בית קדרות

פרק 1

בחזקת בית משפט הצדק[9]

לונדון. זמן הסתיו הסתיים זה לא כבר, והלורד צַ'נסלוֹר יושב בדין באולם המשפט של לינקוֹלְנְס־אִין.[10] מזג אוויר של נובמבר שאינו עומד מזעפּוֹ. הבוץ ברחובות רב כאילו עתה זה שככו מי המבול מעל פני האדמה, ולא נפלאה תהיה פגישה עם מֵגָלוֹזאוּרוּס שאורכו שנֵים עשר מטרים מתנַדנֵעַ כמו לטאה ענקית במעלה הוֹלְבּוֹרְן הִיל. עשן מנמיך ויורד מארובות ומוריד דלף חרישי שחור, עם פתוֹתי פּיח גדולים כפתותי שלג בכל גודלם – בשחורים של אֵבל, יכול אדם לחשוב, על מותה של השמש. כלבים, לא מובחנים זה מזה ברפש. סוסים, שלא שפר יותר מצבם, מוּתזים עד עצם סַכֵּי עיניהם. הולכי רגל דוחקים מטרייה במטרייה בזיהום כללי של מזג רע, ומאבדים את אחיזת רגליהם בקרנות רחובות שרבבות הולכי רגל אחרים מעדו והחליקו שם למן הפצעת היום (אם הפציע היום כל עיקר), ומוסיפים מרבצים חדשים לבוץ העשוי שכבה על גבי שכבה, שבמקומות האלה הוא דָבֵק בעקשנות במדרכה, ומצטבר בריבית דריבית.

ערפל בכּול. ערפל במעלה הנהר, שט בין איים ירוקים קטנים וכרי אחוּ; ערפל במורד הנהר, מתגלגל מטונף בין רציפי ספּנוּת וזיהום חופִי של כרך גדול (ומלוכלך). ערפל על ביצותיה של אֵסֶקְס, ערפל על מרומיה של קֶנְט. ערפל זוחל לתוך מטבחי הסיפונים של הבְּריגוֹת המובילות פחם, ערפל אופף את הסְקָריוֹת ומרחף במעטה ובחיבֵּל של אוניות גדולות; ערפל סרוח על הלַזְבָּזוֹת של ארבות וסירות.[11] ערפל בעיניהם ובגרונם של מלחים ישישים נכים בבית החולים של הצי בגְריניץ', שיושבים בנשימה מחורחרת על יד האחים המבוערות בביתנים שלהם; ערפל בקנה ובגביע של מקטרת שעת המִנחה של קברניט מלא חֵמה, למטה בתאו הדחוס; ערפל צובט באכזריות את אצבעות רגליו וידיו של הנער החניך הקטן שלו הרועד על הסיפון. עוברי אורח אקראיים על הגשרים שולחים מבט מעל למַעקים לתוך שמַים תחתונים של ערפל, והערפל אופף אותם סביב כאילו הם תלויים בכדור פורח בעננים הערפִּליים.

אור פנס גז נגלֶה מבעד לערפל פה ושם ברחובות, בדומה מאוד לשמש הנראית לפעמים משדות רווּיי מים לאיכר ולחורֵש. רוב החנויות הוארו שעתיים קודם המועד, כמו שהגז מן הסתם יודע, שכּן מראהו מבעית וסרבני.

שעת המִנחה הטחובה והקרה טחובה וקרה יותר מכּול, והערפל הדחוס דחוס יותר מכּול, והרחובות הבוציים בוציים יותר מכּול, סמוך לשער טֶמְפּל בַּר, מכשול תנועה ישן זה שעיטורי עופרת בראשו, קישוט הולם לספוֹ של בית חברי עירייה שראשיהם עופרת, וסמוך לטֶמפּל בַּר, בלינקולנס־אִין, בלב לבו של הערפל, יושב הלורד צַ'נסלוֹר הרם בבית המשפט הגבוה שלו, בית משפט הצדק.

עדיין לא נוצר ערפל סמיך ועדיין לא נוצרו בוץ ורפש עמוקים מכדי להלום את הגישוש המגושם וההתנהלות המסורבלת של בית משפט הצדק הזה, שבעיני שמַים וארץ הוא הנוגף הקטלני מכּל החוטאים הבּלים מזוֹקֶן.

בשעת מנחה כזאת, וכי מתי לא, הלורד צַ'נסלוֹר הרם ראוי לו לשבת פה, ואכן הוא יושב, והילה ערפִּלית לראשו, והוא מגוּדר בנוחות בבגדי כהונתו ובווילונות אדומים, ומופנים אליו דברי עורך דין שגופו גדול וזקן לחייו גדול וקולו קטן, ובפיו תקציר שאין לו סוף, וכלפי חוץ הגיגיו של הלורד מכוּונים אל צוהר האור שבגג, שבעדו אין הוא רואה אלא ערפל. בשעת מִנחה כזאת כעשרים מחברי בית משפט הצדק ראוי להם להיות, ואכן הִנה הִנם, עסוקים במעורפל באחד מרבבת שלביו של משפט שאין לו סוף, והם ממעידים זה את זה על תקדימים חלקלקים, מגששים שקועים עד ברכיהם בפרטים טכניים, חובטים ראשים עטויים שׂער עזים ושׂער סוסים[12] בקירות של מילים, ולובשים פנים רציניות של מראית עין של צדק ויושר, כמו שחקנים. בשעת מִנחה כזאת, עורכי דין למיניהם, ששניים שלושה מהם ירשו את התביעה מאבות שעשו הון ממנה, ראוי להם להיות, ואכן הִנה הִנם, סדורים בשורה על הספסל הארוך היָעוּד להם, במקומם על כיסוי מחצלת הקוקוס, הקרוי "בְאֵר" (אך לשווא תבקש לראות את האמת בתחתיתו[13]), בין שולחנו האדום של הרַשָם ובין גלימות המשי, ותלונות, תלונות נגדיות, תשובות, תשובות לטענות, צווים, תצהירים, עניינים שבמחלוקת, הפנָיות למאסטֶרים,[14] תסקירי מאסטֶרים, הררים של שטויות יקרות, מעורמים לפניהם. אין פלא שבית המשפט שרוי באפלולית, ונרות מתכּלים בו פה ושם; אין פלא שהערפל הכבד שוהה בו כאילו לא יֵצא לעולם; אין פלא שהשמשות הצבעוניות של החלונות מאבדות את צבען ואינן מכניסות אור יום אל האולם; אין פלא שהלא מוכנסים מן הרחוב, המציצים בעד השמשות שבדלת, נרתעים מלהיכנס בגלל המראה הינשופי והדיבור המשוך בעצלתיים המהדהד עד הגג מן הדוכן המרופד שהלורד צַ'נסלוֹר מביט משם אל פנס הגג שאינו נותן אור,[15] וחובשי הפאות הנוכחים תקועים שם בגוש ערפל של לב ים! זה בית משפט הצדק, שיש לו בתיו הנרקבים ואדמותיו מוכות השידפון בכל מחוז; שיש לו המשוגע המותש שלו בכל מוסד לחולי נפש,[16] והמתים שלו בכל בית קברות בחצר כנסייה; שיש לו מגיש התביעה שלו, שעקבי נעליו בלים ולבושו בלוֹאים והוא סובב ומחזר על כל בְּדַל של מַכּר ולוֹוה ומבקש נדבה; זה בית המשפט הנותן לבעלי הון כוח, אמצעים בשפע לייגע ולהתיש את הצודק; המכַלה כספים, סבלנות, אומץ, ותקווה כל כך, המצמית את המוח ושובר את הלב כל כך, שאין לך אדם ישר בין עובדיו שאינו מזהיר ואומר פעמים רבות: "תסבול כל עוול שיכול להיעשות לך, ואל תצטרך למקום הזה!"

מי עוד נמצא במקרה בבית המשפט של הלורד צַ'נסלוֹר בשעת המנחה הערפִּלית הקודרת הזאת לבד מן הלורד עצמו, והעורך דין הדוּכָני[17] במשפט, ושניים שלושה עורכי דין דוּכניים שאינם בשום משפט אי פעם, וספסל עורכי הדין שכבר נזכר? הנה הרַשם היושב למטה מן השופט, בפאה ובגלימה; והנה שניים שלושה נושאי משרה ממלכתית, יהיו אלה מה שיהיו, בחליפות בית משפט. וכולם מפהקים; כי שום פירור של בדיחוּת הדעת אינו נושר לעולם מג'ארנדייס וג'ארנדייס (המשפט הנידון), שזה לו שנים על שנים שהוא סחוט עד יובש. הקצרנים, כַתבי בית המשפט, וכַתבי העיתונים מסתלקים להם בחשאי עם שאר הקבועים כשעולה עניין ג'ארנדייס וג'ארנדייס. מקומותיהם ריקים. על מושב בצד האולם עומדת, כדי להיטיב להביט לתוך מושב הנשיאות המקודש המוקף וילונות משלוש רוחותיו, זקנה מטורפת קטנה בכובע קמוט, שנמצאת בבית המשפט תמיד, מתחילת ישיבתו ועד קימתו, ומצפה תמיד לדין לא מובן שייפּסק לטובתה. יש אומרים שהיא אכן, או שאכן הייתה, צד בתביעה, אבל איש אינו יודע אל נכון, כי לאיש לא אכפת. בחריט המרושת שלה היא נושאת גבבה קטנה שהיא קוראת לה המסמכים שלי, ובה בעיקר פיסות של פסולת נייר ואזוביון יבש. אסיר שפניו צוהַב חיווריין הובא ממעצרו, בפעם השישית, כדי לבקש אישית "לטהר את עצמו מביזיון בית המשפט", כי הוא היה הממונה היחיד על קיום צוואה שנשאר בחיים, ונקלע למצב שבו נזקף לחובתו מצבור של חשבונות שאיש לא טוען שידע עליהם משהו מעודו, ועכשיו אין כל סיכוי עוד שיֵדע עליהם משהו. ובינתיים אבדו ובטלו סִברוֹ וסיכויוֹ בחייו. מגיש תביעה אחר שהוּמט עליו חורבן מופיע מפעם לפעם משְרוֹפּשֶר ופורץ במאמצים לפנות אל הצַ'נסלוֹר עם תום עסקי היום, ובשום פנים אי אפשר לתת בלבו להבין שמן הבחינה המשפטית הלורד אינו יודע כלל את דבר קיומו, עכשיו שהוא נטוש ומוזנח זה רבע מאה, והאיש נוטע את עצמו במקום טוב ופוקח עין על השופט, מוכן ומזומן לקרוא "אדוני הלורד" בקול תלונה מתהדהד, בו ברגע שיקום ממקומו. כמה לבלרי עורכי דין ואחרים שמכירים את מגיש התביעה הזה ממראהו, משתהים, לשם הסיכוי שימציא להם קצת שעשוע, ויחַיה מעט את מזג האוויר הקודר.

ג'ארנדייס וג'ארנדייס נסרך לו בעצלתיים. דחליל זה של תביעה נהיה במשך הזמן מסובך כל כך, ששום אדם חי אינו יודע מה טעמו. הצדדים שבו מבינים אותו פחות מכּול, אבל כבר רואים שאין שני עורכי דין של בית משפט הצדק מסוגלים לדבר עליו חמש דקות בלי לבוא לידי אי הסכמה גמורה על כל המקרקעים והחצֵרים. ילדים רבים מספוֹר נולדו בתוך כדי המשפט; צעירים רבים מספוֹר התחתנו בתוכו; זקנים רבים מספוֹר מתו ונפלטו ממנו; עשרות בני אדם מצאו את עצמם מתוך דמדומי הזיה נעשים צדדים בג'ארנדייס וג'ארנדייס, בלי לדעת איך ולָמה; משפחות שלמות ירשו שׂנָאות אגדיות במהלך התביעה. התובע או הנתבע הקטן, שהובטח לו סוּסנוֹע חדש לכשייוּשב עניין ג'ארנדייס וג'ארנדייס, בָגַר בינתיים, קנה לו סוס אמתי, ודהר לו אל העולם האחר. קטינות נאות שבית המשפט מינה להן אפוטרופוסים, דהו והיו לאימהות וסבתות; תהלוכה ארוכה של צַ'נסלוֹרים נכנסה ויצאה; המוני כתבי תביעה שינו צורה ונהפכו לסתם רשימת פטירוֹת, אפילו שלושה ג'ארְנְדַייסים לא נשארו על האדמה, אולי, מזמן שברוב ייאושו שפך תוֹם ג'ארנדייס הזקן את מוחו בירייה בבית קפה ברחוב צַ'נְסְרי; אבל ג'ארנדייס וג'ארנדייס עדיין גורר את אריכותו המשמימה לפני בית המשפט, בהתמדה חסרת תקנה.

ג'ארנדייס וג'ארנדייס נהיה לבדיחה. זאת הטובה האחת שצמחה ממנו מעודו. לרבים היה מוות, אבל בחוגי המקצוע הוא בדיחה. כל מומחה בן סמך בהלכות בית משפט הצדק הפיק הפנָיה אליו ממנו. כל צַ'נסלוֹר הופיע "שָם" לפנים, בשם מוּרשה כלשהו, כשהיה עורך דין דוּכני בבית המשפט. מילים טובות נאמרו עליו מפי שופטים זקנים, כחולי חוטמים וּתפוחי נעליים מחמת הצינית, בדיון של ועדה על יין פּוֹרְט מובחר, לאחר סעודה בחדר האכילה של מכללה. מתמחים עשו להם הֶרגל לחנוך בו את שנינותם המשפטית. היטיב להעמיד זאת הלורד צַ'נסלוֹר האחרון כשתיקן את דברי מר בְּלוֹאֶרְס, המשפטן הדגול בגלימת המשי השחורה, שדבר כזה יקרה רק כשימטירו השמַים תפוחי אדמה, ואמר: "או כשנגמור את ג'ארנדייס וג'ארנדייס, מר בּלוֹאֶרס" – הלצה חביבה ששעשעה בייחוד את נושאי המשׂרה הממלכתית.

לכמה בני אדם שמתעסקים במשפט התביעה הושיט ג'ארנדייס וג'ארנדייס יד נגועה לקלקל ולהשחית אותם – זו שאלה נרחבת מאוד. למן המאסטֶר, שצווים מאובקים בשפע בג'ארנדייס וג'ארנדייס שוּפּדו על דוקרני תיקיו והתעוותו עד להבעית לצורות רבות, ועד הלבלר המעתיק במשרד "ששת היועצים", שהעתיק את רבבות עמודי הפוֹליוֹ של בית משפט הצדק תחת הכותרת הנצחית הזאת; טבעוֹ של איש לא הוטב בגללו. תחבולות עורמה ורמייה, התחמקות, התרפסות, גזלנות, הטרדה, בכל מיני תואנות כוזבות, בכל אלה יש השפעות שלא יכולה לצמוח מהן שום טובה. נערי עורכי הדין עצמם, שהחזיקו את מגישי התביעות האומללים בין המצָרים, וטענו השכּם והעֲרב בלי סוף שמר צִ'יזְל או מִיזְל או כל אחֵר עסוק מאוד ויש לו פגישות עד סעודת הערב, אפשר שהפיקו לעצמם מג'ארנדייס וג'ארנדייס יתר עורמה ועיווּת מוסרי. כונס הנכסים במשפט הזה קיבל בגינו סכום כסף נכבד, אבל גם קנה לו חשד ואי אמון באמוֹ הורתוֹ שלו, ובוז למינו ולשכמוֹתו. צ'יזְל, מיזְל, וכל אחֵר קנו להם הֶרגל להבטיח לעצמם הבטחה עמומה שעוד יעיינו בעניין הפעוט להפליא הזה, ויראו מה אפשר לעשות למען דְריזְל, שלא נהגו בו יפה, לכשיוּצא ג'ארנדייס וג'ארנדייס מן המשרד. הרמייה והנוכלוּת, לכל צורותיהן הרבות, נזרעו ונפוצו בכוח המשפט האומלל הזה; ואפילו אלה שהתבוננו בתולדותיו מן המדור החיצון ביותר של הרוע הזה, התפתו בלי שחר להניח לדברים הרעים לבדם ללכת בדרכם הרעה שלהם, ולהאמין אמונה רופפת שאם העולם משתבש, הלוא מבחינה מסוימת לא נועד ממילא להיות מתוקן.

וכך, בעיצומו של הבוץ ובלבו של הערפל, יושב לו הלורד צַ'נסלוֹר הרם בבית המשפט הגבוה לצדק שלו.

"מר טַנְגְל," אומר הלורד צַ'נסלוֹר הרם, שכבר קצרה רוחו מעט לנוכח רהיטות דיבורו הצח של האדון המלומד.

"כן, אדוני הלורד," אומר מר טַנְגְל. מר טַנגל בקי בג'ארנדייס וג'ארנדייס יותר מכל אדם. הוא מפורסם בזה – כאילו לא קרא מעודו כל דבר אחר מזמן שסיים את לימודיו.

"האם אתה קרוב לסיים את טיעונך?"

"מיילוֹרד, לא, יש עוד כמה וכמה נקודות, נראֶה לי שחובתי להעמיד עליהן, הוד לוֹרְדוּתך," מחליקה ויוצאת תשובתו של מר טַנגל.

"יש עוד לשמוע כמה עורכי דין, כמדומני?" אומר הצַ'נסלוֹר בחיוך קל.

שמונה עשר מחבריו המלומדים של מר טַנגל, שכל אחד מהם חמוש בתקציר קטן של שמונה עשרה מאות עמודים, מתבצבצים כשמונה עשר פטישי פסנתר, קדים שמונה עשרה קידות, וצונחים אל אלמוניוּת שמונה עשר מקומותיהם.

"נמשיך בשמיעת הדיון ביום רביעי בעוד שבועיים," אומר הצַ'נסלוֹר. כי השאלה שעל הפרק אינה אלא שאלת העלוּיות, ניצן בלבד בעץ היער של התביעה המקורית, ואכן עתידה היא לבוא על יישובה ביום מן הימים הקרובים.

הצַ'נסלוֹר קם; בית המשפט קם; האסיר מובא לפנים חיש מהר; האיש משְרוֹפּשֶר קורא: "אדוני הלורד!" רמי משרה ובעלי חריטים וארנקים דורשים בהתמרמרות שקט, ומזעיפים פנים כלפי האיש משרוֹפּשֶר.

"בנוגע," מוסיף הצַ'נסלוֹר ואומר, והוא עודנו בג'ארנדייס וג'ארנדייס, "לנערה – "

"אבקש את סליחת לוֹרְדוּתך – הבחור," אומר מר טַנגל קודם הזמן הראוי.

"בנוגע," מוסיף הצַ'נסלוֹר ואומר בהטעמה יתֵרה, "לנערה ולבחוּר, שני הצעירים,"

(מר טַנגל צונח מוּכרע על מושבו.)

"שאני הוריתי שיהיו מזומנים היום, והם עכשיו בחדרי הפרטי, אני אפגוש אותם כדי שאדע דבר ברור בדבר האפשרות להורות לשכן אותם אצל דודם."

מר טַנגל על רגליו שוב.

"סליחת לוֹרדוּתך – מת."

"אצל," הצַ'נסלוֹר מעיין מבעד למשקף הכפול בניירות שעל שולחנו, "סָבם."

"סליחתלוֹרדוּת – טֶרף למעשה נמהר – במוח."

עורך דין דוכני קטן, בעל קול בס אדיר, קם פתאום מנופח כולו במושבות האחוריות של הערפל, ואומר: "ברשות לוֹרדוּתך? אני מייצג אותו. הוא דודן מקרבת משפחה של דורות אחדים, לפי שעה אינני מוכן להודיע לבית המשפט דודן מאיזו דרגת קרבת משפחה מדויקת הוא, אבל הוא דודן."

משהניח העורך דין הדוכני הקטן מאוד את הנאום הזה (המושמע כקול מקֶבר) מתהדהד ברעפי הגג, הוא צונח לו, ולא נודע מקומו בערפל עוד. הכול מביטים לראותו. איש לא רואה אותו.

"אדבר עם שני הצעירים," אומר הצַ'נסלוֹר עוד, "ואדע דבר ברור בדבר שיכונם אצל דודנם. אֶדָרש לעניין מחר בבוקר כשאשב בדין."

הצ'נסלור עומד לקוד קידה לבית המשפט, והנה מוצג לפניו האסיר. שום דבר אינו יכול לצמוח ממצבור החשבונות של האסיר, חוץ מהחזרתו אל הכלא, מה שנעשֶה עד מהרה. האיש משְרוֹפּשֶר מרהיב עוז להשמיע עוד "אדוני הלורד!" נוהלי אחד, אבל הצ'נסלור, שהשגיח בו, מזדרז להיעלם. כל אדם אחר נעלם לו חיש מהר. סוללה של תיקי עורכי דין מתמלאת מטענים כבדים של ניירות ונישאת משם בידי לבלרים; הזקנה המטורפת הקטנה פוסעת ויוצאת עם המסמכים שלה; בית המשפט הריק ננעל. כל העוול שעשה, וכל האומללות שגרם, אילו רק היה אפשר לנעול אותם אתו, ולהעלות הכול באש של מדורת קבורה גדולה, הלוא היו יוצאים נשׂכרים גם הצדדים שאינם צדדים בג'ארנדייס וג'ארנדייס!

[9] בית משפט הצדק – ראו הערה 2 בהקדמה. עד שהושגה הכרעה בדיון היה בית משפט הצדק מחזיק בכל הנכסים שנתבעה זכאות להם, כלומר הנכסים היו בחזקת בית משפט הצדק (InChancery). 
[10] לינקולנס־אִין (Lincoln's Inn) – Inn הוא שמה המסורתי של אכסניית משפט, שהיא מכלול בניינים, בנוי בדרך כלל מסביב לכיכר או גן, שיש בו אולם משפט, בית ספר למשפטים, מעונות וחדרי אכילה לסטודנטים ושאר דיירים, ומשרדי עורכי דין. היו בסיטי של לונדון אכסניות משפט אחדות. נשיא בית משפט הצדק היה הלוֹרד צַ'נסלוֹר, שהיה גם חבר הממשלה ונשיא בית הלורדים, ומשׂרתו הייתה הרמה מכול במשפטנות האנגלית. זמן הסתיו (2‏-25 בנובמבר) הוא אחד מארבעה זמנים של מושבי בית המשפט ומועדי דרישות מסטודנטים. מושבי בית משפט יכלו להיות גם בין הזמנים, ולפעמים היו בבניין הפרלמנט בוֶסטמינסטֶר. 
[11] בריגות, ביחיד: בריגה – מפרשית בעלת שני תרנים, קדמי וראשי, שמפרשיהם וחבליהם מותקנים לרוחבה; סקריות, ביחיד: סקריה – קורת רוחב על תורן האונייה לפריסת מפרש רוחבי; מַעטה וחיבֵּל – כלל התרנים, המפרשים, החבלים, היתרים והשרשרות באונייה; לזבזות, ביחיד: לַזְבֶּזֶת – השפה העליונה של דופן כלי השיט. 
[12] עורכי דין בכירים חבשו פאות של שׂער עזים, ועורכי דין זוטרים חבשו פאות של שׂער סוסים מחוספס יותר.
[13] אך לשווא וכו' – כנגד המימרה "האמת מונחת בקרקעית באר". 
[14] מאסטרים (ביחיד מאסטר) – לאחר שאספו עורכי הדין את העדות הכתובה לעניין שהם מייצגים, היו נציגיהם, פקידי בית המשפט, הקרויים מאסטֶרים, סוקרים את העדות הזאת ומדווחים אם סידורה מניח את הדעת וראוי להביאו לפני הלורד צ'נסלור. הללו, ששכרם היה נאה, חלקם היה גדול בעיכוב ההסדר הסופי ובעינוי הדין. 
[15] כי זה מבנה דמוי פנס על הגג שמיועד לאוורור בלבד. 
[16] הייתה לבית המשפט הזה הסמכות להחליט שאדם אינו שפוי, ולכלוא אותו במוסד. 
[17] עורך דין דוּכָני (הצעת המתרגם ל־barrister או counsel) – עורך דין מוסמך להופיע ולטעון לפני דוכן השופט במשפט, שלא כעורך דין היועץ למגיש התביעה, שהוא המקשר בינו ובין העורך דין הדוכני המופיע בעניינו במשפט.