ריצת משוכות

הקדמה
 

השעה 16:45 והפקק ארוך נורא. שוב יצאתי בשנייה האחרונה. או בשנייה שחשבתי שהיא האחרונה, כך שאספיק להגיע לגן בזמן, ושוב התברר שטעיתי. הישיבה התארכה קצת, ואז הבוס נכנס אליי לחדר עם עוד שאלה; רציתי לענות על עוד שני אימיילים דחופים, וגם הייתי חייבת לעבור בשירותים. לשבת בפקק באיילון במשך שעה כשאת לחוצה לשירותים זה סבל שאני לא מאחלת לשונאיי.

בעוד כמה דקות מסתיימת שעת ההארכה של הגן. אני לא מספיקה, אלוהים, אני לא מספיקה. טלפון לאבא, פליז תאסוף את עידו מהמשפחתון, אני צריכה לאסוף גם את עמרי וכבר מאחרת. תודה, תודה! יופי, בעיה אחת נפתרה. אני חונה בזריזות בדאבל פארקינג ורצה לגן. לעזאזל, עקבים לא עוצבו לריצה. מגיעה בדקה האחרונה. הגננת חמוצה. עמרי בוכה כי הוא נשאר אחרון וזו לא הפעם הראשונה.

אני מנשקת את עמרי, איך היה לך היום בגן, כיף, כן? אז למה כבר דצמבר ואתה עדיין צורח בכל בוקר בפרידה?

טלפון מהבוס, אני עונה, כן, כן, דיברתי עם משאבי אנוש, ובטח, המצגת מוכנה, אני כבר שולחת. מנסה באותו הזמן לקשור את עמרי למושב הבטיחות. החגורה לא נסגרת, מה קרה? אוי, זה הסלקל של אחיו התינוק... מסיימת את השיחה עם הבוס. מעבירה את עמרי למושב הנכון. מתיישבת על המדרכה. סליחה, מתוק שלי. סליחה.

באותו אחר צהריים הרגשתי ממש אבודה, כאילו הקרקע רועדת לי מתחת לרגליים, וחשבתי לפרוש או לפחות לקחת הפסקה. למה אני קורעת את עצמי? אני עובדת קשה, ממש בלי הפסקה, ועם ילדים קטנים שצריכים אותי. זה יותר מדי.

אני רוצה להצליח בכול, אבל לפעמים אני מרגישה כמו כישלון מוחלט.

למחרת בבוקר במשרד שטפה אותי שוב אותה תחושת התרגשות ממכרת של עשייה. קיבלנו הודעה שזכינו במכרז שעליו עבדתי במשך חודשיים, אז הייתי בעננים. אני אוהבת לעבוד ונמצאת בדרך להגשים את חלום הילדות שלי של קריירה משגשגת. אני ממש לא רוצה לעצור. אז המשכתי.

התחלתי את הקריירה מלמטה. מילאתי תפקידים זוטרים במשכורת זעומה, הרבה עבודה שחורה עבור בוסים שדרשו דיווחים שוטפים בכל דקה. לאט, במאמץ רב ובהתמדה, התקדמתי וקיבלתי אחריות רבה יותר, סמכות וחופש פעולה. הגעתי למקומות שבהם מתקבלות החלטות מהותיות בארגון ולתפקידים של הובלה.

היום אני משמשת סגנית המנכ"ל של חברת "נתע — נתיבי תחבורה עירוניים", הבונה את הרכבת הקלה. בקריירה שלי כיהנתי בכמה תפקידי הובלה, ובדרך התמודדתי עם קשיים יום־יומיים רבים, המלווים מישהי שרוצה לשלב גידול ילדים עם קריירה תובענית.

רבות מחליטות לעצור ולוותר. יש כל כך מעט נשים בתפקידים בכירים, כמעט בכל התעשיות ובכל התחומים.

שילוב עבודה ומשפחה הוא משוכה גדולה, אבל לא היחידה. אנו מושפעות מהציפיות של ההורים, האחים, החברים ובן הזוג; מהדימויים שאנו סופגות מסרטים, מספרים, מפרסומות ומתוכניות טלוויזיה, שבהם כמעט כל מנהל הוא גבר; מהיכולת שלנו להתמודד עם אגרסיביות וכוחניות, המאפיינות את סביבת העבודה; ומהמעצורים שאנחנו מניחות בפני עצמנו בכל פעם מחדש כי "אנחנו לא מספיק טובות" או "עדיין לא מוכנות לאתגרים שבדרך".

במשפחה שלי ציפו ממני ומאחותי להצטיין בלימודים, להמשיך ללימודים גבוהים אחרי התיכון, כדי לקיים קריירה מעניינת ומשמעותית שבמסגרתה נוכל להגשים את עצמנו. כשם שאמי למדה באוניברסיטה וטיפחה קריירה מצליחה ומאתגרת כעורכת דין, כך הייתה הציפייה שגם אני ואחותי נעשה זאת. לא קיבלתי יחס שונה משל אחי, וחונכתי להאמין שכל מה שבנים עושים גם בנות יכולות. האמנתי שעבורי כל האפשרויות פתוחות.

הערכתי את הזכות הזאת שנפלה בחיקי וידעתי שלא תמיד זה היה כך. סבתא שלי סלה נולדה בלודג' שבפולין למשפחה דתית אורתודוקסית, אביה היה הרב הגדול בעיר. היא חלמה להיות רופאה, אבל להיטלר היו תוכניות אחרות בשבילה. כשהנאצים פלשו לפולין, היא הייתה בת 17. כשהבינה שעתיד היהודים בפולין אינו מבשר טובות, היא עזבה בחופזה את משפחתה וברחה לרוסיה. היא הצליחה להעביר שם את שנות המלחמה ושרדה את מחלת הטיפוס. אחרי המלחמה הגיעה למחנה פליטים בגרמניה, שבו התקבלו יהודים רבים ששרדו בקושי את הזוועות, ושם פגשה את סבא שלי, סליק. במחנה הם ניסו לברר מה עלה בגורל משפחותיהם, ונחרדו לגלות ששניהם היחידים שניצלו, ואילו השאר נרצחו באושוויץ. אחרי כמה שנים גילתה סבתי שאחותה הגדולה הצליחה לברוח מהגטו, הגיעה לארצות הברית והקימה משפחה. סבא וסבתא נישאו במחנה הפליטים, ושם הביאו לעולם את אבי, בנם היחיד. שנה אחרי קום המדינה, עם תינוק בן שנתיים, עלו לארץ.

אני מנסה לדמיין את שני הצעירים היתומים מגיעים לארץ חסרי כול, אחרי הזוועות שחוו, ללא משפחה, מנסים לשקם את עצמם, מאמינים שחייהם יהיו טובים בארץ ישראל. אני לא יכולה להעלות על הדעת רמה כזאת של חרדה ואי־ודאות. הם חוו חיים כל כך קשים, אבל סבתא הייתה אסירת תודה על שיכלה לעבוד במתפרה ולספק אוכל והגנה לבנה היחיד. היא עטפה אותו באהבה ודאגה לכל הנדרש כדי לאפשר לו להיות כל מי ומה שירצה להיות.

הייתה בה שכבת עצב עמוקה, ואם גירדתי מעט את פני השטח של המעטפת השמחה, הגעתי לדמעות. גם כשהייתי ילדה קטנה היה לי ברור שהיא ראתה ועברה הרבה יותר מכל מה שהייתה מוכנה לדבר עליו וממה שאני יכולתי לדמיין. האובדן שחוותה ותלאות חייה ליוו אותה לכל מקום. אהבתי לדבר איתה. היינו יושבות שעות רבות במטבח שלה ומדברות. היא אמנם נולדה עשרות שנים לפניי וחיה בתקופה שונה לחלוטין, אבל היינו קרובות בדעות ובגישה לחיים. הרבה פעמים הרגשתי שהיא מבינה אותי טוב מאחרים. תמיד עודדה אותי להגשים חלומות, אבל הזהירה אותי מהדרך הקשה המצפה לנו, הנשים. "את מכירה את הרקדנים פרד אסטר וג'ינג'ר רוג'רס?" הייתה שואלת, "אז היא הייתה צריכה לעשות את כל מה שהוא עשה, רק לאחור ועם עקבים". ועוד הוסיפה, "ובטח קיבלה מחצית מהשכר".

כשאני מהרהרת בסיפור החיים של סבתא שלי ובני דורה, שעבדו כל כך קשה כדי לסלול לנו דרך, אני מרגישה חובה להמשיך אותו.

תמיד אהבתי לדבר על פוליטיקה. התחנכתי בבית שעודדו בו התדיינות מקצועית. ידעתי לטעון טיעון עד למהותו התיאורטית, והתגאיתי בכך שלעולם לא אעבור בשתיקה על נושאים שחשובים לי. בבית הספר היה לי חבר בשכבה מעליי שיכולתי לנהל איתו דיון מוצלח. הוא גם היה האדם הראשון שקרא לי פמיניסטית. הייתי בת 12. היינו מתווכחים בבית שלו. שנינו השתמשנו בידע חצי אפוי ששאבנו מהספרים שקראנו. אני לא זוכרת על מה בדיוק דיברנו, אבל תוך כדי הוויכוח הוא הסתכל עליי ואמר, "את יודעת, את פמיניסטית". וזו לא הייתה מחמאה. לא ידעתי מה פירוש המילה ולא רציתי שהוא ידע שאני לא יודעת, אז התעלמתי. כשהגעתי הביתה, בדקתי את פירוש המילה במילון. פמיניסט — אדם המאמין בשוויון חברתי, כלכלי־פוליטי בין גברים לנשים. לא הבנתי למה הוא אמר זאת לשלילה. אני חשבתי שזו מטרה ראויה מאוד.

בהמשך התברר לי שפמיניסטית היא אישה עצובה ששונאת בנים, זועמת, שונאת חזיות, לא משתמשת בדיאודורנט ובאיפור, ושאינה מסוגלת למצוא בעל. אני כן אהבתי בנים ורציתי להתחתן יום אחד. הייתי נערה שמחה, ואהבתי את התמיכה שקיבלתי מהחזייה. ובאמת אני שואלת, למה שרפו דווקא את החזיות? הרי אין חברה יותר תומכת וטובה מהחזייה, הכול נראה יותר טוב איתה. אז החלטתי להתרחק מהפמיניזם ומהפמיניסטיות.

נוסף לכך, חשבתי שאין צורך בפמיניזם. הרי כבר יש שוויון. ישבנו בנים ובנות אלה ליד אלה על ספסל הלימודים, לכולנו היו חלומות, ואני לא זוכרת דיון שנאמר בו שיום אחד נצטרך לעשות ויתורים בקריירה לטובת משפחה. חשבתי שההגמוניה של הגברים נגמרה, ושאני וחברותיי בדרך לכבוש את העולם. בעבר נשים עשו ויתורים גדולים ונתנו לגברים את הבמה המרכזית, כשהן מאחורי הקלעים, תומכות, מבשלות, מנקות ומאפשרות. תקרת הזכוכית נפרצה, הייתי משוכנעת. נשים יכולות להגיע לכל מקום שאליו תחפוצנה. אנחנו נלמד, נעבוד ונוביל, כי הדרך סלולה לפנינו. כמה נאיבית ואופטימית הייתי.

בשנת 2021 הסטטיסטיקה של נשים בעמדות בכירות עדיין עגומה למדי. בכל התחומים והמגזרים יש מעט מאוד נשים בעמדות הובלה. בכנסת, במשרדי הממשלה, במגזר העסקי, הציבורי והפרטי, אין שוויון. בשנת 2021 ב-125 החברות הציבוריות הגדולות הנסחרות בבורסה מכהנות רק ארבע מנכ"ליות. יש 62 חברות ממשלתיות, שמכהנים בהן 62 מנכ"לים גברים, וזאת לא תופעה ישראלית בלבד. רק כ-7% מהמנכ"לים בחברות 500 FORTUNE בארצות הברית הן נשים. נתונים אלה נשארים קבועים כבר שנים, ללא עלייה משמעותית בשיעור הנשים בתפקידים בכירים.

באקדמיה בישראל יש רוב נשי של בעלות תארים גבוהים, אבל הצלחה זו אינה מתורגמת להצלחה בעולם התעסוקה ובאיוש מוקדי הכוח בחברות. לא נראית התקדמות ניכרת בפסגתה של כמעט שום תעשייה. כלומר, כשמגיעים לשלב קבלת החלטות המשפיעות על העולם שלנו, קולן של הנשים כמעט שלא נשמע. אם כן, ההבטחה לשוויון אינה דומה לשוויון בפועל. לראיה, ביוני 2021 הוקמה ממשלה בראשות בנט ולפיד שהביאה איתה בשורה של ממש, מתוך 28 חברי הממשלה שליש הן נשים. בקבוצות הווטסאפ השונות הועברה פעמים רבות תמונת תשע משבצות, שמהן מחייכות השרות החדשות. איזו התרגשות! ועדיין מדובר רק בשליש מהשרים.

אני מכירה את הסטטיסטיקה הזאת מקרוב. בתחילת שנות ה-90 למדתי בתיכון אליאנס בתל אביב. אליאנס היה ועודנו תיכון תחרותי והישגי. בנות הכיתה שלי במגמה הכימית היו שאפתניות אפילו יותר מהבנים. הן נלחמו על כל נקודה במבחן שתאפשר להן להתקבל ללימודי משפטים באוניברסיטה, ואילו אני הייתי יותר מודאגת מכך שכתובות האש לא מוכנות לקראת יום השבט בצופים. הייתי מרכזת השבט, והניהול של המפעל הגדול הזה — האחריות על אלף חניכים ועשרות מדריכים — נתן לי סיפוק וריגושים. חלמתי שיום אחד תהיה לי קריירה מרשימה בניהול ואעשה משהו משמעותי בחיים, אבל לא היה לי מושג איך או מתי זה יקרה.

כמעט כל בוגרי ובוגרות התיכון שבו למדתי המשיכו למסלול אקדמי ופילסו את דרכם המקצועית בעולם התעסוקה.

אני יודעת שנקודת הפתיחה שלי הייתה חזקה, ושיש לי הרבה פריווילגיות. גדלתי בתל אביב למשפחה תומכת, יש לי אמא חזקה ששימשה לי דוגמה, היו לי כל האפשרויות והיכולת לבחור מקצוע, קריירה ובן זוג. רבים ורבות מתמודדים עם קשיים שאני לא הכרתי כלל. אני יודעת שהרבה מההצלחות שלי הן בזכותה של אמי. עם זאת, חוויתי בדרך מכשולים שכל אישה פוגשת, גם אם התחילה מעמדה מבטיחה.

25 שנים אחרי סיום הלימודים קיימנו כנס מחזור. נפגשנו על גג של מלון בתל אביב. היה כיף לראות שהבנות לא השתנו כלל. גם הבנים נראו אותו הדבר, רק עם כרס קטנה וקרחת. סיפרנו זה לזה על המקום שלנו בחיים, על המשפחות, הילדים והעשייה. הופתעתי לגלות חברות שבתיכון היו מאוד שאפתניות ותכננו לעצמן קריירה מפוארת בתחום המשפטים או הכלכלה, שהחליטו לוותר עליה באיזשהו שלב, לרוב לטובת המשפחה. ממקום שבו חשבנו שנוכל לעשות הכול, רבות מאיתנו הגיעו למסקנה שצריך לוותר על משהו, ובדרך כלל זאת הייתה הקריירה.

אני רואה בכך החמצה. מלבד הצדק הגלום בשוויון הזדמנויות ובהסרת חסמים, הגיוון המגדרי מונע חשיבה קבוצתית צרה וקונפורמית והוא המפתח להצלחה. זה נכון לחברות מסחריות וגם כשמדובר בקביעת מדיניות בממשל. כאשר מספר הנשים בעמדות בכירות יהיה שווה לזה של הגברים, יהיה עולם טוב יותר, כי אם נשתמש בכל הכישרונות הקיימים — התוצאות ישתפרו. כל עוד יש קבוצות שלא משתתפות או חסומות, הביצועים פחות טובים. ככל שיש יותר משתתפים במרוץ, יותר שיאים יישברו.

אני שואלת, מדוע המספרים לא מתאזנים? למה בקרב הבכירים אין 50% נשים? כיצד נסביר את הסטטיסטיקה המדכאת? איך ייתכן שנשים עוזבות מקום שיכול להביא להן כל כך הרבה הזדמנויות, מימוש עצמי, סיפוק, השפעה, יוקרה, גירוי אינטלקטואלי והכנסה יפה?

נשים יוצאת למסע הקריירה עם חלומות ושאיפות, וכבר הרבה מאוד שנים אסורה אפליה רשמית כלפי נשים. אז מהן הסיבות לפערים האדירים? מדוע נשים כריזמטיות שרצו להיות מנהלות, סיימו את התואר האקדמי והתחילו לעבוד, מחליטות לנטוש עוד לפני שהגיעו לטופ ומימשו את הפוטנציאל שלהן?

יש האומרים שנשים לא מפתחות קריירה כי הן לא רוצות אותה. הן לא רוצות לעזוב את הילדים, הן לא רוצות לעבוד קשה, הן לא רוצות להתמודד עם הלחץ. גם אני חושבת שנשים לא מגיעות לעמדות בכירות מבחירה. אבל השאלה החשובה שצריכה להישאל היא מדוע אישה בוחרת כך, ואיך הייתה נראית בחירתה אילו כמה פרמטרים היו שונים, למשל:

• אילו לא הייתה מושרשת בחברה ציפייה שהאישה תיקח על עצמה את רוב המשימות בבית.

• אילו היה לה שותף אמיתי בבית, שלוקח על עצמו 50% מהמשימות.

• אילו היה לה ולבן זוגה מקום עבודה שמספק גמישות רבה מבחינת שעות.

• אילו הייתה מקבלת שכר ראוי ושוויוני.

• אילו הייתה מרגישה בטוחה בסביבת העבודה והייתה מקבלת עידוד להיות שאפתנית וחזקה.

• אילו הייתה מאמינה שבאמת מגיע לה לשבת סביב שולחן ההנהלה ולקבל החלטות.

הרבה נשים חשות תסכול ממשוב שלילי על היותן שאפתניות מדי; משכר נמוך לעומת מקבילן הגברי; מסטנדרט גבוה יותר שהן נדרשות לו כדי לקבל קידום; משיפוטיות וביקורתיות מצד החברה, שאם הן קרייריסטיות, הן בהכרח מזניחות את הילדים; ובעיקר מנטל גידול הילדים ועבודות הבית שנופל לרוב עליהן, ומותיר את הנשים כל כך תשושות עד שהן בוחרות להוריד הילוך או לזנוח את מסלול הקריירה. הן בוחרות לעזוב כי קשה לשלב הכול, המאמץ לא מצדיק את עצמו, והמחיר גדול מדי. כל אלו מחזקים את האמונה שלנשים אין את מה שנדרש כדי להצליח בתפקידי ניהול בכירים.

האם נשים באמת אינן מסוגלות לתפקד כמנהלות מבחינה ביולוגית? מחקרים רבים מראים שאין זה נכון כלל ועיקר. נשים שמגיעות לתפקידים בכירים מצליחות בהם מאוד. אולי מה שצריך לעשות כדי לשנות את המצב ולסייע לאישה להתקדם ולהצליח הוא לחזק את הביטחון שלה, להציג לה יותר דוגמאות של נשים בעמדות בכירות ולשחרר את האמונה שהתנהגות תוקפנית חיונית להצלחה.

מבחינתי, הספר הזה הוא מניפסט פמיניסטי או שוויוניסטי, כי המאבק שלנו לא הסתיים. אולי הגיע הזמן שנכיר בעובדה שנתקענו. אמנם המצב השתפר ולנשים היום יש הרבה יותר אפשרויות מבעבר, אך עדיין קיימים פערים. הפתרון נמצא בדרך שבה אנו תופסות את עצמנו ואת הבחירות שאנו עושות. אני רוצה לעודד נשים להעז, לקחת יוזמה ולפרוץ קדימה.

חשוב לי לומר שבזמן שהגדלת מספר הנשים בעמדות מפתח נחוצה להשגת שוויון אמיתי, אני לא מאמינה שיש הגדרה אחת להצלחה או לאושר. לא כל הנשים רוצות קריירה, לא כל הנשים רוצות ילדים, לא כל הנשים רוצות את שניהם, ואני לא טוענת שלכולנו צריכות להיות אותן מטרות. הרבה נשים לא מעוניינות בתפקידי ניהול והובלה, זה לא מתאים לכל אחת. על כל אישה למצוא את המסלול הייחודי לה, שמתאים לחייה, לערכיה ולחלומות שלה. אבל אני טוענת שיש נשים רבות בעלות הכישורים המתאימים, שהיו ממשיכות להתקדם לתפקידי ניהול בכירים אילולא היו עוצרות את עצמן בגלל חשש מכישלון וניסיון לעמוד בציפיות של "מה אישה אמורה לעשות", ומקבלות יותר תמיכה.

אחת מחברותיי אמרה שיש בדבריי צדק רב, ושאני צריכה לכתוב ספר, כי הסיפור האישי שלי יכול לעזור לנשים אחרות.

אבל איך אמצא לזה זמן? חשבתי לעצמי, יש לי משרה בכירה ב"נתע", שבונה את הרכבת הקלה, כולם רק שואלים מתי נסיים, אז אני צריכה לעבוד לפחות 12 שעות ביום. ויש לי גם שלושה בנים בבית, שאמנם לא דורשים את אותה תשומת לב כבעבר, אבל הם בכל זאת אוכלים כמו נחיל טרמיטים, ואני מבשלת כאילו יש לי חברת קייטרינג קטנה. יש לי בן זוג, משפחה וחברות שאני אוהבת ורוצה לבלות איתם, ואני צריכה לפנות זמן לספורט ולאימונים כי אחרת, בגילי, כל החלקים מתפרקים. הדברים האלה נפלאים, ולפעמים קשים ומאזנים אותי, ואין לי זמן פנוי. אז איך אני משלבת בתוך כל זה כתיבת ספר?

נוסף לכך, אני בת 47, גיל מעצבן באמצע. אני מרגישה שלא חייתי חיים מלאים מספיק כדי להסתכל אחורה ולהרהר, אבל אני כבר לא צעירה שכל האפשרויות עדיין לפניה. אני יודעת לא מעט, אבל יודעת גם שבעצם אני לא יודעת כלום. האם באמת צברתי מספיק ניסיון וידע כדי לכתוב על המשוכות העומדות בפני אישה בדרך לפסגה?

ומאיפה הביטחון לכתוב ספר? התשובה היא שלא היה לי ביטחון. למעשה, כמעט שום דבר שעשיתי בחיים לא הגיע עם ביטחון. אני מרגישה חרדה רבה וחששות כשאני מתחילה כמעט כל דבר חדש. אבל אני בעלת נחישות ואמביציה, וזה מה שמוביל אותי לעשות דברים. אילו הייתי מחכה שהביטחון שלי יתחזק, ייתכן שהייתי צריכה להמתין הרבה זמן. אז אני מנסה למקד את תשומת הלב שלי בעבודה. ככל שאני מפחדת ממשהו, כך אני מנסה להשתיק את הקול הזה ולעשות את העבודה. אני חוששת, מהססת ומפקפקת בעצמי, אבל אחרי זמן־מה אומרת לעצמי שזה טיפשי כי אני אמנע מעצמי לנסות דברים, ומה זה משנה אם אני לא טובה כמו שהייתי רוצה? אולי אלמד מזה משהו, אולי אהיה טובה יותר.

וכך התחלתי לכתוב, ולכתוב זה אתגר.

אני אוהבת לעבוד קשה, וככל שהאתגר גדול, כך אני נהנית. גיליתי זאת על עצמי. אבל כתיבה היא משהו אחר. אף פעם לא ממש כתבתי, לא לעצמי ולא לאחרים. עבורי זו טריטוריה חדשה. הספר ליווה אותי לכל מקום שהלכתי, והרגשתי שהוא בתוכי, מחכה לפרוץ, ואני רק צריכה את ההזדמנות להעביר אותו מהראש אל הדף.

כתבתי בעודי יושבת על הספסל ליד המכולת, כתבתי אחרי שהמחשבות והרעיונות הציפו אותי בתור לקופה. חשבתי על שורות בזמן שאני שותה תה אחרי ארוחת שישי שאמי הכינה. ניסחתי משפטים בראש בחדר הספינינג — ברקע קרן המאמנת צועקת, וכשהאימון נגמר כתבתי הכול מהר בטלפון הנייד, שלא אשכח את המחשבות, כולי נוטפת זיעה. בעצם כתבתי בכל מקום. כתבתי קטעים־קטעים אחרי שהילדים הלכו לישון, ולמחרת ממש מוקדם בבוקר אחרי לילה לבן, שבמהלכו ניהלתי שיחות עמוקות עם עצמי. הרבה מהזמן חששתי שלא יצא מזה כלום, אבל גם התרגשתי ולמדתי על עצמי דברים חדשים.

אחרי שישה חודשים סיימתי לכתוב טיוטה ראשונה של הספר. החלטתי לשתף חברות ולקבל חוות דעת. נשארה עוד עבודה רבה על הספר: זו הייתה גרסה גולמית ורחוקה מאוד מלהיות מושלמת, אבל היה לי חשוב לשמוע מנשים אחרות אם הוא אכן מדבר אליהן ואם יש טעם שאתאמץ ואוציאו לאור.

קיבלתי המון הערות ועצות, ושיניתי ושכתבתי את הספר בהתאם (דף תודות ארוך מופיע בסוף הספר), אבל הדבר המדהים ביותר שקרה הוא שלכל הנשים הללו היה סיפור משלהן להוסיף, חוויות דומות שהן חוו ושמתאימות למשוכה שתיארתי. החלטתי לשלב את הסיפורים שלהן יחד עם שלי, ואני רואה את הספר גם כשלהן. בעצם של כולנו.

הספר נקרא "ריצת משוכות" כי בעיניי קריירה היא כמו ריצה ארוכה ומייגעת ועם זאת, חוויה מתגמלת מאוד.

גבר ואישה מגיעים לריצה מאומנים באותה המידה. יריית הפתיחה נורית. הם רצים זה לצד זה. גבר מקבל קריאות עידוד, אתה חזק, אתה בדרך הנכונה. האישה שומעת קולות אחרים, מסרים אחרים: את יודעת, את לא חייבת לעשות את זה — הקהל צועק וכך גם הקול הפנימי; התחלה טובה, אבל את בטוחה שאת רוצה להמשיך? יש לך ילדים בבית. בעוד דרכו של הגבר סלולה וחלקה והוא מקבל עידוד ותמיכה, דרכה של האישה שונה. יש בה משוכות ומכשולים. לרוב המסע שלה ארוך ומתסכל, ואם היא מצליחה להגיע לקו הגמר, היא כבר זוחלת על הגחון.

בדרכה לפסגה האישה פוגשת משוכות שגבר לא פוגש. ולא, אני לא מתכוונת לשעות שאנחנו מבזבזות על צבע לשיער, החלקה ופן במספרה, מניקור, פדיקור וג'ל, טיפול פנים, מריחת קרם פנים ללילה וליום, סרום, קרם עיניים, קרם גוף וקרם רגליים, איפור, הסרת שיער מכל המקומות הלא נכונים ושאר מרעין בישין.

אני מתכוונת למשוכות אמיתיות ורציניות שמעכבות אותנו בדרך. אני כותבת על עשר משוכות, ממש כמו בריצת המשוכות. את קצתן מעבירים אלינו אחרים, ואחרות אנחנו מטילות על עצמנו. אולי לא כולן רלוונטיות לכל אישה, אבל מהניסיון האישי שלי ושל חברותיי, רבות מאיתנו מתמודדות עם אותן משוכות.

לכל משוכה אני מציעה גם מעקף, שאם נדע להשתמש בו נוכל לשחרר את עצמנו ולהתקדם ביתר קלות אל קו הסיום ואל ההצלחה.

אני פונה בעיקר לנשים והספר כתוב לעתים בלשון נקבה, אבל מיועד גם לגברים המאמינים ששוויון נחוץ לחברה ומעוניינים לסייע להובלת השינוי בישראל. אני מקווה שכל אישה תוכל להגדיר את מטרותיה ולהתקדם באומץ להשגתן. אני רוצה לעודד נשים לחלום בגדול, להיות שאפתניות, לפרוץ דרך המכשולים והמשוכות ולממש את מלוא הפוטנציאל שלהן. יש לי תקווה שהשינוי יכול לקרות אם נכיר במכשולים החברתיים והתרבותיים שמפריעים לנשים בדרך.

אז בואו נצא למרוץ.