ארץ הגאות והשפל
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ארץ הגאות והשפל
מכר
מאות
עותקים
ארץ הגאות והשפל
מכר
מאות
עותקים

ארץ הגאות והשפל

4.6 כוכבים (17 דירוגים)

עוד על הספר

  • תרגום: יעל אכמון
  • הוצאה: מנדלי, ינשוף
  • תאריך הוצאה: 2007
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 329 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 29 דק'

אמיטאב גוש

אמיטאב גוש (באנגלית: Amitav Ghosh, בבנגלית: অমিতাভ ঘোষ; נולד ב-11 ביולי 1956) הוא סופר הודי המתגורר בניו יורק. הוא סיים תואר ראשון בהיסטוריה ותואר שני בסוציולוגיה באוניברסיטת דלהי שבהודו, עשה לימודי תעודה בערבית בטוניס ולמד בפקולטה לאומנות באוניברסיטת אלכסנדריה. למד אנתרופולוגיה חברתית לתואר שני ושלישי באוקספורד, וקיבל תואר דוקטור ב-1982.

גוש פרש מהעיסוק באנתרופולוגיה לטובת כתיבת והוראת ספרות. באופן עמוק הוא חושב כבן לתרבות ההודית אך חשיבתו המחקרית מדעית היא מערבית.

בין ספריו כלולים עוד ארבעה ספרי פרוזה ("מעגל ההגיון" 1987, "קווי הצל" 1988, "כרומוזום כלכותה" 1996 ו"ארמון הזכוכית" 2000), ספר עיון בשם "בארץ עתיקה", 1992 שזכה לסרט תיעודי בן 40 דקות ב-BBC וקובץ מאמרים "ריקוד בקמבודיה", 1998 כמו כן פרסם עשרות מאמרים שחלקם זכו גם הם בפרסים יוקרתיים.

ספריו תורגמו לשפות רבות. בעברית יצאו "כרומוזום כלכותה" (חרגול 2003) ו"ארמון הזכוכית" (כנרת 2003).

אמיטב גוש הוא פרופסור מבוקש שכיהן כפרופ' אורח בתחומים שונים באוניברסיטאות רבות ביניהן הארוורד, קולומביה (ניו-יורק), קהיר, דלהי, כלכותה, ווירג'יניה, פנסילבניה ועוד.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/m8rpsjsf

תקציר

בין הים ומישורי בנגל, לחופה המזרחי של הודו, שוכן ארכיפלג עצום של איים. חלקם רחבים וחלקם לא עולים בגודלם על שונית, חלקם קיימים מאז תחילת ההיסטוריה המתועדת ואילו אחרים שטפו הגלים רק לאחרונה לכלל קיום. זהו הסונדרבאנס - הארץ היפה. מקום ללא גבולות ברורים בין מים מתוקים ומי המלח, בין נהרות וים, ואפילו בין יבשה ומים. הגאות חודרת יותר ממאתיים מיל לעומק היבשה, ובכל יום נעלמים אלפי דונמים של יערות עצי מנגרובה ומופיעים מחדש כעבור כמה שעות.

רק המנושלים באמת העזו לבוא לכאן, אל בין הטיגרסים והתנינים אוכלי האדם המולכים במקום, להוציא את לחמם מהבוץ העוין בארץ של חידלון. כאן בתחילת המאה שעברה, ייסד סקוטי בעל חזון ישוב אוטופי שבו יוכלו לחיות אנשים בני כל גזע, מעמד ודת. מתיישבי הסונדרבאנס מאמינים שאדם שלבו אינו טהור המעז לחדור אל מבוך האיים, לא ימצא את דרכו חזרה.

אל מקום זה מגיעים פיאלי רוי, אמריקנית ילידת הודו, וקאנאי דוט, איש עסקים מתוחכם תושב דלהי. הגעתם מפרה ומערערת את האיזון העדין של החיים במקום, ומעוררת תהליך גורלי של שינוי. קאנאי חזר את האיים לבקשת דודתו, אישיות מקומית חשובה, כדי לעבור על כתבים שהשאיר מאחוריו בעלה, רדיקל פוליטי שמת בנסיבות מסתוריות במהלך התקוממות מקומית. פיאלי רוי, פיה, הגיעה כדי לחפש אחר דולפין הנהרות הנדיר החי באזור. פיה שוכרת את שירותיו של פוקיר, דייג מקומי, כדי שידריך אותה בין האיים. קאנאי מתרגם עבורה ומתווך בין השניים. מנקודה זו מתחילים זרמי הגאות לעשות את שלהם.

בספר זה מגלה לנו אמיטב גוש עולם לא מוכר. הוא מעלה בכשרונו מקום ייחודי ומרתק ומפיח בו חיים מלאים בהסטוריה ובמיתוס. אך ההישג העיקרי של ארץ הגאות והשפל טמון במחקר של ג'ונגל מרוחק, חשוך ומסתורי בהרבה: נבכי הלב והרוח האנושית. בכתיבתו עוסק גוש בעימות בין כוחם האימתני של איתני הטבע לבין רוח האדם וברומן זה הוא חוזר ושואל מה הסכנה השוכנת שם, מהן האשליות ואיזה אדם מסוגל לשפוט באמת אדם אחר.

ביקורות מחו"ל:

"אמיטב גוש עומד במקום בולט בין הסופרים שהייתי רוצה שקוראים בכל העולם ילמדו להכיר טוב יותר"
-סיאטל טיימס

"את ספרו החמישי הנהדר של גוש לא בדיוק קוראים, אלא משתכנים בגוף דמויותיו ובארכיפלג הבוגדני של הסונדרבאנס... תפאורה משכרת לסיפור סבוך"
-Publishers Weekly

"ארץ הגאות והשפל" הוא מערבולת נפלאה של שאלות פוליטיות, חברתיות וסביבתיות, המוצגות דרך סיפור עשיר ברומנטיקה, מתח ושירה"
-וושינגטון פוסט

"סופר מרתק ויצירתי" - הטיימס "... דרך התמקדות מקסימה, קנאית ואפילו יפהפיה במקום... (גוש) יצר סיפור גדול וצבעוני ועולם חושני שבתוכם אנחנו נעלמים בשמחה"
-O, כתב העת של אופרה

 

פרק ראשון

ארץ הגאויות

קאנאי הבחין בה ברגע שירד אל הרציף ההומה: הוא לא הוטעה כלל משערה השחור הקצוץ או מבגדי הנער שלבשה - מכנסי כותנה רפויים וחולצה לבנה גדולה מדי. עיניו שוטטו בין דוכני החטיפים ומוכרי התה אשר הציעו את סחורתם על הרציף, וננעצו בדמותה הדקה והנאה. פניה היו ארוכות וצרות, משורטטות באלגנטיות שעמדה בניגוד לתספורתה החמורה. על מצחה לא היה בינדי וזרועותיה היו עירומות מצמידים ואצעדות, אולם באחת מאוזניה היה עגיל כסף שבהק על רקע עורה השזוף.

קאנאי ראה בעצמו אנין טעם של ממש, אדם בעל יכולת לאמוד נשים ולהעריכן. הוא נמלא סקרנות למראה יציבתה, למראה גינוניה הזרים בעליל. עלה על דעתו פתאום שאולי, למרות הנזם הכסוף ועורה הכהה, היא אינה הודית בלאומיותה, אלא במוצאה בלבד. וברגע שהמחשבה עלתה במוחו הוא היה משוכנע בכך: היא הייתה זרה; הדבר היה גלוי בתנוחת גופה, בצורת עמידתה, באופן שבו הייתה מאוזנת על עקביה ברגליים פשוקות כמו מתאגרף במשקל זבוב. בקהל של תלמידות מכללה ברחוב פארק בכולכתה ייתכן שלא הייתה נראית חריגה לחלוטין, אבל כאן, על רקע תחנת הרכבת המפויחת של דאקוריה, האנדרוגיניות המוקפדת שלה נראתה חריגה, כמעט אקזוטית.

מדוע שאישה צעירה, זרה, תעמוד בתחנת רכבת בדרום כולכתה ותמתין לרכבת לקאנינג? אמת, קו זה היה היחיד שהגיע לסונדרבאנס. אבל למיטב ידיעתו, תיירים מעולם לא נסעו בו - המעטים שטיילו בכיוון זה בחרו בדרך כלל בדרך המים, ושכרו סירות קיטור או מנוע במזח הנהר של כולכתה. ברכבת השתמשו בעיקר נוסעים קבועים, תושבי הסביבה אשר הגיעו מהכפרים הסובבים לעבוד בעיר.

הוא ראה אותה פונה לשאול משהו את אחד האנשים ונתקף דחף להקשיב לשיחה. השפה הייתה מקור מחייתו ואהבתו הגדולה, ולעתים קרובות לא הצליח לעמוד בפיתוי העז, וצותת לשיחות במקומות ציבוריים. הוא נדחק בהמון והגיע לטווח שמיעה, בדיוק כאשר היא סיימה משפט במילים, 'רכבת לקאנינג?' אחד מהאנשים החל להסביר, בלוויית תנועת זרוע. אבל ההסבר נאמר בבנגלית והיא לא הבינה דבר. היא הפסיקה את האיש ביד מורמת ואמרה בהתנצלות שאינה יודעת בנגלית: אמי בנגלה ג'אני נה. על-פי הצורה המגושמת שבה ביטאה את המילים, היה ברור שהייתה זו אמת לאמיתה: כמנהגם של זרים בכל מקום, כל שלמדה מהשפה היה האזהרה שאינה מבינה אותה.

קאנאי היה "הזר" הנוסף היחיד על הרציף, ובמהרה משך תשומת לב בעצמו. גובהו היה בינוני ובגילו, ארבעים ושתיים, החל שערו המלא עדיין להכסיף ברקות. בתנוחת ראשו ובעמידתו היציבה ניכרו ביטחון שקט, אמונה מבוססת היטב ביכולתו להצליח ברוב הנסיבות. אף-על-פי ששאר פניו היו חלקות, סביב עיניו היו קמטים דקים - אולם חריצים אלה, שהדגישו את חיוניותן של פניו, הצביעו על נעורים ולאו דווקא על הזדקנות. אף-על-פי שפעם היה מבנה גופו דק, מותניו התעבו עם השנים. בכל זאת היו תנועותיו קלילות, מלאות ערנות שמקורה בנטייתו מלידה של נווד לחיות את הרגע.

קאנאי נשא איתו מזוודה עם גלגלים בעלת ידית נשלפת. עבור הרוכלים והמוכרים שהציעו את מרכולתם בקו הרכבת לקאנינג, הייתה מזוודה זו אחד מפרטים רבים בהופעתו של קאנאי - כגון משקפי השמש שלו, מכנסי הקורדרוי ונעלי הזמש - שרמזו על שגשוג של גיל העמידה, על עירוניות ועל עושר. ובשל כך צרו עליו אינספור רוכלים, פרחחי רחוב וחבורות נערים אשר ניסו לגייס מימון למגוון מטרות: רק כאשר הרכבת החשמלית הירוקה-צהובה נעצרה סוף-סוף בתחנה, הצליח לחמוק מפמליה תובענית זאת.

בעודו עולה לרכבת הוא הבחין שהבחורה הזרה בעלת ניסיון במסעות: היא סחבה בעצמה את שני תרמיליה העצומים, מרחיקה בנפנוף יד חצי תריסר סבלים שצבאו עליה. בגפיה היה כוח שלא עלה בקנה אחד עם קומתה הנמוכה וגופה הדקיק; היא הניפה את התרמילים אל הקרון בנינוחות מלאת ניסיון ונדחקה בין המון הנוסעים. הוא שקל לרגע לומר לה שיש ברכבת קרון לנשים בלבד, אבל היא נסחפה פנימה ונעלמה מעיניו.

קול שריקה נשמע וקאנאי נדחק בעצמו בין האנשים. בעלותו לרכבת הבחין במושב פנוי ומיהר להתיישב. הוא תכנן לקרוא במהלך הנסיעה, אך בעודו שולף את ניירותיו נראה לו שהמושב שמצא אינו מספק במיוחד. האור לא היה חזק מספיק לקריאה, ולימינו ישבה אישה האוחזת תינוק מייבב: הוא ידע שיתקשה להתרכז אם יהיה עליו להדוף מעליו צמד אגרופים זעירים מתנופפים. המושב שלשמאלו נראה לו כעת עדיף על שלו, שכן נמצא ממש ליד החלון - הבעיה היחידה הייתה שמושב זה היה תפוס בידי גבר השקוע בקריאת עיתון בנגלי. קאנאי בחן לרגע את האיש והבחין כי היה מבוגר וכנוע למראה, מישהו שייתכן בהחלט כי יצליח לשכנעו לוותר על המושב.

"ארה מושאי, האם יורשה לי לומר מילה?" קאנאי רכן אל שכנו, שולח אליו חיוך ובו מלוא כוח השכנוע שלו. "אם זה לא חשוב לך במיוחד, האם תסכים להתחלף איתי במקום? יש לי הרבה עבודה וליד החלון יש יותר אור".

קורא העיתון נעץ בו מבט נדהם ולרגע נדמה שיביע מחאה או יתנגד. אולם בהבחינו בבגדיו של קאנאי ופרטי הופעתו האחרים, נראה כי שינה את דעתו: ללא ספק היה הדובר אדם בעל השפעה, אולי כזה המכיר באופן אישי שוטרים, פוליטיקאים ואנשים חשובים אחרים. מדוע להסתבך בצרות? הוא ויתר באדיבות ופינה את המושב שלצד החלון.

קאנאי היה מרוצה על שהשיג את מטרתו ללא מהומה. הוא הנהן בתודה לאיש והחליט לקנות לו כוס תה כאשר אחד הצ'א-אלה יעבור שוב על פני החלון. הוא פתח את הכיס החיצוני של מזוודתו ושלף כמה דפים מכוסים בכתב בנגלי צפוף. הוא פרש את הדפים על ברכיו והתחיל לקרוא...

"באגדותינו נאמר שירידתה של האלה גנגה מן השמים הייתה מבקעת את האדמה, אילולא מיתן האל שיווה את שטף זרימתה כשקשר אותו לתלתליו המרוחים באפר. לאחר שמיעת הסיפור, נראה הנהר באור חדש: כצמה אלוהית, למשל, כחבל אדיר עשוי מים, המתפתל במישורים הצמאים, רחבי הידיים. רק בסוף דרכו של הנהר מתברר שיש צד נוסף לסיפור - וחלק זה באגדה מפתיע תמיד, שכן לעולם אין מספרים אותו ועל כן אין מעלים אותו על הדעת. זהו הסוף: בנקודה מסוימת הצמה נפרמת; שערו הסבוך של האל שיווה נפרץ לכדי סבך רחב ידיים. לאחר שעוברים נקודה זאת מתנער הנהר מכבליו ומתפצל למאות ואפילו לאלפי קווצות סבוכות.

"עד שאתה רואה זאת במו עיניך, כמעט בלתי אפשרי להאמין שכאן, כלוא בין הים ומישורי בנגל, נח ארכיפלג עצום של איים. אולם כך אכן הדבר: ארכיפלג המתמשך לאורך שלוש מאות קילומטרים כמעט, מנהר הוגלי שבמערב בנגל ועד לחופי הנהר מגנה בבנגלדש.

"האיים הם החוטים המידלדלים מאריגה של הודו, השוליים הבלויים של הסארי שלה, האצ'ול הנשרך אחריה רטוב ממימי הים. האיים נמנים באלפים; יש בהם רחבי ידיים ויש קטנים כשרטונים; כמה מהם שרדו לאורך ההיסטוריה המתועדת כולה ואילו אחרים בצבצו מהמים רק לפני שנה או שנתיים. איים אלה הם הפיצוי שמעלים הנהרות, המנחה שבאמצעותה הם משיבים לאדמה את שלקחו ממנה, אולם בדרך המאששת את שליטתם הנצחית בשי שהעניקו. ערוצי הנהרות נפרשים על פני האדמה כרשת דקה, יוצרים אזור שבו הגבולות בין האדמה והמים משתנים תדיר, לעולם בלתי צפויים. יש בערוצים אלה נהרות אדירים, רחבים עד כדי כך שהחוף שמנגד אינו נראה לעין; אורכם של אחרים אינו עולה על שניים או שלושה קילומטרים ורוחבם כמה מאות מטרים בלבד. אולם כל אחד מערוצים אלה מהווה 'נהר' בפני עצמו ולכל אחד מהם שם מעניין משלו. בנקודות ההצטלבות של הערוצים נפגשים לעתים קרובות ארבעה, חמישה ואפילו שישה נהרות: בנקודות אלה נפרשים המים מאופק עד אופק והיער מידלדל עד שאינו אלא שמועה מרוחקת על אדמה, המהדהדת מן האופק. בשפת המקום נקרא מקום מפגש כזה מוהונה - מילה שלה חן משונה, עטופה בשכבות רבות של קסם.

"שום גבול אינו מפריד בין המים המתוקים והמלוחים, הנהר והים. הגאות מגיעה עד שלוש מאות קילומטרים בלב היבשה. בכל יום, אלפי דונמים של יער נעלמים מתחת למים ומגיחים שוב כעבור כמה שעות. הזרמים חזקים כל-כך עד שהם מעצבים את האיים מחדש מדי יום ביומו - בימים מסוימים המים תולשים צוקים וחצאי איים שלמים; בפעמים אחרות הם פולטים מתוכם רצועות סלע ושרטונים שלא היו שם קודם לכן.

"כאשר הגאות יוצרת שטח אדמה חדש, בין לילה מתחילים המנגרובים לנבוט. בתנאים המתאימים, הם עשויים להתפשט ולכסות אי חדש בתוך שנים ספורות בלבד. יער המנגרובים מהווה יקום בפני עצמו, שונה לחלוטין מכל שטח מיוער או ג'ונגל אחר. אין שם עצים נישאים, מכוסי קנוקנות, שום שרכים או פרחי בר, שום קופים מפטפטים או תוכים. עלי המנגרובים קשים ומחוספסים, ענפיהם מסוקסים ועלוותם צפופה עד כדי כך שלעתים לא ניתן לפרוץ בה דרך. הראות מוגבלת והאוויר טחוב ומחניק. אדם הנקלע לשם יודע מיד שהמקום עוין את נוכחותו, שהוא ערמומי ורב-תושייה, נחוש להשמידו או לגרשו. עשרות אנשים מוצאים את מותם מדי שנה בחיבוקם הקטלני של המנגרובים, קורבן לטיגריסים, לנחשים ולתנינים.

"אין ביער המנגרובים יופי שובה לב ומזמין: אולם השם שניתן לארכיפלג הוא הסונדרבאן, שמשמעותו היער היפהפה. יש המאמינים שמקור המילה בזן נפוץ של מנגרובים - עץ הסונדרי, או בשמו הלטיני הריטריה מינור. אולם מקור המילה תמוה לא פחות משכיחותה כיום, שכן ברשומות הקיסרים המוגולים נקרא אזור זה לא על שם עץ כי אם על שם גאות - באטי. ובפי תושבי האיים נקרא האזור באטיר דש - ארץ הגאויות. אבל באטי אין משמעותו 'גאויות' אלא שלב מסוים במחזור הגאויות, שלב השפל, הבאטה. ארץ זו שקועה למחצה במים בעת שיא הגאות: רק עם השפל מולידים המים את היער. בראותך לידה משונה זאת, תולדת משיכת הירח, אתה מבין מדוע השם "ארץ הגאויות" אינו רק נכון אלא גם הכרחי. שכן בדומה לאשכולות של רילקה התלויים מעץ הלוז ולגשם האביבי היורד על האדמה השחורה, כשאנו חוזים בשפל

"תמיד דמינו האושר

הנשא, וידע לבבנו בתמיהה, במפתיע,

מהו אושר יורד"

אמיטאב גוש

אמיטאב גוש (באנגלית: Amitav Ghosh, בבנגלית: অমিতাভ ঘোষ; נולד ב-11 ביולי 1956) הוא סופר הודי המתגורר בניו יורק. הוא סיים תואר ראשון בהיסטוריה ותואר שני בסוציולוגיה באוניברסיטת דלהי שבהודו, עשה לימודי תעודה בערבית בטוניס ולמד בפקולטה לאומנות באוניברסיטת אלכסנדריה. למד אנתרופולוגיה חברתית לתואר שני ושלישי באוקספורד, וקיבל תואר דוקטור ב-1982.

גוש פרש מהעיסוק באנתרופולוגיה לטובת כתיבת והוראת ספרות. באופן עמוק הוא חושב כבן לתרבות ההודית אך חשיבתו המחקרית מדעית היא מערבית.

בין ספריו כלולים עוד ארבעה ספרי פרוזה ("מעגל ההגיון" 1987, "קווי הצל" 1988, "כרומוזום כלכותה" 1996 ו"ארמון הזכוכית" 2000), ספר עיון בשם "בארץ עתיקה", 1992 שזכה לסרט תיעודי בן 40 דקות ב-BBC וקובץ מאמרים "ריקוד בקמבודיה", 1998 כמו כן פרסם עשרות מאמרים שחלקם זכו גם הם בפרסים יוקרתיים.

ספריו תורגמו לשפות רבות. בעברית יצאו "כרומוזום כלכותה" (חרגול 2003) ו"ארמון הזכוכית" (כנרת 2003).

אמיטב גוש הוא פרופסור מבוקש שכיהן כפרופ' אורח בתחומים שונים באוניברסיטאות רבות ביניהן הארוורד, קולומביה (ניו-יורק), קהיר, דלהי, כלכותה, ווירג'יניה, פנסילבניה ועוד.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/m8rpsjsf

סקירות וביקורות

והוא בסוף מערב שירי לב-ארי הארץ 06/02/2006 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: יעל אכמון
  • הוצאה: מנדלי, ינשוף
  • תאריך הוצאה: 2007
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 329 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 29 דק'

סקירות וביקורות

והוא בסוף מערב שירי לב-ארי הארץ 06/02/2006 לקריאת הסקירה המלאה >
ארץ הגאות והשפל אמיטאב גוש

ארץ הגאויות

קאנאי הבחין בה ברגע שירד אל הרציף ההומה: הוא לא הוטעה כלל משערה השחור הקצוץ או מבגדי הנער שלבשה - מכנסי כותנה רפויים וחולצה לבנה גדולה מדי. עיניו שוטטו בין דוכני החטיפים ומוכרי התה אשר הציעו את סחורתם על הרציף, וננעצו בדמותה הדקה והנאה. פניה היו ארוכות וצרות, משורטטות באלגנטיות שעמדה בניגוד לתספורתה החמורה. על מצחה לא היה בינדי וזרועותיה היו עירומות מצמידים ואצעדות, אולם באחת מאוזניה היה עגיל כסף שבהק על רקע עורה השזוף.

קאנאי ראה בעצמו אנין טעם של ממש, אדם בעל יכולת לאמוד נשים ולהעריכן. הוא נמלא סקרנות למראה יציבתה, למראה גינוניה הזרים בעליל. עלה על דעתו פתאום שאולי, למרות הנזם הכסוף ועורה הכהה, היא אינה הודית בלאומיותה, אלא במוצאה בלבד. וברגע שהמחשבה עלתה במוחו הוא היה משוכנע בכך: היא הייתה זרה; הדבר היה גלוי בתנוחת גופה, בצורת עמידתה, באופן שבו הייתה מאוזנת על עקביה ברגליים פשוקות כמו מתאגרף במשקל זבוב. בקהל של תלמידות מכללה ברחוב פארק בכולכתה ייתכן שלא הייתה נראית חריגה לחלוטין, אבל כאן, על רקע תחנת הרכבת המפויחת של דאקוריה, האנדרוגיניות המוקפדת שלה נראתה חריגה, כמעט אקזוטית.

מדוע שאישה צעירה, זרה, תעמוד בתחנת רכבת בדרום כולכתה ותמתין לרכבת לקאנינג? אמת, קו זה היה היחיד שהגיע לסונדרבאנס. אבל למיטב ידיעתו, תיירים מעולם לא נסעו בו - המעטים שטיילו בכיוון זה בחרו בדרך כלל בדרך המים, ושכרו סירות קיטור או מנוע במזח הנהר של כולכתה. ברכבת השתמשו בעיקר נוסעים קבועים, תושבי הסביבה אשר הגיעו מהכפרים הסובבים לעבוד בעיר.

הוא ראה אותה פונה לשאול משהו את אחד האנשים ונתקף דחף להקשיב לשיחה. השפה הייתה מקור מחייתו ואהבתו הגדולה, ולעתים קרובות לא הצליח לעמוד בפיתוי העז, וצותת לשיחות במקומות ציבוריים. הוא נדחק בהמון והגיע לטווח שמיעה, בדיוק כאשר היא סיימה משפט במילים, 'רכבת לקאנינג?' אחד מהאנשים החל להסביר, בלוויית תנועת זרוע. אבל ההסבר נאמר בבנגלית והיא לא הבינה דבר. היא הפסיקה את האיש ביד מורמת ואמרה בהתנצלות שאינה יודעת בנגלית: אמי בנגלה ג'אני נה. על-פי הצורה המגושמת שבה ביטאה את המילים, היה ברור שהייתה זו אמת לאמיתה: כמנהגם של זרים בכל מקום, כל שלמדה מהשפה היה האזהרה שאינה מבינה אותה.

קאנאי היה "הזר" הנוסף היחיד על הרציף, ובמהרה משך תשומת לב בעצמו. גובהו היה בינוני ובגילו, ארבעים ושתיים, החל שערו המלא עדיין להכסיף ברקות. בתנוחת ראשו ובעמידתו היציבה ניכרו ביטחון שקט, אמונה מבוססת היטב ביכולתו להצליח ברוב הנסיבות. אף-על-פי ששאר פניו היו חלקות, סביב עיניו היו קמטים דקים - אולם חריצים אלה, שהדגישו את חיוניותן של פניו, הצביעו על נעורים ולאו דווקא על הזדקנות. אף-על-פי שפעם היה מבנה גופו דק, מותניו התעבו עם השנים. בכל זאת היו תנועותיו קלילות, מלאות ערנות שמקורה בנטייתו מלידה של נווד לחיות את הרגע.

קאנאי נשא איתו מזוודה עם גלגלים בעלת ידית נשלפת. עבור הרוכלים והמוכרים שהציעו את מרכולתם בקו הרכבת לקאנינג, הייתה מזוודה זו אחד מפרטים רבים בהופעתו של קאנאי - כגון משקפי השמש שלו, מכנסי הקורדרוי ונעלי הזמש - שרמזו על שגשוג של גיל העמידה, על עירוניות ועל עושר. ובשל כך צרו עליו אינספור רוכלים, פרחחי רחוב וחבורות נערים אשר ניסו לגייס מימון למגוון מטרות: רק כאשר הרכבת החשמלית הירוקה-צהובה נעצרה סוף-סוף בתחנה, הצליח לחמוק מפמליה תובענית זאת.

בעודו עולה לרכבת הוא הבחין שהבחורה הזרה בעלת ניסיון במסעות: היא סחבה בעצמה את שני תרמיליה העצומים, מרחיקה בנפנוף יד חצי תריסר סבלים שצבאו עליה. בגפיה היה כוח שלא עלה בקנה אחד עם קומתה הנמוכה וגופה הדקיק; היא הניפה את התרמילים אל הקרון בנינוחות מלאת ניסיון ונדחקה בין המון הנוסעים. הוא שקל לרגע לומר לה שיש ברכבת קרון לנשים בלבד, אבל היא נסחפה פנימה ונעלמה מעיניו.

קול שריקה נשמע וקאנאי נדחק בעצמו בין האנשים. בעלותו לרכבת הבחין במושב פנוי ומיהר להתיישב. הוא תכנן לקרוא במהלך הנסיעה, אך בעודו שולף את ניירותיו נראה לו שהמושב שמצא אינו מספק במיוחד. האור לא היה חזק מספיק לקריאה, ולימינו ישבה אישה האוחזת תינוק מייבב: הוא ידע שיתקשה להתרכז אם יהיה עליו להדוף מעליו צמד אגרופים זעירים מתנופפים. המושב שלשמאלו נראה לו כעת עדיף על שלו, שכן נמצא ממש ליד החלון - הבעיה היחידה הייתה שמושב זה היה תפוס בידי גבר השקוע בקריאת עיתון בנגלי. קאנאי בחן לרגע את האיש והבחין כי היה מבוגר וכנוע למראה, מישהו שייתכן בהחלט כי יצליח לשכנעו לוותר על המושב.

"ארה מושאי, האם יורשה לי לומר מילה?" קאנאי רכן אל שכנו, שולח אליו חיוך ובו מלוא כוח השכנוע שלו. "אם זה לא חשוב לך במיוחד, האם תסכים להתחלף איתי במקום? יש לי הרבה עבודה וליד החלון יש יותר אור".

קורא העיתון נעץ בו מבט נדהם ולרגע נדמה שיביע מחאה או יתנגד. אולם בהבחינו בבגדיו של קאנאי ופרטי הופעתו האחרים, נראה כי שינה את דעתו: ללא ספק היה הדובר אדם בעל השפעה, אולי כזה המכיר באופן אישי שוטרים, פוליטיקאים ואנשים חשובים אחרים. מדוע להסתבך בצרות? הוא ויתר באדיבות ופינה את המושב שלצד החלון.

קאנאי היה מרוצה על שהשיג את מטרתו ללא מהומה. הוא הנהן בתודה לאיש והחליט לקנות לו כוס תה כאשר אחד הצ'א-אלה יעבור שוב על פני החלון. הוא פתח את הכיס החיצוני של מזוודתו ושלף כמה דפים מכוסים בכתב בנגלי צפוף. הוא פרש את הדפים על ברכיו והתחיל לקרוא...

"באגדותינו נאמר שירידתה של האלה גנגה מן השמים הייתה מבקעת את האדמה, אילולא מיתן האל שיווה את שטף זרימתה כשקשר אותו לתלתליו המרוחים באפר. לאחר שמיעת הסיפור, נראה הנהר באור חדש: כצמה אלוהית, למשל, כחבל אדיר עשוי מים, המתפתל במישורים הצמאים, רחבי הידיים. רק בסוף דרכו של הנהר מתברר שיש צד נוסף לסיפור - וחלק זה באגדה מפתיע תמיד, שכן לעולם אין מספרים אותו ועל כן אין מעלים אותו על הדעת. זהו הסוף: בנקודה מסוימת הצמה נפרמת; שערו הסבוך של האל שיווה נפרץ לכדי סבך רחב ידיים. לאחר שעוברים נקודה זאת מתנער הנהר מכבליו ומתפצל למאות ואפילו לאלפי קווצות סבוכות.

"עד שאתה רואה זאת במו עיניך, כמעט בלתי אפשרי להאמין שכאן, כלוא בין הים ומישורי בנגל, נח ארכיפלג עצום של איים. אולם כך אכן הדבר: ארכיפלג המתמשך לאורך שלוש מאות קילומטרים כמעט, מנהר הוגלי שבמערב בנגל ועד לחופי הנהר מגנה בבנגלדש.

"האיים הם החוטים המידלדלים מאריגה של הודו, השוליים הבלויים של הסארי שלה, האצ'ול הנשרך אחריה רטוב ממימי הים. האיים נמנים באלפים; יש בהם רחבי ידיים ויש קטנים כשרטונים; כמה מהם שרדו לאורך ההיסטוריה המתועדת כולה ואילו אחרים בצבצו מהמים רק לפני שנה או שנתיים. איים אלה הם הפיצוי שמעלים הנהרות, המנחה שבאמצעותה הם משיבים לאדמה את שלקחו ממנה, אולם בדרך המאששת את שליטתם הנצחית בשי שהעניקו. ערוצי הנהרות נפרשים על פני האדמה כרשת דקה, יוצרים אזור שבו הגבולות בין האדמה והמים משתנים תדיר, לעולם בלתי צפויים. יש בערוצים אלה נהרות אדירים, רחבים עד כדי כך שהחוף שמנגד אינו נראה לעין; אורכם של אחרים אינו עולה על שניים או שלושה קילומטרים ורוחבם כמה מאות מטרים בלבד. אולם כל אחד מערוצים אלה מהווה 'נהר' בפני עצמו ולכל אחד מהם שם מעניין משלו. בנקודות ההצטלבות של הערוצים נפגשים לעתים קרובות ארבעה, חמישה ואפילו שישה נהרות: בנקודות אלה נפרשים המים מאופק עד אופק והיער מידלדל עד שאינו אלא שמועה מרוחקת על אדמה, המהדהדת מן האופק. בשפת המקום נקרא מקום מפגש כזה מוהונה - מילה שלה חן משונה, עטופה בשכבות רבות של קסם.

"שום גבול אינו מפריד בין המים המתוקים והמלוחים, הנהר והים. הגאות מגיעה עד שלוש מאות קילומטרים בלב היבשה. בכל יום, אלפי דונמים של יער נעלמים מתחת למים ומגיחים שוב כעבור כמה שעות. הזרמים חזקים כל-כך עד שהם מעצבים את האיים מחדש מדי יום ביומו - בימים מסוימים המים תולשים צוקים וחצאי איים שלמים; בפעמים אחרות הם פולטים מתוכם רצועות סלע ושרטונים שלא היו שם קודם לכן.

"כאשר הגאות יוצרת שטח אדמה חדש, בין לילה מתחילים המנגרובים לנבוט. בתנאים המתאימים, הם עשויים להתפשט ולכסות אי חדש בתוך שנים ספורות בלבד. יער המנגרובים מהווה יקום בפני עצמו, שונה לחלוטין מכל שטח מיוער או ג'ונגל אחר. אין שם עצים נישאים, מכוסי קנוקנות, שום שרכים או פרחי בר, שום קופים מפטפטים או תוכים. עלי המנגרובים קשים ומחוספסים, ענפיהם מסוקסים ועלוותם צפופה עד כדי כך שלעתים לא ניתן לפרוץ בה דרך. הראות מוגבלת והאוויר טחוב ומחניק. אדם הנקלע לשם יודע מיד שהמקום עוין את נוכחותו, שהוא ערמומי ורב-תושייה, נחוש להשמידו או לגרשו. עשרות אנשים מוצאים את מותם מדי שנה בחיבוקם הקטלני של המנגרובים, קורבן לטיגריסים, לנחשים ולתנינים.

"אין ביער המנגרובים יופי שובה לב ומזמין: אולם השם שניתן לארכיפלג הוא הסונדרבאן, שמשמעותו היער היפהפה. יש המאמינים שמקור המילה בזן נפוץ של מנגרובים - עץ הסונדרי, או בשמו הלטיני הריטריה מינור. אולם מקור המילה תמוה לא פחות משכיחותה כיום, שכן ברשומות הקיסרים המוגולים נקרא אזור זה לא על שם עץ כי אם על שם גאות - באטי. ובפי תושבי האיים נקרא האזור באטיר דש - ארץ הגאויות. אבל באטי אין משמעותו 'גאויות' אלא שלב מסוים במחזור הגאויות, שלב השפל, הבאטה. ארץ זו שקועה למחצה במים בעת שיא הגאות: רק עם השפל מולידים המים את היער. בראותך לידה משונה זאת, תולדת משיכת הירח, אתה מבין מדוע השם "ארץ הגאויות" אינו רק נכון אלא גם הכרחי. שכן בדומה לאשכולות של רילקה התלויים מעץ הלוז ולגשם האביבי היורד על האדמה השחורה, כשאנו חוזים בשפל

"תמיד דמינו האושר

הנשא, וידע לבבנו בתמיהה, במפתיע,

מהו אושר יורד"