יהדות על הרצף

פתח דבר

כשחיים נחמן ביאליק קבע בפתח מסתו "הלכה ואגדה" ש"להלכה – פנים זועפות", הוא תיאר בצורה מאוד לא מחמיאה את החיים הדתיים בכללם. כי כיום, המשמעות הראשונה והעיקרית של להיות דתי היא להיות איש ששומר הלכה. ואם להלכה פנים זועפות, אזי כנראה אלו הן הפנים שעומדות לקדם כל אדם שנכנס לעולם הדתי. מזומנים לו חיים קפדניים, מחמירים, של "אדיקות מאובנת, חובה, שִעבּוד", כדבריו של ביאליק.
אבל לאורך השנים הסתבר לי שזה לא חייב להיות כך. אינני מדבר רק על אותם תלמידי ישיבה שמוצאים סיפוק רב בלימוד פרטי פרטיה של ההלכה או על תלמידי חכמים שיכולים להתרגש או לסעור בעקבות דיונים הלכתיים, לעתים בעניינים אזוטריים, שהם מנהלים ביניהם. אני מדבר בעיקר על הציבור הרחב, זה שרחוק מהעיסוק בשפיר ובשליה של השיח ההלכתי.
מזה כעשור אני מפרסם רשימה בענייני הלכה על בסיס שבועי, בשם "הלכה מסביב לשולחן". ראשיתה היה בעלון שבת מקומי שהוצאתי בעיקר בנתניה ובסביבתה ואחריתה בעלון "שבתון", המחולק בעשרות אלפי עותקים מדי שבת בבתי כנסת ברחבי הארץ. הופתעתי לגלות לאורך השנים הללו, שדווקא הרשימה הזו, שאינה דומה לרוב הכתבות שמתפרסמות בעלוני השבת, ושמתמקדות ברעיונות מתוך פרשת השבוע ובעניינים אקטואליים, צברה פופולריות גדולה בקרב הקוראים. מסתבר שהקהל הרחב, שלא רגיל וגם לא מתעניין בדרך כלל בדיונים הלכתיים טרחניים, גילה עניין רב ברשימות הללו.
דבר דומה קרה לי בקהילה שבה אני מכהן כרב. מפעם לפעם הכנסתי לדרשות הקבועות שלי בשבתות ובחגים דיונים בנושאים הלכתיים, וגם כאן הופתעתי לגלות שדיונים אלה עוררו עניין בקרב הציבור, כולל אנשים שאינם נחשבים "דתיים". היו מהם שאף אמרו לי, שמעולם לא שיערו לעצמם שיוכלו ליהנות מעיון בסוגיה הלכתית.
אז מהו סוד הקסם? כיצד אותה הלכה שלה פנים זועפות הצליחה להתחבב על הציבור?
הסתבר לי שכמו בהרבה תחומים, סוד הקסם הוא פחות ה"מה" ויותר ה"איך". ההלכה, כמו כל מקצוע אחר, יכולה להיות בעלת פנים זועפות אבל גם בעלת פנים מחייכות. השאלה היא כיצד מציגים אותה, באיזו שפה מדבררים אותה, לאילו עולמות תוכן מקשרים אותה, ובעיקר כיצד מתייחסים אליה. אם ניגשים אליה מהמקום הנכון, העכשווי והמחבר, האוזניים כרויות לשמוע את מה שיש לה לומר. אותו עולם רווי פרטים קטנוניים הופך להיות אז זירה סוערת של רעיונות ומחשבות, ויכוחים ודיונים, שמטרתם אחת: לצקת ערכים ורעיונות גבוהים לתוך מעשים יומיומיים, בדרך לתיקון אדם ועולם. אגב, כך בדיוק ביאליק רצה לעשות – להחיות את ההלכה בקרב העם.
תובנה זו הביאה אותי להכרה בדבר חשיבותה של התודעה ההלכתית. חשתי שהמקום שממנו אני עוסק בהלכה, כותב אותה ודן בה, אינו זהה למקום שממנו אחרים באים אליה. בעוד רבים ניגשים להלכה ממקום של כפיפוּת, ציות וכניעות, פחד משינוי ורצון לדבוק במוכר והידוע, מתוך מחשבה שזוהי שלמות האדם – תכנות חייו בהתאם לנורמות ההלכתיות, אני הגעתי להלכה ממקום שמבקש למצוא בה השראה, טעם ומשמעות לחיים המודרניים, ובשל כך לא מתיירא מלנסות להתאים אותה למצבנו העכשווי; כל זאת מתוך אמונה שהאדם שנברא בצלם אלוהים, קיבל לידו לא רק את השליטה בעולם כדי לשכללו ולפתחו, אלא גם את השליטה בתורה כדי לפתחה ולשכללה, כך שתמשיך להוות מגדלור ערכי לעם ישראל ולעולם כולו.
ניגוד תודעות זה עמד ועדיין עומד ברקע מחלוקות גדולות שאני מנהל עם אנשים ותלמידי חכמים בסוגיות הלכתיות שונות. לא פעם הוויכוחים שאני מנהל עם המתנגדים לי אינם מובילים לשום מקום, משום שהמקום התודעתי שממנו אנחנו ניגשים להלכה הוא הפוך. וכל עוד מקום זה לא ישתנה, לא נצליח להסכים על התכנים שצומחים ממנו. המקורות ההלכתיים ידועים, גלויים ופרושֹים לפני כולנו. התודעה ההלכתית היא שמעצבת את היחס שלנו כלפיהם, את אופן השימוש שלנו בהם, וממילא גם את התכנים שנפיק מהם.
כל זאת הביא אותי לחיבורו של הספר המונח לפניכם. במבוא לספר אפרט את הצורך הקיומי שלי, יהודי דתי מודרני, ושל אחרים כמותי, בליבון התודעה ההלכתית הראויה לימינו, כך שתהלום חיים מודרניים־עכשוויים. בשאר פרקי הספר אנסח את ראשי הפרקים של התודעה הזאת. אדון במקומם של ערכי האוטונומיה, החירות, הפלורליזם, הביטוי האישי ועוד, בעולם ההלכה, ואראה שערכים אלה אינם מנוגדים להלכה אלא בדיוק ההפך מכך; הם ערכיה היסודיים ביותר. ספר זה יקרא לאימוץ תודעה הלכתית שכזאת, שתאפשר את קיומם של חיים דתיים במרחב מודרני בלי לחוש בסתירה בין העולמות, ותשיב את ההלכה למקום שבו היא מהווה השראה לאדם העכשווי, לאחר שהיא עוּותה על ידי זרמים ואישים שטשטשו את אופייה הנועז והחדשני.
את המודל שאני מפתח לאורך הספר כיניתי בשם "יהדות על הרצף". אני מאמין שזוהי הדמות הראויה ליהדות בת זמננו. יהדות שכוללת רצף של זהויות, דרכים ועולמות, ומאגדת את כולם לידי סיפור אחד. בעולמה אין דתיים וחילונים אלא יהודים. היא אינה קובעת דרך אחת ויחידה לביטוי שלה, אלא יוצרת מנעד שהאדם יכול ואף אחראי למקם עצמו עליו באופן אוטונומי. זוהי יהדות שגם יוצרת רצף בין הדורות ויודעת לנוע מן העבר אל העתיד, לקדם באופן אקטיבי את היעדים הרוחניים שלה.
מתנגדיי מכנים את עמדותיי "רפורמה". תומכיי מגדירים אותי "אמיץ". ואילו אני מחשיב עצמי לא כזה ולא כזה. כל שאני מבקש בחיי הרוח שלי הן כנות ואותנטיות. "לעשות רצונך אלוהי חפצתי" (תהלים מ, ט). וזוהי, מבחינתי, כל התורה כולה.
אני מודה לכל מי שסייע בחיבורו של הספר, במישרין ובעקיפין, והביאוהו לידי גמר. לידידי הטוב, צביקה קורצוויל, אשר הקים איתי את אותו עלון שבת שבו התחילה כתיבתי בענייני הלכה; לקהל הרחב שמביע מאז עניין בדבריי ומגיב להם; לבני קהילתי היקרים, שהוציאו אותי מחשיבה מגזרית, ובשיחות הרבות שניהלתי עמהם עזרו לי לפתח את הרעיונות הגלומים בספר הזה; לקוראים השונים של כתב היד, שהעירו הערות מחכימות וחשובות; וכמובן, לבני משפחתי, ובראשם אשתי היקרה, שחולקת איתי את הרהוריי, מגיבה ומעירה, ועוזרת לי ללבן את מחשבותיי.
תודה מיוחדת שלוחה לתומכים, שהרימו תרומה כספית משמעותית להוצאתו של הספר לאור. לחיים כהן, חבר קרוב, איש של חסד ושל אמת; לצביקה קורצוויל, המבקש להנציח את הוריו, אברהם וחיה, והורי אשתו חנה, נח ולאה מרמלשטיין; ולמרטי הרשקוביץ, הפועל רבות כדי לקדם יהדות סובלנית ועכשווית.
את הספר אקדיש לעילוי נשמתם של שני מאורות בעולמה של היהדות שהלכו לעולמם בשנה האחרונה. הראשון, מורי ורבי, הרב נחום אליעזר רבינוביץ' ז"ל. הרב רבינוביץ' היה מופת לאיש מדע והגות, בקי מופלג במקורות היהדות, פוסק הלכה גדול, שידע לחבר את כלל תחומי הדעת וביטא את עולמו הרעיוני והערכי בפסיקות ההלכה שנתן. והשני, הרב יונתן זקס ז"ל, אשר בכתביו והגותו נתן לנו תקווה ואמונה שדווקא באמצעות הדת אנחנו מסוגלים להבטיח את העתיד האנושי, לרפא עולם שבור, לכבד את השוני שבינינו, ולחיות חיים מלאים ועשירים יותר. הסתלקותם מותירה חלל שקשה יהיה למלאו. יהי זכרם ברוך.