עיניים פקוחות

פרק ראשון – מקסיקו

03/02/2012

מרגיש קאריבי

ברוך השם התחלתי את הטיול!

אחרי שנה וחודשיים של קריעת תחת בכמה עבודות, מאז שהשתחררתי מהצבא ועד עכשיו, במטרה לחסוך כסף ולהגיע לכאן, הגעתי. אני פה.  

שלושה בדצמבר 2012, אפשר להתחיל, יאללה בלגן!

יצאתי לדרך עם אורי, חברי הקרוב ביותר מהשירות הצבאי. לטייל אתו זו הגשמת חלום עבורי, מעבר לחבר הכי טוב הוא ממש כמו אח בשבילי.

אחרי שירות אינטנסיבי יחד כלוחמים במחלקת סיור בחיל ההנדסה הקרבית, ותקופה משוגעת יחדיו באזרחות לאחר השחרור, החלטנו שנינו לטוס לטיול הגדול, ועכשיו אנחנו פה.

נחתנו בקנקון מקסיקו ומיד המשכנו במעבורת קצרה לאי קריבי קרוב – "איסלה מוחרס – "אי הנשים". זהו אי קריבי אמתי: שמש מלטפת, מים בצבעי כחול-טורקיז שקופים כקריסטל המפלרטטים עם חול לבן מזמין, שלל עצי קוקוס, ים של בחורות יפות וחייכניות, רגאיי ברקע. במילה אחת: ת-ע-נ-ו-ג!

האקשן הראשון לא בושש מלבוא והגיע מיד לאחר שמצאנו הוסטל זול ויצאנו לחקור את האי: שני בחורים אמריקאים שכבו על הטיילת לצד הכביש, האחד חצי צועק חצי בוכה, רגלו מכוסה בשמיכה, כשחברו מנסה לעזור לו. הייתי במרחק של כמאה מטרים מהם ובאינסטינקט של חובש קרבי רצתי לעברם.

"אהלן, אני חובש, מה קרה?" הצגתי את עצמי.

"אתה חובש?! תודה לאל! אתה חייב לעזור לנו! מישהו דרס אותו עם אופנוע וברח! כל העצם שלו בחוץ, מה עושים?!" דיבר הבחור השני במהירות.

הזזתי את השמיכה מעל הרגל וגיליתי את עצם הקרסול מרוסקת מחוץ לעור. הבחור שוכב מולי עם שבר פתוח ומדמם. 

"קודם כל תתקשר לאמבולנס שיבוא לפנות אותו, אני כאן אתכם, הכול בסדר!" ניסיתי לשדר שליטה במצב.

אורי ואני יודעים לעבוד טוב ביחד מהצבא; אין לנו בעיה לראות קצת דם. טיק-טק הוא אלתר חתיכת בד, טיק-טק קיבעתי לבחור את הרגל, כשבשלב זה רציתי להניח לו חסם עורקים על הירך, כמו שלמדתי שעושים במקרה כזה. אך האמבולנס הגיע, העיפו אותי אחורה, לקחו את הבחור, ואנו המשכנו בדרכנו, מחייכים על קבלת הפנים שלנו במקסיקו.

זמן קצר אחר כך פגשנו על החוף חבר'ה בראש טוב, שאיתם הייתה פאולה, קולומביאנית מגניבה וסקסית, בעלת חיוך מזמין, מבט חודר, שפתיים חושניות ואחלה ראש. החבר'ה שלה הזמינו אותנו להצטרף אליהם, וכמובן שלא היססנו. הם דיברו ספרדית, לא הבנתי מילה, אבל הרגשתי שהשפה הזאת פשוט מושכת אותי.

עוד בארץ עשה אורי קורס מזורז בספרדית בזכות שובר צבאי שהיה לו וכך רכש בסיס ראשוני לשיחה. לעומתו, אני יודע לספור עד חמש ולומר "בואנס דיאס!" "בוקר טוב!"

שנינו התקשינו לתקשר עם המקומיים, כשאף אחד מהם כמעט אינו דובר אנגלית, אך אורי הצליח לקלוט דבר מה ממילותיהם ולתרגם לי את שהבין.

אין ספק שהיה מדליק לטייל עם פאולה, ששפת האם שלה היא ספרדית. לא הבנתי כלום ממה שאמרה, אך כל מה שיצא מפיה נשמע לי סקסי בטירוף.

די מתסכל לא להבין את השפה, אני מת לומר משהו ולא יכול לבטא את עצמי, אבל בתוכי ידעתי שזה רק עניין זמני ואט-אט אקלוט את השפה בעלת המוסיקה הנעימה הזאת.

אחרי לילה של מסיבה מגניבה גדושה באלכוהול, קמנו בבוקר מסוחררים אך מלאי חשק הרפתקני. אמנם איסלה מוחרס הוא מקום רגוע, סוג של בטן-גב על החוף, אבל אין ספק שעם האנשים הנכונים ובאווירה הנכונה הכול יכול לקרות.

בשלב זה החלטנו לשכור ריקשה ובעזרתה לראות מה מתרחש באי הזה.

אחרי סיבוב שבו הקפנו את האי מכל צדדיו, הגענו לנקודת מפגש: צוק מרתיע ומזמין בו- זמנית, כשמתחתיו סלעים ומי טורקיז מדהימים, הפונים לעבר אופק אינסופי.

המשכנו לחוף מבודד, שכמו קרץ לנו לבוא אליו, ומולי ראיתי עץ קוקוס בגובה כשלושה מטרים. כהרף עין טיפסתי כמו קוף לצמרתו והורדתי לנו ארבעה קוקוסים, שכמו הכניסו אותנו עוד ועוד לאווירה המיוחדת שבאי.

בדרך ראינו בחור עומד ביער וחותך עם מצ'טה קוקוסים. לשאלתנו אם הוא מוכן לפתוח לנו איזה קוקוס, חייך ובמקצועיות רבה פיצח אחד וסימן לנו לשתות מתוכו לרוויה.

ביקשתי שילמד אותי כיצד עושים זאת, זה נראה לי כל-כך קל...זה לא.

מהר מאוד למדתי שצריך לתרגל מכות מדויקות במצט'ה כדי להגיע אל האוצר הלבן.

היינו מבסוטים גם בגלל האווירה גם בגלל השיעור בפתיחת הקוקוס, נתנו לו 'בקשיש' כהכרת תודה, והמשכנו לטייל.  

מעולם לא ענדתי תכשיט כלשהו או שרשרת (חוץ כמובן מדסקית צבאית) אבל שם ראיתי שרשרת שעליה התנוסס סמל מגניב של שבט המאיה, ששמו UNO. מהותו של הסמל היא שכל האנשים בעולם הם אחד – אין מישהו ששווה יותר מאדם אחר מכל סיבה שהיא.

הסמל נראה מדליק, משמעותו היא משהו שאני בהחלט מאמין בו, כך שלא עברו דקות אחדות והוא התנוסס על צווארי.

להתעורר בבוקר, לצאת מהחדר ישר לחוף, בירה ביד, אינספור בחורות יפות, מים צלולים ומזמינים שבלתי אפשרי לא להיכנס לתוכם, חבר'ה, צחוקים, אווירה נהדרת. בשתי מילים: איסלה מוחרס.