף שמואל גונן בדרום, נכחו בישיבה בשעה 7:15 בלשכת הרמטכ"ל ושמעו אותו אומר, "יוצא בהנחה שהערב ב־18:00 הם הולכים לפתוח".

ואחר כך הם נותרו איתו לישיבה בארבע עיניים.

על סמך הנתונים שהיו לרמטכ"ל, טבעי היה שיבדוק עם מפקדי הפיקודים אפשרות לפריסת הכוחות הסדירים ו/או יורה להם על פריסה. בהתאם לפקודות המוכרות להם.

מה מכל אלה עשה הרמטכ"ל? כלום.

אז הרמטכ"ל לא הורה לשני אלופי הפיקודים את מה שהתבקש לאור הנסיבות. אבל שני האלופים הם לא שין גימלים. כל אחד מהם מופקד על גזרה. וכל אחד מהם אמור לדעת, לפחות כמו הרמטכ"ל, מה הן התוכניות העומדות לרשותו לצורכי פריסת כוחות מיטבית להגנת הגזרה.

מה היו אמורים שני אלופי הפיקודים לעשות?

להנחות בטלפון "הפעל גיר" ברמת הגולן. "הפעל שובך יונים" בסיני. וגם לוודא אחר כך, לכשיגיע כל אחד למפקדתו, שאמנם נשלפו הפקודות הרלוונטיות מהמגירות.

האם הם עשו זאת?

לא.

בפיקוד הצפון לא נאמר "הפעל גיר".

ומכיוון שכך החזית לא עובתה בכוחות התגבור שזרמו לרמת הגולן במהלך השבוע הראשון של אוקטובר ובעיקר ביום שישי, והחזית גם לא חולקה — כמתבקש מפקודת "גיר" — לשתי גזרות חטיבתיות.

בפיקוד הדרום לא הופעלה פקודת "שובך יונים".

ומכיוון שכך החזית לא עובתה בכוחות שהוגדרו בפקודה וגם לא חולקה — כמתבקש מפקודת "שובך יונים" — לשלוש גזרות חטיבתיות.

ומכיוון שכך, בפיקוד הצפון נערכו ליום קרב גדול ובפיקוד הדרום למלחמת התשה. ומכיוון שכך, הרמטכ"ל התלבט אם לצלוח בתחילת השבוע את תעלת סואץ ו/או לרוץ לדמשק.

סיכום ובעיקר סימני שאלה

מה קרה?

איך יכול להיות שרב־אלוף אלעזר לא וידא שהצבא שעליו הוא מופקד מוכן מעשית ותודעתית למלחמה כוללת, "עוד רגע", ובשתי החזיתות?

איך יכול להיות שרב־אלוף אלעזר לא הבין וגם לא הפנים שאם בכל זאת תהיה מלחמה, יש לו (כמעט) רק את צבא היבשה הסדיר ביד?

ולכן הוא חייב להיות הכי נחרץ.

הכי חד־משמעי.

להניח בצד דיבורים על התקפה ולהתמקד באמירה בלימה. בלימה. בלימה.

ולוודא שיוצאות פקודות כנדרש.

ולוודא שנפרסים כוחות כנדרש.

ואיך יכול להיות שמפקדי הפיקודים לא השכילו להוציא פקודות והנחיות חד־משמעיות — "הפעל שובך יונים", "הפעל גיר"?

מה גרם לכולם לאמץ דרך פעולה כאילו "עדיין לא בטוח שיהיה משהו", ומצד שני לומר דברים ברוח, "תנו לרוץ לדמשק ולצלוח את התעלה"?