משלוש יוצאת אחת

שיחה באמצע היום

מרץ 2010, אמצע החורף. זמן כזה ששעת אחר הצוהריים מרגישה כמו אמצע הלילה. אני נוהגת הביתה בדרך חזרה מהעבודה, כשברקע הרדיו מדווח על אירועי היום. הראש שלי מוטרד משלל המשימות שיש לי עוד לעשות, לטפל, לבדוק, להכין. על פניו, תחושה של עוד יום שגרתי ואז הטלפון מצלצל. על הקו קול של בחור צעיר ומנומס, "שלום, קוראים לי עומרי אסנהיים" הוא אומר. אני מכירה את השם מתוכנית הטלוויזיה "עובדה", וחושבת שהוא טעה במספר. "עומרי אסנהיים?" אני שואלת כדי לוודא ששמעתי היטב והוא מאשר שאכן זה הוא. "כן, איך אפשר לעזור לך?" אני מנסה להבין את פשר השיחה והוא מספר לי בכמה משפטים קצרים שהוא מכין כתבה על מקרה שקרה לא מכבר בקיבוץ אייל. אני עדיין לא מבינה מה הקשר שלי לאירוע ומשוכנעת שהוא טעה במספר.
ואז הוא יורה. הוא יורה את צמד המילים שמשתקות את גופי ושגורמות לי לפלוט מתוכי צווחה שמפתיעה גם אותי. "שמעון קופר". הוא אומר. "היית נשואה לו, נכון?" הוא שואל בניסיון לבסס את העובדה שהוא אכן מדבר עם האישה הנכונה, וזה מספיק לי. זה מספיק להבין שמשהו לא טוב קורה. "כן, בטח", אני ממהרת לענות ומרגישה פיזית איך הנשימה נעתקת ממני ונקודות שחורות מתחילות להופיע על הכביש שמולי. "אני חייבת לעצור בצד כי תיכף אתה מזמין לי אמבולנס", אני אומרת לעומרי בבהלה ובאותה נשימה מוסרת לו המון פרטים שלא קשורים כלל לסיבה שבגינה הוא צלצל.
אני מספרת לו שאני חיה עם בן זוג שלא מכיר ולא יודע שהייתי נשואה לקופר. שאני לא מבינה מה הוא רוצה ממני, שקופר כבר לא נמצא בחיי המון שנים, שפתחתי דף חדש. המון משפטים מבוהלים יוצאים ממני באחת ובלי הרבה מחשבה. היום אני מבינה שהגבתי כמו מישהי רדופה. אחרי כמה שניות פתאום הבנתי שאני מציפה אותו בבהלה שלי מבלי להבין כלל למה הוא צלצל ומה קרה ואז אני שואלת, "רגע, על מה אתה עושה תחקיר?"
עומרי שותק ואז מציין שהיה מעדיף שננהל את השיחה הזאת פנים אל פנים במערכת או בכל מקום שרק ארצה. הוא אומר שזו לא שיחה לטלפון ושישמח לתאם איתי, אבל אני מתעקשת לדעת במה מדובר והוא נכנע ומסכים להגיד לי באופן כללי מאוד, שלפני כמה חודשים "היה איזשהו מקרה מוות בקיבוץ אייל של בחורה ששמעון קופר היה נשוי לה". הוא לא היה צריך להוסיף עוד אות או מילה. זה הספיק לי כדי לחבר את כל הפרטים שראיתי לאורך כל השנים ושבחרתי להתעלם מהם. שרשרת של תחושות, מחשבות, שקרים, עובדות וסימני שאלה התנקזו לצעקה אחת באוזן של עומרי.
"לא נכון", צווחתי ומייד התנצלתי. כל שערות גופי סמרו. גם עכשיו, כשאני מקלידה את הזיכרון של הרגע שטלטל את עולמי ואת עולמם של עוד הרבה מאוד אנשים, אני מרגישה צמרמורת. באותו הרגע הרגליים השתתקו והפחד חנק את הגרון. "הוא הרג אותה", "גם אשתו הראשונה מתה". אמרתי בקול רועד שיצא מגרוני, הוא כמובן ידע.
והשניות האלה מתחברות לסרט שלם שעובר באבחה אחת. הוא תכנן, לכאורה, לרצוח גם אותי. הכול מתחבר במהירות האור בראשי. "אני הייתי מועמדת. אני ניצלתי ברגע האחרון. אני אעזור לכם, אבל רק תבין שאני פוחדת. זה משהו שקרה לפני המון שנים. אני נתתי לאיש הזה חצי מהחיים שלי וחצי מהכסף שלי. בגללו הגעתי למצבים שאתה לא מאמין."
ואז עומרי שואל אותי, "אבל למה את אומרת שאת היית הבאה בתור?" ואני אמרתי, "כי מצאתי בבית מלא כדורי שינה ששמעון הסתיר, אבל ניצלתי ברגע האחרון". סיפרתי לעומרי איך אני והוריי נתנו לו הכול כי האמנו לו, האמנו לכל מילה שיצאה מפיו. הוא היה אומן המילים והשכנועים. ידעתי שהם נכנסים כאן לסיפור גדול, שספק אם יצליחו לצאת ממנו בשלום. מדובר היה בפושע מתוחכם שאף במאי הוליוודי, טוב ככל שיהיה, לא היה מצליח לביים אותו כך. שמעתי את עצמי אומרת את המילים, מספרת מי זה קופר דרך העיניים שלי ועדיין לא מבינה. אז עוד לא הבנתי עד כמה הסיפור הזה גדול. לא הבנתי עד כמה השיחה הזאת ושרשרת האירועים שתבוא אחריה יטלטלו את עולמי וישנו אותו מן הקצה אל הקצה.
הרגע שבו הבנתי שניצלתי, לכאורה, מרצח לא היה רגע אחד יחיד. זה רגע שהתחיל באיזו תובנה באוויר ולאט לאט התבסס. בהתחלה אתה לא רוצה לראות אותו, אחר כך אתה הודף אותו, מתנגד לו, מחפש סיבות רציונליות למציאות חייך. ואז הגיעה שיחת הטלפון, שבבת אחת ניפצה את המציאות ואי אפשר היה להתכחש יותר. שרונה, את היית נשואה לרוצח. שרונה, ניצלת. ניצלת. ניצלת. כמה זמן לוקח להבין את זה ברגש? עד היום אני לא בטוחה שאני מבינה את זה.
היה לי קשה להסכים להתראיין ולספר את הסיפור, גם כשזה היה בעילום שם ובהסתרה. זה דרש ממני לא רק כוחות נפש, אלא גם לשים את מציאות חיי, זו שביקשתי להסתיר, על השולחן. בתוך תוכי ידעתי, או נכון יותר, קיוויתי שהעדות שלי, יחד עם כל העדויות שנאספו בתוכנית תביא לפתיחת החקירה בנושא. זה קרה, לא אחרי התוכנית, אלא הרבה זמן אחרי. היום אני יודעת:

• שעשיתי זאת למען אורית דורון קופרשמיד ז"ל וג'ני קופר מלמד ז"ל, ששמעון קופר רצח אותן.
• עשיתי זאת למען ילדיי, למען הוריי ובעיקר למען אבי, שראה בו בן וחבר.
• עשיתי זאת למען כל אותן נשים אשר חיות בצל, באיום ובפחד מבן זוג אלים.
• עבור אלו המתביישות ופוחדות לזעוק לעזרה, שמא יקניטו אותן או יאשימו אותן.

מגירת הפחד

"לאן אנחנו הולכות?" שואלת ילדה קטנה את אימה. "לעיר, לקניות ולסידורים", היא עונה לה בקול ממהר וחסר רגש. הילדה מתרגשת, מתעלמת מהקול המרוחק. היא רק בת שלוש. ילדות בנות שלוש רוצות חצאית מסתובבת, נעלי לק ובובות ברבי שיש להן שיער צהוב. ילדות בנות שלוש רוצות שאימא תעשה להן קוקיות ושאבא ירים אותן על הידיים ויראה להן את הסוף של השמיים. ילדות בנות שלוש רוצות להתגלגל על השטיח בסוף היום הם ושהדגדוגים של אבא והמבט שלו יגידו לה עד כמה הוא אוהב אותה. ילדה בת שלוש מחפשת את אותו המבט ומקווה שהוא יופיע. אם לא היום, אולי מחר. אולי בשבוע הבא. מתישהו הוא חייב להגיע.

ילדה בת שלוש אוחזת בכף ידה הקרה של אימה ובהתרגשות רבה צועדת איתה בשדרה הארוכה, מהבית ועד למרכז העיר. שדרת הרחוב צבעונית ושמחה, מלאה חנויות ואנשים ממהרים. ממש בתחילת הרחוב יש חנות גדולה ולה חלון ראווה שבו יש המון צעצועים ובובות יפות. הילדה נעצרת, בולעת בעיניה הגדולות את השפע, ומנסה להושיט יד ולגעת באחת הבובות. אימא שלה מושכת את ידה וממשיכה לצעוד במרץ. "צריך לקנות דגים וללכת למספרה. בואי, הולכים כבר. תפסיקי לחלום". היא באה, מנסה להדביק את קצב הליכתה לזה של אימה, מביטה לאחור ורואה איך חלון הראווה והבובה שבו מתרחקים ממנה. אימא, תקני לי בובה? שואלת את עצמה הילדה בתוך תוכה.

לפתע הן נעצרות. "תחכי פה רגע", פוקדת האם ונכנסת לדבר עם הרוקח בבית המרקחת. מבחוץ מביטה בה הילדה. יש לה אימא יפה. גבוהה, רזה, מוקפדת. היא לא צוחקת, מחייכת מעט, תמיד ממהרת. "אימא, לאן עכשיו?" היא שואלת כשהן יוצאת וזו מביטה בה במבט נוזף כאילו שואלת, "למה את צריכה לדעת כל דבר?" הן ממשיכות לצעוד, אבל הפעם אימא כבר לא אוחזת בידה. היא כאילו מבקשת להתנער ממנה, להרחיק ממנה את היצור הקטן בשמלת מלמלה אדומה המעוטרת עיגולים לבנים.

לפתע היא מרגישה לבד, בודדה ברחוב הומה אדם. כולם הולכים ובאים, חוזרים, נכנסים ויוצאים, ואימא? איפה אימא שלי? בהלה מציפה אותה והיא מתחילה לבכות. מאחד העצים מציץ לפתע ראשה של האם. "רק רציתי לראות איך את מתנהגת כשאת לבד", היא אומרת בקול עליז כמעט. הילדה מרגישה אשמה. היא לא ממש הצטיינה בלהישאר לבד. אימא, אל תלכי אף פעם, רוצה ליבה לומר, אך שותק.

הילדה הקטנה הזאת היא אני, ועד היום יש לי חרדת נטישה.

יום הולדת שנתיים עם הבובה שקיבלתי במתנה, היחידה שנשארה איתי לאורך השנים עד היום.