פטריק מלרוז 3 - מעט תקווה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פטריק מלרוז 3 - מעט תקווה
הוספה למועדפים

פטריק מלרוז 3 - מעט תקווה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

תחילת שנות התשעים. פטריק בן 30, נקי מסמים וחסר מטרה. את הסוד הגדול של ילדותו עדיין לא סיפר לאף אחד, והוא מרגיש שאינו יכול לשאת עוד לבדו את האמת הזאת. משהו חייב להשתנות, משהו חייב להשתחרר. מסיבה נוצצת של המעמד העליון הנבוב, שבה מתארחת בין היתר גם הנסיכה מרגרט, מספקת לו הזדמנות לפגוש כמה מכרים ותיקים, להשקיף אחורה על חייו ואולי־אולי לפתוח צוהר להתחלה חדשה.

מעט תקווה חותם את השלשה הראשונה של חמשת ספרי פטריק מלרוז ואת שנותיו של פטריק כאדם צעיר. השילוב של עצב, ייאוש ואימה עם סאטירה חברתית נוקבת ומצחיקה עד דמעות כבר מוכר לנו משני הספרים הקודמים בסדרה, אין דבר וחדשות רעות. הפעם מתבלטים על רקע זה גם כמה רגעים נדירים ומרגשים של קרבה וגילוי לב – וכל זאת בפרוזה הצלולה, החדה והאלגנטית של אדוארד סנט אובין, מגדולי הפרוזאיקונים האנגלים של ימינו.

אדוארד סנט אובין הוא סופר אנגלי יליד 1960. סדרת ספרי פטריק מלרוז, שהחל לפרסם בשנת 1992, זכתה לשבחים רבים ואף עובדה למיני־סדרה בטלוויזיה בכיכובו של בנדיקט קמברבאץ'.

פרק ראשון

1

פטריק התעורר בידיעה שחלם, אבל לא הצליח לשחזר את תכני החלום. הוא חש בכאב המוּכּר של הניסיון להתחקות אחר משהו שזה עתה צנח משפת התודעה שלו ונגוז אבל עדיין אפשר להסיק את קיומו מעצם היעדרו, כמו מערבולת של פיסות נייר שמכונית מהירה הותירה בחולפה.

הרסיסים המטושטשים של חלומו, שהתרחש כמדומה על גדת אגם, התערבבו בהפקה של מידה כנגד מידה שצפה בה עם ג'וני הול לילה קודם לכן. חרף בחירתו של הבמאי למקם את המחזה במסוף אוטובוסים, שום דבר לא היה יכול לגרוע מן ההלם שבשמיעת המילה ״רחמים״ פעמים רבות כל כך בערב אחד.

אולי כל הבעיות שלו נובעות מכך שאינו משתמש באוצר המילים הנכון, חשב, בפרץ חטוף של התלהבות שאִפשר לו להשליך מעליו את המצעים ולשקול קימה מהמיטה. הוא התהלך בְּעולם שבו המילה ״צדקה״, כמו אישה יפה החיה בצלו של בעלה הקנאי, תמיד מסויגת במילים ״סעודה״, ״ועדה״ או ״נשף״. ״חמלה״ היתה משהו שלאף אחד אין זמן בשבילו, ואילו ״רחמנות״ הופיעה תכופות בדמות טרוניות על עונשי מאסר קצרים. ובכל זאת, הוא ידע שהקשיים שלו מהותיים ועמוקים יותר.

הוא היה מותש מהצורך שליווה אותו כל חייו להיות בשני מקומות בעת ובעונה אחת: בגופו ומחוץ לגופו, על המיטה ועל מוט הווילון, בווריד ובמזרק, עין אחת מאחורי הרטייה ועין אחת מביטה ברטייה, מנסֶה להפסיק לִצפות באמצעות איבוד הכרה ואז כפוי לִצפות באניצי אובדן ההכרה ולהאיר את החשכה עד שתהיה גלויה לעין; מסַכֵּל כל התאמצות, אבל נתקף חוסר־מנוחה שמחבל בשוויון־הנפש; נמשך לחידודי לשון אבל סולד מנגיף הרב־משמעות; נוטה לחלק משפטים לשניים, לאזן אותם על חודו המסויג של ״אבל״, אבל עורג לשלוח את לשונו המגולגלת כמו לשון שממית ולתפוס זבוב מרוחק במיומנות בוטחת; נואש להימלט מן האירוניה החותרת תחת אושיותיה־היא ולומר את מה שהוא באמת מתכוון אליו, אבל באמת מתכוון למה שרק האירוניה תוכל לבטא.

שלא לדבר, חשב פטריק והוריד את רגליו מהמיטה בתנופה, על שני המקומות שבהם רצה להיות הערב: במסיבה של ברידג'ט ולא במסיבה של ברידג'ט. והוא לא היה במצב הרוח המתאים לסעוד עם אנשים ששמם בוסינגטון־ליין. הוא יטלפן לג'וני ויקבע להיפגש לארוחת ערב בארבע עיניים. הוא חייג את המספר אבל ניתק מיד, בהחלטה להתקשר שוב אחרי שיכין תה. הוא בקושי הספיק להניח את השפופרת כשהטלפון צלצל. ניקולס פראט טלפן כדי לגעור בו על כך שלא השיב להזמנה לצ'יטלִי.

״אין צורך להודות לי,״ אמר ניקולס פראט, ״על כך שהשגתי לך הזמנה לאירוע הנוצץ הזה הערב. אני חייב את זה לאבא היקר שלך, לדאוג שתקפוץ למים.״

״אני כמעט טובע בהם,״ אמר פטריק. ״בכל מקרה, אתה הכשרת את הקרקע להזמנה שלי לצ'יטלִי כשהבאת את ברידג'ט ללאקוסט כשהייתי בן חמש. כבר אז ראו עליה שהיא נועדה לגדוּלה חברתית.״

״אתה היית יותר מדי פרא אדם בשביל לשים לב למשהו כל כך חשוב,״ אמר ניקולס. ״אני זוכר שפעם ברחוב ויקטוריה נתת לי בעיטה חדה מאוד בשוקיים. קרטעתי במסדרון וניסיתי להסתיר את הייסורים כדי לא לצער את האמא הקדושה שלך. מה שלומה, אגב? לא רואים אותה בימים אלה.״

״מדהים, לא? היא כנראה חושבת שיש דברים טובים יותר לעשות מאשר ללכת למסיבות.״

״תמיד חשבתי שהיא קצת יוצאת דופן,״ אמר ניקולס בשׂום שכל.

״למיטב ידיעתי, היא מסיעה משלוח של עשרת אלפים מזרקים לפולין. אנשים אומרים שזה נהדר מצדה, אבל אני עדיין חושב שעניי עירך קודמים. היא היתה יכולה לחסוך לעצמה את המסע ופשוט להביא אותם לדירה שלי,״ אמר פטריק.

״חשבתי שכל זה כבר מאחוריך,״ אמר ניקולס.

״מאחורי, מלפני. קשה לדעת, כאן באזור האפור.״

״קצת מלודרמטי, לדבר ככה בגיל שלושים.״

״טוב, אתה מבין,״ נאנח פטריק, ״ויתרתי על הכול, אבל לא התחלתי לעשות שום דבר אחר במקום.״

״בתור התחלה אתה יכול לקחת את הבת שלי לצ'יטלִי.״

״לצערי זה לא יסתדר,״ שיקר פטריק, שלא סבל את אמנדה פראט. ״יש לי טרמפ עם מישהו אחר.״

״טוב, אז תפגוש אותה אצל הבוסינגטון־ליינים,״ אמר ניקולס. ״ואנחנו ניפגש במסיבה.״

פטריק לא שש להיענות להזמנה לצ'יטלִי מכמה סיבות. האחת היתה שדבי תהיה שם. אחרי שנים של ניסיונות לזרוק אותה, הצלחתו הפתאומית הותירה אותו אובד עצות. היא, לעומת זאת, נראתה כאילו ההתפכחות ממנו מסבה לה הנאה רבה יותר מכל דבר אחר ברומן הארוך שלהם. איך יוכל להאשים אותה? הוא דאב מרוב התנצלויות שלא נאמרו.

בשמונה השנים שחלפו מאז מות אביו חמקו נעוריו של פטריק ועברו מבלי שיחליף אותם סימן כלשהו לבגרות, אלא אם נטייתן של העצבות והתשישות להאפיל על השנאה והטירוף יכולה להיקרא ״בגרות״. את התחושה של ברירות שמתרבות ושבילים שמתפצלים החליף שממון הישיבה ליד המזח במחשבה על הרשימה הארוכה של ספינות שהחמיץ. הוא נגמל מהתמכרותו לסמים בכמה וכמה מרפאות, וכך נותרו ההפקרות וההוללות לשאת בעול במהוסס, כמו חיילים שאיבדו את המפקד שלהם. הכסף שלו, שהידלדל עקב פזרנות וחשבונות רפואיים, הציל אותו מעוני מבלי שיאפשר לו לקנות לעצמו מפלט משעמום. לאחרונה, לאֵימתו, הבין שיצטרך למצוא עבודה. לכן נרשם ללימודים במטרה לקבל הסמכה כפרקליט, בתקווה שיוכל להפיק מעט עונג מכך שישאיר פושעים רבים ככל האפשר מחוץ לכותלי הכלא.

החלטתו ללמוד משפטים לא הצליחה אלא להביא אותו לשכור מספריית וידיאו את 12 המושבעים. הוא בילה כמה ימים בצעידה הלוך ושוב, כשהוא משמיד עדים דמיוניים בהערות מוחצות או נשען בפתאומיות על איזה רהיט תוך שהוא אומר בבוז גואה, ״בכוונתי לטעון לפניכם כי בלֵיל ה...״, עד שנרתע לאחור, הפך לקורבן החקירה הצולבת שלו־עצמו והתמוטט בהתקף של יבבות היסטריוניות. הוא גם קנה כמה ספרים, כמו למשל מושג החוק, סטריט על דיני נזיקין וצ'רלסוורת' על רשלנות, וערמה זו של ספרי משפט התחרתה עכשיו על תשומת לבו אל מול להיטים ותיקים כמו שקיעת האלילים והמיתוס של סיזיפוס.

כשהתפוגגה השפעת הסמים, שנים אחדות קודם לכן, התחוור לו בהדרגה איך זה כנראה להיות צלול כל הזמן, רצף של מודעות נטולת הפוגות, מנהרה לבנה, חלולה ועמומה, כמו עצם שמצצו ממנה את הלשד. ״אני רוצה למות, אני רוצה למות, אני רוצה למות,״ מצא עצמו ממלמל תוך כדי ביצוע משימות רגילות בתכלית, נגרף ונקבר תחת מפולת של חרטות לקול המים המבעבעים בקומקום או הטוסט המנתר החוצה.

וכל אותו הזמן השתרע לפניו עֲבָרוֹ כמו גווייה הממתינה לחניטה. בכל לילה העירו אותו סיוטים אכזריים; מפוחד מכדי לישון, הוא נחלץ מבין הסדינים ספוגי הזיעה ועישן סיגריות עד שהשחר התגנב אל השמים, חיוור ומלוכלך כמו זימים של פטרייה רעילה. הדירה שלו באֶניסְמוֹר גארדנז היתה זרועה קלטות וידיאו אלימות, ביטוי קלוש כצל של סרט האלימות האינסופי שהוקרן בתוך ראשו. תמיד על סף ההזיה, הוא התהלך על קרקע שהתנודדה מעדנות, כמו גרון בעת בליעה.

והנורא מכול - ככל שנחל הצלחה במאבקו נגד הסמים, כך התחוור לו שמאבק זה אך כיסה על המאבק שלא להיעשות דומה לאביו. הטענה שכל אדם הורג את אשר יאהב נראתה לו כניחוש פרוע בהשוואה לוודאות הכמעט־מוחלטת שאדם יהפוך לדבר שהוא שונא. היו כמובן אנשים שלא שנאו דבר, אבל הם היו רחוקים מפטריק מכדי שידמיין את גורלם. זכר אביו עדיין הִפנט אותו ומשך אותו, כהולך בשנתו הנמשך לעבר מצוק של חיקוי תחרותי כנגד רצונו. סרקזם, סנוביזם, אכזריות ובגידה נראו מבחילים פחות מהביעותים שהולידו אותם. מה היה לו לעשות חוץ מאשר להפוך למכונה שהופכת בעתה לבוז? איך יוכל להניח למגננות שלו כשקרניים של אנרגיה נוירוטית, כמו זרקורים שסורקים שתי־וערב מתחם של בית כלא, אינן מאפשרות לאף מחשבה להימלט, לאף הערה לעבור ללא ביקורת.

הרדיפה אחר סקס, ההיקסמות מגוף זה או אחר, הריגוש הקטן של האורגזמה, כה קלוש ומאומץ בהשוואה לריגוש של הסמים, אבל כמו הזרקה חוזרים עליו שוב ושוב כי ביסודו של דבר תפקידו לשכך ולהרגיע - כל זה היה כפייתי דיו, אבל הסיבוכים החברתיים שבאו בעקבות זאת היו חשובים מכול: הבוגדנות, סכנת ההריון, הסכנה שיחטוף זיהום או שיתגלה, העונג שבַּגנֵבה, המתחים שהתעוררו במה שאחרת היה עלול להיות נסיבות משעממות ומייגעות מאוד; והדרך שבה הסקס התמזג עם חדירה לחוגים חברתיים שאננים יותר ויותר שבהם, אולי, ימצא לו מקום מנוחה, צורת חיים שתהיה שקולה לאינטימיות ולמרגוע שהציע חיבוק התמנון של הסמים הנרקוטיים.

פטריק הושיט יד לסיגריות שלו כשהטלפון צלצל שוב.

״אז מה שלומך?״ אמר ג'וני.

״אני תקוע במין חלום־בהקיץ פולמוסי כזה,״ אמר פטריק. ״אני לא יודע למה החלטתי שלהיות אינטליגנטי זה אומר להוכיח שאני יכול לנהל ויכוח לבד, בלי שום עזרה, אבל יהיה נחמד פשוט להבין משהו לשם שינוי.״

״מידה כנגד מידה זה מחזה מאוד פולמוסי,״ אמר ג'וני.

״אני יודע,״ אמר פטריק. ״בסופו של דבר קיבלתי באופן תיאורטי את הטענה שאנשים צריכים לסלוח על בסיס של 'אל תשפוטו למען לא תִּשָּׁפְטוּ, אבל אין בזה שום תוקף רגשי, לפחות לא במחזה.״

״בדיוק,״ אמר ג'וני. ״אם להתנהג רע היה סיבה מספקת לסלוח על התנהגות רעה, כולנו היינו נוטפים רוחב לב.״

״אבל מה זה סיבה מספקת?״ שאל פטריק.

״אין לי מושג. אני יותר ויותר משוכנע שדברים פשוט קורים, או לא פשוט קורים, ואין הרבה מה לעשות כדי לזרז אותם.״ ג'וני חשב על הרעיון הזה רק עכשיו, ולא היה משוכנע בו כלל וכלל.

״להיות בשל - זה העניין כולו,״ גנח פטריק.

״כן, בדיוק, מחזה אחר לגמרי,״ אמר ג'וני.

״חשוב להחליט באיזה מחזה אתה לפני שאתה יוצא מהמיטה,״ אמר פטריק.

״לא נראה לי שמישהו שמע על המחזה שנהיה בו הערב. מי זה הבוסינגטון־ליינים?״

״גם אתה מוזמן אליהם לארוחה?״ שאל פטריק. ״נראה לי שנצטרך להיתקע בכביש בגלל תקלה ברכב, מה דעתך? לאכול ארוחת ערב במלון. כל כך קשה להתמודד עם אנשים זרים בלי סמים.״

אף שבימים אלה ניזונו מארוחות על הגריל ומים מינרליים, פטריק וג'וני תחזקו נוסטלגיה ותיקה לקיומם הקודם.

״אבל כשעשינו סמים במסיבות, כל מה שראינו זה את הבפנים של השירותים,״ ציין ג'וני.

״אני יודע,״ אמר פטריק. ״כיום, כשאני נכנס לשירותים אני שואל את עצמי, 'מה יש לך לחפש פה? אתה כבר לא עושה סמים!' רק אחרי שאני יוצא משם בטריקת דלת אני קולט שרציתי להשתין. שניסע לצ'יטלי ביחד, אגב?״

״בטח, אבל אני צריך ללכת לפגישה של NA 1 בשלוש.״

״אני לא מבין איך אתה סובל את הפגישות האלה,״ אמר פטריק. ״הן לא מלאות באנשים מחרידים?״

״ברור שכן, אבל זה נכון לגבי כל חדר מלא אנשים,״ אמר ג'וני.

״אבל לפחות לא דורשים ממני להאמין באלוהים כדי ללכת למסיבה הזאת הערב.״

״אני בטוח שאם היו דורשים ממך היית מוצא דרך,״ צחק ג'וני. ״האתגר האמיתי הוא שזורקים אותך למים הרותחים של התנהגות־טובה ובאותו זמן מכריחים אותך לזמר את שבחיה.״

״הצביעות הזאת לא מדכאת אותך?״

״תשמח לשמוע שיש להם סיסמה בשביל זה: 'תעמיד פנים עד שתפנים'.״

פטריק פלט צליל של הקאה. ״לא נראה לי שלהלביש את יורד הים הישיש כמו אורח בחתונה יפתור את הבעיה, מה דעתך?״

״זה לא ככה. זה יותר כמו חדר מלא יורדי ים ישישים שמחליטים להרים מסיבה משלהם.״

״ישו המושיע!״ אמר פטריק. ״זה יותר גרוע ממה שחשבתי.״

״זה אתה שרוצה להתלבש כמו אורח בחתונה,״ אמר ג'וני. ״לא סיפרת לי שבפעם האחרונה שדפקת את הראש בקיר והתחננת להשתחרר מהתופת של ההתמכרות שלך, לא הצלחת להוציא מהראש את המשפט ההוא על הנרי ג'יימס: 'הוא היה חסר תקנה במנהגו לסעוד בחוץ והודה שהשיב בחיוב למאה וחמישים הזמנות בחורף 1878', או משהו כזה?״

״המממ,״ אמר פטריק.

״בכל אופן, זה לא קשה לך, לא לקחת סמים?״ שאל ג'וני.

״ברור שקשה לי, זה פאקינג סיוט,״ אמר פטריק. מאחר שנטל על עצמו לייצג את הסטואיות כנגד התרפיה, לא היתה לו כוונה להחמיץ את ההזדמנות להפריז בעוצמתו של הלחץ שהיה נתון בו.

״או שאני מתעורר באזור האפור,״ לחש, ״ומגלה ששכחתי איך לנשום ושכפות הרגליים שלי כל כך רחוקות שאני לא בטוח שאעמוד במחיר של הטיסה; או שזה הסרט האינסופי של עריפות ראש איטיות, פיקות־ברך שנהרסות במחי מכונית חולפת וכלבים שנלחמים על הכבד שאני די רוצה בחזרה. אם היו עושים סרט מהחיים הפנימיים שלי, זה היה יותר ממה שהציבור יכול לעמוד בו. אִמהות היו צורחות, ״תחזירו את המנסרים מטקסס, שנוכל לקבל קצת בידור משפחתי ראוי!״ ולכל התענוגות האלה מתלווה הפחד שאשכח כל מה שקרה לי אי־פעם ושכל הדברים שראיתי יאבדו, כמו שאומר הרפליקנט בסוף של בלייד ראנר, 'כמו דמעות בגשם'.״

״כן, כן,״ אמר ג'וני, שלא פעם שמע את פטריק מדקלם חלקים מהנאום הזה. ״אז למה אתה לא פשוט הולך על זה ודי?״

״איזושהי תערובת של גאווה ופחד,״ אמר פטריק, ואז שינה את הנושא במהירות ושאל מתי מסתיימת הפגישה של ג'וני. הם קבעו לצאת מדירתו של פטריק בשעה חמש.

פטריק הצית עוד סיגריה. השיחה עם ג'וני עוררה בו מתח. למה אמר ״איזושהי תערובת של גאווה ופחד״? האם הוא עדיין חושב שזה לא קוּל להודות בקיומו של איזשהו להט, אפילו באוזני המעולה שבחבריו? למה הוא חוסם רגשות חדשים בהרגלי דיבור ישנים? אולי זה לא היה ברור לאיש מלבדו, אבל הוא השתוקק בכל מאודו להפסיק לחשוב על עצמו, להפסיק את הכרייה הפתוחה של זיכרונותיו, להפסיק את הסחף האינטרוספקטיבי והרטרוספקטיבי של מחשבותיו. הוא רצה לפרוץ אל תוך עולם רחב יותר, ללמוד משהו, להטביע חותם. מעל לכול רצה להפסיק להיות ילד בלי להשתמש בהסוואה הזולה של ההורוּת.

״לא שיש הרבה סכנה שזה יקרה,״ מלמל פטריק בשעה שקם סוף־סוף מהמיטה ולבש זוג מכנסיים. חלפו כמעט לגמרי הימים שבהם נמשך לבחורות שלוחשות ״תיזהר, אני לא לוקחת אמצעי מניעה״ בזמן שאתה גומר בפנים. הוא נזכר איך אחת מהן דיברה בחיבה על מרפאות הפלה. ״זה די לוקסוס בזמן שאת שם. מיטה נוחה, אוכל טוב, ואת יכולה לספר את כל הסודות שלך לבנות האחרות כי את יודעת שבחיים לא תפגשי אותן שוב. אפילו ההליך די מלהיב. רק אחרי זה את נכנסת באמת לדיכאון.״

פטריק מחץ את הסיגריה שלו במאפרה והלך למטבח.

ולמה הוא היה חייב לתקוף את הפגישות של ג'וני? הן בסך הכול מקומות להתוודות בהם. למה הוא חייב להפוך כל דבר לקשה ומסובך כל כך? מצד שני, מה הטעם ללכת לאנשהו כדי להתוודות אם אתה לא מתכונן לומר את הדבר האחד והיחיד שיש לו חשיבות? יש דברים שמעולם לא סיפר לאף אחד ולעולם לא יספר.

 

 

סקירות וביקורות

אמנות האירוניה של פטריק מלרוז מיה סלע הארץ 14/06/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

אמנות האירוניה של פטריק מלרוז מיה סלע הארץ 14/06/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
פטריק מלרוז 3 - מעט תקווה אדוארד סנט אובין

1

פטריק התעורר בידיעה שחלם, אבל לא הצליח לשחזר את תכני החלום. הוא חש בכאב המוּכּר של הניסיון להתחקות אחר משהו שזה עתה צנח משפת התודעה שלו ונגוז אבל עדיין אפשר להסיק את קיומו מעצם היעדרו, כמו מערבולת של פיסות נייר שמכונית מהירה הותירה בחולפה.

הרסיסים המטושטשים של חלומו, שהתרחש כמדומה על גדת אגם, התערבבו בהפקה של מידה כנגד מידה שצפה בה עם ג'וני הול לילה קודם לכן. חרף בחירתו של הבמאי למקם את המחזה במסוף אוטובוסים, שום דבר לא היה יכול לגרוע מן ההלם שבשמיעת המילה ״רחמים״ פעמים רבות כל כך בערב אחד.

אולי כל הבעיות שלו נובעות מכך שאינו משתמש באוצר המילים הנכון, חשב, בפרץ חטוף של התלהבות שאִפשר לו להשליך מעליו את המצעים ולשקול קימה מהמיטה. הוא התהלך בְּעולם שבו המילה ״צדקה״, כמו אישה יפה החיה בצלו של בעלה הקנאי, תמיד מסויגת במילים ״סעודה״, ״ועדה״ או ״נשף״. ״חמלה״ היתה משהו שלאף אחד אין זמן בשבילו, ואילו ״רחמנות״ הופיעה תכופות בדמות טרוניות על עונשי מאסר קצרים. ובכל זאת, הוא ידע שהקשיים שלו מהותיים ועמוקים יותר.

הוא היה מותש מהצורך שליווה אותו כל חייו להיות בשני מקומות בעת ובעונה אחת: בגופו ומחוץ לגופו, על המיטה ועל מוט הווילון, בווריד ובמזרק, עין אחת מאחורי הרטייה ועין אחת מביטה ברטייה, מנסֶה להפסיק לִצפות באמצעות איבוד הכרה ואז כפוי לִצפות באניצי אובדן ההכרה ולהאיר את החשכה עד שתהיה גלויה לעין; מסַכֵּל כל התאמצות, אבל נתקף חוסר־מנוחה שמחבל בשוויון־הנפש; נמשך לחידודי לשון אבל סולד מנגיף הרב־משמעות; נוטה לחלק משפטים לשניים, לאזן אותם על חודו המסויג של ״אבל״, אבל עורג לשלוח את לשונו המגולגלת כמו לשון שממית ולתפוס זבוב מרוחק במיומנות בוטחת; נואש להימלט מן האירוניה החותרת תחת אושיותיה־היא ולומר את מה שהוא באמת מתכוון אליו, אבל באמת מתכוון למה שרק האירוניה תוכל לבטא.

שלא לדבר, חשב פטריק והוריד את רגליו מהמיטה בתנופה, על שני המקומות שבהם רצה להיות הערב: במסיבה של ברידג'ט ולא במסיבה של ברידג'ט. והוא לא היה במצב הרוח המתאים לסעוד עם אנשים ששמם בוסינגטון־ליין. הוא יטלפן לג'וני ויקבע להיפגש לארוחת ערב בארבע עיניים. הוא חייג את המספר אבל ניתק מיד, בהחלטה להתקשר שוב אחרי שיכין תה. הוא בקושי הספיק להניח את השפופרת כשהטלפון צלצל. ניקולס פראט טלפן כדי לגעור בו על כך שלא השיב להזמנה לצ'יטלִי.

״אין צורך להודות לי,״ אמר ניקולס פראט, ״על כך שהשגתי לך הזמנה לאירוע הנוצץ הזה הערב. אני חייב את זה לאבא היקר שלך, לדאוג שתקפוץ למים.״

״אני כמעט טובע בהם,״ אמר פטריק. ״בכל מקרה, אתה הכשרת את הקרקע להזמנה שלי לצ'יטלִי כשהבאת את ברידג'ט ללאקוסט כשהייתי בן חמש. כבר אז ראו עליה שהיא נועדה לגדוּלה חברתית.״

״אתה היית יותר מדי פרא אדם בשביל לשים לב למשהו כל כך חשוב,״ אמר ניקולס. ״אני זוכר שפעם ברחוב ויקטוריה נתת לי בעיטה חדה מאוד בשוקיים. קרטעתי במסדרון וניסיתי להסתיר את הייסורים כדי לא לצער את האמא הקדושה שלך. מה שלומה, אגב? לא רואים אותה בימים אלה.״

״מדהים, לא? היא כנראה חושבת שיש דברים טובים יותר לעשות מאשר ללכת למסיבות.״

״תמיד חשבתי שהיא קצת יוצאת דופן,״ אמר ניקולס בשׂום שכל.

״למיטב ידיעתי, היא מסיעה משלוח של עשרת אלפים מזרקים לפולין. אנשים אומרים שזה נהדר מצדה, אבל אני עדיין חושב שעניי עירך קודמים. היא היתה יכולה לחסוך לעצמה את המסע ופשוט להביא אותם לדירה שלי,״ אמר פטריק.

״חשבתי שכל זה כבר מאחוריך,״ אמר ניקולס.

״מאחורי, מלפני. קשה לדעת, כאן באזור האפור.״

״קצת מלודרמטי, לדבר ככה בגיל שלושים.״

״טוב, אתה מבין,״ נאנח פטריק, ״ויתרתי על הכול, אבל לא התחלתי לעשות שום דבר אחר במקום.״

״בתור התחלה אתה יכול לקחת את הבת שלי לצ'יטלִי.״

״לצערי זה לא יסתדר,״ שיקר פטריק, שלא סבל את אמנדה פראט. ״יש לי טרמפ עם מישהו אחר.״

״טוב, אז תפגוש אותה אצל הבוסינגטון־ליינים,״ אמר ניקולס. ״ואנחנו ניפגש במסיבה.״

פטריק לא שש להיענות להזמנה לצ'יטלִי מכמה סיבות. האחת היתה שדבי תהיה שם. אחרי שנים של ניסיונות לזרוק אותה, הצלחתו הפתאומית הותירה אותו אובד עצות. היא, לעומת זאת, נראתה כאילו ההתפכחות ממנו מסבה לה הנאה רבה יותר מכל דבר אחר ברומן הארוך שלהם. איך יוכל להאשים אותה? הוא דאב מרוב התנצלויות שלא נאמרו.

בשמונה השנים שחלפו מאז מות אביו חמקו נעוריו של פטריק ועברו מבלי שיחליף אותם סימן כלשהו לבגרות, אלא אם נטייתן של העצבות והתשישות להאפיל על השנאה והטירוף יכולה להיקרא ״בגרות״. את התחושה של ברירות שמתרבות ושבילים שמתפצלים החליף שממון הישיבה ליד המזח במחשבה על הרשימה הארוכה של ספינות שהחמיץ. הוא נגמל מהתמכרותו לסמים בכמה וכמה מרפאות, וכך נותרו ההפקרות וההוללות לשאת בעול במהוסס, כמו חיילים שאיבדו את המפקד שלהם. הכסף שלו, שהידלדל עקב פזרנות וחשבונות רפואיים, הציל אותו מעוני מבלי שיאפשר לו לקנות לעצמו מפלט משעמום. לאחרונה, לאֵימתו, הבין שיצטרך למצוא עבודה. לכן נרשם ללימודים במטרה לקבל הסמכה כפרקליט, בתקווה שיוכל להפיק מעט עונג מכך שישאיר פושעים רבים ככל האפשר מחוץ לכותלי הכלא.

החלטתו ללמוד משפטים לא הצליחה אלא להביא אותו לשכור מספריית וידיאו את 12 המושבעים. הוא בילה כמה ימים בצעידה הלוך ושוב, כשהוא משמיד עדים דמיוניים בהערות מוחצות או נשען בפתאומיות על איזה רהיט תוך שהוא אומר בבוז גואה, ״בכוונתי לטעון לפניכם כי בלֵיל ה...״, עד שנרתע לאחור, הפך לקורבן החקירה הצולבת שלו־עצמו והתמוטט בהתקף של יבבות היסטריוניות. הוא גם קנה כמה ספרים, כמו למשל מושג החוק, סטריט על דיני נזיקין וצ'רלסוורת' על רשלנות, וערמה זו של ספרי משפט התחרתה עכשיו על תשומת לבו אל מול להיטים ותיקים כמו שקיעת האלילים והמיתוס של סיזיפוס.

כשהתפוגגה השפעת הסמים, שנים אחדות קודם לכן, התחוור לו בהדרגה איך זה כנראה להיות צלול כל הזמן, רצף של מודעות נטולת הפוגות, מנהרה לבנה, חלולה ועמומה, כמו עצם שמצצו ממנה את הלשד. ״אני רוצה למות, אני רוצה למות, אני רוצה למות,״ מצא עצמו ממלמל תוך כדי ביצוע משימות רגילות בתכלית, נגרף ונקבר תחת מפולת של חרטות לקול המים המבעבעים בקומקום או הטוסט המנתר החוצה.

וכל אותו הזמן השתרע לפניו עֲבָרוֹ כמו גווייה הממתינה לחניטה. בכל לילה העירו אותו סיוטים אכזריים; מפוחד מכדי לישון, הוא נחלץ מבין הסדינים ספוגי הזיעה ועישן סיגריות עד שהשחר התגנב אל השמים, חיוור ומלוכלך כמו זימים של פטרייה רעילה. הדירה שלו באֶניסְמוֹר גארדנז היתה זרועה קלטות וידיאו אלימות, ביטוי קלוש כצל של סרט האלימות האינסופי שהוקרן בתוך ראשו. תמיד על סף ההזיה, הוא התהלך על קרקע שהתנודדה מעדנות, כמו גרון בעת בליעה.

והנורא מכול - ככל שנחל הצלחה במאבקו נגד הסמים, כך התחוור לו שמאבק זה אך כיסה על המאבק שלא להיעשות דומה לאביו. הטענה שכל אדם הורג את אשר יאהב נראתה לו כניחוש פרוע בהשוואה לוודאות הכמעט־מוחלטת שאדם יהפוך לדבר שהוא שונא. היו כמובן אנשים שלא שנאו דבר, אבל הם היו רחוקים מפטריק מכדי שידמיין את גורלם. זכר אביו עדיין הִפנט אותו ומשך אותו, כהולך בשנתו הנמשך לעבר מצוק של חיקוי תחרותי כנגד רצונו. סרקזם, סנוביזם, אכזריות ובגידה נראו מבחילים פחות מהביעותים שהולידו אותם. מה היה לו לעשות חוץ מאשר להפוך למכונה שהופכת בעתה לבוז? איך יוכל להניח למגננות שלו כשקרניים של אנרגיה נוירוטית, כמו זרקורים שסורקים שתי־וערב מתחם של בית כלא, אינן מאפשרות לאף מחשבה להימלט, לאף הערה לעבור ללא ביקורת.

הרדיפה אחר סקס, ההיקסמות מגוף זה או אחר, הריגוש הקטן של האורגזמה, כה קלוש ומאומץ בהשוואה לריגוש של הסמים, אבל כמו הזרקה חוזרים עליו שוב ושוב כי ביסודו של דבר תפקידו לשכך ולהרגיע - כל זה היה כפייתי דיו, אבל הסיבוכים החברתיים שבאו בעקבות זאת היו חשובים מכול: הבוגדנות, סכנת ההריון, הסכנה שיחטוף זיהום או שיתגלה, העונג שבַּגנֵבה, המתחים שהתעוררו במה שאחרת היה עלול להיות נסיבות משעממות ומייגעות מאוד; והדרך שבה הסקס התמזג עם חדירה לחוגים חברתיים שאננים יותר ויותר שבהם, אולי, ימצא לו מקום מנוחה, צורת חיים שתהיה שקולה לאינטימיות ולמרגוע שהציע חיבוק התמנון של הסמים הנרקוטיים.

פטריק הושיט יד לסיגריות שלו כשהטלפון צלצל שוב.

״אז מה שלומך?״ אמר ג'וני.

״אני תקוע במין חלום־בהקיץ פולמוסי כזה,״ אמר פטריק. ״אני לא יודע למה החלטתי שלהיות אינטליגנטי זה אומר להוכיח שאני יכול לנהל ויכוח לבד, בלי שום עזרה, אבל יהיה נחמד פשוט להבין משהו לשם שינוי.״

״מידה כנגד מידה זה מחזה מאוד פולמוסי,״ אמר ג'וני.

״אני יודע,״ אמר פטריק. ״בסופו של דבר קיבלתי באופן תיאורטי את הטענה שאנשים צריכים לסלוח על בסיס של 'אל תשפוטו למען לא תִּשָּׁפְטוּ, אבל אין בזה שום תוקף רגשי, לפחות לא במחזה.״

״בדיוק,״ אמר ג'וני. ״אם להתנהג רע היה סיבה מספקת לסלוח על התנהגות רעה, כולנו היינו נוטפים רוחב לב.״

״אבל מה זה סיבה מספקת?״ שאל פטריק.

״אין לי מושג. אני יותר ויותר משוכנע שדברים פשוט קורים, או לא פשוט קורים, ואין הרבה מה לעשות כדי לזרז אותם.״ ג'וני חשב על הרעיון הזה רק עכשיו, ולא היה משוכנע בו כלל וכלל.

״להיות בשל - זה העניין כולו,״ גנח פטריק.

״כן, בדיוק, מחזה אחר לגמרי,״ אמר ג'וני.

״חשוב להחליט באיזה מחזה אתה לפני שאתה יוצא מהמיטה,״ אמר פטריק.

״לא נראה לי שמישהו שמע על המחזה שנהיה בו הערב. מי זה הבוסינגטון־ליינים?״

״גם אתה מוזמן אליהם לארוחה?״ שאל פטריק. ״נראה לי שנצטרך להיתקע בכביש בגלל תקלה ברכב, מה דעתך? לאכול ארוחת ערב במלון. כל כך קשה להתמודד עם אנשים זרים בלי סמים.״

אף שבימים אלה ניזונו מארוחות על הגריל ומים מינרליים, פטריק וג'וני תחזקו נוסטלגיה ותיקה לקיומם הקודם.

״אבל כשעשינו סמים במסיבות, כל מה שראינו זה את הבפנים של השירותים,״ ציין ג'וני.

״אני יודע,״ אמר פטריק. ״כיום, כשאני נכנס לשירותים אני שואל את עצמי, 'מה יש לך לחפש פה? אתה כבר לא עושה סמים!' רק אחרי שאני יוצא משם בטריקת דלת אני קולט שרציתי להשתין. שניסע לצ'יטלי ביחד, אגב?״

״בטח, אבל אני צריך ללכת לפגישה של NA 1 בשלוש.״

״אני לא מבין איך אתה סובל את הפגישות האלה,״ אמר פטריק. ״הן לא מלאות באנשים מחרידים?״

״ברור שכן, אבל זה נכון לגבי כל חדר מלא אנשים,״ אמר ג'וני.

״אבל לפחות לא דורשים ממני להאמין באלוהים כדי ללכת למסיבה הזאת הערב.״

״אני בטוח שאם היו דורשים ממך היית מוצא דרך,״ צחק ג'וני. ״האתגר האמיתי הוא שזורקים אותך למים הרותחים של התנהגות־טובה ובאותו זמן מכריחים אותך לזמר את שבחיה.״

״הצביעות הזאת לא מדכאת אותך?״

״תשמח לשמוע שיש להם סיסמה בשביל זה: 'תעמיד פנים עד שתפנים'.״

פטריק פלט צליל של הקאה. ״לא נראה לי שלהלביש את יורד הים הישיש כמו אורח בחתונה יפתור את הבעיה, מה דעתך?״

״זה לא ככה. זה יותר כמו חדר מלא יורדי ים ישישים שמחליטים להרים מסיבה משלהם.״

״ישו המושיע!״ אמר פטריק. ״זה יותר גרוע ממה שחשבתי.״

״זה אתה שרוצה להתלבש כמו אורח בחתונה,״ אמר ג'וני. ״לא סיפרת לי שבפעם האחרונה שדפקת את הראש בקיר והתחננת להשתחרר מהתופת של ההתמכרות שלך, לא הצלחת להוציא מהראש את המשפט ההוא על הנרי ג'יימס: 'הוא היה חסר תקנה במנהגו לסעוד בחוץ והודה שהשיב בחיוב למאה וחמישים הזמנות בחורף 1878', או משהו כזה?״

״המממ,״ אמר פטריק.

״בכל אופן, זה לא קשה לך, לא לקחת סמים?״ שאל ג'וני.

״ברור שקשה לי, זה פאקינג סיוט,״ אמר פטריק. מאחר שנטל על עצמו לייצג את הסטואיות כנגד התרפיה, לא היתה לו כוונה להחמיץ את ההזדמנות להפריז בעוצמתו של הלחץ שהיה נתון בו.

״או שאני מתעורר באזור האפור,״ לחש, ״ומגלה ששכחתי איך לנשום ושכפות הרגליים שלי כל כך רחוקות שאני לא בטוח שאעמוד במחיר של הטיסה; או שזה הסרט האינסופי של עריפות ראש איטיות, פיקות־ברך שנהרסות במחי מכונית חולפת וכלבים שנלחמים על הכבד שאני די רוצה בחזרה. אם היו עושים סרט מהחיים הפנימיים שלי, זה היה יותר ממה שהציבור יכול לעמוד בו. אִמהות היו צורחות, ״תחזירו את המנסרים מטקסס, שנוכל לקבל קצת בידור משפחתי ראוי!״ ולכל התענוגות האלה מתלווה הפחד שאשכח כל מה שקרה לי אי־פעם ושכל הדברים שראיתי יאבדו, כמו שאומר הרפליקנט בסוף של בלייד ראנר, 'כמו דמעות בגשם'.״

״כן, כן,״ אמר ג'וני, שלא פעם שמע את פטריק מדקלם חלקים מהנאום הזה. ״אז למה אתה לא פשוט הולך על זה ודי?״

״איזושהי תערובת של גאווה ופחד,״ אמר פטריק, ואז שינה את הנושא במהירות ושאל מתי מסתיימת הפגישה של ג'וני. הם קבעו לצאת מדירתו של פטריק בשעה חמש.

פטריק הצית עוד סיגריה. השיחה עם ג'וני עוררה בו מתח. למה אמר ״איזושהי תערובת של גאווה ופחד״? האם הוא עדיין חושב שזה לא קוּל להודות בקיומו של איזשהו להט, אפילו באוזני המעולה שבחבריו? למה הוא חוסם רגשות חדשים בהרגלי דיבור ישנים? אולי זה לא היה ברור לאיש מלבדו, אבל הוא השתוקק בכל מאודו להפסיק לחשוב על עצמו, להפסיק את הכרייה הפתוחה של זיכרונותיו, להפסיק את הסחף האינטרוספקטיבי והרטרוספקטיבי של מחשבותיו. הוא רצה לפרוץ אל תוך עולם רחב יותר, ללמוד משהו, להטביע חותם. מעל לכול רצה להפסיק להיות ילד בלי להשתמש בהסוואה הזולה של ההורוּת.

״לא שיש הרבה סכנה שזה יקרה,״ מלמל פטריק בשעה שקם סוף־סוף מהמיטה ולבש זוג מכנסיים. חלפו כמעט לגמרי הימים שבהם נמשך לבחורות שלוחשות ״תיזהר, אני לא לוקחת אמצעי מניעה״ בזמן שאתה גומר בפנים. הוא נזכר איך אחת מהן דיברה בחיבה על מרפאות הפלה. ״זה די לוקסוס בזמן שאת שם. מיטה נוחה, אוכל טוב, ואת יכולה לספר את כל הסודות שלך לבנות האחרות כי את יודעת שבחיים לא תפגשי אותן שוב. אפילו ההליך די מלהיב. רק אחרי זה את נכנסת באמת לדיכאון.״

פטריק מחץ את הסיגריה שלו במאפרה והלך למטבח.

ולמה הוא היה חייב לתקוף את הפגישות של ג'וני? הן בסך הכול מקומות להתוודות בהם. למה הוא חייב להפוך כל דבר לקשה ומסובך כל כך? מצד שני, מה הטעם ללכת לאנשהו כדי להתוודות אם אתה לא מתכונן לומר את הדבר האחד והיחיד שיש לו חשיבות? יש דברים שמעולם לא סיפר לאף אחד ולעולם לא יספר.